אוקטובר במנהטן

שואלים חדשות לבקרים, מתי לנסוע לניו יורק... ואני תמיד מגמגמת.... לכל עונה הקסם שלה.

הסתיו האדמוני, כולו אוירה של החוף המזרחי,

החורף הלבן, מנצנץ באורות ומכירות חג המולד,

האביב הירקרק מבשר שהפסחא כבר כאן,

והקיץ הדביק, מאפשר חגיגה בפארק, 

ובכן, ניחשתם נכון, כל העונות חינניות בתפוח

(בעיקר לאופטימיסטים נצחיים, לכאלה שלא נותנים לקור החודר את העצמות,

ולגשם באמצע הקיץ, להשבית שמחה וחגיגה;-) 

אבל, אם יורשה לי העדפה אישית, יש יתרון לעונות המעבר, 

ואוקטובר בעיר הוא חינני במיוחד.

צינת הסתיו מנשבת, אני כבר במגפיים אופנתיות מטופפת על המדרכות,

ארוזה במעיל קליל ונושמת לרווחה אויר עירוני.

פיח של מכוניות, המולת שיפוצים, גורדי שחקים, אופניים, אבני בריק אדומות, 

מסעדות, גלריות, חנויות, דוכני רחוב, האדים המעושנים העולים מהסאבווי.

ריח השקדים המסוכרים הקלויים ברחובות...

אח....אין על ניו יורק!

לא פלא שהנה מוקדש לה עוד פוסט (הרביעי במספר...:-),

בעוד אני שוקלת ברצינות, לחזור לגור כאן.... 

אני נוחתת לשעת ערב, ומיד מתייצבת ב Crosby Street Hotel.
כבר הזכרתי בעבר את המלון הקטנטן, שיש לו פטיו יפה, מסעדה אנינה, בית קולנוע חביב, ובר מקסים.
אנחנו מצטרפים לאירוע הקרנה עם Tiffany Shlain . כמה דקות של קליפ מקסים,
גורמות לי לחבב את הבחורה ולהודות שהיא כשרונית במיוחד. 

עיסוק ערכי בהשפעת המדיה על חיינו, בהגדרה אישית, בהעצמה נשית,
ואני כבר מבטיחה לעצמי לחולל כמה שינויים, בחיי שלי.
שליין מטיפה ל״שבת דיגיטלית״, נטולת פייס, מדיה ומייל.
בקליפים צבעוניים ויצירתיים, היא מדברת על חשיבות יום מנוחה נטול מדיה, שבת המלכה, יום קודש למשפחה. 

אני מתבוננת בפנים המצודדות, בעיניים הכחולות, בחיוך הכובש, בכובע, שמסתבר לי עכשיו, שהוא סימן היכר, וחושבת לעצמי, תזכרי את השם....׳העתיד מתחיל ממש כאן׳, היא אומרת, והיא כל כך צודקת.

לארוחת ערב אנחנו מתיישבים בתשע וחצי, אמרנו כבר, ניו יורק!
סטייק עסיסי, כוס יין משובח, ומיכל ואילן המקסימים,
שבחרו לנו יופי של מסעדה. Il buco קוראים למקום,
ואחר כך אמצא שהיא מככבת ברשימת מסעדות אנינות.

את הבוקר נפתח בCafé Gitane, ממרחקים אני מפנטזת על המקום הקטן. 

על הכריך/טוסט הפתוח עם האבוקדו, הלימון, המלח והצ׳ילי, הכל במידה, פשוט, פשוט וטעים, לעילא ולעילא. בקפה מסעדה עם ניחוח צרפתי מהול בתבלין של קזבלנקה ורבט.

משם נושאות אותנו הרגליים לברוקלין, לוילאמסבורג. לא שבעתי ממנה בפעם האחרונה, ושבתי להשלים את החוויה. אוכלוסיה מגוונת של בוהמה, היפסטרים, חרדים לצד אנשים קשי יום והדור הצעיר והמבטיח של וול סטריט.
יש משהו מתהווה בברוקלין כבר עשור, מה שהופך אותה למעניינת מאוד. עונג לחוות את הרחובות, את הגלריות, את בתי קפה והמסעדות. נוף יפה ביותר של מנהטן והגשרים, מציץ מכל פינה. אנחנו מתיישבים לצהריים קטנה ב Café Mogdor, שוב בניחוח מרוקו ודרום צרפת. פטיו פנימי ירוק, זוגות צעירים, אורבניים, נמרצים. תינוקות, ואוירת שכונה, אולי זה מה שמושך אותי כל כך. בחטף, אעיר לא׳ שגם ארוחת הבוקר וגם הצהריים, קורצו מחומרים דומים, צפון אפריקה וניחוח צרפתי, ומיד אני משלימה בנימה חולמנית, שאין פלא, אלו הם החומרים שמבעבעים בדם שלי. אנחנו מזמינים, חציל בטחינה, לבנה, סלט ערבי (עם לימון, נענע ועשבי תיבול, כמו שאמא שלי מפליאה לעשות)
ובכן, עד לכאן הגענו, לארוחה ישראלית....? כוס תה, יין ואהבה, מה צריך עוד בכדי להיות מאושר? 

שיטוט של אחר הצהריים בסמטאות הסוהו, בחנויות וגלריות, ועצירה בUni Qlo , מעילים קלילים, שנכנסים בפאוצ'ים, נפלאים לעונות מעבר וטיולים, בצבעים מרהיבים ומחירים מפתיעים (וע' רוצה להוסיף שפתחו סניף בפאתי סאן חוזה:-)


הערב יורד על העיר, ואני פוגשת את ג׳קי
(שהפכה בזכות הבלוג לסלבריטאית אמיתית:-)

וברקע: תכנית אמנותית.

הערב נפתח בארוחה משובחת ביותר בHotel Americano. מסעדה מודרנית חלל מרווח, במרכזו בר. אני מתענגת על דג הליבוט ולובסטר, שלא מהעולם הזה,  עיצוב מקסים של מלון בוטיק, וכשמגיע החשבון, אני מתפלאה לגלות, שהמחיר בהחלט סביר עבור ארוחה אלוהית.
(די נדיר לניו יורק העיר)

ובכן, התחנה הבאה היא גולת הכותרת של הנסיעה, ושוב תודות למיכל,  ׳Sleep no more׳ , כך קוראים להצגה. מחזה בהשראת ׳מקבת׳, חוויה תיאטרלית הזויה, של תיאטרון מזן חדש, שמתקיים בו היפוך תפקידים, הקהל שותף, הוא אינו פסיבי ומיושב.

