היא ביקשה שנביא לה חול

היא ביקשה שנביא לה חול,

חול מארץ הקודש, שיפזרו

על קיברה, כשתגיע שעתה.

א׳ עוד התלוצץ ואמר שנביא את החול

מNice השכנה, היא בודאי לא תשים לב....

ואני הזדעקתי, שלא מהתלים בקשישים.

הדרמנו לחוף בת ים, ושם לצד, זוגות מתנים אהבה, אסף א׳ את החול, לבקבוק

פלסטיק, אסף, ואטם, ועוד עטפנו בנילון ועוד אחד. שיגיע בביטחה.

הבטחתי לו שהמצוה הזאת, לזכותו תיזקף, לעד.

כמובן, שכעבור שעות גילינו, שהחול, שנאסף באהבה, גרגר, גרגר, בקפידה,

לא עשה דרכו לצרפת. 

התבוששו להן המזוודות, לכשהגיעו, מיהרתי לפתוח ולאשר,

הגיע ואיזה מזל, לא התפזר.

הענקתי לה את החול, כמו בטקס עם הרבה יראה וכבוד. ביקשתי ממנה, שתמתין קצת, שלא תשתמש.
היא חייכה, והביטה בי בעיניים אוהבות,

Oh, Ma chérie, c'est pas moi qui...

זאת לא אני שאשתמש, אמרה לי בחיבה.

אנחנו יושבים בסלון ביתה, שידע ימים טובים יותר, שגידלה בו משפחה, שאירחה בו חברה. והיום, הוא עדות דוממת לתקופה אחרת. שינויים הוכנסו בו, אילוצים של גיל וקשיים, בחדר האורחים, כיור, והקומה העליונה, שוממת, וחסרת כל. 

היא מתעקשת, שננוח מהדרך הארוכה והמייגעת, שנשתה משהו, שנאכל.

מבעוד מועד, הכינה מגש.

אני מציצה בסקרנות בצילומים ממוסגרים, בשחור ולבן, ימים אחרים.

היא תופסת אותי מיד, אוחזת בידי ומוליכה אותי בסיור מודרך, לתחנות חייה, למה שהייתה.

׳אמרו עלי שאני דומה למלכת אנגליה, לגולדה מאיר, ולאחותי הקטנה׳,

אכן, מלכת אנגליה, הדודה שלי, פוליטיקאית מלידה, מנומסת ואדיבה. אוטודידקטית, משכילה, יש בה גם מגולדה, היא אמיצה, מעשית, חכמה ועניינית,

ומעל הכל, היא אישה טובה.

הלכנו לאיטנו, משפחה ודודה קשישה, בת תשעים, באה בימים. צעד, צעד, עם הליכון, וכובע קש. לאט, לאט. בדקתי כל מרצפת, כל מהמורה, וחששתי לה, שלא תתעייף, שלא תחדל, לא עכשיו.

התיישבנו במסעדה קטנה חסרת חן, לחוף הים.

Alors, nous parlons de belles choses.

היא מכריזה, נדבר רק על דברים טובים. חדה כתער, היא מפליגה בזכרונות, לילדותה, לימודיה, לטיולים  באירופה, בימים שאחרי המלחמה הגדולה.

הכי חשוב לשמוח, היא מכריזה. החיים מלאים בקשיים, נתמקד באושר, בדברים טובים.
אני מתבוננת בה, באצבעותיה, שאינן מסגירות את גילה, עשויות היטב, משוחות בלק ורדרד. 

היא דואגת לשתף את כולם בשיחה, מקשיבה לילדי, מחמיאה ללא הפסקה. כמה נעים לשבת לצד אדם, אופטימי כל כך, כמה מחמם, לשמוע מילה טובה, כמה חוכמה באישה אחת.

וכמה מהר, אנחנו מתמסרים לחום, לאהבה, משילים הגנות, מחייכים, נינוחים.
בדרך חזרה, היא מתעייפת.
אנחנו מתיישבות על ספסל באי תנועה, היא סוקרת בעיניה את הגינות הציבוריות, גן השעשועים הסמוך ומציינת בפני, ש"הירוק היום, ירוק מאוד". היא מספרת לי כמה הצבעוניות של הפרחים, מרחיבה את ליבה. ואני מתרשמת מהיכולת הנדירה, לראות יופי, מתחת לאף, לשמוח בחלקך, להיות אופטימי ללא תקנה, אכן מתנה!
הסתכלי מסביבך, היא אומרת לי.....

 

אני שואלת אותה על בני משפחה, שאינם בין החיים, רוצה שתספר לי בכנות, עדות של מי שהכירה וידעה. היא מהסה אותי.

Ce n'est pas bien parler des morts.

אסור לדבר רעה במתים, אז אספר לך רק טוב. וכהרגלה בקודש, מספרת רק על חצי הכוס המלאה, ומשמיטה את הרע. היא מתרה בי שתמיד אמשיך ללמוד, להתפתח לעשות. אני שואלת, ממרום שנותיך דודה, מהי התקופה הכי יפה בחיים? והיא בלי להסס, עונה, כמובן כשהילדים בקן, והבית תוסס. וגם, כשלומדים, מטיילים, עובדים ועושים...כי ההנאה היא תוצר של סיפוק ועשיה.
אני מהנהנת בהסכמה גדולה.

ושוב, היא פונה אלי ואומרת בעיניים מצועפות, 

Ma belle Sharon, tu es très gentille... 

עכשיו, בגאוה, היא מציגה אותנו לכל בני משפחתה, לילדיה, לנכדיה, לחברה של הנכד.

על אף שכבר נפגשנו בעבר,

זאת הזדמנות עבורה להציג את כולם לראוה עם הקדמה קטנה, מילה טובה ואהבה.

תמונה משפחתית, אני מבקשת אותה, והיא נענית לי בשימחה.

כולנו מחייכים למצלמה, ׳צ׳ק׳, צליל צילום, יש תמונה. 

ואז היא קוראת לי הצידה, יש לה בשבילי מתנה,

מילון אנגלי- צרפתי, קטן, שאתרגל את השפה. דיסק עם משלי לה פונטיין, לקטנה, עם שירים בצרפתית לילדי והגדה של פסח, שנזכר בה סביב שולחן החג. בגילה המופלג, היא חשבה על כולם.

כשאפרוק, את החבילה בבית בקליפורניה הרחוקה, אגלה ספר תהילים קטן, מרחוק, היא מבקשת לשמור עלי.

שניה לפני שנפרדים, לחלוחית בעייני כולנו, 

אני מקווה שניפגש שוב, היא אומרת ומחבקת חזק, חזק.