ימי הולדת בניחוח קייצי

היה זה שבוע מורכב, 

בו עצב ושמחה,

חגיגה ופרידה, 

שיחקו בעירבוביה בחוויה.

עין אחת מחייכת והשניה בוכייה.
חודש בסימן 'מזל אריה',
לא ייפלא איפוא, שבו בחר ליאו להיאסף אל אבותיו .

חודש של ימי הולדת עומד לפני,

ואין ממני נלהבת.

שלוש אמהות ובת. 

אחת פרטית שלי, 

השניה, פרטית שלו, 

ובין שתיהן, אני,

ובין כולנו, הסנדויצ׳ית הכי.

שלוש לביאות, בתולה אחת, וחודש אחד,  

שלא סתם קרא אותו אוגוסטוס על שמו, ׳המקודש׳. 

מדי שנה, הוא מפציע כמו שמש בוהקת, מסנוורת, 

חם ודביק, חושני ומתיש, 

חגיגי, מלהיב, מרגש ומדליק.

אני חובשת את כובע מש׳קית החו״יה,  

שלא לומר, קצינה, 

ומתפנה לכמה הפקות במקביל,

בשמחה גדולה. 

אז איך חוגגים ? 

שהרי ידוע לכל, שאין לצאת ידי חגיגה בארוחה, 

מצודדת ואנינה ככל שתהיה, התוכן חברים, הוא הכרחי.

כי בסופו של יום, מה אנחנו, ומה נשאר אחרי,

שכבו הנרות והחגיגה נגמרת?

מה נשאר מעוד מסיבת יומולדת? 

זיכרון טוב של חוויה משותפת מעוררת, מרגשת, מגבשת.

׳חוגגים יומולדת למלכה האם׳, 

נפגש ברחוב שבטי ישראל׳, 

יפו, כמובן, היא כור מחצבתה,

או אם לדייק, כל מה שממערב לשדרות ירושלים,

למעט נקודה אחת במזרח. 

׳תבואו בכחול לבן....׳ אני מבקשת, 

׳ויותר מזה, נא לא לגלות,

הס, הפתעה, ס ו ד׳

אני שולחת טקסט לוואטספ המשפחתי,

מבקשת את כולם לפנות חצי יום ביומן.

ועל כלת השמחה, מטילה משימה, 

פעם מורה, תמיד מורה,  שיעורי בית, אלא מה? 

שלוש תחנות דרך בחייך, ביפו כמובן, 

אה, ושיהיו מלוות בסיפורים מעניינים,  

ואמא שלי, כמו תמיד, 

נרתמת למשימה בחיוך גדול ובנפש חפצה.

היום שלנו מתחיל אצל גיל פנטו, 

במנהרת הזמן לנוסטלגיה ישראלית. 

(כן, כבר סיפרתי לכם עליו, 

על יום הכיף היפואי, שאירגנה לי חגית ליום הולדתי בשנה שעברה.)

אבל היום הזה, הוא יום מיוחד, יומולדת לאמא שלי,

ילדה שגדלה עם המדינה,  וכל כולו של המוזיאון הביתי הזה,

פורט על נימי נפשה, מעלה ערגונות מימי ילדותה, ממש בזאת השכונה. 

יש ל׳סיפורו של חפץ׳ איזה ערך מוסף,

משום שלמראהו, עולה זיק מחשמל במוחו של אדם, 

זיכרון חי מחובר לתחושה עמוקה של חום שייכות, 

ריח, צבע, טעם, תמונה, קצת כמו ׳אפקט פרוסט׳.

