מעשה במעשה

׳לא רואים עליך שאת מבת ים....!׳

עד היום אני מנסה לברר את המשפט הזה,

מה הוא עושה לי? איך נראית משהי מבת ים?

זה עלבון? זאת מחמאה? 

הילדות שלי עברה עלי בעיר לא זוהרת בעליל,

לחוף ים מקסים, למה שנקרא בשפת אבי, ׳מעמד הפועלים׳.

תנועת נוער, חבר׳ה, ים, שכונה,

כל מה שכולנו זוכרים משנות השמונים.

כי אז הארץ הזאת לא הייתה שסועה כל כך בפערים חברתיים,

כלכליים, תרבותיים, כאלו שמאיימים להחריבה.

(ואולי היא כן הייתה, וצר עולמי היה בנעורי, 

עד שלא הבחנתי בכך...)

היום, אני מבינה שאת המתנות הכי גדולות שלנו, 

קיבלנו שם.

את מיומנויות התקשורת,

את החום, אהבת האדם, 

את האותנטיות, את הסלידה מסנוביזם,

את הערכים, את החברים, את השאיפות, את החלומות,

את מי שאנחנו,

את מה שאני.

כך שבקיץ האחרון, כשדני מעניין את א׳ במיזם חדש,

לפגוש בחברי גרעין ׳מעשה׳, 

׳יש קומונה בבת ים....׳ הוא אומר, 
(פעם בת ימים, בת ימים לעד;-)

אצלי, מיד מזדקפות האוזניים, 

ומאחר וסקרנות נחשבת לשם משפחתי השני, 

אני מיד נענית להזמנה, אפילו לפני שנזדמנתי (תרתי משמע;-)

אנחנו נפגשים עם אור (כשמה כן היא!), 
מנהלת התוכנית, בסמינר סוף שנה של בני הגרעין. 

אור מספרת לנו על התוכנית והחזון,

׳קידום שוויון הזדמנויות של צעירי הפריפריה באמצעות תכנית התנדבות והובלת שינוי חברתי׳

נשמע מסובך? ובכן ממש לא...

דקותיים אחר כך, כשאנחנו ישובים בחדר קטן,

ומסביבנו מעגל של בני נוער חדורי התלהבות ועיניים נוצצות,

אנחנו נלהבים מהרעיון.

חיים הגיע מקריית מלאכי והוא מסיים שנת שירות בבת ים, נטלי חברתו לקומונה הגיעה מקריית אתא ,יעל מחיפה, רחל מאשקלון, אביחי גדל בבת ים ומתנדב בקריית שמונה. יש בינהם יוצאי העדה האתיופית, בני העליה הרוסית, צברים, כיפות סרוגות, לצד חילוניים גמורים, והם כל כך יפים, כמו שרק בני תשע עשרה יכולים. כל אחד בתורו, מספר לנו על ילדותו, על שנת ההתנדבות, בקול בטוח, בעיניים בורקות, באמונה גדולה, של מי שעשה את המסלול הנכון.

אנחנו מצליבים מידע על העיר, מה המצב ב׳קיוסק הגמדים׳, על המיקום של הקן של השומר הצעיר, מה קרה לשבט של הצופים, כמה חניכים יש בנוער העובד והלומד, והאם הקן עוד על תילו עומד. אני מספרת להם בגאווה, על שרוך אדום וחולצה כחולה, ועל הדרך מבינה היטב, שבת ים נטועה אצלי עמוק בדנ״א ובתוך הלב, בנשמה.

העיקרון של גרעין ׳מעשה׳, הוא בני פריפריה עוזרים לבני פריפריה.

׳פריפריה׳, במובן החברתי - כלכלי של המילה, לא הגיאוגרפי.

אני לומדת, להפתעתי, שבת ים נחשבת בימינו לפריפריה, כמו קריית גת,

קריית שמונה, קריית מלאכי, אשקלון, ואפילו חיפה,
בעצם הפריפריה המתעכבת מתרחשת בתוך המרכז.

איך זה עובד?

החבר׳ה (מהפריפריה) מתנדבים לשנת שירות, בפריפריה.

