אדמה, רוח ואש

אנחנו מגיעים באישון לילה,

אורות ניאון מרצדים באופק הרחוק,

מוסיקה עמומה וקולות תופים עולים מן המדבר,

אנחנו מרעידים את הדממה, מפלסים את דרכנו בתוך ענן אבק, 

בנסיעה איטית שבונה מתח וצפייה. 

עשר שעות בקראוון, כבר דיברנו על הכל,

על זוטות, על מחשבות עמוקות, על סדר היום המשפחתי,

סיכמנו את ׳צוק איתן׳, מכל הזוויות,  

דנו בענייני בירוקרטיה ומנהלות.

ועכשיו, משתררת ביננו דממה. 

אני יודעת על מה הוא חושב, כשהוא מכווץ את הגבות,

מכירה אותו היטב.

שלט מקדם את פנינו,   ׳!Welcome Home׳

לילה,

שינה טרופה ויקיצה לשחר חדש.

בוקר

חזיית ביקיני שובבה, מגפי הברנינג מהשנה שעברה, מים, קרם הגנה,

ואני כבר שועטת על האופניים החדשות שלי.

׳כל כך קל לשמח אותך׳ הוא אומר לי,

כשאני מסתערת עליהן וחיוך רחב מאיר את פני.

יש לו דרכים משונות לומר לי שהוא אוהב,

ימים ספורים לפני הפסטיבל, אני מגלה זוג אופניים תכולות צרפתיות,

גלגלי ענק בתוספת סלסלה חיננית על הכידון,

Beth חברתי משלימה את המתנה,

עם פעמון פרחוני סגלגל מיוחד, 

א׳ מתקין לי תאורת לילה צבעונית סטייל חג המולד,

ועכשיו, אני יותר מתמיד,

ערוכה.

׳יש בי סקרנות (וגם אהבה) והיא תנצח׳,
אני שרה לעצמי, שעה שאני שועטת במדבר ורוח חמה מבדרת את שערי.
אחרי ארוחת בוקר נהדרת, שכוללת חביתה, סלט וקפה בנוף הצחיח. אינספור מחשבות רצות לי בראש....איך המדבר פותח לי את התאבון (הבריא ממילא;-), ואיך הוא עושה לי טוב על הנשמה. אנחנו מגיעים לפלאייה, כמו ילדים בחנות צעצועים גדולה, עוברים בהתלהבות רבה ממיצג למיצג,
מפסל אחד למשנהו, מנסים את הכל, מטפסים, נשכבים, יושבים, פעם בוחרים לצפות ופעם משתתפים. 

הפעם היה זה פסל ענק, שלכד את עיני עוד ממרחק, ׳לשם׳, אני מצביעה בלי מילים, וא׳ אחרי. embrace פסל שכולו עץ במימדי ענק של פרופיל דיוקני גבר ואישה. מלאכת מחשבת, מעשי ידי אמן. הדיוקנאות עשויות רצועות עץ, שנראות ממרחק כמו עור פנים. בחללים הפנימיים, פועמים שני לבבות ענקיים, שלו, כולו גלגלי שיניים, מכניקה, וטכנולוגיה, שלה, מואר בקשרים, צינורות ונורות. ההקבלה מתבקשת רק מצפייה. אנחנו מטפסים לראשים במדרגות עץ לולייניות וצופים דרך חריצי העיניים החוצה אל פלאי הפלאייה, נרגשים מהמיצגים, מתלהבים מהגילויים במרחבים.

משם למקדש, עבודת אמנות נהדרת, מסמלי הפסטיבל. מקדש בסגנון תיאלנדי ואט שכולו תחושה,
עבודת עץ וגילופי תחרה. ובפנים, אנשים מתייחדים עם צער, מוות ופרידה, בתפילה חרישית, בכתיבה, במדיטציה, בציור ובשירה. אי אפשר להשאר כהה לרגש, המקדש צועק אותו באילמותו.
אנחנו ממשיכים לפסל עץ עצום, שכולו קוביות פלסטיק לבנות, קוביות סוכר, קוביזם לשמו,
מוסיקה מרגיעה מייצרת נוה מדבר. בערב יוארו הקוביות בשלל צבעים, כמו חבילת מרשמלו חיננית.