סיפולוקס של חתונה, תלושי צנע ומתכונים לעקרת הבית,

סלסלת פלסטיק לשוק, תבנית ביצים כתומה, וכובע ים פרחוני במיוחד, עגלת תינוק, בובה, חשבוניה, ׳אצבעוני׳, ׳ספרוני׳, 

חצאי מחברות, פליט, פן על רגל, ומנורה כחולה,

ואנחנו נוברים שם שעה ארוכה,

פותחים מגירות, משחקים בחותמות, 

מחפשים את שם המשפחה, בספר טלפונים בא בימים, כמעט בן חמישים, ואיך אנחנו נרגשים כשאנחנו מוצאים....!

כולנו צוללים אחורה אל אז בימים,

שבגרוש היה חור, 

על הטלפון היה מנעול, 

בקולנוע היה שלט, 

שאסור לירוק ולעשן, 

כן, כן, ממש כן.....! 

מסע אל העבר, לימים של נאיביות ותום, 

לתחושה של שותפות גורל, של ציונות ושליחות. 

וגיל , כשמו כן הוא, מסביר פנים בשמחה,

מספר סיפור של אספן עם נשמה. 

הוא קש קושיות לדור הצעיר, 

אל החדר נזרקות מילים כמו ׳חנווני׳ ו׳זבן׳,

מקצועות שפסו מן העולם, כמו רצען, סנדלר ושען,

ואני חושבת לעצמי, 

איך עובר לו רץ הזמן.

עכשיו, בעקבות אמא שלי, האחת והיחידה,

שאין עליה ואין כמותה. 

התחנה הראשונה, שייכת לשנות החמישים,

לימים של צנע וקיצוב, של מדינה בהתהוות. 

אנחנו צועדים במרץ לבית חולים דג׳אני, 

לומדים על הרופא המיתולוגי של יפו,

ממש כאן היא נולדה, כאן גם הגיח לעולם אחי הקטן,

באולם הצנוע הסמוך, ערכו את הברית, ומשם הישר לחזית. 

זה כבר כמה עשורים, שהמקום עיברת את שמו לצהלון,

וכבר שנים רבות, הוא מוסד גריאטרי מוזנח.

אנחנו מקיפים אותו, מציצים למה שהיה פעם ריאה ירוקה,

עם עצי פרי, ורימונים מציצים מכל פינה. 

בדרך, אבא שלי מספר על מסעות כיבושים בשנות השישים,

על ידידה כזאת ואחרת, 
׳אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי....׳ אני שרה לעצמי.

ואיזה מזל שאבא פגש את אמא, שהתאמץ לזכות בליבה, 

שכבר אז יצא שמה למרחקים, 

על יופיה, תבונתה ולשונה המושחזת,

כן, כולנו מהלכים עכשיו בתוך איזה סרט.

אנחנו ממשיכים לבית בו נולדתי אני, 

לעוד סיפורים על יפו של ראשית שנות השבעים. 

מפליגים אל חוף גבעת עליה, לביה׳ס רש׳י בו אימי למדה,

שלא נשאר בו כמעט דבר משנות השישים העליזות.

בית חולים דונאלו, רחוב שישים, עג׳מי, המזרקה,

מילים, מילים, צלילים, צלילי יפו העתיקה,

נזרקים ממוחה הקודח של כלת השמחה. 

זכרונות צפים אצל הסבתא הצעירה והנכדות קשובות,

גומעות בצמא, כל סיפור, כל מעשיה. 

ואמא שלי, יש לה דרך לספר סיפור, תמיד בסבלנות.

היא מפליגה בתיאורים, 

והם כל כך מוחשיים, צבעוניים, ריחניים וטעימים, 

חיים.

אין מקום יותר מלבב מלסיים, מאשר אצל איילת, 

במסעדת קסיס האנינה.

ואיילת, כמו איילת, עושה לנו כבוד מלכים,

ושולחת אל שולחננו הפתעות ופינוקים.

דג מוסר, ופילה לברק, על מצע ים תיכוני בניחוח יווני,

צזיקי וחציל, סלט משובח, ולחם פריך,

פסטת פירות ים, והכל בכל, מוגש באווירה נונשלנטית,

של חופש וים, בחוף הכי יפה בעולם.