במלון ישן, מתקיימת ההצגה, הקהל במסיכות, השחקנים בפנים חשופות, הסיפור לא ברור, ואין לו התחלה, אמצע או סוף, הוא משתרע על פני חללים שונים וקומות, לובי של מלון, חדר מיטות, אולם נשפים, בית משוגעים, מסעדה, חדרי ילדים, בית קברות, חדרי הלבשה, רחצה ועוד. הקהל עוקב אחרי הדמויות ונקלע לסיטואציות שונות, בלי סדר או קוהרנטיות. בו זמנית, מתנהלות סצנות רבות, לכל אחד מהצופים, חוויה ייחודית משלו, הוא בוחר אחרי מי לעקוב. תפאורה מרשימה מעין כמוה, כל חלל מעוצב לפרטים, והקהל מוזמן להתבונן, לחקור ולהציץ. לפתוח מגירות, לחטט בארונות, לבדוק מה מתחת לשמיכות, להציץ בספרים עתיקים, לפתוח יומנים כמוסים. מחול מטורף, שמספר סיפור ללא מילים, תאורה מתוחכמת, סאונד מושלם. אחר כך על כוס קפה נצליב מידע, וננסה להבין מה באמת שם אירע. ונגיע למסקנה, שבעצם היינו חלק מההצגה, שאנחנו בונות אותה ממש עכשיו, כראות עיננו, לפי עושר דמיוננו. ואזכר בקול רם בהנחיות שקבלנו עת פסענו לתוך הסצנה, ׳היו סקרנים׳, יעץ לנו שחקן במדי מלצר, ׳רק הסקרנות תוביל אתכם לחוות׳ ו׳התנהגו כמבוגרים אבל תתעו כמו ילדים, רק כך תגיעו להרפתקאות׳. ובכן, חוויה נפלאה, בת שעתיים שהסתיימה בהרכב ג׳אז מלבב ומסיבה סוערת בקומה העליונה. ובAfter Party פרטי על קפה ועוגה.

בשבת, אשכים קום לקפה של בוקר עם מיכל בלב הסוהו,

אחר כך נצעד יחדיו לטוסט אבוקדו היומי ב Gitane,
ומשם לסיור במנהרת הזמן, ל Tenement Museum
(תודה יעל על ההמלצה).

הסיור מתחקה אחרי שתי משפחות חייטים, מהגרים יהודים ממזרח אירופה בסוף המאה התשע עשרה. אנחנו מטפסים בגרם מדרגות בן מאה חמישים שנים, מתבוננים בפגעי הזמן, בשינוי המודרנה והזמן החדש. לומדים על הגירה, התערות, המתח שבין מסורת לקדמה, על דור המהגרים והדור החדש. העיניים קולטות עיתון באידיש, חנוכיה, כתובה, סמלים יהודיים, שחודרים את נשמתי, אלה בהרבה מובנים, בני משפחתי (מהצד השני:-). הסיור אורך שעה, הוא קליל ומעניין כאחד. אנחנו תרים את בניין המגורים של תעשיית האופנה, של חייטים זעירים, שכמעט ולא שינה את פניו מאז 1863, השנה בו אוכלס. הסיור מלווה במסמכי הגירה מאליס איילנד, ששופכים אור על התמונה, ונתונים היסטוריים מעניינים שבונים סיפור ואוירה.

צהריים מאוחרת נאכל ב Mercer Kitchen, נפרד לשלום אחרי קפה ועוגית, ואני אמשיך לתור בחדווה את העיר. הרגליים ישאו אותי לשוקולדריה ותיקה,  Mariebelle New York, חגיגה של שוקולד אנין וחינני במגוון צורות וטעמים, מעוצב כמו תכשיט יוקרתי, חגיגה של קניה, והדובדבן:  Cacao Bar,
קפה ועוגות, כוס יין ושוקולד, מקום קסום לאתנחתא מתוקה מהמולת העיר והקשיחות המקיפה, כולו מעוצב בתכלת מוזהבת, כיאה למעמד. 

התחנה הבאה, היא ה תערוכה! רישומים נאיביים ופשוטים של ג׳ון לנון. ברקע מתנגנים שיריו, וליד כל רישום הסבר קליל בשפה נהירה, על ההקשר הביוגרפי והרקע ליצירה. אני מתמוגגת! פתאום השירים, מקבלים משמעות אחרת, רגע אני דומעת, ובשני, צוחקת, ולסיכום, קונה לא׳ טריקו למזכרת.

יום ראשון, חביב על הניורקרים במיוחד. אני פותחת אותו בטוסט האבוקדו הקבוע...;-) וממשיכה לברוקלין, לשוק הפשפשים,  Brooklyn Flea market . ובכן, ברוקלין שוקקת חיים! שוק נפלא שיש בו הרבה יד שניה ווינטאג׳ אבל גם תיקים ותכשיטים, שעוצבו במיוחד, ואין שני להם בעולם. מקרוסקופים מהמאה הקודמת, מצלמות באות בימים, ומכונת כתיבה אחת, שהרטיטה את ליבי. ׳כמה מילים את מדפיסה בשעה?׳ שואל אותי הרוכל החביב... ואני עונה, שאותי עדיף לשאול....׳כמה מילים את חושבת בשעה?׳ . 'המון', אני חושבת לעצמי בחיוך.

באותו מקום בדיוק, נערך מדי שבת שוק האוכל המקסים, שכבר כתבתי עליו בעבר. בנובמבר, יכנסו השווקים למתחם סגור ומקורה לקראת החורף הממשמש ובא.
שיטוט  לוקלי ברחובות מוביל אותי לגלריות קטנטנות, לחנויות מתוקות, ולצמד כותבי שירה על מכונות כתיבה, בקצה הרחוב, שנראים כמו תמונה בשחור לבן, משנות השבעים, שהיו ואינם. שירי בוב דילן מתנגנים לי בראש, אח...! אין על ניו יורק!

