Hallelujah! it's the Burning man!

תמונה ראשונה: גופה הערום בצבע שוקולד, לצד גופו הבהיר, שיער מקורזל נוגע בחלקלקות הגוף הלבן, שניהם ערומים לחלוטין, חולקים אינטימיות בפהרסיה, מקלחת של ארוטיקה בטבע.

לא יכולתי להתיק מהם את העיניים. נראה היה שרק אני נועצת מבט סקרני וחטטן, החוגגים מסביבי היו עסוקים בשיעור ציור, במסיבת מרגריטה, ורכיבה על אופניים באויר החם של המדבר. גוף אל גוף, גוף בתוך גוף, ריקוד פרטי בחופש בן חלוף. הרגע הזה הוא תמצית המקום והחוויה, אחד משבעה פלאי תבל, אם לא ה פלא, ה...! 

פסטיבל הBurningman, אני כבר לא בתולה. חויתי אותו במלוא עוצמתו, בסוף השבוע האחרון במדבר, ועכשיו, אני כבר יודעת שאחזור לשם, לחוויה המסעירה, המטריפה את החושים, המחדדת את הרגשות.

אריזה

כבר משלב האריזה, הרגשתי את ההתלהבות. בגדים זרוקים וקלילים, תכשיטים צבעוניים, פשוטים, זולים, צעיפים. כמו פעם, בטיולי תנועה. בגדים, נטולי מותג, סגנון או סטייל, חסרי ערך, ללא אמירה, אוריריים, נוחים, משרתים רק אותי. (רק כשנגיע, אבין במפתיע, שכמה שלא אנסה, ׳קולית׳, כנראה, אף פעם לא אהיה;-),  מפלס ההתרגשות עולה, עם שמץ חושניות, סקרנות מתפשטת לי בבטן התחתונה. שני זוגות אופניים, הרבה, הרבה מים, מקרר מלא כל טוב, גבינות, שוקולד ואלכוהול.

נסיעה

נסיעה ראשונה בקרוואן רק אני והוא, כמו פעם. הולכים אל ה׳לא נודע׳, של מדבר ושמיים, של טבע במלוא עוצמתו וקשייו, של קהילה שאיני מכירה ואיני בטוחה, שאני רוצה בחברתה. של אמנות רחוב מתריסה, של קהל אחר, בוטה, מעז, ירוק, שותה, מוחצן, ססגוני ומעשן.

שעת לילה מאוחרת, אנחנו בדרך למדבריות נאבדה, בדרך, לא דרך, לפסטיבל, שאני כבר שנים, מפנטזת עליו. הנסיעה קשה, מרגישה כמו בבט״שית, כמו בנגמ״ש, הכל רועדדדד ומרעיששששש , מדי פעם, רעש חבטה, מנסים לנחש מה נפל. מוכרחה להודות, שמעולם, לא חשתי כזאת התרגשות. הרכב עצום, המדבר עוד יותר, ענני אבק וחול מתחפר, קשים, קשים חייו של הרפתקן נועז, בדרך אל חוויה עלומה. 

שעתיים לפני, כבר מבינים שכולם בכביש הזה, נוסעים ל.... בנתיב חזרה, השבים. רכבים מאובקים, זוגות אופניים לבנים מאבק המדבר, קרוואנים עמוסי מטלטלים, רכבים חבוטים, אוהלים מקופלים, בפנים, מציצים אנשים אחרים, צבעוניים, רגועים. ביננו מתקיימת ׳אחוות הBurning' בלי מילים, בניד ראש, בחיוך, בהרמת אגודל. מסביב רק חול וחול, ונפשי יודעת דרור.

חופש

חופש ממוסכמות, חופש ממנהגים, חופש ממסורת, חופש מהרגלים, חופש מהשיגרה, חופש מעצמי. חופש מ׳מה שיגידו׳, חופש גבולות, חופש מצפון, חופש ביטוי, חופש לעשות ה....כל! חופש!

חופש לעשות ככל העולה על רוחך, ללבוש, לפשוט, לשחק, לבטא, להתריס, ליצור, החופש להתנסות, להעיז, לחוות. החופש לומר לא, החופש לומר כן, החופש להתבלבל, החופש להרהר, החופש לערער, החופש להתחפש, החופש להיות חופשי.

וכן, רק חופש מוחלט, מביא עמו בחירה.  

בחירה

בחירה, הכל מותר, הרשות נתונה לבחירה חופשית. בחירה בלהיות פרט, זוג או חלק מקבוצה, לבחור אם להיות אקטיבי או פסיבי, במונוגמיה או פוליגמיה, במציצנות או במעורבות, בשיפוטיות או בהכלה, ביצירה או בעשיה, בעירום או לבוש, בנתינה או בקבלה, בפכחון ושליטה או בערפול חושים ללא הכרה. בחירה לא בשחור, לא בלבן, אלא בצבעוני ובאפור על גווניו. והבחירה, מולידה חוויה. את הפסטיבל הזה אפשר לחוות כחבר מן המניין או כתיר מציצן, הכל שאלה של החלטה, וגם כאן, הרבה גוונים לחוויה והם נגזרים מן הבחירה. 

טבע

המוטו של המקום והפסטיבל, הוא לשמור על אמא אדמה. החוק האולי יחיד, הוא האיסור ל׳צלק׳ את הטבע, אסור לפגוע בפלא הבריאה, במדבר. אין להבעיר אש ישירה על האדמה, אין לשפוך מים, יש לאסוף כל בדל לכלוך, ולא להשאיר סימן. כאילו, לא היינו כאן מעולם, כאילו נגוז הרגע והתאדה באבק המדבר, כאילו מה שהיה, לא היה מעולם. 

פשטות

כולם שוים כאן, אין פה סממני ממון, מעמד או יוקרה. אתה פושט את התארים בדרך לכאן, את כל מה שהרווחת עם השנים, את הנכסים והכבוד, את התארים, ההגנות והשמות. אתה נכנס אל עולם אחר מאוד. עולם, שבו אתה נשפט בכמה אתה fun, בתרומתך למאמץ הפסטיבל, בנדיבות, בחיוך וכן, גם בגודל השד או האיבר;-), 

אמנות ויצירה

הBurningman הוא אולי המקום הכי יצירתי ויצרי עלי אדמות. 

השעה הייתה שעת ערב, ומצאנו את עצמינו בhard core של הפסטיבל, באוהל ויגאהם, רחב ידיים מוקשט באמנות מבית אלכס גראי, (הרגעו, עוד לאותו רגע ממש, ואולי לשניה אחריו, גם אני לא ידעתי מי הוא האומן, ומה משנתו והשקפת חייו). 