׳נו איילת, מה קורה עם הפטיסרי...?׳ 

נפשי מתאווה כבר אל המתוק הריחני, 

והיא עונה שאוטוטו, במתחם W ההולך ומתרקם,

וחכו, חכו כמה יפה זה יהיה, כמה טעים,

ריח הבריוש כבר עולה באפי. 

מרימים שמפניה לחיים, 

אני מבקשת מכל בני המשפחה, מהגדול עד הקטנה,

לספר מה למדו מכלת השמחה, והתשובות משובבות,

מפתיעות ומחמיאות. 

נתינה, כנות, חוכמה, קשר, שיח, נדיבות, חריצות,

אינטימיות, התארגנות, הכלה, דאגה, חריפות, יצירתיות,

ישראליות, ציונות, 

אמהות, חמאות, סבתאות. 

עכשיו עוברים לברכות,

אמא שלי, שתהיי לי בריאה ומאושרת,

מוקפת במשפחה שאת כל כך אוהבת.

וכדי להשוויץ קבל בלוג ועמים, 

שגם אמא של א׳, התברכה בחגיגות מהסרטים, 

כיאה לאישה, למעמד וליומולדת שמונים.

קבלו שיר שכתבתי במיוחד לחמותי, 

שרה ומבצעת סיגל ורדי עם הכישרון האדיר וקול הזמיר. 

השיר חתם מסכת בסגנון ׳חיים שכאלה׳,

כשברקע תמונות שחור לבן וסיפורים של בין אז לעכשיו.

חוגגים בצוותא, יומיים של היסטוריה, אמנות, נוף ומשפחה,

שנתפרו במחשבה רבה במיוחד עבור כלת השימחה הצעירה.

אנני, אוהבים אותך המון, 

והנה, כתבו עלייך בבלוג! 

*צילומים בחסות לירון אלמוג וקסיס.

'פוסט 'בונוס

רק 

כדי להגיד תודה

׳מה תחכי עד יום חמישי לקרוא את כל הברכות בפייס?׳

שואלת אותי אמא שלי, בשבת האחרונה,

כשאנחנו מוקפות בנוף גלילי, ילדים מקפצים בבריכה,

ומסביבנו, משפחה יפה והרבה אהבה. 

׳תראי, תראי איך הפליאו לתארך וירחב לבבך, והכל נכון, הכל אמת...׳, אומרת לי בעיניים נוצצות האישה, הכי לא אובייקטיבית בעליל, לגבי.

אני מחייכת, ׳נראה, נראה אם אני מתאפקת....׳,

בינתיים, חגיגות ופרידות, חיוכים ודמעות, 

אירועים וחברים של חיים, של תקופות. 

התארכו לי החגיגות על פני כמעט שבוע,

לכשהתיישבתי סופסוף לקרוא את הברכות, 

שחצו מסכים, ימים ויבשות, 

צדקה אימי (כמו תמיד), ורחב לבבי מאוד מאוד.

שהרי גם אם רק אחוז אמת לאמיתה, התברכתי,
ודייני, הלא כך?

הייתי רוצה לענות באופן פרטי לכל חיבוק, 
לכל איחול, לכל מילה טובה,

לכל מי שמצא את הזמן להיזכר, לברך, ללטף וירטואלית, 

לכל מי שגרם לי להרגיש מיוחדת, כמעט כוכבת. 

דרך כוכבי ביום הולדתי, מרגישה ברת מזל, 

וכל כולי, אסירת תודה.
ת ו ד ה 

על המילים, על הכוונה, על המחווה,

ובעיקר, על החברות, השותפות, על שאתם בחיי. 

מודה ומחבקת,

וכמו שאמרו חכמי השכונה אי שם בבת ים,

׳הכל עובר א/עליכם,

אושר, בריאות ואהבה גדולה בליבכם...׳! 