ארוחת צהריים חביבה ומסיבת פרידה מהעיר אני עורכת ב Bakeri גם כאן כמו בGitane, לוקחים רק מזומן;-)
ובכן, חצר פנימית מתוקה, ריח אפיה, מלצריות במדים כחולים ומטפחות מתוקות, כלי אוכל יד שניה, ו ה מ ו ן אוירה.
בריוש גבינה ותרד, סלט אשכוליות ואבוקדו, לקינוח קפה ומאפה...אגב, הבעלים של המקום פתחו לא מזמן מסעדה חדשה בקצה הרחוב, אאלץ לחכות לפעם הבאה!

אוקטובר בעיר, 

הוא חודש כתום,

דלעות כעורות,

צמרות העצים מאדימות,

מגפיים, מעילים ומטריות,

רוח נושבת,

ואני כבר עד כלות מאוהבת,

בתפוח הגדול,

ובחוויות שכל ביס מביא איתו.

קוראים לה מדליין

מדליין לוין, (Madeline Levine, Ph. D)

והיא הפכה זה מכבר לגורו שלנו בענייני הורות, חינוך ובכלל.

פגשנו אותה לראשונה לפני תשע שנים, 

מאז, באדיקות, בכל פעם שהיא מגיעה לשכונה,

אני מפיצה לכל עבר באנגלית ובעברית את הבשורה,

מתייצבת שם, רבע שעה לפני...., בשורות הראשונות,

מכבה את הניד, גומעת בשקיקה כל מילה,

קצת מתחזקת, קצת גאה, וקצת מתבוננת פנימה, 

ומבטיחה בכל פעם מחדש,

לשנות ולו רק דבר אחד בהתנהלות המשפחתית שלי,

וראה זה פלא, זה עובד.

בשבוע שעבר, האזנתי לה שוב, בפעם הרביעית,

היא התבגרה, אני חושבת לעצמי,

וכמה חוכמה, יש בה, 

אישה קטנה אחת.

על כשלון והצלחה

לוין, חיברה ארבעה ספרים, שניים מהם הפכו לרבי מכר,

אחד היה עבורי התנ״ך. החדש, מככב ברשימת הקריאה הבאה.

היא נבוכה שמציגים אותה, 

׳אשת חינוך, פסיכולוגית מחברת ארבעה רבי מכר,
קבלו את מדליין לוין...׳,
הקהל מריע.
׳אני לא מצטנעת׳, היא אומרת, 

׳העובדות לאשורן הן, שרק שני ספרי האחרונים זכו להכרה,
את השניים הראשונים, קראו רק בעלי וחמותי....במילים אחרות, הם נחלו הם כישלון....׳

שיעור מספר אחד לפיכך, הדרך להצלחה, עוברת דרך כישלונות. 

כישלונות, מעצימים אותנו, מלמדים אותנו,

׳תנו לילדכם להיכשל׳, היא אומרת, ׳זה חשוב׳.

׳ספרו להם על הכישלונות שלכם׳, היא מדגישה.

׳הם רואים אתכם, מושא להערצה, בעלי קריירות,
מעמד, חיים בנוחות יחסית,

לבושים היטב, והם חושבים שנולדתם לשם, 

ספרו להם, שגם אתם בני תמותה,

שלא תמיד היו החיים קלים...׳

ואני מיד מחליטה לעשות כן. (ואלוהים עדי, שיש לי כמה וכמה כאלה סיפורים).

׳הדרך להצלחה היא פתלתלה, רצופה מכשולים ואתגרים, לא מדובר בחץ ישר עם אופק עליון...׳. 

לוין מתמודדת עם הקושי של כולנו, לראות את ילדנו אומללים.

"הורים מוכרחים לאפשר לילדיהם כישלון מוצלח. כישלון מהדהד הוא כזה שחשים אותו, ואפשר לחיות בתוכו מעט ואז לגדול ולהתעצם ממנו. אין מה לנסות להקל עליהם אם נפגעו, להתערב מהר מדי או לגונן. כך הם לא יפתחו כלים להתמודד לבדם עם הבלתי נמנע. החיים רצופי אתגרים, והקשיים יבואו. הורים סומכים יעניקו לילדיהם את הכלים להיכשל בכבוד ולקום מחדש".

לוין טוענת שהחיים מזמנים לנו אתגרים, טראומות, ימים קשים,

לדידה, רק ילדים שחוו כישלונות (בהצלחה;-), שניתנה להם עצמאות,

יכולים להתמודד כהלכה עם הבאות.

"הורים המעניקים לילדיהם סמכות, מייצרים רמות מוטיבציה גבוהות בילדים",

אני רושמת לפני את המשפטים האחרונים, ומבטיחה לתרגל.

(וכן, אני יודעת, שזה יהיה קשה...)

ממוצע

עכשיו מתפנה לוין להדגיש, היותנו מה שהיא מכנה בחיוך ותבונה, ׳ממוצעים׳.

׳ממוצע׳ אולי לא נשמע זוהר, אבל היא בהחלט צודקת,

רובנו ממוצעים. 

לוין מבקשת אותנו להתמקד במה שאנחנו טובים, שיש לנו תשוקה אליו,

ואז היא נסוגה, ׳תשוקה היא אולי מילה חזקה׳, היא מסייגת, 

ואז היא מתקנת, משהו שגורם אושר, עונג.

היא מזכירה לכולנו את ילדותינו, שהייתה שפויה יותר,

אז ידענו שכל אחד זורח בתחומו, 

רן היה שחקן כדורסל, דליה שרה בקול זמיר,

חבייר היה אמן קומיקס מחונן, אריק ניגן, גלעד הצטיין בלימודים, 

אמיר היטיב לשחק, יפעת הייתה חברה, עינת, אתלטית.

הציפיות מילדים, היו אז יותר ריאליות,

בעולמנו היום, ילדנו נדרשים להצטיין בכל.

בלימודים, בכל המקצועות והנושאים,

להיות יצירתיים, שחקנים, ספורטאים, חברתיים,

ועל הדרך אם אפשר להפגין כישורי ארגון ומנהיגות. 

ובכן, היא מבקשת, ׳תראו לי מבוגר, שעונה על אלו הציפיות...?׳

היא מודה ומתוודה בקשייה שלה, גם היום במתמטיקה ובהתמצאות במרחב.

ומיד חוזרת היטב על המנטרה, ׳אז תכניסו לכם היטב לראש, כולנו ממוצעים....׳ 

ואני איתה, וראה זה פלא, איך מילה קצרה אחת, מורידה מיד את רמת הלחץ והאימה.