בפנים, היו ישובים על הרצפה, מאות משתתפים, רובם עירומים, מתודלקים ומבסוטים. את רוב השיחה, שהתקיימה שם, אני מוכרחה להודות, שלא ממש הבנתי. לחלל נזרקו מילים כמו ׳אקסטזה׳, ׳הגשמה׳, ׳גשמיות׳ ו׳רוחנית׳, בניסוחים מורכבים ולא קוהרנטים בעליל. השפעה כימית, חשבתי לעצמי. באותו רגע פנה אלי, גבר בגיל העמידה, והציע לי משקה שיחולל בי פלאים, שיסייע לי להבין את שפת המקומיים. סרבתי בנימוס, ׳לא שותה מפה לפה, עם זרים...׳

אבל אז באה לי הארה. באוהל, השתררה דממה, ואליסון (אשתו של גראי), דברה על חשיבותה של היצירה בחיינו. על ארבעה שלבים בתהליך הקריאטיבי. מהמחשבה לעשיה, לתוצר, ליצירה ולחשיבות התגובה. באותו רגע, משהו צלצל לי מוכר. ואני, מיד שמתי לי מראה, וערכתי את ההקבלה המתבקשת, לבלוג, ליצירה, ולכמה אני מופריית מהפידבק שלכם ומהמילה הטובה וכן, גם מהדיאלוג שהוא מביא, שלעיתים, גורם לי לראות דברים באופן אחר.

הפסטיבל הזה, כולו יצירה אחת גדולה, מיצגי ענק, מולטימדיה, אש, זיקוקים ותמרות עשן, אורות ניאון, פסלים, רכבים מוקשטים, דסקוטקים נוסעים, מקדשים, חרקים עצומים, הצצה למאדים, מגדלי תצפית, מקדש לburningman, חלליות, כתובות גרפיטי וציורי קיר. זאת ועוד, כיד הדמיון והיצירתיות. ובתוך המחזה המרהיב הזה, מסתובבים בני המקום בתלבושות תואמות את ההצגה, תחפושות, איפור, עירום, עירום לבוש, מתריס, מתגרה, מגרה ובוטה, זה המקום, זאת השפה, וזר לא יבין זאת לעולם.

יצריות

המקום הזה צועק חושניות, ארוטיקה ויצריות. מסביב, אנשים יפים עירומים, לבושים לפתות, לגרות, לבטא. סגנון לבוש מיוחד לפסטיבל, כיסוי מינמלי לפיטמות ואחורייים מציצים, לצד לבוש חוה אמנו, מאוד בסיסי. המאהל של העליזים, אגב, הוא הכי, הכי. בין לבין, זוגות אוהבים, ברגע של קרבה, מעורבים וחד מיניים, מקלחת ותנומה באויר המדבר, והרבה גילויי אינטמיות וחיבה.

השרדות

מדבר הוא מדבר. שמש קופחת וחום של ארבעים מעלות, ובלילה, הטמפרטורות צונחות ונמוכות. יובש, שרב, אדמת טרשים צחיחה. בשעות אחר הצהריים, סופות חול וסערה. החול מצליף בפנים, שורף בעיניים, ומתעקש להיכנס לכל נקב בגוף, לכלי הנשימה, לאוזניים, סודק את העור, מייבש את השיער. לא רואים דבר, מלבד ענן לבן ענק ומיותם. רכיבה על אופניים בתנאים לא תנאים. כולם נראים קצת כמו אחרי אסון גרעיני, סוף העולם, לא נותר דבר, מלבד עצמנו. אי בודד, כוכב אחר, מאובקים, מקומחים, מותשים ובו בזמן אנרגטיים ומבסוטים. אה, ואין לקנות דבר, צריך לבוא מצוידים, קצת כמו למלחמה, רק שמכריזים פה מלחמה, על אויב בלתי מנוצח, האקלים הקשה של ארץ ציה.

אחווה ושיתוף

אין כאן כסף, אין אינטרסים, אין טובות הנאה. יש שיתוף, נדיבות והכלה. יש חיוך, חיבוק ואהבה. קהילת הBurningman חולקת הכל, מן סוג של ׳מגה קיבוץ׳, מדוכני מרגריטה, תפוזים בוודקה קפואים, מסיבת תה וקרפ צרפתי של בוקר ועד לשיעורי ציור, מרחבי רביצה, חושות וסדנאות יוגה, מדיטציה, תיפוף ויצירה, מסיבות הוללות, למוד רקודי בטן, להטוטנות אש, קורס בהולה הופ מתקדם, שירותי פסכולוגיה,  שירותי עיסוי, אורגיות וחילופי זוגות, וגם סדנת הלקאות. רק תבחר, או אל תבחר, אמרנו כבר, הכל חופשי והרשות נתונה.

אז מה זה בעצם ה׳Burningman'? 

חוויה על חושית נדירה, מסעירה ומציפה. התנסות, שמשנה השקפת עולם. זה פרוע, אחר, סוער וממכר. כמו עירבבו את ה mardi gras עם full moon party אחת גדולה באוירה של סיני לפני עשרים שנה ובsuper size, כמו שרק אמריקה מציעה.

זה סדום ועמורה, מצעד הגאוה, חוף נודיסטים ביום קיץ חם, זה עין גב של ימי ילדותי, סרט כחול, טיול למדבר של התנועה. זאת מסיבה אחת גדולה, Halloween , פורים, עד לא ידע, ל״ג בעומר בקנה מידה ענק, זה וודסטוק, זה לונה פארק, זה קרקס. כל אלה ביחד, ושום דבר.

זה רוחני ומעמיק ובו בזמן שטחי וחפיף. זה המקום, שיעמת אתכם עם הערכים שלכם ויאמת אתכם עם מה שאתם בזים לו. זוהי אנרכיה מסודרת, זוהי דמוקרטיה פרועה, ׳אנטי ממסדי׳ מאוד מאורגן, ללא חוקים ועם הרבה סדר טוב. זה עולם לא מציאותי, לא דמיוני, זוהי מציאות שעולה על כל דמיון. זה מימד מיוחד של זמן ומקום, כזה שלא קים, אפילו לא בחלום. זוהי עירות מסוג אחר, זהו התפר שבין המציאות לדמיון ובין הפכחון לחלום. 

וזה מה שנקלט בעדשת המצלמה, בפריזמה האישית שלי (כן, הפעם גם ש׳ צילמה;-).

אבל עזבו אתכם מהסברים ופרשנות, אל תאמינו לי לאף מילה, בדקו את זה בעצמכם, אם לא פעם בשנה, לפחות פעם אחת במהלך חייכם על פני האדמה. 

אחת מל״ו

התבוננתי בה מרותקת, בידיים קמוטות, שידעו חיים מלאים,

בעיניה הבורקות, בשערה, להבה, ונפשה, חסרת מנוחה.

היא חולה, אחרי כמה אירועים מוחיים, נלחמת בסרטן, 

והיא נושאת בתוכה, סיפור חיים של עשיה ונתינה.