מצרפת שיר שי, 

מאחת המתנות, שעשו לי את הקיץ,

׳עשיני פשוטה׳ סיפרה של חלי ראובן. 

כתבו את זה לפניי/ חלי ראובן 

כל מה שכתבתי

וכל מה שאכתוב

מישהו כבר כתב לפניי

ומישהו גם כתב לפני לפניו

ולפני לפני לפניו

מישהו כבר כתב לפניי הכל

אין רעיון שאחשוב אותו

שלא הועלה על נייר

אין נושא שמעסיק אותי

שלא נזרק בו דיו

ובכל זאת

אמר לי אלוהים

כתבי גם את

את המבט 

שבו רואה

הנשמה שלך

את עולמי

אף אחד לא כתב

לפנייך

נאסף אל אבותיו

אלוהי עדי, שזאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, 
אולי אחרון?

שררו ביננו יחסי קרבה ודאגה הדדית,

של מי שנכפה עליהם לחלוק קורת גג אחת ואותם אהובים.

׳משפחה לא בוחרים׳, נהגתי להזכיר לעצמי בכל פעם, כשהשאיר אחריו ניחוח קל,  כששערותיו נערמו בכל פינה.

גור כלבים הגיע אלינו, לפני למעלה מעשור,

קראנו לו ׳ליאונרדו׳.  קיווינו שיהיה חכם כמו דה וינצ׳י וחתיך כמו ד׳קפריו, זה לא ממש יצא, נסתרות דרכי אלוהי הכלבים.

אין זה סוד, שליאו לא התייצב ראשון בין חבריו, כשחילקו מנת משכל. 

מה שכן, הוא היה נוח לבריות ולהולכים על ארבע. 
והוא היה יפה תואר, דוגמן של הגולדנים, עם שיער שטני ארוך, מתנופף לכל עבר.

היה לו מבט ממיס, שגרם לכולם להתאהב בו.

ורק אני, נשארתי מסוייגת ומרוחקת, על תקן של קצינת חינוך, או, עם יד על הלב, יותר ׳רס״רית משמעת׳.

לא אחת הרגשתי אשמה, על שאינני מאוהבת בו עד כלות, כמו הגדול, כמו הסנדויצ׳ית, כמו הקטנה, כמו כל חברינו, כמו כל השכונה.

סימפטתי אותו, לפרקים קלים של שעות בודדות,

כשחזר מהספא, מדיף לכל עבר ניחוחות אמבטיה טובה, פדקיור, מניקור, פינוק וחפיפה.

או אז, הייתי מרחרחת בסיפוק, רוכנת לעברו, ולוחשת לו בשקט, שמכל הכלבים כולם, אותו אני הכי מחבבת בעולם.

בהליכות בוקר נמרצות, כשבת׳ וג׳יני,

מוליכות בגאווה לא מוצנעת את כלביהן,
חשתי מבוכה, כמו הייתי אמא נוראית ומזניחה.

אמא, שהופיעה לפליידייט תינוקות, מבלי להביא את מחמל נפשה.

כשאני נפגשת עם אורלי, מתנשפת בכבדות בגבעות המוריקות, מנסה להדביק את הקצב שלה ושל הבאדי שלה. מתחוורת לי מציאות מרגיזה, ש׳הכלב הוא אכן ידידו הטוב של האדם....׳. של אורלי בוודאי, רק שבמקרה שלי, איתרע מזלי.
ליאו הוכיח אותי בלי מילים, על שהקשר ביננו אינו הדדי, שהוא רוצה בי יותר, מוחל וסולח על יחס פושר.
למראה כלבי האוחז בלשונו ברצועתו, מכשכש בזנבו כאומר, ׳קחי אותי שרון....׳,הייתי נבוכה ונכלמת. הוא חשף את מגרעותי ברבים, זהו נתפסתי בקלקלתי, עכשיו כל העמק ידע, שהוא שלי ושאיני כרוכה אחריו. 