שיגעון 

אחר כך היא שואלת מי מצא את עצמו אי פעם מתנהג בשיגעון? בטירוף?

כמעט כל הקהל מרים יד, ואז היא נחשפת,

ומספרת סיפור מביך, 

עליה, על ד׳ אמותיה, על מה שקרה בבית של פסכולוג מן השורה הראשונה.

היא נכנסית לפרטים, ובאי נוחות מודה,

איך פעם כמעט ׳איבדה את זה׳.... ואז, אני מתאהבת בה כליל.

בכנות, בישירות, ברגישות, היא בהחלט יודעת לספר סיפור,

לתת תחושה שכולנו בני אדם ואם למדנו מהטעויות שלנו,

התעצמנו, תיקנו, וגדלנו, אשרנו!

היא מדגישה, שאין מושלם, ועלינו לברר את מקור התסכול שלנו, כדי להיות הורים טובים יותר.

חינוך לעצמאות

לוין מאמינה בחופש ועצמאות, היא סולדת מהורים שעושים עבור ילדיהם, היא בזה להורים שמבלבלים בין צרכיהם שלהם לאלו של ילדיהם. היא מרתקת את הקהל בעדויות על הורים, שמחפשים שילדיהם יגשימו את חלומותיהם, שיצליחו היכן שהם נכשלו. בהומור חם, ודוגמאות אישיות, היא מביאה סיפורים מספת הפסיכולוג,
וחוזרת, כמו מנטרה על העובדה, שעצמאות מייצרת בטחון עצמי, והנה עוד משפט שאני רושמת לפני. 

׳אל תציקו לילדיכם בשאלות חטטניות וקטנוניות על ציונים, אל תרגלו אחריהם באתר הציונים של בית הספר,
תנו להם אוטונומיה....׳
היא מתארת את הרגע, שבו חוזר ילד מבית הספר, האם מחכה לו עם מבט מאשים ומתחקרת אותו על הישגים.
לוין טוענת, שכפי שאנחנו המבוגרים, חוזרים הביתה לשלווה, לחום, ולא רוצים שיטרידו אותנו בענייני עבודה,
כך גם ילדינו. הבית צריך להיות מקור של נחמה, עידוד ותמיכה.

חברת שפע

לוין עוסקת באתגרים, שעומדים לפננו כיום, בגידול ילדים בחברת שפע,

׳באופן כמעט פרדוקסלי׳, היא טוענת כי כיום, 

׳על אף השפע, אנחנו מתמודדים עם הפרעות נפשיות ודיכאון אצל בני נוער בשיעורים גבוהים יותר מתמיד׳. היא עוסקת בשאלות של תקשורת בין דורית, של ערכים, של צניעות. היא מתארת את הבורגנות, את החיים ב׳בדידות מזהרת׳, שלקחו מהערכיות והמשפחתיות של מדורת השבט. היא מתייחסת למדיה, והשתלטותה על חיינו. ואיך אגב כך, הצטמצמה האינטראקציה הבינאישית, שהיוותה מקור תמיכה ולמידה. והמדיה, היא אומרת, מגפה מסוכנת במיוחד עבור המבוגרים.

לוין משעשעת את הקהל בדוגמאות על נשות המעמד העליון, ששולטות היטב באופנה, במותגים ובמסעדות.
היא עומדת על הבחנה  מדויקת בין קפוצ׳ינו ללאטה או קפה הפוך.
האם זה מה שחשוב? אני שומעת את הביקורת הדקה שבקולה,
ומהרהרת ביני לביני, במה שמתייחס אלי.

ערכים משפחתיים

יש משהו בלוין, שגורם לך להרהר בערכים המשפחתיים. מה שבחרת לערך, האם אני נאה דורש נאה מקיים?
מה קורה כשערכים מתנגשים? איך מחנכים לערכים? ובכן, בדוגמא אישית  ולא בהטפה מליצית.

(ואני חושבת בליבי, כמה שהיא צודקת! כמה פעמים אני מטיפה לסבלנות ומאבדת אותה בשניה....)

חינוך לילד על פי דרכו

לוין מכניסה אותנו אל ביתה, אל שלושת בניה, שהם שונים זה מזה, באישיותם, בתחומי העניין, בכישרונותיהם, בהתנהלותם עם הסביבה. היא מצביעה על החשיבות שבהכלה, והחינוך לילד על פי דרכו, מה שמתאים לאחד, לא בהכרח יתאים לאחיו. אני מקשיבה, קשב רב. רואה אותי ואת אחי, רואה את ילדי שלי ונזכרת בעיניים מצועפות בעוד אישה חכמה ואהובה, שזאת הייתה המנטרה שלה. (נאוה שרפמן, את כל כך חסרה...)

לחנך לחיים

לוין טוענת שעלינו לגדל את ילדנו לשלושים השנים הבאות,

ולא רק לתהליך הקבלה לאוניברסיטאות.

היא מדברת על האדם כמכלול, ומדגישה, שעלינו לטעת בדור ההמשך, את הערכים שיהפכו אותם, לאנשי משפחה, בני זוג נאמנים, הורים מסורים, אנשי עבודה, אזרחים טובים, מבוגרים מתעניינים, אנשי שיחה, חברים. בפרספקטיבה של זמן, היא אומרת, התיכון או הקולג׳ הם רק נקודה על ציר החיים.

יש לתת את הדעת לחינוך האדם כמכלול, לאדם השלם.
׳מי שיצליח יהיה אותו הילד שחונך כמכלול ולא רק על מנת להצליח בתואר הראשון...׳, שוב... כמה שזה נכון.

אני מתבוננת באישה הקטנה, שהפכה בעשור האחרון,
לכוהנת הגדולה של החינוך כאן.

מתבוננת בה בהערכה גדולה, 

משום ומפני שהיא מביאה את אמהותה ה׳לא מושלמת׳ לבמה.

אמהות לא נוצצת אבל ערכית וכנה,

אמהות מודעת, מכילה, מבינה, תומכת, ומעודדת במידה הנכונה.

ואם טרם קראתם, אלו הספרים שיגרמו לכם מחשבה,

 Madeline Levine/ ׳The Price of Privilege׳

'Teach Your Children Well' / Madeline Levine

 ,בהצלחה במשימה הכי חשובה ואהובה

הורות.