לא יאמן מה היה בכוחה של אישה קטנה זאת לעשות, 

איזה שינוי היא חוללה בעולמנו הקטן, 

וכמה טוב, מכיל ליבה הרחב.

שום דבר לא הכין אותי ליום הזה,

יום שאזכור לעד, רגע מכונן שלבטח ישנה את חיי.

זה היה חלק מיום טיול עם חברים,

פתחנו אותו במסלול ירוק לאורך האוקינוס בסן פרנסיסקו היפה,
יום שטוף שמש בעיר, ולעיננו נגלו מראות יפים, 

גשר הזהב, שמיים תכולים, מיים שקטים,

עצי Cypress, מגדלור, מפרשיות ואוניות טרופות.

התחלנו את היום במסלול קליפורני טיפוסי, פלא הבריאה,
יפה ככל שיהיה, כבר ראיתם כמוהו אינספור פעמים.

עצרנו לקפה ועוגה בטבע,

ומשם בנסיעה שחצתה את העיר,

הגענו אל Delancey Street, לחזות בפלא אדם.

פעמים רבות עברתי על יד הקומפלקס המהודר,

בנסיעה, בהליכה, האונברסיטה שלי ממוקמת ממש על יד. חשבתי לתומי, שמדובר בעוד פרויקט מגורים יוקרתי.

וכמו שאומר השיר, ״דברים שרואים משם, לא רואים מכאן...״ 

לא ראיתי, 

טעיתי.

אחר כך שאלתי את עצמי, כמה פעמים אנחנו בוחרים בעיוורון,
מצאתי, שהמון.

פרויקט Delancey Street הוא פרויקט שיקום לעבריינים, לשולי החברה. 

רוצחים, אנסים וגנבים, חיים בו חיי שיתוף וקהילה,

משנים אורחות חיים, הופכים פרודקטיביים, יצרניים. 

תומכים איש ברעהו, לומדים נתינה מהי, מאמצים ערכים חדשים,

פושטים תרבות אלימה ולובשים זהות חדשה.

נשמע חלומי? ובכן, במרחק נסיעה יחסית קצר,

מתרחש הנס הזה, והיה כבר מי שאמר,

׳אם תרצו אין זו אגדה.׳

את הפרויקט הזה יסדה במו ידיה, מימי סילברט,

יהודיה עם לב חם, שהקיבוץ הישראלי של שנות החמישים,  היה לה השראה.

׳אנחנו ה׳הרווארד׳ של הרחוב, מטפלים באחוזון הכי נמוך של האוכלוסיה׳,  היא מספרת בסיפוק, על נקודת ההארה שהייתה לה לפני אי אילו שנים בקבוץ.

היא מתארת בהתלהבות את משנתה, דנה בעבודה כערך, בחשיבות היצרנות. ׳איני רוצה שהפרויקט יהיה נתמך על נדבנות ותרומות, כדי שהאנשים שלנו ירוויחו במו ידיהם הערכה עצמית וכבוד, עליהם לעבוד׳.
מימי כמו א.ד גורדון, בשעתו, סבורה שהעבודה היא כלי השיקום ומפתח להצלחה. היא מאמינה שהכל אפשר לתקן, ומי שנגע בתחתית, נשאר שם, גם כי אינו יודע אחרת, גם משום שיש לו חסך של דאגה אמיתית ואהבה, 

משום שלא חונך לגבולות ובעיקר מפני שאין לו מה להפסיד.

היא מאמינה גדולה בכוחה של קהילה, בכוחה של עבודה ובכוחה של השכלה.

׳הכל ניתן לתקן׳, היא אומרת באופטימיות נצחית, 

פשוט צריך לעשות יותר מעשים טובים, 

ולהטות את הכף, לטובת הנכון, הטוב, וכך להביס את הרע.

שאלנו את מימי, מה גורם לשינוי, ׳לפעמים, מדובר בטריגר קטן ולא ראוי׳, 

סוחר סמים בעקבותם, רעב, חולשה, הנקודה הכי נמוכה, הכי אפלה. 

אבל אין זה משנה, כי הרגע הקטן הזה, יוליד מהפך, ישנה את סיפור החיים על פניו.

את כל מי שמתדפק על הדלת, היא מקבלת. בצלחת מרק, כרית ושמיכה. 

בבוקר, היא כבר תנהל את השיחה.

'השינוי', אומרת מימי, ׳הוא בהתחלה קצת ׳מזויף׳ וחיצוני בצורת בגדים אחרים,

אבל בהדרגה, הם מתאימים עצמם ל׳אני׳ החדש׳, ועם הזמן, השינוי הופך להיות פנימי, כן ואמיתי.

תושבי דלנסי, מתחייבים לעבוד לפרנסת המקום, ללמוד להתפתחותם האישית,

להפנות עורף לאלימות ולסמים. ורובם, אכן עושים זאת.

השער פתוח, אין סורגים, ורבים מהם בוחרים להשאר שם לשנים.

זה הבית, זאת המשפחה, שלא ידעו,

ומימי, היא האמא הגדולה של כולם, ושל הפרויקט הנפלא,

שמאז נולדו לו עוד ארבעה אחים ברחבי ארצות הברית הגדולה.

אז מה יש בדלנסי? בתי מגורים מטופחים, מסעדה ובית קפה מתוק להפליא,

מרפדיה, מתפרה, מספרה לכלבים, שרותי הובלה ומוסך גדול ומכובד.

בכל הענפים, עובדים אסירים לשעבר, מורשעים, נרקומנים בדימוס, חסרי בית וזהות.

ויש חדר אוכל, מועדון וברכה, בדיוק כמו בקיבוץ, לפני ההפרטה.

מתקיימות כאן אספות חברים, ועדות קבלה, קבוצת תמיכה וחניכה.

יש גינה מטופחת, חדרים נאים, ואנשים לבושים היטב,

שנושאים סיפור חיים קשה.

את הסיור שלנו ליוו שני חברים בני המקום,
לו הייתם פוגשים אותם ברחוב, 

לא הייתם מאמינים, שאפשר כל כך נמוך ליפול.

אבל אולי יותר מזה, קשה להאמין, שגם למי שנגע בתחתית, יש עוד תקווה וסיכוי.

מימי לא אוהבת מספרים וסטטיסטיקות, 

אבל  בארבעים ואחת שנות עשיה, היא חוללה מהפך.

היא נגעה בחיים של למעלה מעשרת אלפים.

אישה אחת, כבר די זקנה, ולא ממש בריאה,

עם חזון וניצוץ, עם הרבה טוב לב ודאגה לבריות,

עשתה כל חייה מצוות, אי לכך ובהתאם לזאת, 

בעיני, היא אחת מל״ו, ל״ו צדיקות.