התלוננתי עליו ללא הרף, ללא הפסקה,
על מה? על כל דבר כמעט.
על שהיה כבד משקל, על היותו קלמזי, באבחת זנבו, מבלי משים, מנפץ כוסות יין דקיקות.

קיטרתי על שיעור יתר, על נשירה, על הבל פיו הרע. חפרתי על שהיה, איך לומר, רפה שכל מעט.

הלנתי עליו, שהוא נרגש למראה כל זר ואורח, על שאינו נובח, על שהוא תמיד נינוח ושמח.

ניסיתי לשדכו לכל דיכפין, לכל עובר אורח, חיפשתי לו תכופות בית אחר.  ׳כדאי לכם׳, הייתי אומרת, בחיוך מתחנף, ׳הוא מה זה מנומס, מחונך, ומתחשב....׳ בחדווה ודיצה, מניתי את שלל מעלותיו. ׳הוא לא אוכל מן השולחן, לא עולה לחדרי השינה, לא רובץ על המיטות, מספיק ב׳אפ, אפ, אפ...׳ קטן, והוא ירד מהשטיח תיכף ומיד....׳

שקלתי ברצינות, ׳משמורת משותפת׳, עם חברים ושכנים. אפילו בדקתי לעומק את אפשרות שיגורו אל מעבר לים. מתנתי הצנועה, ארוזה בסרט אדום, לאחותי טובת הלב, חובבת החיות, או ל׳פזלנד׳, כפר נופש משפחתי במכמורת. 

לכשבגר קצת, והקטנה נולדה, הבשילו יחסנו אל השלב הבא. לפתע ראיתיו דרך עדשה ורודה, 

כאילו נוסף לנו שותף באחריות לשלום המשפחה.

מרתק היה לצפות בפעוטה נאבקת בו על איזה צעצוע, שולה ממלתעותיו החדות, כדור ספוג קטן, מבלי שיאונה לה כל רע. 
תמיד בחיוך, תמיד בכשכוש זנב.

לכשגדלה והייתה כבת ארבע, קיבל בהכנעה גמורה את מרותה. הייתי מביטה בצמד חמד, משועשעת ומחוייכת. היא זעירה והוא גדול מימדים, ואיך הוא נשמע לה, מי היה מאמין.

מכבד, מציית, נענה, מרצה,
כרוך אחריה, מתבונן בה בהערצה.

ליאו נכנס אל חיינו בסערה, 
היה חלק מדברי ימינו כמשפחה.
שותף מלא בהלכות הבית,
ביומיום, כמו בחגיגות, במסורות,
חלק מנוף השכונה, העיירה, הקהילה.
על אוזנו, לחשו ילדי את סודותיהם,
בפרוותו הנעימה הטביעו את דמעותיהם,
הוא היה להם חבר, אח ורע,
שותף למשחק ושעשוע.
הוא העניק להם אהבת אמת, נאמנות וצייתנות.
הוא לימדם שיעור בדאגה ואחריות,
הוא ליוה אותם בבטחון לכל כיוון.
ונחמץ ליבי לפרק הבא,
הוא מלמדם היום, שיעור בגעגוע ועצבות,
שיעור בפרידה.



ליאו נאסף אל אבותיו הבוקר,
אחרי מאבק במחלת הסרטן,
בחוליו כמו בחייו, 
היה נוח לבריות ולבעליו.

נוח על משכבך בשלום כלב יקר,
ו ת ו ד ה.
מכל הכלבים כולם,
אותך אני הכי מחבבת בעולם,
(גם בזה וגם בעולם הבא),
כבר מתגעגעת ולא מאמינה.