בכיכר המרכזית, הדגלים מתנופפים בשמחה, הרבה מתרחש כאן, לב המאהל. אנחנו עוצרים לרביצה ממושכת מתבוננים בעניין במתרחש מסביב. הוא בסבלנות אין קץ מצלם, ואני עושה את מה שאני מיטיבה ואוהבת, ובכן, פשוט להתבונן (ינונצ׳יק, חושבת עליך כאן...)

צעירה חשופת חזה מתרגלת תנוחות יוגה מרשימות, הילר מטפל ברייקי בצעירה אחרת, מעביר מעליה ידיים מחשמלות, חריזה, ציור מנדלות, ריח קפה, ג׳גלינג, אקרובטיקה, אמנית איפור מציירת על זוג שדיים כבדים, פרחים זעירים. האיש עם השערות הארוכות של יונתן גפן, קם לתחייה וצועד לעברי, צעירים עם אישונים מוגדלים רוקדים, זוג בגיל העמידה מתנשק כאילו אין מחר,

וילדה קטנה עם שיער זהב פותחת זוג עיניים תכולות מגלה עולם.

צהריים

עייפים ומאובקים, אנחנו חונים במאהל ערסלים, אריגים בשלל צבעים, בגבהים שונים, אני נשכבת בתנוחת רביצה, גופי יגע מהרכיבה הממושכת. ואז אני מגלה אותה בזוית העין, בחורה כבת גילי לערך, שיער פזור מעטר פנים יפות, היא שוכבת פרקדן, והוא לצידה,
ידיו מלטפות אותה, שרות לה שיר אהבה. מעורסלת ומתענגת על קרני השמש המציצות, באוהל המוצל, אנחנו נהנים מהפוגה קלה ושוב שועטים אל הלא נודע.

בזולת אוהלים אחרת, שמרכזה כדור ארץ גדול ופסקול שזועק ׳אללה ואכבר' לצד גניחות מסרט כחול, מחוייכים מהשילוב המנצח, אנחנו עוזבים את המיצג, תוהים למה התכוון האמן.
ברכיבה חזרה לקראוון, נציץ במקלחת עירום נשית וקבוצתית, בטבע, באבק המדבר. הן שונות, גוף נערי, לצד כזה מלא ועסיסי, לאחת, שיער קצוץ, ולאחרת, רעמה מתולתלת, אחת תכולת עיניים, האחרת כתומת שיער, הן יפות, כל כך יפות. א׳ יתמהמה ברכיבה, ואני אחשוב לעצמי בקריצה, זה מה שאבא שלי קורא: ׳אמנות לשמה׳.

אחר הצהריים

שבים אל הקראוון, מפעילים מזגן, מקלחת צוננת, יין תוסס, נשנוש וגלידה, ושנינו שוקעים בקריאה, ונופלת עלינו תנומה מתוקה, בלי שעון, יקיצה טיבעית כמו אז בימים שלפני הילדים. 

שעת בין ערביים

בצוותא טורחים על ארוחת ערב. סלט ארגולה עם תפוחי עץ ירוקים, ברוטב חרדל דיז׳ון ולימון, גרעיני חמניות, פסטה עם בשר מTJ, אני מעבה אותה עם בצל ופטריות מטוגנות, א׳ חולץ פקק ומוזג לי כוס יין, שעת שקיעה קסומה אל מול המרחבים האינסופיים של המדבר.

