זר לא יבין

אני יודעת שהפוסט הזה יהיה קשה לעיכול,

והוא עוד יותר קשה לכתיבה....

כי מה יש להגיד למי שבאמת ובתמים לא חסר לה דבר,
ותוסיפו על זה שהיא ״יורדת״ מוקצה,
או ב״פוליטקלי קורקט״ גרה בתפוצה...?

מה יש לה להגיד על המצב?

ובכן, הרבה.

פעם, בחיים אחרים, בארץ מולדת,

חזר לי צ׳ק.

זה לא היה צ׳ק למלון בוטיק,

לא, לטיסה ליעד אקזוטי ומקסים,

זה לא היה צ׳ק לחנות בגדים ממותגת,

גם לא לחנות רהיטים מפונפונת,

לא למעדנייה או למאפייה.

זה היה צ׳ק שחזר לסופרמרקט בפאתי רחובות.

וזה לא היה כל כך מזמן, זה היה לפני פחות מעשרים שנים.

כשא׳ זיפזפ בין סטארטפים, עבד קשה והזיע,

כשאני כבר הגעתי לפסגת שאיפותי הקרייריסטיות דאז,

חינכתי וריכזתי שכבה, הכנתי לבגרות,

וחשבתי לתומי, שאני משתכרת יפה, 

והכי נהניתי ממה שאני עושה,

וחשתי תחושת סיפוק ושליחות.

לנצח אזכור את הבושה שאחזה בי אז, 

שעל אף, שאנחנו עובדים כל כך קשה,

ולומדים ומתאמצים, אנחנו לא מצליחים לכלכל את חיינו נכונה.

את הפחד, שניפול לצד השני של הקו,

ואני הלא זכרתי היטב איך נראות השכונות מעבר לכביש בבת ים.

לעולם אזכור את המבוכה לבקש עזרה מההורים,
ואבא שלי, שחנך אותי איך חיים בחשבון ומשלמים חובות במועדם.

(לדעתי, סיפרתי להם את זה רק לא מזמן...)

ולמה, למה אני נזכרת בזה עכשיו? 

כשאני יושבת על סיר הבשר, 

הרחק משם, גיאוגרפית, פיזית ואפילו רגשית באיזושהי מידה? 

וגם עבר מאז קצת זמן....

השבוע צפיתי בתוכנית דוקו על מצוקת הדיור בישראל.

׳לא בלי ביתי...׳, מיקי חיימוביץ׳ בעוד מסמך קודר,

מהסוג, שכבר נהיינו אדישים אליו,

מהסוג, שמזמין להעביר ערוץ, או לקום למטבח.

בעודי מהרהרת בדברים מרותקת למסך,
לוחש לי קול קטן,

׳תכפילי פי מאה.....׳ 

׳תכפילי פי מאה׳, אני אומרת לעצמי,

את תחושת הכשלון, את העלבון הצורב,

כשיש משפחה, ילדים, באמצע החיים.
כשמוטלת עליך משכנתה ואחריות.

תכפילי פי מאה את המועקה, הדאגה, האכזבה.

תכפילי פי מאה את הבושה, הכעס, המבוכה,

כשאין בידיך לקיים את צרכיך.

אני מתבוננת בתוכנית הטלוויזיה,

וחושבת לעצמי, שמשהו בהחלט השתנה,

שמדינת ישראל כבר מזמן אינה מדינת רווחה.

שאיך ייתכן שדווקא בזמן, שהמדינה מבוססת,

וכבר אינה עומדת בסכנת קיום ממשי,

דווקא עכשיו המצוקה רק גוברת

והפערים רק גדלים.

איך ייתכן שמעמד הביניים קורס,

תחת עול המיסים, העמלות, 
הוצאות היומיום.

אני לא יכולה שלא להסתכל בעין עקומה,

על פוליטיקאים אופרטיוניסטים, 
שניצלו את המחאה החברתית,

לטובת פילוס דרכם אל הצמרת.

אני חושבת, שבהחלט הגיעה השעה,

להחליף את השילטון במנהיגים אחוזים באדמה. 
כאלה שמבינים גם בשלום אמיתי וגם בבטחון כלכלי, ואם מקדישים לכך מחשבה, הרי ששני אלה קשורים בעבותות של סיבה ותוצאה.
הוכשרה השעה למנהיגים חדשים, כאלה שלא שולפים את האיום האיראני בכל פעם, שמצוקה כלכלית עולה.

לא עוד נסיכים מנותקים מעם,

אלא כאלה משלנו, שבאמת היו שם.

אולי הם יבינו יותר,

שהצורך הבסיסי ביותר של אזרח מן השורה,

הוא בכבוד להתקיים,

ואז באמת, יבוא לציון גואל.