אצל שרה

׳אתמול היינו אצל הרצל, מחר אצל שרה....׳

ככה מסתלבטים ילדי קבל עם ועדה על ילדות עשוקה,

לאמא, שהיא בכל רמ״ח אבריה מש״קית חוו״יה.

ותאמינו לי, הם כבר עשו הכל....

טיפסו טרוטי עיניים עם שחר אל המצדה,

צפו באמא, מזילה דמעה עם ההכרזה על קום המדינה,

מוזיאון נחום גוטמן, מוזיאון ישראל, מוזיאון הארץ,

צריף בן גוריון, בית ביאליק, 

מעיינות הסטף, עיר דויד, סיור על החומות,

שרשרת הדורות והמנהרות,

ראש פינה, עכו, צפת, נצרת, תל אביב, יפו, 

נוה צדק, בנימינה,

סיורי טעימות, שווקים, מספרי סיפורים,

רק תגידו מה... היינו שם,

ולא סתם הדרכה.... 

אלא שאלות לדיון, מסלול הליכה,

שיעורי בית וקריאת חובה.

כי אהבת הארץ נקנית בדעת, ביזע, בדמעות, 

(וגם כי ככה זה כשחיים עם משבר זהות עמוק;-)

וכך הפך כל ביקור מולדת אצלנו, לסדרת חינוך עם קבלות.

כשרונית (חברת ילדות א ה ו ב ה ),

מספרת לי שבכורתה, כותבת ביוגרפיה על שרה אהרונסון,

אני מיד מציעה, ׳בואי ניסע לזכרון עם הבנות...!׳

וכעבור שבוע בדיוק, שתי אמהות (כבר לא ממש צעירות),

מצוידות בשלוש מתבגרות מקסימות, שגם הן כבר חברות טובות,

ובעוד תינוקת אחת (שאין כמותה בכל העולם....!),

מבלות יום קסום בעיירה מתוקה,

ולומדות סיפור, שיש בו כל החומרים, מהם עשויה יצירה טובה.

רומנטיקה ואהבה, מתח וריגול, תעוזה, ציונות, חקלאות ואפילו שירה,

סקרנים? בואו לזכרון יעקב, הכל שם.

 

בית הקברות של זכרון, זה המקום שבו אני בוחרת לפתוח את הסיפור, 

והבנות, ממש בתוכו, בוחנות את הקברים, הישנים והחדשים,

מחפשות את גיבורי הסיפור שלנו, בוראות הסברים למצבות האילמות,

מחשבות את השנים העבריות, חוקרות אבנים ומנסות ללמוד מהסביבה.

בית הקברות כאן הוא ללא ספק התפאורה המושלמת להדרכה,

והמתבגרת שלנו, מדריכה אותנו, ומספרת על משפחת אהרונסון.

על שרה וילדותה, על רבקה האחות הצעירה, על צבי, 

על אהרון, האח הבכור, מגלה אם החיטה והאגרונום.

על הגדעונים, על אבשלום פיינברג הנאה, על נעמן בלקינד, על יוסף לישנסקי.

הסיפור שלה, רהוט ומעניין, והוא כולו נשען על מקורות ראשוניים,

מתובל בהרבה פרטים וחן.

והמתבגרת הפרטית שלי ואחותה הצעירה של המתבגרת המדריכה,

נשבות בהתלהבות בקסם העלילה, 

היא מיטיבה להפריד בין עובדות להשערות,

ומלמדת אותנו בעזרת סיפור מרתק,

על חבורת צעירים שבקשו לגאול את הארץ מעול התורכים,

על הדור הראשון של אנשי הארץ הזאת, בני העליה הראשונה, 

שאמצו להם את מנהגי בני ערב, כאפיות, סוסים והגנה עצמית. 

בדיוק בנקודה, שבה המחתרת פועלת בהצלחה,

באמצעות האונייה מאגנום ויונות הדואר,

אנחנו עושות הפסקה בסיפור, לטובת ארוחה טובה.

תישבי, יין קפה ושוקולד, מסעדה נהדרת....!