מן האופק עולה ליצן מזמר, על כובעו מגבר, מכנסי פסים וגיטרה חשמלית מנגנת ג׳ז איכותי. הוא מתחיל לפסוע לעברינו, אני מתלבטת אם להזמינו בחיוך או להתעלם, והוא, בשלו, מתעקש להנעים לנו את הארוחה בהופעה פרטית של איש אחד. קוראים לו Jack. א׳ מציע לו דרינק, Jack נענה להזמנה, ומספר שזוהי הפעם התשיעית שלו כאן. השמיים נצבעים באדום וכתום, מספקים תפאורה עוצרת נשימה, מסביב ההרים מייצרים צל בגוונים של כחול ושחור, נפלאות הבריאה.

 Jack מנופף לנו לשלום. Love Shaman הוא האורח הבא. הוא מספר שעשה את כל הדרך משוודיה, והוא בכלל ממקסיקו במקור. משתתף סידרתי בפסטיבלים מחתרתיים. עכשיו הוא מלהיב אותנו בסיפורים על פסטיבל אח, שמתרחש אחת לשנתיים בנורווגיה הרחוקה.  Rachel מהמאהל ליד, שואלת אם נצטרף אליהם לארוחת ערב, אני מצביעה בידי על הצלחות הריקות, ומחייכת בהכרת תודה. אני מוצאת שיש משהו נחמד בחברותא זרה.

ערב ללילה

הערב ירד, והפלאייה כמו החליפה דמות, עכשיו היא מסתורית ומוארת, מפתה ואחרת. אנחנו לובשים חג, טבעות מנצנצות ודוהרים אל הכיכר הענקית, שנראית כאילו יצאה מארץ אגדות. דרקונים יורקי אש, 
ספינות מוארות בתזוזה מתמדת משבשות לי את ההתמצאות במרחב, טייפ רשמקול עצום שט תוך שהוא משמיע מוסיקה מדליקה, דיסקוטקים, הופעות רוק, סדנאות לפתיחת צ׳קרות, מסאג׳ים עם אקסטרות, להטוטי אש, פה אנחנו עוצרים להופעה, שם להצצה, רוקדים באינספור מסיבות בערב אחד. הכל הולך, מוסיקת רגאיי, טראנס, פופ, רוק, אפילו מוסיקת מעליות. אנחנו נשכבים על פופים תחת עצי ניאון ביער האהבה, שולחים ידיים מהוססות לחמסות, שאמורות למדוד את אהבתנו. יד ליד, החשמל עולה במהירות הבזק, מאיר את העץ, ואני חושבת לעצמי, זה מה שקוראים the power of love,

שוב על האופניים, צופים בארמדילו מואר, במסיבת טראנס על ספינת מדבר, בכיכר הומת משתתפים מתודלקים, ואיש אחד מבוגר עירום כביום היולדו חוגג את גבריותו. זיקוקי דינור פוצעים את השמיים וריח השרפה עומד באפי, אני אוהבת את הריח, הוא מזכיר לי מדורה ונעורים. אוירת קרנבל, אנחנו רוכבים לצלילי המוסיקה והתופים. ואז קולטות העיניים סשן שלם של להטוטנות באש, המוסיקה אוריינטלית, כיכר עצומה ובמרכזה, מלהטטים כדורי אש וחישוקים בוערים, מהופנטים לאש, לאקרובטית שמיטיבה לענטז לצלילים, היא נינוחה, בטוחה בעצמה ואולי בגלל זה היא כל כך יפה. חרט אמן מציע לנו לחלוץ את המגפיים המאובקות ולהטביע בהם את אות הפסטיבל, עכשיו שנינו נועלים את הלוגו של הBurn, קצת כמו גאוות יחידה.