קשר השתיקה

לפני זמו מה פנתה אלי חברה,

וסיפרה לי בגילוי לב ואומץ יוצאים מן הכלל,
על מצוקה משפחתית, שקשורה בגידול ילדים.

האמת, הסיפור לא הפתיע אותי.

בחושי החדים, חשתי בעיה.

אבל נמנעתי מלדחוף את האף,

(׳יותר מדי שנים באמריקה....",
חשבתי לעצמי, בביקורת קלה),

התבוננתי בריחוק מה, 

במשפחה מתאמצת להסתיר ולכסות בעלה תאנה,

בעיה קשה וכואבת,
שהצריכה התערבות ופתרון מידי.

הסיפור הזה, לקח אותי לספרה של

ולהרצאה של Madeline Levin.

פסיכולוגית ואשת חינוך, 

Levin בספרה, "The Price of Privilege"
מתארת את עולמינו החדש

והאתגרים בגידול ילדים בחברת שפע והצלחה.

Levin , מצביעה על העובדה המצערת,

שילדינו על אף שהם גדלים בחברת שפע,

ואינם חסרים לכאורה, דבר....
עדיין שיעורי הדיכאונות, הפרעות האכילה, הנטיות האובדניות, החשיפה לסמים ואלכוהול,
גדולים בדורם פי כמה וכמה ממה שהיו בדורנו.

אנחנו מגדלים את ילדינו,

לרוב, בריחוק ממשפחה מורחבת.

חלקנו, חיים בבדידות מזהרת, עסוקים בקריירות,

רודפים אחרי הצלחה ומצפים מילדנו לשלמות, 

שתהלום את  החבילה וה׳עטיפה׳.

אנחנו חשים אי נוחות להודות בבעיות,

והילדים של כולנו מחוננים ומלאי כישרון.

אנחנו מדגישים רק את ההישגים וההצלחות.

נבוכים לספר ולהתייעץ בקשיים ובכשלונות.

(ברור, אין כאלה, אלא מה? הילדים שלנו, קורצו מחומר, מאוד מיוחד!)

וכך, כולנו תורמים, תרומה מכרעת לקשר השתיקה.

כולנו מטפחים על בסיס יומיומי את הציפיות הלא ריאליות מהילדים.

שיהיו הכל.... גם תלמידים מצטיינים, ספורטאים, מוסיקאים,
אמנותיים, יצירתיים, חברותיים, מלאי בטחון עצמי, מנהיגים.

אנחנו רוצים שימצו את כל הפוטנציאל שלהם,

וגם, על הדרך, שיגשימו את כל החלומות שלנו, ביחס אליהם,
ושיצליחו בדיוק, היכן שאנחנו נכשלנו.

ומה? מה אנחנו בסך הכל רוצים? הכל רק בשבילם.

שיהיו מוצלחים ויפים, ושיגרמו לנו אושר, וגאוה.

ממתי הפכו ילדינו לעוד ׳תכשיט׳, שאנחנו מתהדרים בו לראווה?
למה, אנחנו כל כך נבוכים להודות בקשיים ובאתגרים שכרוכים בגידול ילדים?

איפה איבדנו את הערך החשוב ביותר, שיהיו מאושרים?
ולמה, למה אנחנו מתעקשים לשאת את העול הכבד לבד
ולא לחלוק עם חברים את המשא?

מדוע אנחנו כופים על עצמינו שתיקה?

אני מתבוננת סביב ומוכרחה להודות,

שיש חשיבות רבה לדיאולוג כנה בין מבוגרים סביב אלו הנושאים.

אוזן קשבת, עיצה טובה, שם של רופא, המלצה על מטפל,
צפירת הרגעה, משפטי אמפטיה, כמו ׳זה קורה׳
ו׳גם אנחנו חווינו כזאת בעיה׳,

לרוב, עושים נפלאות, ועוזרים לחצות מהמורות בשלום.

פתגם אפריקאי ידוע, אומר שצריך כפר שלם לגדל ילד. אני נוטה להסכים.

לכוחה של קהילה, לחשיבותה של העברת מידע, לתמיכה והכלה, יש ערך שלא יסולא בפז.

פוסט עם מסר נגד השתיקה המשתקת.

הגיגים מסוכת המציל

׳של מי הילד הזה?׳

׳גברת, גברת, תשמרי על הילדה!׳

׳אמרתי אלף פעם, לא להתקרב למזח!׳

(בצעקה), ׳תשמרו על הילדים!׳

׳יש כאן ילדה קטנה, העונה לשם הילה, מחפשת את אמא סיגל׳, 

׳אמא סיגל, אמא סיגל, מתבקשת לסור לסוכת המציל, הילה מחכה לך׳.

׳חבר'ה, חבר'ה , הים סוער היום, אני מבקש, זאת לא בריכה כאן!׳

׳ילד, כמה פעמים אמרתי לך, לעבור לרדודים, לרדודים, לרדודים!' (בצרחות)

׳סיגל, אמא של הילה, מתבקשת להגיע בדחיפות לסוכת המציל...׳ 

׳ילד, אתה עם הבגד ים הכחול, כן, כן אתה, מה אתה עושה כאילו אתה לא שומע?
תצא, או שאני בא להוציא אותך...׳ 

׳הורים, תשמרו על הילדים!, הים כועס היום׳,

׳ילד, נשבע לך, אני בא, אל תתעסק איתי!׳

׳כוסססססא......׳
'ילדים, לא לגעת בחסקה, זה לשימוש המציל בלבד'.
'אהלן אלי, תעלה, תעלה, לשתות קפה'.
'סתכל, שטוף, שטוף ת'עיניים...'

׳גברת, את עם הכובע, לא ללכת על המזח, מחליק שם...׳, 

׳נו, אל תעשי פרצוף, מה את נעלבת לי? אל תתווכחי.., אני הבוס כאן, אני המציל!'

׳של מי התינוקת שם בחול? היא רצה לכיוון המים׳,
׳חברים, לים יש חוקים משלו׳,

׳אמא של הילה, אני עוד מעט מחתן אותה... כמה זמן?!׳ 

רק בישראל, רק בחום יולי אוגוסט.

עם החול והמדוזות, 

בידור מקומי מפי המציל.

דביק, משעשע וענייני.

שרק תהיו לי בריאים,
ותשמרו על הילדים.

שיעורים לחיים

ישראל 1993

לעבור לגור יחד, ולהבין שאנחנו בשניים.

שלפעמים צריך לוותר, ששניים זה תמיד יותר. 

להתחייב לשתף, להבין, להכיל ולתמוך.

וכן, זוגיות זוהי מצריכה מחויבות והשקעה,

מבטיחה לשמור על ניצוץ להבת האהבה, לעד.

אני מורה. 

ללמד בני עשרה, כמה שעות ביום,

ולהיווכח בחשיבותם של תקשורת פתוחה, כבוד הדדי

לצד משמעת והרגלים קבועים.