.מתנחלת, יורדת ושמאלנית

אני קולטת אותה מיד עם כניסתי לבית של שרי,
את הכיפה הסרוגה המכסה תספורת קצרה, 
את חולצת הטריקו רחבה, את החצאית הארוכה,
את הבהונות המציצות, מסנדלים תנ״כיות אמיתיות. מתבוננת בפנים טובות, נקיות מאיפור, בכנות שבפשטות.
אנחנו לא מכירות, וברגע הראשון, אין לי מושג איך היא קשורה.
אני זוכרת במעומם, את הסיפור על בת משפחתי, קיבוצניקית, דור שלישי למשפחת חלוצים, דור שני למנהיגי הקיבוץ, שחזרה בתשובה.
תמונת אמה צפה לפתע ממעמקי זכרון עמוק,
קולה מזמר באוזני,
׳שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה....׳,
עננת חוויה מבליחה במוחי המסויד.
ביקור בחניתה של ראשית שנות התשעים, קצינת חינוך צעירה, עם החבר הצמוד שלה, א׳ החיל. היה זה טיול הכנה ליום מפקדים שהתרחש עלי ובא.
אש יקדה אז בחזי, ובחזה בת דודתו של סבי, היא הציגה לי בגאווה גדולה את בית הראשונים, סיפרה על העליה לקרקע בימי המרד הערבי הגדול, על הספר הלבן, ועל ישובי ׳חומה ומגדל׳. כל זה התרחש לפני כמעט שלושה עשורים במוזיאון הצנוע של הקיבוץ הצפוני.

עכשיו, אני נועצת בה מבט, ומיד מסיבה מבטי לצד, לא נעים לי.
אני רק לא יודעת בדיוק מה.
לפתע, מתבהרת לי התמונה, היא מתנחלת.
דמותה הנילעגת של המתנחלת מ׳ארץ נהדרת׳,
זאת, שטל פרידמן מיטיב לעשות, מסתחררת בראשי, נזכרת, שרק לפני ימים ספורים, כשיצאנו מהקרנת הבכורה של הסרט (הנפלא), ׳המתנחלים׳,
שאלתי בקול רם, איך יתכן שאינני מכירה אף ׳מתנחל׳, ואז גם הבנתי, איך אני כמו השמאל, מנותקת מההקשר.
אני מתקרבת אליה, מחבקת בחום, מציגה את עצמי. לא אלאה אתכם בהקשר המשפחתי, די מסובך להסביר, אנחנו קרובות.
בהקשרים הפולניים, ובהינתן ה׳הקשר השואתי׳,
זה אפילו נחשב ׳קרובות מאוד׳.
לצידה, עלם צעיר, ציציותיו מציצות, מתריסות בגאווה, מחולצת טריקו,
יש עליה איזה הדפס, ישיבה, יחידה צבאית, תנועת נוער,
לא זוכרת. הוא מאיר לי פנים, מחייך בחום. בחוסר טאקט, אני שואלת אותו אם הוא מה שנקרא, ׳נוער הגבעות׳,
ומיד מתביישת, בשיפוטיות, בבורות.

עכשיו, כולנו מתיישבים ומתפנים לערב חד פעמי.
כששבתי מאושוויץ, ופגשתי שם בשלוש שורות שחורות בספר המתים, נושאות את שם משפחתו של סבי, הבנתי כמה פעור בי חור שחור, ריק גדול.
את המפגש המשפחתי הזה, יצרה שרי, בת דודתה השניה של אמי, אחר שיחת טלפון הזויה ביננו, משדה התעופה בורשה.
׳עיזרי לי׳, ראייני את אימך....׳, אני מבקשת אותה, ׳ספרי לי את הסיפור שלי, בואי נמצא יחד שורשים, משפחה...׳
ושרי, שהיא גם יפה וגם עושה, גם רצינית, גם יסודית, גם טובה, נוטלת בשתי ידיה את המשימה, ומפיקה ערב ייחודי, שמיד נכנס לפנתיאון המשפחתי.