האמהות הגאות על כוס יין, סלט ומאפה ברי מתוק,

המתבגרות על פסטות משובחות ופיצה שמנונית, 

והעוללה, עוברת מיד ליד, בנינוחות שאין כמותה,

מחייכת ומאירה את המושבה.

השיחה, כבר לגמרי בהווה,

בכאן ועכשיו, והסיפור כמו נעצר,

אתנחתא קלה.

לבית אהרונסון, אנחנו מגיעות מדושנות עונג.

פותחות בסרטון קצר, שמספר את סיפורה של ניל׳י,

ואז, זוכות לכבוד מלכים, 

כשאסתר ליאני (בת משפחה ואישה מקסימה) ומנהלת האתר,

מוליכה אותנו לבית אהרונסון, בית ההורים ולבית אהרון, 

היא מספרת לנו על הנסיון להתחקות בשווקי דמסק,

אחרי הספריה המפוארת של אהרון אהרונסון,

שהוחרמה על ידי התורכים, והושחתה לטובת ניר אריזה לדגים.

אסתר חושפת את הסליק, ממנו שלפה שרה את האקדח,

שסייע לה בהתאבדותה. 

אנחנו בוחנות את הרהיטים בבית אהרון, 

את החיטה המגולפת על המיטות והשידות,

את הרהיטים הדמסקאים ועבודת המחשבת, השטיחים, הכלים,

הזמן כאילו עצר כאן מלכת.

אסתר מצביעה על מנהרה סודית מבית אהרונסון, נתיב מילוט. 

אנחנו מדברות על יחס הישוב לניל׳י,

על הקרע, שיש הטוענים, 

שגם היום הוא עוד ניכר ברחובה הראשי של המושבה.

מתעכבות במוזיאון הקטן בחצר הבית,

מוצאות עניין ב׳אלף נשיקות׳ של אבשלום,

והמתבגרת המדריכה מבארת את עמימות של הרומן,

ואיך בכלל לא בטוח שהיו דברים מעולם.

אנחנו נעצרות ליד צוואתה של שרה, 

מתעכבות בעניין רב ליד הצילומים של בני המשפחה.

אחרי שיטוט ברחוב המייסדים,

מה שנקרא, window shopping,

ואכזבה קטנה על מה שהיה פעם קצת יותר נחמד,

אנחנו מתקשות למצוא בית קפה חביב, כזה שיש בו גם וגם, 

גם אוירה, גם עוגה טובה, קפה משובח, וקצת סטייל....

אנחנו חוזרות לתישבי לקפה נהדר,

ולשוקולד בוטיק מיובא מצרפת, Valrhona, 

(אגב, שרון היינריך, Paris chez Sharon,

הכוהנת של הקינוחים הפריזאיים ממליצה עליו ללא הפסקה...)

המתבגרות מבלות שעה ארוכה מול הוטרינה המתוקה ובוחרות במשורה,

קוביות שוקולד פרילין מיוחד, ושוב לוקחת אותנו השיחה למקום חדש. 

הפטפוט מוביל אותנו בתחכום אל מחוזות ילדותינו,

ואל זאת השניה, כולנו כבר עמוק בשיחה ערה,

על פעם מול עכשיו. קשובות לטרוניות הבנות,

על ימים של איתרוג ילדים, של חממה והגנה.

ואני, חושבת בליבי,
ש״אומרים, שהיה כאן שמח לפני שנולדתי...״

על איך בימים אחרים, לא כל כך מזמן, 

חבורת צעירים שינתה הסטוריה,
שיחקה בין מעצמות, הולידה שינוי,
והוריהם לא רק שלא הצרו את צעדיהם,
אלא תמכו והאמינו בצדקת דרכם.

וגם, ששרה היא דוגמא נפלאה לאישה חזקה

דעתנית ואמיצה,

וכמה, כמה כיף לנו עכשיו...

ואם קראתם עד הסוף, עד לכאן,

קבלתם הרגע המלצה ליום שיש בו הכל,

בלי מאמץ וממש, ממש, מתחת לאף.