ללמוד בפעם האלף, שחוש הומור וכשרון משחק, 

הם כלי חובה בארגז הכלים של מורה מצויה.

(ואולי בארגז הכלים של כל אדם)

להתפתח, לעלות בסולם התפקידים,

ולהפנים, שיש הרבה ללמוד מנסיון חיים של אנשים מבוגרים,
וגם מילדים וצעירים. בעצם, כל מפגש מלמד אותנו קצת.

לתת את הנשמה, כי הסיפוק, היא תחושת ההנאה הכי נעלה. 

ללדת ילד. ולתפוס, שזהו, זה לכל החיים ויש כאן אחריות לתמיד.

לרצות שיהיה מאושר, לאהוב ללא תנאי באמת,
ללמד, לחנך, לתת כלים,
לבחון יומיום באילו ערכים אנחנו מאמינים.

ניו יורק 1999

מעבר חוצה ימים ויבשות לניו יורק,

שפה חדשה, תרבות זרה,

חויה מפחידה של לבד.

למודים במתכונת שונה.

לומדת, שיש לי יותר כח ממה שחשבתי,

שכיף לגלות עולמות חדשים, שנעים לשבת בבית קפה לבד,

שאני יכולה הכל, אם אני רק רוצה....

עבודה ראשונה באנגלית, אני יכולה ללמוד וללמד ׳לא בשפת האם׳,

זה לא כל כך מסובך, אם מכירים בעובדה, שאף אחד לא מושלם.

שיעור חשוב, אני לא מושלמת.
אני קשה מדי עם עצמי והסובבים אותי, סליחה! 

עוד לידה, תינוקת קטנה, שמוכיחה לי, 

שבבית אחד יכולים לגדול  שני ילדים שונים כל כך.

מוסיקה, ריקוד, שירה והצגה, זאת ילדותי השניה.

אני מגלה להפתעתי את היופי בהורות קצת יותר ׳זורמת׳,

ולראשונה בחיי, טיפה משחררת...
שיעור, אני צריכה ללמוד לשחרר יותר.

(מי מתנדב ללמד אותי איך עושים את זה?)

קונפליקט קטן, קונפליקט גדול,

מלמדים, שאי אפשר לשנות אף אחד, מלבד עצמנו,

אז חבל על הזמן.
וגם, שקונפליקטים, קטנים כגדולים, 

גוזלים יותר מדי אנרגיה ומחשבה,

עדיף לבחור אותם בקפידה.

לא חייבים להגיד הכל, לומדת לשתוק (לא מספיק...).

ועוד שיעור חשוב, שאי אפשר לשנות את העבר,

צריך לקבל אותו בסלחנות ובחיוך, ולהכיר בעובדה,

שמכל טעות, לומדים והמון.

ועוד החלטה שתקל לי על החיים,

אני מפסיקה ל׳רצות׳... אם משהו לא מתאים, 

אני אומרת בכנות, בישירות ובארשת צחוק. 

אירוע לב לאמא, מוכיח לי שחייבים, אבל חייבים לשמור על עצמינו,

על הבריאות והנפש, כי המכונה הזאת עלולה להתקלקל, 

אם לא מקדישים לה את מירב תשומת הלב.

לראות את אמא מפסיקה לעשן, ומשנה את חייה מהקצה לקצה,

ללמוד, שאפשר בכל גיל להשתנות, וההחלטה היא רק שלנו ורק בראש. 

קליפורניה 2004 

פרידה סוחטת דמעות מהתפוח הגדול,
אחרי שכבר יש הכל,

חברים טובים, בית, עבודות ושוב, עזיבה, נדידה מערבה.
לומדת (אחרי האבל הקצרצר) ששינוי זה טוב,
מחדיר אדרנלין לדם וטורף מחדש את כל הקלפים.

שיש לי הזדמנות לעשות משהו חדש, 

ושוב מבחינה, בעובדה פשוטה,
יש לנו יופי של עולם!

שינוי קריירה, אני יכולה לעשות כל מיני דברים.

הלוואי והיו נוספות לי עוד אי אילו שנים, לעוד שינויי קריירה מדהימים....

שינוי הוא מצמיח ומעצים, ומי שחושש, סתם מפסיד.

לא לפחד!

שיפוץ גדול של בית, ועבודות כמעצבת פנים,
האלוהים נמצא כנראה בפרטים הקטנים.

ס ב ל נ ו ת, אוטוטו, גומרים, סבלנות!

נופל עלינו אסון.
נאוה ונחום נהרגים בהתרסקות מטוס.

הם למדו אותנו שהטוב הוא כאן ועכשיו,
את חשיבותה של משפחה. והכי חשוב,
שצניעות וענווה, הן מידות חשובות לו לאדם. 

אני מתגעגעת, הם לא יחזרו.
צריך להקפיד להגיד שאוהבים.

אוהבת אתכם!
ובכלל הרבה שיעורים, שלמדתי מתבונתם של אחרים.

שיעור חשוב, להקשיב, להפנים וליישם.

עוד לידה לקראת גיל ארבעים, מחזירה לי את הנעורים, 

עכשיו אני כבר יודעת שיש לי אינסטינקטים טובים. 

מכירה בעובדה, שזאת הפעם האחרונה שאחבוק תינוק משלי.
אני מתמסרת להנקה ולהנאה, וכבר לא עושה עניין משום דבר.

רואה את הגדולים, מעניקים אהבה לקטנה,
והלב שלי מתמלא גאווה.

ילדים זה שמחה!

אירוע רפואי מטריד לי,  לא נחמד בעליל!

'wake-up call' לשבריריותם ותוקפם הקצר של החיים.

אז אני מנצלת, לא מתנצלת, וחוגגת כל יום כאילו היה האחרון.

 קליפורניה  2011

חוזרת לכתוב, והפעם מעזה לפרסם,

יולדת בלוג, שבכל שבוע מתחדש.

לומדת ׳לא לפחד׳ ממה שיגידו, 

לכתוב כל שעולה לי בראש

לשתף, לחלוק, ולהודות, שכן, שאני צריכה משוב.

כבר לא כל כך יפה,

ולא בת שש עשרה,

אבל יודעת משהו על העולם הזה.

ויש עוד אינספור שיעורים,
קטנים בסיכומו של יום,

או משמעותים ופילוסופים עם סיומו של עשור.

וגם לכם יש בודאי, אירועים מכוננים,

ששינו לכם את השקפת העולם ואת החיים.

אל תתקמצנו, תחלקו אותם גם,

כי מה שלכם, כבר מובן מאליו,

יכול בהחלט להועיל לזולת.

וזה מזכיר לי עוד שיעור קטנטן,

נתינה היא מתנה גם לנותן וגם למקבל, 

זה הנותן, בודאי נהנה יותר.