לא עוד ה׳אליטה המשרתת׳, לא עוד יפי הבלורית,

או הנערה הנאה עם הצמה מהקיבוץ או צפון תל אביב.

כי אם בני שכונות חוזרים לשכונות, לשנה של עשייה והתנדבות,

בגובה העיניים, בבתי ספר, בתנועות הנוער, במסגרות בלתי פורמאליות לנוער מנותק. הם באים מרקע דומה, הם דוברים את השפה, הם מבינים לליבה של האוכלוסיה, והם באים לעשות מעשה, לא להטיף, לא ׳מלמעלה׳ לחנך.

אבל עוד יותר מכך, הם תורמים ונתרמים, 
כי כמו שסבתא שלי נהגה לומר, ׳זה הנותן, מקבל יותר....!׳

ההתנדבות ב׳מעשה׳ היא כלי לפיתוח יכולות אישיות, היא מעצימה את בני השירות. במהלך שנת ההתנדבות, מקבלים צעירי מעשה, הנחיה אישית וקבוצתית,

הכשרה מקצועית, סדנאות מנהיגות ומפגשים מעניינים עם קשת רחבה של אנשים מרשימים. כך, שבסיומה של שנת השירות, נפתחות בפני הצעירים, 

דלתות חדשות של מגוון מקצועות ותפקידי פיקוד והנהגה במהלך שירותם הצבאי,

וכך מתאפשרת בפועל, מוביליות חברתית.

ואם לא די בכך, הרי ש׳מעשה׳, בהווייתו, מייצר רקמה אנושית חיה, הלכה למעשה, של החברה הישראלית. דתיים וחילוניים, ערבים, דרוזים ויהודים, עולים לצד וותיקים, כור היתוך ׳על אמת׳ של החברה הישראלית.

שניה לפני שנפרדים, אני שואלת את אחד הנערים, 
שסיפר על מסלול כושל של פנימיות והתנתקות ממסגרות חינוכיות, 
מה הייתה נקודת המפנה, כיצד החליט על ׳מעשה׳, ואיך הוא יכול להביא שינוי.
הוא מספר לי בעיניים מצועפות, על המסגרת החינוכית, האחרונה,
זאת שבה התמיד, זאת שחוללה בו את השינוי.
״שם, היה מישהו, מדריך שהקשיב לי, שראה אותי....״, הוא אומר,
״ואני, החלטתי להיות המישהו הזה, בבת ים....״ 
ואני מיד חושבת על המשפט של גנדי,
״היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם״.
וגם על ה״שחרור העצמי״, ש׳מעשה׳ מביאה .

בשבוע שעבר, 
אנחנו נפגשים עם נועם לאוטמן, 
כן, כן, הבן של דב לאוטמן ז״ל.
נועם התחנך על ערכי ציונות, יזמות, התנדבות, עשיה ונתינה.
הוא עומד בראש הוועד המנהל של ׳מעשה׳, לצד פעילות פלנתרופית ענפה ביוזמת, ׳יכולים, נותנים׳, ועוד מיזם מקסים לחיים משותפים בין ערבים ויהודים.
אני יוצאת מהמפגש בהתרוממות רוח ואופטימיות, 
יש עוד אנשים טובים מאירים את הדרך.
אז לשאלתכם,
אני בת ימית גאה,
וכן, אני חושבת שרואים עלי.
ואם בא לכם לעשות מעשה,
תכנסו לאתר,
אופטימיות מדבקת,
מובטחת ממש כאן:

http://www.maase.org.il/

עוד על עשיה חברתית ואקטיביזם, בפוסטים קודמים 

אחת מל׳ו

http://design-by-sharon.blogspot.de/2012_08_01_archive.html

תזכי למצוות

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/01/blog-post.html

עסק חברתי

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/12/blog-post.html

ערבים זה לזה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/10/blog-post.html

חזק ואמץ, עלה והגשם

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/06/blog-post_5.html

הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post.html

צילום בגיל

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/08/blog-post_14.html

או אה אובמה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013_03_01_archive.html