לא נוח לי לדבר על ישראל

כשאילן, מקרין את הקליפ של אביב גפן, ׳עורי עור׳, 

במסגרת תוכנית Israel For Reel,

(כן, כן, פרסומת סמויה לאילן ולתוכנית, 
עוד תוכנית נהדרת מבית היוצר של ה ICC@JCC)

כל הגוף שלי כבר חידודין חידודין.

לא נוח לי עם האמריקאים שיושבים איתי בחדר,

כאילו כיבסתי בפניהם את בגדי,
כאילו עמדתי בפניהם, עירומה, חשופה,
נתפשתי בקלקלה.

אני נבוכה ומתכווצת במקום,
ורק מחכה שייגמר כבר,
והקליפ פתאום נראה כל כך ארוך.
ככל שהשיר מתקדם,
והתמונות קשות,
מתוך האי נוחות ומבוכה,
מבליחה בי מחשבה,
ואז היא מתיישבת, תובנה,
אמת כואבת,
שהיא, איך לומר,
די מורכבת.
לא נוח לי לדבר על ישראל.
נקודה.


לא נוח לי לדבר על ישראל עם ישראלים
כי אני כבר לא שם די הרבה שנים,
כי אני לא נושאת בנטל החיים,
כי הילדים שלי לא נושאים בנטל הבטחוני.
כי אני חיה בנוחות, ברווחה, במרחב בטוח יחסית ומוגן,
בעמק יפה וירוק, בשלווה יחסית, הרחק משם.
כי אני לא חרדה תמידית, לא עצבנית, לא על הקצה.
כי איפשהו במשוואה,
אנחנו כבר לא אוכלים מאותו המסטינג,
ואני לא סוחבת את העגלה,
לא נשארתי לשמור עליה מפני עצמה.
אני לא מדברת על ישראל עם ישראלים,
זה לא נעים להשבית שמחת חברים ומפגש,
איזה זכות יש לאורח לבקר את המארח?
ומה הטעם? מה בכלל כבר ייצא מכזאת שיחה?
אבל אפילו מעבר לשאלת הלגטימציה שיש לי או אין לי,
או הקונפליקט והויכוח, שעלול שיח כזה להצית,
יש כאב.
יושבת שם תחושה קשה של מועקה, אכזבה וכאב,
אצלי, אצלם, אצלנו,
אז אני 'עוקפת' את הנושא,
ובוחרת לדבר על דבר אופטימי ואחר.
'ספרו לי דברים טובים....',
אני אומרת,
'מה שלום הילדים?'


לא נוח לי לדבר על ישראל עם יהודים.
כי זה 'החלום ושיברו',
כי מה נהיה מארץ 'זבת חלב ודבש'.
כי הם נושאים אלינו עיניים,
צברים, יפי הבלורית, חלוצים, קצת חצופים,
יצירתיים, יזמים, ערכיים, ציוניים.
אני דור שלישי לניצולי שואה,
בת למשפחה שכולה,
אני ישראלית, רהוטת שפה,
נאלמת דום לנוכח המצב.
מה אומר להם?
שפעם היינו "אור לתפוצה"?
איך אסביר שיח מתלהם גזעני? 
איך 'מדבררים' את 'הערבים נוהרים לקלפיות...'?
איך אגיד להם שרוצחי משפחת דוואבשה עשו את זה בשם היהדות? 
מי בכלל רוצה להשתייך לכזאת דת?
אז אולי רק אגיד שמדובר בזרם קיצוני במיוחד?
בואו נודה על האמת, 
מבחינה דמוגרפית, זה גם לא ממש מדויק.
איך אסביר להם פערים ומצוקה, בארץ 'זבת חלב ודבש'?
מה אומר על חינוך בסגנון 'חדר'  ל'עם הספר' במאה העשרים ואחת?
לספר או לספר על אלימות גואה?
להסביר איך את דעתי? לקשר בין האלימות לכיבוש?
הכיבוש משחית.
לדבר על היחס לזקנים? לניצולי שואה?
על הגזענות שפושה בכל? על האתיופים?
על אוכלוסיות חלשות?
לספר על החברים שלי שאיבדו תיקווה?
על כל האנשים היצירתיים, החכמים, החרוצים,
שלא מצליחים להתקיים ב'אומת הסטארטאפ'?
אז אני שותקת,
אני מתחמקת,
מקסימום אומרת בקול ענות חלושה,
ש'וויז' ו'סודה סטרים', הן המצאות ישראליות,
'המוח היהודי ממציא לנו פטנטים'.
נחמד לא? ועוברת לנושא הבא.


לא נוח לי לדבר על ישראל עם אמריקאים או עם זרים.
כי איפה מתחילים מבחינה היסטורית?
בבית המקדש הראשון? במלכות בית חשמונאי?
בחורבן? בגלות? בקונגרס? בעלייה ראשונה?
או אולי בשואה? זה תמיד פורט הכי טוב על הנימים,
ונותן לגיטמציה כמעט להכל, נכון?
מה לספר להם על מלחמת העצמאות? על ששת הימים? 
להזכיר או לא להזכיר את בעיית הפליטים?
להסביר איך לדעתי, אנחנו הולדנו את ה'עם הפלישתנאי'?
איך מכניסים את זה באופן 'נונשלנטי', לא מכביד,
איך 'משגררים' מדינה, שאין לי דבר וחצי דבר,
עם מדיניות הפנים והחוץ שלה.
איך מבודדים את המדינה מהנהגתה?
איך מסבירים שישראל היא כל כך הרבה יותר מעוד פיגוע דקירה,
שהיא נס, מיזם, פאר היצירה?
אז אני שוב מזפזפת לאחור,
וזורקת את השיחה, לפיגוע בפריז השנה,
ומסבירה באריכות, שכבר מזמן הטרור הוא לא רק נחלתה של מדינת ישראל הצעירה,
ושכל העולם המערבי, הליברלי, מתמודד עם צרה חדשה,
מלחמת דת, בסגנון מסעות הצלב של אז.
הנה שוב הזזתי את הזרקור מהעניין.


רוצים לדעת איפה הכי נוח לי לדבר על ישראל?
בבית, במשפחה חובקת.
למה?
כי השיח הוא מכבד, מכיל, אוהב ודואג,
כי יש לי תפקיד אחראי ומחנך,
כי נוח לי לחבר בין העובדות לדיעות,
כי אני מאמינה גדולה בזהות ברורה,
ב'דע מניין באת ולאן אתה הולך', 
בהשכלה, בהסברה.

עכשיו, אני מנסה לברר עם עצמי,
וגם עם העולם המקביל,
איך אני משתמשת בדיוק באותם כלים,
לדבר על ישראל,
גם כשלא נוח לי וכשלא ממש מתאים.
כי אם לא אני, אז מי ידבר על ישראל? 
מי שמשמיץ? 
שקורא חרמות על המולדת שלי?
ובעודי כותבת את אלו המילים,
אני כבר יודעת,
לא נוח לי לדבר על ישראל,
עם ישראלים, עם יהודים, עם זרים.
אבל אני רוצה,
אני צריכה,
זאת אני.