בזוית העין, אני מתבוננת בה, היא מרותקת לשיח, מקשיבה בעניין רב.
לבושה בפשטות מסוגננת, לוק ישראלי חף מגינדור, שיערה קצר וזרקה בו שיבה חיננית, חיוכה מאיר למרחקים.
׳אל תראי אותה ככה, זאתי, הכי שמאלנית שיש...׳, אומרת לי ה׳מתנחלת׳ שלי, ׳היא בכלל מ׳מחסום watch׳.
אני נבוכה להודות, שאין לי בכלל מושג מה זה,
פורשת הצידה לשירותים, לגלגל בהחבא.
׳ברוך בורא הוויקיפדיה׳, אני חושבת לעצמי, כשהעמוד עולה.
׳תנועת נשים ישראליות, המתנגדת לשליטה ישראלית ביהודה ושומרון, ולפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים באיזור זה.....פעילות הארגון צופות בהתנהגות החיילים והשוטרים במחסומים ומתעדות אותה, וכן את הנעשה בבתי משפט צבאיים....׳
עכשיו, אני מרגישה כמו פסענו שלושתינו מתוך סרט, שתי בנות דודות של ממש, נכדותיה של דודה שושנה ואנוכי.

מתוך ערפל זכרוני, עולה דמותה של דודה שושנה, סבתן.

אישה קטנת מימדים, לבושה שימלה קטנה שחורה,

אישה בשחור, אלמנה, ממתישבי פתח תקווה של שלהי שנות העשרים, ולימים, ממייסדי מושב נטעים.

הייתי ילדה, כשלקחו אותי לבקר אותה, בראשית שנות השבעים.
כל הדרך הייתה תכונה נרגשת בכרמל דוכס המשפחתית. גאווה והתרגשות אחזו באימי ביפה, שעה שהעירה, ׳תתנהגו יפה, כן? סוכריה אחת ולא לשכוח להגיד תודה...׳,
אז נסענו לאם המושבות, זה הרגיש לי רחוק, רחוק,
נוף פרדסים, ריח של מושבה והמון סיפורי המשפחה.
בית קטנטן, אפלוליות נעימה, איפוק, נימוס, רצינות,
צילומים דהויים עולים על שולחן עטוף במפה, במרכזו צלחת קריסטל על רגל, שוקלדים עטופים, צבעוניים, מנצנצים, מפתים.
אני נזכרת, מהורהרת, איך דברו עליה בכבוד וביראה, אני זוכרת ספריה עצומה, ארון הספרים היהודי, קורס תחת נטל הזכרון, מתפוצץ מהגות.

אני זוכרת אידיש מהוסה ועברית גאה, גבוהה, כמעט נקייה ממבטא, ואני זוכרת שידעתי, שדודה שושנה היא חלוצה.

עירבוביה של סיפורים ותמונות מסחררים את ראשי, איך עלתה ארצה, נמרצת וצעירה, בין שתי מלחמות עולם, ובזכות זה ניצלה. 

איך חיבקה בדמעות את אחיינה, הסבא שלי,

ששרד את התופת, שניצל בדרך נס מציפורני הצורר הנאצי, 

וחווה שם, את האובדן הגדול מכולם, אישתו וילדיו.

שמואל ומוטל, שני בני דודים, 
שניהם אחייניה, כל אחד מאחות אחרת,
יחידים מתוך משפחה עניפה, שנרצחה כולה.
שני בני דודים, שטרם ידעו, שהם עתידים להצמיח ענפים זעירים, להפיח בהם חיים, לנטוע שורשים, להוליד ילדים, לשכול בנים, לראות נכדים, למות עצובים.
עכשיו, אני מבינה היטב את ההקשר המשפחתי,
המתנחלת והשמאלנית, הן נכדותיה של החלוצה הפמינסטית. של דודה שושנה הציונית הגאה, דודתו של סבי. 
הדודה המיתולוגית של המשפחה, שנשאה שקי שקדים מהמטע, שייבשה ביצות, שהקימה מושב, שרכשה אדמות, שהפריחה את השממה,
דודה שושנה, שהתאלמנה בצעירותה, שגידלה לבד משפחה.