עבודה לעולם, בלי תאריך תפוגה:-)

ערבים זה לזה

שנים ביפו, שווקים בעכו, 

ביקור בנצרת, נגיעה בירושלים,

עין רפא ואבו גוש,
והס מלהזכיר את השטחים,

כולנו ערבים.

כאן בלבנט, השתלט זה מכבר המזרח על המערב,

רב הדומה על השונה, וכולנו בני ערב.

הכנסת האורחים, אהבת האדם,

מטעמי המטבח, החום והאכפת. 

המשפחתיות, השמחות, המוסיקה, הביחד,

הסטייל והאופנה (שמתם לב איך כולם חזק בגלביות העונה?)

השפה השמית, האמונה באל אחד.

אפילו לאילן היוחסין שלנו, אותו אב,

נו, הוא שאמרתי, כולנו בני ערב.

אני יודעת שעכשיו אני חשודה בנאיביות יתירה,

ויהיה מי שיפטיר, ׳מה היא מבינה? היא לא מכאן...׳

אבל אמיר, הרוכל ביפו, ספר בגאווה, 

שעל אף מוצאו, נבחן בבגרות בשואת העם היהודי.

הוא, אגב, עבר את הבחינה בהצלחה יתירה,

לא שהיה לי ספק, נראה בהחלט בחור מתעניין....

(ולי זה הרגיש כאילו כולנו בסצנה של "עבודה ערבית":-)

וחשבתי לעצמי, שאנחנו ממש עכשיו, מנהלים שיחה טובה,

וכמה אבסורד זה, שהוא יודע היטב את קורות עמי שלי, 

ואת קורות עמו, אין מלמדים.

אמיל מהחמאם בעכו, התיישב איתנו לקטנה על אבטיח צונן,

ספר על זוגיות, משפחה וילדים.  

איש חכם, חרוץ ומנומס, עם שיער שיבה וחיוך חם,

הזכיר לי את אבא שלי, והרגיש לי משפחה.

אחאסן המקסים מנצרת, בעל מסעדת "תישרין",
חלק איתנו תמונות מהחתונה, מירח הדבש,

דבר על אהבתו לסיני וצלילה, 

ונזכר איתנו בעיניים מצועפות במקום הכי יפה בעולם, 

׳שארק ביי״ לחופי חצי האי סיני, מה שהיה היעד המועדף עלי בעולם.

נורמן עיסא (אמג'ד) הזמין אותנו באופן אישי להכנס לאלמינא,
מיזם חדש, שמקרב לבבות באמצעות תרבות, ואני התמוגגתי.

ואני חושבת בליבי, ועכשיו גם בקול רם,
כולם היו בני דודי.

אנשים מן הישוב, 

רודפי שלום, אוהבי הארץ והמשפחה. 

אני שוקעת אתם בשיחה ערה, אנחנו דוברים את אותה השפה.

הם חודרים את ליבי בנועם הליכותהם ובנימוסים.

הרבה הא ודא, עולים בשיחה, ואני לא מבינה.

קורצנו מאותם החומרים, יש לנו אב משותף,
אנחנו חולקים תרבות דומה, 

אנחנו שכנים, אנחנו בני דודים, אנחנו משפחה.

גם להם כמו גם לנו בשעתו,

שאיפות לאומיות, ורובנו מוכנים לפשרות, רוצים רק שקט.

את הסכסוך הארור, מלבים קיצוניים, שבמעשי שפלות,

הורסים אמון של שנים. 

למנהיגים, משני הצדדים, הסכסוך הוא נוח, 

לאינטרסים פוליטיים כאלה או אחרים,

וכך, חולפות להם השנים ואנחנו מתרחקים מסיכוי להסכם מדיני,
ועל הדרך גם מתבדלים מאחינו, ערבי ישראל.

אני שואלת את עצמי, איך זה, שחייתי בישראל

כל ילדותי ובגרותי, ואין לי אף חבר נפש ערבי?

איך זה שהם תמיד בבחינת ׳נותני שירותים׳?

וכיצד  קרה שכולנו עדיין במשחק של ׳אדונים ומשרתים'?

איך עוד לא הבנו, שהכיבוש משחית,

שאי אפשר לחנך את הנוער שלנו לערכים,

כשגזענות ואדנות, זה מה שהם חווים.

אני יודעת שלא חידשתי דבר בזה הפוסט,

וסביר להניח, שהקמתי עלי מתנגדים,

בדרך כלל, אני נמנעת מפוליטיקה וקונפליקטים.

הביקור האחרון בארץ, עמד בסימן, ׳הסבר פניך לשכנך...׳,

ויכול להיות ש׳דברים שרואים משם לא רואים מכאן׳,

ואגב, גם ההפך זה נכון.

ובכן, הפוסט הזה, שכב במגירה מאז הקיץ האחרון,
וככל הנראה לא היה רואה אור יום,
אילולא, נכחנו השבוע בהקרנה ובדיון מעניין.
'יום אחרי השלום', קוראים לסרט,
והוא מתאר מסע של אמא שכולה, אמיצה.
מסע לפיוס, מסע לסליחה,
מסע שעובר דרך דרום אפריקה,
ויש הרבה מה ללמוד מתהליך השלום שם.
בסיכומו של הסרט, אנחנו מבינים, שבמקביל להסדר מדיני,
צריך להתקיים תהליך של פיוס, של הידברות כנה ואמיתית.
"הסדר מדיני ללא פיוס אמיתי בין שני עמים,
כמוהו כהפסקת אש, לא שלום...." נאמר שם.
סליחה היא בעיקר בעבורינו,
סליחה אין פירושה שיכחה,
סליחה פירושה ויתור על נקמה,
והיא הכרחית כדי לצאת ממעגל דמים.

יתכן שצריך קצת נאיביות ואופטימיות,
והרבה רצון טוב ופיוס,

כדי לבחור בשלום ובתהליך הידברות.

הרגיש לי שהגיע הזמן לקחת אחריות על השלום,

להיות ערבים זה לזה וערבים לפתרון.
לא שיש לי מושג איך עושים את זה,
אבל אני בהחלט מתכוונת לברר,
ומתחילה ממש עכשיו בפוסט הזה.

ארץ הילדים

׳ישראל היא ארץ הילדים׳, כך נחום נהג לומר.

אין עליה, על ישראל, והילדים אוהבים אותה ביותר.

