על החיים בקלפורניה השימשית

על החיים בקלפורניה השימשית....

יש כאן שמש ויש ים, יש פה שקט שאין באף מקום בעולם!

יש פה טבע ומסלולי הליכה,

יש מרכזי קניות וחנויות מעוצבות עם חלונות ראווה מרהיבים,

יש פה מרחב אישי וציבורי

אין פה לחות והאויר רוב הזמן נקי

יש פה מערכת חינוך מופלאה,

אוכלוסיה מסבירת פנים ואדיבה,

יש כאן סובלנות וסבלנות מפתיעה.

מערכת כבישים מפותחת ומגרשי חניה רחבים

(שאפילו נהגת ׳מהוללת׳ כמותי, מצליחה לחנות בקלילות מירבית...) 

וכל זאת, מבלי להזכיר את מזג האויר,

אז למה, אם מצאנו גן עדן עלי אדמות,

אנחנו (היורדים או הארעיים;-) טסים בכל קיץ

שעות ארוכות למדינה קטנה,

מוקפת אויבים בלבנט הרחוק?

שם, אין מרחב ורועש רוב הזמן,

האויר חנוק והלחות מטריפה,

החניונים צפופים, הכבישים פקוקים

ורוב האנשים די עצבניים...

ובכל זאת, אחת לשנה, העמק מתרוקן מיושביו

ואנחנו עושים את המסע המפרך,

על טפנו ומטלטלנו,

רק בשביל לחוות קיץ ישראלי,

(שהוא סיוט על פי כל אמת מידה הגיונית!)

למה? 

אולי כדי,

למלא מצברים,

להסניף חברים,

להתענג על החיבור של סבתא וסבא לנכדים,

להתחמם לאורה של המשפחה המורחבת

ולדמיין איך זה היה לו היינו חיים בשבט,

לגמוע בלי הכרה תרבות ישראלית,

כי אוטוטו חוזרים לעמק המשמים.

להצטייד בספרות עברית, במוסיקה עכשוית,

להתעדכן בטלויזיה המקומית,

לבקר בהנאה במסעדה חדשה

ולהודות בפה מלא, שאין, אבל אין, כמו בארץ!

קוראים לזה מולדת

ולזאת הישראלית, אין אח ורע בתרבות המערבית.

 

וזה עוד יותר מורכב

מפשטות המקאמה

ולוחץ על נקודות רגישות,

מעלה מחלוקות

ומעורר מחשבות

על אשמה וציונות.

ואם יורשה לי לגלות סוד פנימי,

הנושא עולה בכל שיחת סלון מקומית.

כי זאת טיבה של מולדת

היא ממוקמת עמוק בפנים

ומסרבת ל׳רדת׳...