קשר השתיקה

לפני זמו מה פנתה אלי חברה,

וסיפרה לי בגילוי לב ואומץ יוצאים מן הכלל,
על מצוקה משפחתית, שקשורה בגידול ילדים.

האמת, הסיפור לא הפתיע אותי.

בחושי החדים, חשתי בעיה.

אבל נמנעתי מלדחוף את האף,

(׳יותר מדי שנים באמריקה....",
חשבתי לעצמי, בביקורת קלה),

התבוננתי בריחוק מה, 

במשפחה מתאמצת להסתיר ולכסות בעלה תאנה,

בעיה קשה וכואבת,
שהצריכה התערבות ופתרון מידי.

הסיפור הזה, לקח אותי לספרה של

ולהרצאה של Madeline Levin.

פסיכולוגית ואשת חינוך, 

Levin בספרה, "The Price of Privilege"
מתארת את עולמינו החדש

והאתגרים בגידול ילדים בחברת שפע והצלחה.

Levin , מצביעה על העובדה המצערת,

שילדינו על אף שהם גדלים בחברת שפע,

ואינם חסרים לכאורה, דבר....
עדיין שיעורי הדיכאונות, הפרעות האכילה, הנטיות האובדניות, החשיפה לסמים ואלכוהול,
גדולים בדורם פי כמה וכמה ממה שהיו בדורנו.

אנחנו מגדלים את ילדינו,

לרוב, בריחוק ממשפחה מורחבת.

חלקנו, חיים בבדידות מזהרת, עסוקים בקריירות,

רודפים אחרי הצלחה ומצפים מילדנו לשלמות, 

שתהלום את  החבילה וה׳עטיפה׳.

אנחנו חשים אי נוחות להודות בבעיות,

והילדים של כולנו מחוננים ומלאי כישרון.

אנחנו מדגישים רק את ההישגים וההצלחות.

נבוכים לספר ולהתייעץ בקשיים ובכשלונות.

(ברור, אין כאלה, אלא מה? הילדים שלנו, קורצו מחומר, מאוד מיוחד!)

וכך, כולנו תורמים, תרומה מכרעת לקשר השתיקה.

כולנו מטפחים על בסיס יומיומי את הציפיות הלא ריאליות מהילדים.

שיהיו הכל.... גם תלמידים מצטיינים, ספורטאים, מוסיקאים,
אמנותיים, יצירתיים, חברותיים, מלאי בטחון עצמי, מנהיגים.

אנחנו רוצים שימצו את כל הפוטנציאל שלהם,

וגם, על הדרך, שיגשימו את כל החלומות שלנו, ביחס אליהם,
ושיצליחו בדיוק, היכן שאנחנו נכשלנו.

ומה? מה אנחנו בסך הכל רוצים? הכל רק בשבילם.

שיהיו מוצלחים ויפים, ושיגרמו לנו אושר, וגאוה.

ממתי הפכו ילדינו לעוד ׳תכשיט׳, שאנחנו מתהדרים בו לראווה?
למה, אנחנו כל כך נבוכים להודות בקשיים ובאתגרים שכרוכים בגידול ילדים?

איפה איבדנו את הערך החשוב ביותר, שיהיו מאושרים?
ולמה, למה אנחנו מתעקשים לשאת את העול הכבד לבד
ולא לחלוק עם חברים את המשא?

מדוע אנחנו כופים על עצמינו שתיקה?

אני מתבוננת סביב ומוכרחה להודות,

שיש חשיבות רבה לדיאולוג כנה בין מבוגרים סביב אלו הנושאים.

אוזן קשבת, עיצה טובה, שם של רופא, המלצה על מטפל,
צפירת הרגעה, משפטי אמפטיה, כמו ׳זה קורה׳
ו׳גם אנחנו חווינו כזאת בעיה׳,

לרוב, עושים נפלאות, ועוזרים לחצות מהמורות בשלום.

פתגם אפריקאי ידוע, אומר שצריך כפר שלם לגדל ילד. אני נוטה להסכים.

לכוחה של קהילה, לחשיבותה של העברת מידע, לתמיכה והכלה, יש ערך שלא יסולא בפז.

פוסט עם מסר נגד השתיקה המשתקת.