ישראל מעוררת גם את הילדה שבי, מאוד חזק.

היא מחזירה אותי למה שאהבתי, למה שהייתי,

לחוויות ראשונות, לטעמים וריחות, מהזן המיוחד,

כאלה, שרק מולדת יכולה לייצר.

ביקור מולדת תמיד מכניס אותי לפעלתנות יתירה,

איזה רעב לתרבות ושיק ישראלי,

לבילויים משותפים לחוויות חד פעמיות, לחיות. 

בקיץ שעבר חלקתי אתכם אהבות מהעיר העברית הראשונה והבירה.

והשנה, פוסט מולדת שפרוס על ארץ אהבתי, 

ואם מוסיפים אותו ל׳עכו, מי לא היה פה?׳,

ל׳יפואית', ול׳גברת עם סלים׳,

קיבלתם בזה הרגע, תוכנית אמנותית לשבועות ארוכים:-)

ילדים:

 

סדנת אפיה, אמא ובת Chuka בנוה צדק. 

ובכן, יש מתנות ויש מתנות...!

סימי הפתיעה אותנו בסדנאת אפיית קפקייס בנוה צדק. שעתיים מתוקות ביותר של עונג צרוף, שקדנו על העוגה והדקור, ואת מעשה ידינו להתפעל, אכלנו עם בוא הליל. רעיון נפלא לחגוג בצוותא במתיקות, אחר הצהריים של בנות, חברות, אם ובת, לכל גיל, יום הולדת, בת מצווה או כל אירוע ושמחה.

׳צלילי המוסיקה׳ במשכן לאומניות הבימה, הייתה חוויה מרנינה עם בת המצווה וחברותיה. מחזמר נפלא עשוי נהדר, מוסיקה חיה, תפאורה, כיראוגרפיה ומשחק. הצגה, שהיא כולה מחווה לסרט האהוב, ומכבדת את קהל היעד, לא ללכת, לרוץ!

עוד מתנה שוה, מספקת שוב הדודה המשקיעה, ההצגה, ׳גלי׳, מחווה לאהוד מנור, האיש והאגדה. תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, מעלה את ההצגה בשבת בבוקר במוזיאון תל אביב. את תיאטרון הילדים הזה אני אוהבת במיוחד, הצגות משובחות, תיאטרון קטן ואיכותי, כזה שרק משתבח עם השנים. הבנות חגגו כמו כל הקהל, שיצא מהאולם בגיל ושירה. ואנחנו, ניצלנו את ההפוגה לסיור חפוז, במוזיאון המחודש.

למתבגרת, מארגנת אלה, הדודה האהובה, יום כיף במוזיאון הילדים בחולון.

במסלול ׳דיאלוג עם הזמן׳, דיאלוג בין דורי. סיור וסדנה, שעוסקת בדיעות קדומות וסטריאוטיפים על נעורים וזיקנה, פער בין דורי ועל מה שבאמת חשוב בחיים. על התובנות, הערכים והחוויה, אני עדיין שומעת מאז, מה שמלמד אותי שהביקור השאיר על המתבגרת, חותם.

בפארק האגם ברעננה, אנחנו עורכים פיקניק משפחתי, ולומדים, שלא צריך יותר מכר דשא, חברה נהדרת,  צידה לדרך (סבתא בתיה וסבתא ציפי האלופות!) ורוח מנשבת, כדי להיות מאושר! 

ועוד גילוי נאות, לא קוקטי, לא שרמנטי... לא קטן, לא מיוחד, אבל מהנה במיוחד. הקולנוע ב׳יס פלנט׳, הוא נפלא! חוויה לכל המשפחה. שני צדדים למתחם, אחד בקולינריה והשני, בקולנוע ממוזג ונוח, אגם מלאכותי, חניה בשפע ויופי של קולנוע.

שוב הצליחה הקטנה לכפות על סבא שני ביקורים בימית אלפיים, שוב חזרה בשמים! שוב הודתי לקדוש ברוך, ׳ברוך שלא עשני סבא׳, ואני רוצה לנצל את הבמה, כדי להודות לאבא!

ספארי, ביקור בספארי הוא תמיד חוויה, עוד מהימים, שאנחנו היינו קטנים. בחסות הדודים (לזוג אשכנזי, שיחקתם אותה!), יום של חוויות, חיות והרבה הפתעות.

על אלמינא, כתבתי כבר בפוסט על יפו. מיזם תרבותי חדש שמטרתו קירוב לבבות באמצעות, מוסיקה, תיאטרון ומחול.
די במקרה, נקלענו לקונצרט של שבת בבוקר, יום בהחלט יפה, ונשבנו כליל בקסם המקום הזה.

תיאטרון:

מתמזל מזלי, ואני מגיעה לשבוע חנוך לוין בקאמרי. מדי ערב עולות על הבמות מגוון הצגות של המחזאי הידוע, כולל התיאטרון הפולני, שמעלה פה את לוין בפולנית, לטעמי, רק המשפט הזה הוא ׳לוויני' בהוויתו, ומשבית שמחה בהגדרתו.

אני סוחבת כמה מחברותי לצפות בהצגות, ומגלה להפתעתי, שחוש ההומור, הסרקזם והגרוטקסיות, שמאפיינים את המחזאי עדיין נוגעים בי אחרי שנים. יתירה מכך, מאחר ושני המחזות עוסקים בזיקנה, התבגרות, זוגיות ומהלך חיינו, הם מדברים אלי אף יותר היום. חנוך לוין כמו חנוך לוין, תיאטרון שכולו בשחקנים ובמשחק, אין תפאורה וכל שאר האלמנטים שמרכיבים תיאטרון, כמו ניטלו מן הבמה, שלא להעיב על המחזה והמשחק. ב׳אורזי המזוודות׳ שלל שחקנים מהשורה הראשונה, ב׳מלאכת החיים׳, פחות משתתפים. המסר בשניהם, הוא הינו הך, בקורת נוקבת על חיינו על פני האדמה והצצה מכמירה וצינית לעתיד לבוא, לזיקנה. 

קזבלן, הפך זה מכבר השלאגר, של הקאמרי. מאחר, והז׳אנר, לא נמנה על סגנוני, (ויסלחו לי קוראי על הסנוביזם הדק...), אני משגרת בשמחה, מתבגרת אחת, שתי סבתות וסבא חביב, לבילוי בין דורי ותרבותי. הם חוזרים כעבור שעתיים עם ברק בעיניים, אוהבים את השירה, הריקוד, הניחוח של פעם ואת עמוס תמם, שהפך זה מכבר ליקיר הקהל.