ובכלל, למעשים טובים ,אפילו קטנים,
יש כח לשנות עולם.

בואו נכריז על השנה הבאה,

שנת הטוב והעשיה לעצמנו, לסובבים אותנו וליקום בכלל.

J'aime, J'aime la Vie!

 

את הנסיעה הזאת התחלנו ברגל שמאל,

עם וירוס, כאבי בטן, טיסה מאוד, מאוד מוקדמת.

בריצה לטיסת המשך, שכמעט פוספסה.

והשוס, המזוודות, לא הגיעו בזמן.

חכו, זה עוד לא הכל, תקלת שרברבות בערב הראשון, מנעה מאיתנו מקלחת חמה,
כרטיס האשראי נגנב,

והאוטו השכור נדפק, יום לפני ההחזרה.

יום לתוך החופשה, כבר הבנתי, שנופי פרובאנס,

הגבעות המוריקות, הלבנדר הסגול, עצי הזית והחמניות, הבניה באבן, גגות הרעפים, העיירות העתיקות, השווקים והאוכל המשובח,

משכיחים ממני את התקלות, הזוטות והמחלות.

ואם כבר, להיתקע בלי מזוודות, אין כמו צרפת, 

להשלמת קניות.

את היום ראשון, הקדשנו לסיור ברחובות Nice העתיקה.

ערכנו קניות לימים בלי מזוודות.

הבנות הצטיידו בשמלות מ 'Le petit bateau'

אני הופתעתי לגלות שיש להן מחלקה גם לנשים בוגרות. 

ומשם, יצאנו לכיוון פרובאנס היפה.

את הרדיו כיוונו ל radio nostalgie,  

שינעים לנו את הזמן עם שירים ישנים צרפתיים או מצורפתים.

כעבור כשלוש שעות, נחתנו בוילה מקומית
  Beaumettes צנועה על אמת.

עוד עצירה קטנה בPatisserie, Boucherie , Fromagerie

לארוחה דשנה בחצר זרועת כוכבים,

עדיף בהחלט על כל מסעדה. בליווי יין מ Rhone,

שהוא טעים באופן מפתיע וגם זול באופן עוד יותר מפתיע. 

ארוחות ערב ובקרים לנעימת צרצרים, 

לרישרוש העצים וצחוק ילדים.

    

את היום שני, אנחנו פותחים  ב Gordes,

כפר טיפוסי עם חנויות סלים, מפות צבעוניות, סבונים ולבנדר.

מכל סמטה צבעונית, נשקף מראה מלבב, לעמק,
לשדות חרושים, ריח אדמה ומאפים נישא באויר. 

!Oh la campagne, j'adore 

בכיכר, בארמון מימי הביניים, תערוכות של אמנים מקומיים.

ובערב, מתקיימים כאן סיורים מודרכים.

משם ל Avignon לעיר העתיקה.  

מקום מושב האפיפיורים בימים חשוכים.

כיום, מתקיים בכל קיץ, 

פסטיבל לאומניות הבימה, תיאטרון, קונצרטים ומחול.

העיר מלאה בכרזות, הופעות רחוב, תחפושות, פרסומות,

שחקנים מקדמים את הצגותיהם ברחובות.

אוירת קרנבל שמפיחה חיים בעיר עתיקה וקודרת קימעה.

Avignon ידועה ב׳גלות האפיפיורים׳,

ובקונפליקט שפקד את הכנסיה הנוצרית

במאה הארבע עשרה,עת בנדיקט ה- XII

וקלמנט ה- VII, בנו את הארמון הגדול,  משכן האפיפיורים.

העיר מוקפת חומה גדולה ומרשימה ומגדלים רבים מסביבה.

את גשר אויניון, כל ילד מכיר משיר הילדים,

Sur le pont d'Avignon en danse...',

מזמרים את השיר הידוע, וצופים אל הגשר המפורסם

 Pont St Benezet  שכבר חסר כמה מקשותיו,
אך עדיין מרשים במיוחד.

ועוד תצפית יפה מגן ירוק ומרובע, 

ממשיכים בסמטאות הציוריות של העירה,

למרכז, לכיכר, עם קרוסלה צבעונית ובית אופרה מפואר במיוחד.

עוצרים לארוחת צהריים אורגנית וטעימה,

Tartine, Jambon et formages avec de vin

את היום הבא, נפתח בCavaillon

בית כנסת מימי הביניים, נסתר מן העין,

חזיתו מוחבאת, אך בתוכו בארוק בוהק.

יהודי צרפת אומנם גורשו מן המדינה במאות ה14-13, אך מסתבר שיהדות פרובאנס, שכללה ארבע עיירות, המשיכה בחסות האפיפיור, עוד שנים רבות באיזור לחיות ובטוב, לקיים חיי קהילה משגשגים, ליצור, תרבות והגות יהודית. במקום, שערי נצחון  מהתקופה הרומית, בתי קפה וחנויות.

 L'Isle sur la Sorgue ,היא התחנה הבאה, על גדות הנחל, יושבת עיירה, תחנות הידרואליות מייצרות חשמל, גשרים, חנויות עתיקות, בתי קפה ומסעדות,

אפשר לשכשך רגליים במים, להנות מגלידה טובה,
 Louis.! Oh, La belle vie

בערב, יהנו הילדים מקרקס נודד, כמו בסיפורים.

קרקס משפחתי הגיע לעיר, קרקס נוודים, גמל, נחש, אקרובטיקה, קרקס מיוחד, מהזן שהולך ונכחד.

את הבוקר פתחנו בSaint Rémy de Provance , 

הדרך מלבבת וארוכה, רצופה בשדרות עצים רחבי צמרת. לעירה מופלאה זאת, אנחנו מגיעים ליום שוק צבעוני במיוחד.

הסמטאות מלאות בתוצרת מקומית, סבונים, לבנדר, מפות ובדים פרובאנסים, יין מקומי, שמן זית, ממרחי זיתים, כיכרות גבינה, נקניקים, ריבות, במרקחת ביתית, ודבש, ובכניסה, סלים קלועים בשלל צבעים וגדלים, ויש גם אופנה מקומית, תכשיטים, פרחים.

מסעדות קטנות, קרפריות, וגלידה, מצוינת,

שאנחנו זוכרים עוד מאמש, Louis, חובה לטעום!

זמרת בשמלה מנוקדת וכובע קש,

שרה בצרפתית ובאנגלית עם מבטא,

ומכניסה אותנו לאווירה, אנחנו מוחים כפיים,

ומצטרפים לקריאות הקהל המתאסף,

encore, encore...עוד, עוד!  

המקום ידוע בSt Paul de Mausole, מנזר,

שהיה לבית חולים לחולי נפש,

ואן גוך בילה כאן את שארית ימיו.