אחר כך באוהל ויגהאם צמוד, נעצור לפוש. נתבונן בהם, באוסף האנשים שהתקבץ, למנוחה מהאקשן בחוץ. צעירה ישנה, מבט שליו נסוך על פניה, סבתא באה בימים עם כובע פרחוני, זוג מתרגל יוגה הוא מרים אותה על כפות רגליו, שני גברים בגיל העמידה משוחחים בלחש מתבוננים עמוק זה בעיניו של זה, ועוד זוג מאוהב, מתגפף, מתנשק מתלטף בתשוקה גדולה, דקות ארוכות של אהבה פומבית, מרגש, חושני ומסעיר. בקרן רחוב, שתי צעירות מתערטלות בכלובי ענק, ובצד השני, קונצרט מיוחד של זמרת נשמה, ההמון מריע לה רוצה עוד ועוד משירתה, ואני, אני כבר עייפה.

השעות הקטנות של הלילה 

שוב מקלחת,
אני שוטפת מעלי את החול והאבק,
וצוללת לשינה מפנקת, חולמת את קורות היום,
דמיון ומציאות מתערבבים להם יחדיו, 

שעות אחר כך,
אני מתעוררת לצידו מאושרת לשחר חדש,

שמש עולה על המדבר, 

וחוזר חלילה, עוד יום נ פ ל א!

שוב המדבר, שוב הפסטיבל, שוב הימים הארוכים של שלהי הקיץ,

שוב יום נישואין וחגיגה של שיכרון חושים.

פעם שלישית שלנו כאן, וכל פעם מביאה איתה משהו חדש, מעירה רגש אחר, מתלבשת על תובנה, שרק חיכתה להבשיל. אני ממתינה בסבלנות לראות מה יביא המסע הזה.

בנסיעה הארוכה לכאן, אני פושטת את מי שאני ומחליקה לתוך אנונימיות נינוחה, אני חוזרת להיות לכמה ימים נערה מסעירה. אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות הזויות, מרגישים כמו חלק מסט של סרט. לפעמים זה מצחיק, פעמים רבות זה מעיר איזה חלום רדום, שבב זיכרון, מאיר באור אחר, מחשבה, מייצר שיחה עמוקה או שתיקה נעימה. אני לומדת על עצמי בפעם האלף, את מה שידעתי תמיד, שאני נהנית יותר כשאני מניחה לשיפוטיות, לציניות, להשוואה, כשאני לא פוחדת, כשאני מעזה, מתנסה. הראש מסרב להאמין לארעיות המקום, זה מרגיש כאילו חייתי שם תמיד. כאילו המקום הזה מתקיים כל הזמן, ורק אני יוצאת ונכנסת, לפרקי זמן קצובים. מהצד, זה אולי נראה מוטרף, אבל אני כבר הבנתי בפעם הראשונה, כמה דווקא המקום הזה מסייע לי לשפיות.

הפעם, לראשונה, אני באמת מרגישה ׳בבית׳. 

אני אוהבת אותנו במדבר, את חווית הגילוי המשותפת, את הזמן לאהבה, את הכאן ועכשיו. נדמה כאילו מצאנו מתכון סודי לזוגיות. מן שיקוי קסמים של אהבה ונעורים, שנוטלים פעם בשנה, והוא ממריץ, מקרב, מחבר, מייצר ׳ביחד׳ אחר, נושבת כאן רוח אחרת, יש ניצוץ, יש אש.
אני אוהבת את עצמי במדבר, מרגישה יפה, מצחיקה, סוערת וזורמת, כמו לפני עשורים.
הילדה שבי מתעוררת לחיים. 

בדרך הבייתה, כשאבק הקסמים מתפוגג עם אבק המדבר,
ומתפנה מקום למחשבה.
אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, מה קרה לי? איך זה שהפכתי להיות המבוגרת האחראית, שכל כך לא רציתי להיות? ואולי בעצם תמיד הייתי כזאת? איך חיי היום יום הופכים אותי משעממת וכל כך לא זוהרת.
איך מעירים אותה את הילדה שאני אוהבת כל כך. איך עשר שעות נסיעה חזרה הקטינו אותה עד שהתפוגגה ונעלמה, כמו טינקרבל הפיה.