את ׳רומן משפחתי׳ הייתי חייבת לראות, גם כי רציתי לראות איך עדנה מסתדרת בלי ענת, גם כי  אהבתי את הספר, שכיכב אצלנו בBook Club, ובעיקר, כי הגעתי לפרמיירה, ותמיד מרגש אותי לראות את הרגע שבו, מחזה הופך להצגה.

אוהבת לצפות בכל אלו שבאו לראות ולהראות, מתרגשת עם השחקנים והבמאי, לרגע, שחיכו לו כל כך. ובכן, מוכרחה להודות שהייתה קצת אכזבה.... נתחיל בטוב, ההצגה די נאמנה למקור, מעבירה בחינניות את הזמן ורוח התקופה, אהבתי מאוד את התלבושת והתפאורה, את התיאטרון בתוך תיאטרון, המוסיקה והתפאורה ואת תמונת הפתיחה.  אבל נדמה היה לי שאני צופה בטלנובלה יגעה, שהטלטלה הרגשית, קוטבית יתר על המידה, שהיא נטולת הומור ותחכום, וביני לביני, מלמלתי, ענת, את כל כך חסרה.....

מוסיקה

שלוש הופעות, אחת של גידי גוב, שהעלתה בעיני דמעות, שירי אהבה, שירי פרידה של אמן שהזקין ביותר השנה, עדיין אופטימי, שנון וחם, מסמל בעיני את ישראל היפה. 

נורית גלרון במופע בניחוח ג׳אז, שלטעמי קצת מכביד ומעייף. 

׳בינת אל פאנק׳, הייתה הפתעה! בחסות הגרטצלים, וגלי היפה, אנחנו נחשפים לתופעה. הרכב ג׳אז מנגן ראפ תימני, חוויה נהדרת של מוסיקה איכותית, קהל מעניין, צעיר וקצבי, וגרוב מיוחד, חפשו אותם! 

ירושלים

 

 

בהחלטה ספונטנית ודי נועזת בהתחשב בג׳ט לג, אנחנו מקדישים אלר הצהריים לסיור בבירה.  

פוצחים ב׳מחנהיודה׳, בארוחה. מסעדת שוק, ערבוביה של כלי אוכל, אקלטיקה של כלים וטעמים, שלובים מעניינים, שגעון של ארוחה.

ואז, אנחנו פונים לגולת הכותרת של הביקור הנוכחי, מוזיאון ישראל המחודש. 

עבודת השיפוץ של מוזיאון ישראל, מרשימה במיוחד, כיאה למוזיאון בבירה.

בריכות, פסלים, מים בנוף ירושלים. הפעם, אנחנו מתמקדים בתערוכה על הורדוס, המלך הבנאי.

ההורים, הבנות ואנוכי (פשוט כדי להגיד שמדובר בחוויה רב דורית), מתמוגגים מהממצאים וההדמיות, שמפיחות חיים באבנים ומדגימות בצורה חווייתית ומעשירה את מפעלי הבניה של הורדוס האדריכל. ואין אפילו צורך בהכנה בסגנון ׳אורות וצללים בחיי הורדוס׳, משום שמערכות השמע מספקות לנו את כל הידע והפרטים, חוויה משובבת עין, מרחיבה את הדעת. אבל לא רק הורדוס נגלה לנו בתערוכה כי אם גם פרופ׳ אהוד נצר, שנהל מערכת יחסים מורכבת עם המלך והורדיון, ומצא את מותו ממש שם, בעת שנשען למנוחה קצרה, אחרי שגילה את תגלית חייו. סיפור טרגי ונוגע ללב, של האריכאולוג של מדינת ישראל. הקטנה, עקבה בעניין אחרי ההדמיות, הסרטונים, הפעילה את מערכת האודיו, ושניה לפני היציאה, שאלה ברצינות תהומית, ׳אמא, מי היה הורדוס;-?׳ ואנחנו פרצנו בצחוק גדול, חייבת לציין, שהיא נהנתה מאוד.

קצת לפני שעוזבים, אנחנו מתעכבים קצת ביודאיקה, כתבי יד יהודיים מעוטרים מימי הביניים, בתי כנסת, וקיר חנוכיות מרשים ביותר. לא להחמיץ כמובן, את היכל הספר וסיפור המגילות הגנוזות, גן הפסלים והאגף לנוער אם מטיילים עם ילדים.

לא מוותרים על חנות המוזיאון (מהזן החביב עלי) ועל קפה משובח ועוגת גבינה עם פרורים, מהסוג שרק בישראל, יודעים איך להכין.

 

חופים

שנים שהשמצתי את ראשון ובת ים, והשנה, שבתי אליהם, אל החופים היפים, כאישה לאהובה מהעבר. התענגתי במיוחד על ארוחת בוקר עם חברה, לרחצה ובילוי עם המשפחה , לערבים קסומים עם חברים טובים על אבטיח קר, ובהונות מתפלשים בחול הנעים כל כך. חוף הים בראשון, שבה את ליבי הפעם, בעיקר כי הוא נוח, חניה, מסעדות וכל השירותים. וגם חוף טפאו בבת ים, היה הפתעה, עם דק עץ יפה במיוחד, ומסעדה חביבה. נו, כבר אמרתי, ׳פעם בת ימית, בת ימית לעד...׳
ואם יורשה לי עוד השתפכות קטנה, אין אבל אין על השקיעות במולדת האהובה.

 

 

קולינריה

ובכן, אני נמנית על הלקוחות הנאמנים, כאלה ששבים עם חיוך למקום אהוב, מתענגים על אותן המנות, ובין לבין, קצת מעיזים להתנסות...

חזרנו בשמחה ל'קסיס', ל'חדר אוכל', ל'אברקעסס צפון', בחדווה ובנחת, לאוכל משובח וטוב. 

אבל גם גילינו את 'גוז׳ ודניאל', במושב בני ציון, לוקשיין כמו מסרט, נוף מרהיב, בופה אנין,
עיצוב משגע, היצירות של לובקה מעטרים את הקירות, ארוחת בוקר מהנה במיוחד. 
'יונה', הייתה עוד הפתעה, לאוהבי הים והדגה בנמל יפו. 