משם לעוד פנינה יפה, 

Les Baux de Provance, עירה עוצרת נשימה על צלע הר.

יש בה טירה יפה במיוחד. Château de Baux de Provance ,

בה מתקיימים, קרבות אבירים, וירידי רנסנס בסופי שבוע.

תערוכת צילומים בשחור לבן של גרייס קלי ובית מונקו השכנה.  

ומשם לחויה חד פעמית,  Carrières de Lumières 

גולת הכותרת של היום,

חזיון אורקולי מרהיב של יצירות ואן גוך וגוגן בתוך מחצבה מרשימה.

חויה על חושית של אור וצל, צבע ומוסיקה,

אנחנו נכנסים  לנו לתוך היצירות,

הקטנות פוצחות במחול ואנחנו משחקים עם צלליות על קירות,

א׳ מתקשה לצלם, ומתעקש, שהיה צריך להביא מצלמה שוה,

ואני מתענגת על הרגע והחוויה.

היום החמישי, היה מרגש ביותר, ולכך נדרש הסבר.

העילה לנסיעה, יום הולדת תשעים, הקרב ובא לדודתי

מ Canet Plage, דודה ג׳ולי,

אוטודידקטית, חובבת ספר, אשת חינוך, עיתונאית, מרצה 

וחברת מועצת העיר, דמות מעוררת השראה.

אוטוטו, ימלאו לה תשעים, כבר קשה לה ללכת,

מכשיר שמיעה על אוזנה, וגם הראיה, כבר לא מה שהייתה....

ובכל זאת, היא מתבוננת על עולמינו במשקפיים ורודות,

מצביעה על עצי דקל, פסל ופרחים בגינה,

ואומרת לי בצרפתית רהוטה, 'C'est fait moi plesuiur...'

זה גורם לי עונג.... 

מפגש מרגש עד מאוד עם בני משפחה קרובים רחוקים,

הפך מיד ל'חיים שכאלה׳, בדיחות וצחוקים, אבל גם,

קצת פילוסופית חיים. 

שאלתי את דודתי, שחוותה מלחמת עולם,

ומלחמת אזרחים מתחת לאף, 

מהו הערך הכי חשוב לחיים, לדעתה.

בלי להסס, ובחדות מחשבה, ענתה לי הקשישה,

׳לדעת לשמוח, ולחגוג את מה שיש...

 je t'aime ', אני עונה לה עם המון כוונה,

ומקוה שזאת לא הפעם האחרונה. 

הדרך חזרה תעבור עלינו בהרהורים ובתוגה.

את היום הבא נפתח ב Roussillon או מה שנזכור כעיר האדומה,

אבן חמרה, עוד עיר על צלע הר, נוף נשקף מטרסה,

כנסיה בת המאה אחת עשרה לספירה ותיירים בכל פינה. 

ל Arles , נגיע פעמיים. העיר היפה,

בה חלקו ואן גוך וגוגן דירה, לפני המריבה,
שהסתיימה באוזן חסרה.
העיר מלאה במוזיאונים, וארכיטקטורה מימי רומא העתיקה,

ימי הביניים והרנסנס. באמפיתאטרון הרומי, Arènes ,

שנבנה על ידי אדריאנוס במאה הראשונה לספירה.

התקיימו בעבר קרבות גלדיאטורים והיום, למרבה הצער,קרבות שוורים, כמו בסרטים.

פעמיים בשנה, בספטמבר ואפריל, קורידה בסגנון ספרדי.ובמהלך השנה, בימי רביעי ושישי בסגנון צרפתי. נטול דם.

על הטריבונות, האספסוף מריע, השוורים נוגחים, השחקנים בורחים. בידור, מהרמה הנמוכה ביותר, שעשוע להמון. 

וא׳ מצטרף לחגיגה ומבסוט מאוד.

על יד, בתיאטרון הרומי העתיק, Théâtre Antique

מתקיימים קונצרטים מדי ערב בפסטיבל קיץ,

מוסיקת עולם וגם אבישי כהן מנגן כאן להנאת כולם.

מכאן בדרכים כפריות, שדות לבנדר רחבים,

חמניות אינסופיות, עצי זית, דבורים וכוורות, גלילי חציר. העין אינה יודעת שובע, נוף מעורר השראה, נראה כאילו פסענו לתוך תמונות האימפרסיוניסטים לזמן מה.

היום הבא, הוא ׳יום עופרה׳, מעצבת בת העמק לשעבר,שמיקמה כאן את ביתה, בטוב טעם ואהבה,

העניקה לנו המלצות של מקומיים יודעי דבר.

את היום פתחנו ב Riez, בשוק למשכימי קום,

הצטיידנו בבגטים טריים, ממרחי זיתים, גבינות,

נקניקים ועגבניות מיובשות, עם מפה פרובאנסלית יפה, כדי לערוך פיקניק בתחנה הבאה.

 Moustiers Sté Marie  עיירה יפה ובראשה כנסיה,

 Notre Dame de Beauvoir,
סמטאות  atelier של כלי חרסינה לבנים מצוירים,
ויש פה גם נפח זכוכית.

נחל שוצף בלב העירה, מפלי מים קטנים,

תריסים בשלל צבעים עם אדניות פרחי גרניום

משתפלים, עצי זית, נוף מושלם לפיקניק קטן.

משם לGorges Du Verdon,
גרנד קניון צרפתי, כדברי יוחאי.

ואני מסכימה, שכל תיאור נוף שלי, יחטא לחוויה.

קניון עצום, עם נהר ואגם, 

במי טורקיז מנצנצים, הילדים עם הגברים,

בסירת פדלים ב Lac de Sainte Croix,

מריעים למי שקופץ מהגשר, 

משם בדרך העולה לערוץ הקניון,

לכיוון Nice, טועמים קצת מדרך נפוליאון.

  

מקנחים את הטיול היפה הזה, בריביירה הצרפתית,

שכבר מזמן איבדה מהשיק והסטייל, 

שהיה לה בשפע בשנות השבעים,

הודות לניקולא, חבר מקומי, אנחנו לא נופלים במלכודות תיירים,

מתמקמים ב Eze ומכאן, יוצאים לטייל.

Roquebrune Cap Martin ,לדובדבן הזה,

הגענו בזכות בני בכורי, כבר מזמן, הוא תיר טוב ממני,

וגם צלם מתחרה ראוי לאביו.

מסתבר שלא רק בני בכורי ידע את הפנינה,

מבקרים רבים פקדו את הכפר הקטן,

בינהם, אשת נפוליאון, המלכה ויקטוריה, צ׳רצ׳יל,

קוקו שאנל וקורבסיה, 

ומה שטוב עבורם, בהחלט טוב עבורי.

על ראש גבעה, עירה עתיקה,חופי התכלת Cote d'Azur,
והרביירה הצרפתית, נגלים מכל סמטה.

