'עיר של נשים'

או 'מה היית עושה' ?

הספר הזה תופס אותי בקרביים, 

אני מעיזה לעשות מה שלא עשיתי בעשור האחרון,

שולחת את הבנות לבית הספר באיזה בוקר גשום,
מבטלת פגישה,

חוזרת למיטה וחובקת אותו חזק.

מה הייתי עושה לו הייתי סיגריד, בברלין של 1943? 

מה הייתי עושה לו הייתי אריקה? אגון? 

מה הייתי עושה לו הייתי כל אחת מהדמויות?

ואולי שאלת השאלות, 
מה הייתי עושה לו הייתי אני, שרון?

ומה אני עושה היום?

דיוויד גילהם אורג בידי אומן,
את הריקמה העדינה של חיינו.
ריקמה סבוכה של ניגודים והשלמה,
עולים מן הרומן ומשחקים שם בתיחכום רב.
טוב ורע, אנושיות וחמלה,

בוגדנות ונאמנות, 
דיכוי וחופש,

הטוב הוא לא כזה טוב,
הרע אינו מוחלט, 
ובסוף היום כולנו בני תמותה, 

מונעים באופן כל כך שונה, yet כל כך דומה.

אני מתמסרת לספר בנשימה אחת,

עוצרת את נשמתי לא אחת,

ומשחררת מדי פעם אנחת רווחה.

אני קוראת אותו וחושבת בליבי, What If?

מהרהרת בשאלות מוסריות ונעלות, 
ויחד עם זה כל כך פשוטות.
גילהם בגאונות מתעתע בקוראיו,
שעה שהוא 'מעגל' את דמויותיו,
כך בערמומיות, הוא מוליך אותנו למלכודת.
למלכודת הפשטנית של השיפוטיות,
של התבנית הידועה מראש. 
הרבה סודות עולים מן האוב, חיים כפולים נחשפים,
כל מה שנדמה לך שידעת, הוא רק פיסת מידע,
חלקיק סיפור, תמונה לא בהירה,
שמעורבבים בה שקר ואמת יחדיו.
גילהם מותח את הגבולות האנושיים,
ותוך כדי כך מחדד כאומר,
כולנו אנשים, כולנו אשמים.

הספר לוקח אותי בדמיוני כמה שנים אחר כך,
המקום: מחנה פליטים בגרמניה.
הזמן: אחרי המלחמה הארורה ההיא.
שני ניצולים מן התופת,
השחקנים הראשיים של סיפור חיי.
אני רואה את סבתי הפולנייה היפה,

עם עצמות לחייה הגבוהות, עיניה הבהירות, אפה הסולד,
ארוזה במעיל צמר אפור ודהוי, 

דובקת בסבא שלי, איש יקר,
טוב לב ואופטימיסט נצחי,
קטן מימדים אך גדול מהחיים.

שניהם מצולקים, רזים, אודים עשנים,

שניהם חסרי כל, פגועים, אבודים,
והיא הרה.

האם התאהבה בו? האם חשקה בו?

אולי היה זה ׳כרטיס כניסה׳ לחיים שפויים,
'בריחה' מהצער, מהשכול, מהתופת,
מהזיכרון המכביד של שני ילדיה המתים,
מהאיש שלה?

והוא, האם אי פעם באמת אהב אותה?
האם בסתר ליבו,
לא קיווה שאלמנתו תופיע בדרך נס,
תבליח מעולם המתים,
נושאת על ידיה את ילדיהם?
קצת כמו אגון ואנה וייס?

באופן כמעט בלתי נתפס,

בתוך כל שאלות הפילוסופיה, המוסר,

הקו השביר שבין האסור למותר,

מתנהלים חיים, נורמליים או אבנורמליים, 

של מערכות יחסים, של אהבות, של תשוקות, חברות,

של תרבות, אוכל, שתיה, סקס, הורים, ילדים, משפחה,

כל החומרים הארציים מהם עשויים החיים.

אני קוראת את הספר בסקרנות, ברעבתנות,

לא מניחה אותו מהיד,

אני קוראת את הספר בתשוקה, בשקיקה,

וחושבת לעצמי, שגם היום בתוך הנורמליות לכאורה של ימנו,
מתרחשת שואה, שלא לומר, 'שואות',

ואיפה אני? ומה עשיתי? 

ואיך שתקתי,

ואיך שתקנו כולנו, 
ודבקנו בחיים,

ואיך תשפוט אותנו ההיסטוריה בעוד אי אילו שנים.