במסעדת 'תשרין' בנצרת, חגיגה של אוכל מזרחי משובח ואירוח של בני ערב. (תודה דליתה על ההמלצה) 

ובכן, סבנו את ציון והקפנו אותה,

יום בנות וקניות באיזור השרון, סיור משפחתי בנצרת, 

אחר הצהריים בבירה, הרבה תל אביב ויפו,

יומיים קסומים ורומנטיים בעכו, 

ביקור חפוז בכליל וחוקוק, לילה בטבריה,

אין, אין על הארץ הזאת.

שמשק ההסטוריה מורגש בה בכל עבר,

שתמיד, תמיד, קים בה עוד רובד,

שחוץ מאוכל טוב, יש בה תיאטרון, מוסיקה ומחול,

שיש בה חידושים והמצאות, חנויות ׳מגניבות׳,

וחופים עם ים, לרחצה! (ולא כמו כאן, לראותם בלבד....)

שיש בה הכל מכל, לדור הצעיר, ולגיל השלישי,

שהיא מה שנקרא בהגהה המקומית,' kids friendly'.

פעילויות לגיל הרך, מוזיאונים, פסטיבלים וחגיגות.

ואם יורשה לסיים, באותה נימת פתיחה,

׳ישראל היא ארץ הילדים׳,
אבל היא גם מהנה את בני העשרים, והשלושים,
הארבעים והחמישים, את אלו שזרקה שיבה בשערם,
ואת אלו שנותרו בלי אף שערה (יש האומרים, ב'זכותה'),
את הקשישים, היא 'מצעירה,'
היא פשוט הדוניסתית בהוויתה.
'ארץ הילדים', אמרתי כבר?

ביני לביני, מו"מ אישי

8:00 בבוקר, כל יום שני

אני: בוקר טוב! שבוע טוב! פילאטיס בעוד כשעה.....ונדמה לי שבזה הרגע, מתפתח אצלי כאב ראש קל.

עצמי: אח...! כמה חשוב להקפיד על שגרה! כאמרת הפתגם, 'נפש בריאה בגוף בריא'.

השבוע אני מתכוונת להתעמל במרץ, לשמור על תזונה מאוזנת,

לא לחטוא בעוגות, לוותר על כוס יין לילית, להתחייב ולעמוד בשגרת חיים בריאה וחיונית.

אני: נדמה שכאב הראש מתחזק, זה עוד עלול להתפתח למיגרנה, אולי היום אוותר?

גם בגרון מתחיל לי איזה מיחוש, אולי זה סימן משמיים לביטול? ועכשיו מעונן וקר וגשום.... אולי פשוט אחזור למיטה? שעה זה הרבה זמן, ואני כל כך עיפה...והלא ידוע לכל, שמנוחה תביא מזור לכל תחלואה.

עצמי: את איומה....! וביננו, שיעור פילאטיס רק יטיב עימך. מזל ששילמת מראש, זה מחייב:-) כשאין משמעת עצמית, משלמים!

אני: לא זה באמת לא העניין, מאוד הייתי רוצה לשכב על ה'רפורמר' עם רגליים מונפות אל על וידיים אוחזות רצועות אלא שתחילת השבוע, יש כל כך הרבה לעשות, אני חייבת ל'נקות שולחן' עוד היום.
רשימת המטלות רק גדלה, שעה פילאטיס, תגזול הרבה אנרגיה וזמן.

עצמי: כן, עלי על האופניים ודוושי במרץ למכון, כך תספיקי גם קרדיו וגם core.

אני: אין מצב שאני עולה על האופניים עכשיו, בוקר ומוקדם, טרם הקצתי אל העולם. כל כך הייתי שמחה לכוס קפה בגינה עם עוגה ליד, להמתקת השבוע החדש, ככה בקטנה.

עצמי: עצלה! ותרי על העוגה! הקפה, יבוא איתך בשמחה גם לאוטו...יאללה, תתחילי להניע.....

אני: ומה עם ערמות הדואר, החשבונות לשלם, הפגישה, שעלי להגיע אליה מוכנה,
 הארונות, מחכים לרענון סתווי ...ומזמן, לא סדרתי את חדר המשחקים.... קניות, סידורים ומטלות,
כל כך הרבה אני יכולה בשעה להספיק, אז ל'בזבז' אותה על פילאטיס!?

עצמי : ממש כן! את זוכרת איך את מרגישה כשאת מבריזה? הרשי לי להזכיר לך: רע...!
וחוצמזה, עם יד על הלב, כמה מהשעה הקרובה, תבלי על המחשב?

אני: אבל כאב הראש, באמת מתחזק, אני נשבעת. 

עצמי : את שוב ״מתחלה׳, מחפשת תירוצים, מספרת ׳סיפורים׳, לא יקירתי, זה לא עובד עלי...! 

אני: יש שם בעיית חניה רצינית....אני עלולה לאחר...ואם כבר לאחר, אז עדיף לוותר.

עצמי: אם כך, עלי על האופניים.

אני: חסר בהם אויר;-(

עצמי: באמת, את לא מתביישת כל כך נמוך לרדת?

אני: נו, מבטיחה, אצא להליכה מחר.....מה זה כבר משנה? מחר אפצח בדיאטה, לא היום, ביום שני, אחרי החגים, בשבוע הבא...נו אל תהיי קטנונית....

עצמי: על מי את עובדת?

אני: עליך...!

10:05 כל יום שני

אני: איזה יום נפלא, השמש זורחת, הצפרים מצייצות, ואני בדרך למקלחת אחרי עבודה על שרירי הבטן ורצפת האגן, ועוד שרירים, שכלל לא ידעתי על קיומם. מלאת אנרגיה ותחושת הספק. היום הזה, הולך להיות פרודוקטיבי ביותר!

עצמי; אמרתי לך, חשוב ליצור שגרת אימונים, לפנות זמן ומקום לספורט.

אני: טוב די, מספיק צדקנית שכמותך, נראה אותך מחר, תפסיקי להתרברב....

וחוזר חלילה כל יום, אותם הטיעונים, אותם החיבוטים, כבר שנים!

ויש לי עוד כאלה, כשאני פוגשת עוגה חיננית או לחם ריחני,

ולפעמים, ׳אני׳ גם מנצחת;-)