טירה מהמאה עשירית לספירה חולשת על נוף מרהיב,

עץ זית בן אלף שנה, עם שורשיו נטועות עמוק באדמה,

מקום נפלא לתמונה. 

דלתות צבעוניות, קשתות אבן, חלונות מעוטרים בצמחיה צבעונית,

בוגנוילות משתפכות וגרניום באדניות.
חתול שמן שרוע בכניסה לבית, מתפנק, מתלקק, נוהם לעברינו.

באחת הסמטאות, בatelier קטן, פגשנו פסל בעץ מוכשר.

בן שמונים האיש הנחמד, שמוליך אותנו פנימה,

ומספר באריכות על עבודתו וחייו.

בעץ זית, כחומר בית היוצר, אב ובת מפסלים בצוותא.

קערות הגשה, פלטות גבינות כמו גם פסלים מתוחכמים מאוד.

קצת לפני שנפרדים, הוא מספר שבקר בישראל,

בעיניים נוצצות מזכיר את ירושלים, ומאחל לישראל, שלום.

מבטיחים למסור ד״ש למולדת ויוצאים לדרך אחרת.

למונקו, הנסיכות המצועצעת אבל במפתיע, גם מלאת חן.

סבוב ברכבת בעיר העתיקה, בארמון,

במונטה קרלו,ב Casino  ו Hôtel de Paris,

התבוננות מלאת עניין בארכיטקטורה, בארוק,

רוקוקו ונאו קלסיקה מעורבת עם Baux Arts

בסגנונות בניה מגוונים, העין נשטפת בצבעוניות,

במרפסות מפורזלות ובקיטש מהסרטים,

ואם קצת קוראים את תולדות הנסיכות 

והרכילות המקומית, הרי לכם טלנובלה איכותית.

ועוד עצירה לרחצה בחוף Larvotto,

הנוף האנושי מעניין במיוחד,

ולא כולם מקפידים כאן על בגדי ים. 

בתי קפה, מסעדות, חנויות, מכוניות יקרות,

ושוב, La ménage , קרוסלה, בשביל הקטנה,

במחיר מופקע.

ביקור של שעת בין ערביים,

לראות שקיעה  בLe jardin exotique d'Eze ,

ללא ספק חלקת אלוהים! מרגישים על גג העולם,

גן בוטני משקיף למרינה, למים כחולים, לבתים מימי הביניים,

גגות רעפים, פסלים בכל פינה וקקטוסים.

ואנחנו בצ׳ופצ׳יק של ה château, ואם מתמזל המזל,

אפשר לשמוע כאן קונצרט, בטבע מושלם.

מדגימה לילדים, עקרונות הגנה של עיר ימי ביניימית טיפוסית, חומות, מגדלי שמירה, 

חרכי יריה, שערים, חפיר.

ועוד כנסיה, עם שעון כחול, מצלצל בקול.

זהו, נגמר הטיול, 

אנחנו מתיישבים לארוחה ב Le nid d'Aigle,

ושומעים בפעם האלף מסבא אלברט את אותן הבדיחות והסיפורים, אבל אולי זה מה שעושה אותם כל כך משעשעים. מחזיקים את הבטן בצחוק גדול,

ועם דמעות צחוק, נפרדים לשלום.

אף אחד לא קם

לפני מספר חודשים, שידלה אותי שרון לקרוא ספר של דן אריאלי.

ועוד הפליאה לעשות, וסחבה אותי עימה להרצאה שלו.

שרון יקרה, הפוסט הזה מוקדש לך בהערכה!

עכשיו, שתבינו, אני אוהבת לקרוא משחר נעורי, 

גומעת ספרים בלי הכרה.

אבל הג׳אנר הזה, של ספרי מדע ופילוסופיה, 

לא נמנה על מה שאני קוראת, ׳ספרות יפה׳,

ובכל זאת, שרון לחצה.

אז קראתי, נהנתי, ומאז שמעתי עוד שלוש הרצאות של האיש המרשים.

לא רוצה להרוס את חויית הקריאה, או האזנה להרצאה של אריאלי,

לא תמצאו כאן ׳ספוילרים׳, מהסוג הזה. (לשם כך, המציאו את TED)

אבל בהרצאה האחרונה, בה נכחנו לפני מספר שבועות, סביב ההוצאה של דן את ספרו

"The (Honest) Truth About Dishonesty"

דנה, בחוסר היושר שלנו כבני אדם, ואיך כולם משקרים , כ ו ל ם!

בדרך החוצה, מההרצאה, שהייתה חריפה, משעשעת ומצחיקה. 

נעצרתי לדבר עם חברים,

מיד הדגמנו יחדיו את התיאוריה של אריאלי על דיאטות ובכלל,

וגיליתי לשמחתי כי רבה, שגם בעניין הזה, כולם משקרים! כן, כולם.

שקר קטן או שקר לבן, הכל עניין של הגדרה.  

להלן, מבחן יושר קצר, 

שיקום מי שלא שקר בענייני דיאטה מעולם...!

שיקום, מי שלא הוריד ממשקלו במהלך שיחה עם חברים, 

או בעת מילוי טפסים.

שיקום, מי שנשקל רק בבוקר.

שיקום, מי שנשקל עירום ועריה.

שיקום, מי שנשקל לבוש, אבל מיד הוריד מהתוצאה, את הג׳ינס וחישבו כאילו היה מעיל פרוה, שיקום!

שיקום, מי שנשקל רק אחרי פעולת מעיים ארוכה.

שיקום, מי שנשקל פעמיים, כשהשקלול לא לרוחו.

שתקום, כל מי שטוענת, ׳אני, אני לא אוכלת...׳, 

אבל בד׳ אמותיה, היא טוחנת...

שיקום, מי ש׳חטא׳ בדיאטה,
והבטיח, שמחר יום חדש,
אבל למחרת, הוסיף חטא על פשע, 

וקנח בעוגה.(כולכם קמתם, אה?!),

שיקום, כל מי שחזר מחופשה,
ומצא שהתחנה הראשונה בבית, היא המשקל.

שיקום, כל מי שמכניס את הבטן, 

וקופץ קפיצת קנגרו לתוך הג׳ינס.

שיקום, כל מי שמשקל היעד שלו זהה למשקלו בגיל הנעורים.

שיקום, מי ששלם עם מראהו, שלא מתעסק בכך, 

שלא עשה דיאטה מעולם.

שיקום כל מי שרזה ומכריז, 

שהוא אוכל כאוות נפשו.... זה ענין של מטבוליזם, נכון?!

שיקום, 

אף אחד לא קם?

הנה ההוכחה לתיזה של אריאלי,

שקרנים כולם!

אגב, אריאלי, כמו פליקס הארנב, מטייל לו בעולם,

ומרצה לעיתים דחופות, הנה המלצה להרצאה מעניינת מאוד.