האחיות בראון

כבר מזמן סימנתי לי את התערוכה הזאת,
של האחיות בראון.
ניקולאס ניקסון, צלם מוערך, אוחז ב 1975,
במצלמה מנציח את אישתו ביבי,
ואת שלוש אחיותיה, זה קורה בקיימבריג׳ מסצ׳וסטס,
במהלך מפגש משפחתי.
מאז מדי שנה הוא יצלם אותן, במקומות שונים,
למשך ארבעה עשורים, לפי אותו סדר העמדה,
הת׳ר, מימי, ביבי ולורי.

האופנה תשתנה, מזג האוויר, תנאי האור, הרקע, האווירה.
הגיל יתן אותותיו בנשים היפות, ותלאות החיים ישתקפו בעינהן.
התמונה תנציח אותן כמות שהן באותו יום,
רחוקות, קרובות, מסוייגות, אוהבות,
רכות, קשוחות, מסונכרנות או ממש לא,
אחיות.
הן מתואמות ולא מתואמות בלבושן,
ניקסון מעיד שהנושא הזה מעולם לא עלה.
אבל יש איזה קו אחיד אופנתי בתמונה,
פעם תלכוד העדשה בגדי חורף, פעם קיץ,
פעם הלוק יהיה רומנטי, בפעם אחרת, קז׳ואלי,
פעם יובלטו רגליים שזופות, פעם פלג גוף עליון.
הצילום של ניקסון הוא צילום דוקומנטרי,
שחור לבן, הוא פשוט ויחד עם זאת מאוד מתוחכם.
הוא מעורר סקרנות, ורצון לשוב אל התמונה, לבחון אותה שוב ושוב,
לגלות את הסאב טקסט שלה, להשוות אותה לתמונה מן השנה שעברה,
לזאת הראשונה, לזאת האחרונה.
הפרוייקט של ניקסון הוא ייחודי ומתוחכם גם ביחס שבין החשיפה לפרטיות,
מחד, יש כאן פתיחות, הצצה לשפת גוף נינוחה של משפחה,
ומאידך, אנונימיות, אין אנו יודעים עליהן דבר וחצי דבר, (מלבד שמותיהן וגילן....),
את השאר, אנחנו מתאמצים לגלות לבד.
אבל אולי יותר מכל, הפרוייקט של ניקסון הוא בבואה, למה שאנחנו,
מראה למערכות היחסים המשפחתיות שלנו, לתהליכי ההתבגרות,
ההזדקנות, לזמן שעובר, ויחד עם זאת לנצחיות.
הפרוייקט, מעורר איזה אי שקט, איזה פחד מהמוות,
שהוא שם, נוכח נעדר בתמונה, ומאיים כל הזמן,
על השלמות המשפחתית, על ההרמוניה של החיים,
כמעט שלא ניתן להתעלם מן השאלה,
המרחפת מעל הצילומים כעננה שחורה,
מי? מתי?


נימה אישית,
אנחנו עומדות, הסנדויצ׳ית ואני, מתבוננות עמוק, עמוק בצילומים.
שעה ארוכה, רצות, לנקודת ההתחלה, לסוף וחוזר חלילה,
מתעכבות על כל תמונה, משוות, משוחחות.
מנסות לבאר את מערכות היחסים, את הדינמיקה העדינה, שמרכיבה משפחה.
אני מגלה תוך כדי אנקדוטה מעניינת, ניקסון הגיס והצלם,
היה ילד יחיד, זה לא סתם שהוא ניסה לפענח את הברית המשפחתית.
׳ sisterhood׳ , אני אומרת לה, ׳זה קשר מאוד מיוחד,
תבטיחי לי שתשמרי עליו, פעמים רבות זה יהיה מאתגר,
אבל אני רוצה שתמיד תהיו שם אחת בשביל השניה,
ושתיכן יחד עבור אחיכן, גם כשלא נהיה כאן....׳

המתבגרת, עסוקה במראה, איך הן נראו פעם ואיך היום,
וכמה הן היו יפות. אנחנו מסכמות, שהיופי החיצוני, הוא ממש בר חלוף,
ולכן, יש משמעות גדולה לפיתוח אישיות והעצמה.
ואז, היא פונה אלינו, אישה נאה, בת גילה של אימי.
׳היא הייתה השכנה שלי...׳
היא אומרת בקול שקט,
׳מי?׳ אני שואלת, לא בטוחה שדבריה יועדו לאוזנינו.
׳היא, היא, ביבי בראון... אני זוכרת את היום,
שבו הן הצטלמו לראשונה,
הכרתי אותה היטב, היא הייתה האישה היפה מהבית השכן....׳
׳ספרי לי עוד...׳ אני מבקשת אותה,
והיא, שרואה כנראה כרגע את עצמה,
עונה לי בלחש,
׳כל כך קשה לראות את זה, היא הייתה כל כך יפה....׳


מה שהופך יצירה לאמנות, היא מה שהיא מעוררת בנו,
הסקרנות, המחשבה, השאלה, ההקבלה, ההארה.
בגלל כל אלה ועוד, אני ממליצה בחום על התערוכה.
ולא, אין צורך להרחיק עד המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק,
אפשר למצוא אותה אונליין, בגלגול פשוט,
ואני, אני לא התאפקתי ורכשתי את הספר/אלבום (בAmazon) ,
כי ממש כמו ספר טוב, שיר או תמונה,
אני רוצה לשוב אליה, שוב ושוב,
ללכוד דבר חדש, לתפוס איזה תובנה.