למחרת, בשיחה עם חברת ילדות אהובה, אחותי לחולצה הכחולה, אני משחזרת את קורות ליל אמש, ואת המפגש.
׳שרוני, אירגנו לך ערב כלבבך....׳, אומרת לי אחות ליבי.

אני לא יכולה שלא לחשוב, איך כולנו אחת היא, ציונות עכשוית.
דמותו החדשה של הצבר הישראלי, זה שנפוץ לכל עבר, והדנ״א שלו אומר עקשנות, חיספוס ונחרצות.
המפגש המשפחתי מתערבל במוחי עם הסרט, ׳המתנחלים׳.
אני ממש רואה בדמיוני, את תמונת שלושתינו, ב׳בית התפוצות׳, תחת השאלה, ׳מיהו הציוני החדש?׳ יש בכלל כזה דבר?

מיהו מתנחל? הלא בעיניו הוא ׳משחרר׳,
בעיני דמותו, הוא, הוא ׳גואל׳ את עם ישראל.
בעיני אחיו התל אביבי, הוא מטרפד את חלום השלום, ממית עלינו חורבן ואסון.
האם הוא ׳גואל אדמות׳ או ׳גוזל אדמות׳?
במה הוא שונה מדודה שושנה ודור החלוצים, שבאו מאירופה להקים פה חיים חדשים? הרי כבר אז, היו כאן שכנים.
אין ספק, שמי שבחר בהתנחלות אידאולוגית,
ויתר על חיים נוחים למען אמונתו, שהוא מסייע לרעיון הציוני, מרחיב את גבולתיה של הארץ המצומקת, מעבה את שטח ההפקר תוך שהוא מסכן את חייו וילדיו. לדידו, הוא מעגן בעשייתו את חזקתינו על הארץ, שבזכות אבות ניתנה לנו.
איך תשפוט ההיסטוריה את המתנחלים? איך שופטים אותם אנחנו? 
האין ההתנחלויות, בבחינת ׳ישובי חומה ומגדל׳ של הזמן החדש? אולי בת הקיבוץ שחזרה בתשובה, פוסעת עקב בצד אגודל אמה?
ומה היינו לולא הם? ומה נהיה בלעדיהם?
ומי ישרוד? החזק? הערכי? הצודק? המסתגל?
ומי בכלל החליט איזה ערך נעלה יותר?
ומה תהיה דמותה של הארץ הזאת בעוד עשור? בעוד מאה שנים? 

ובזכות או בגלל מי? המתנחלים או מדינת תל אביב?

ובת דודתי הרחוקה, השמאלנית, זאת שעושה מעשה.
היא, היא ׳שומרת הסף׳ של ערכי הדמוקרטיה,
בעיניה הפקוחה, המבקרת את החברה הישראלית, על חייליה, על שוטריה. מי היא, ׳חסידת ישראל׳?
או ׳עוכרת ישראל׳? כפי שרואה אותה יותר ממחצית הציבור בישראל.
במקום לבלות את ימיה בבית קפה, בחוף הים, בצינת המזגן, היא יוצאת להגן על העם הנכבש.
זה, שנגזלו ממנו אדמותיו, נכמשה זהותו, נרמסו זכויותיו.
האין זאת ציונות לשמה, להיות סרגל מצפוני לערכי רוח האדם?
כל כך מהר שכחנו, איך אי אז בימים השחורים של שואתנו, כשקמו עלינו לכלותינו, למחותנו מעל פני האדמה, מעטים קמו עלינו להגנתנו.
מהי אם כן, נאמנות? מהי בגידה?
אילו ערכים ינחוני? שלי? של המדינה?
ומה אם יש קונפליקט? למי עלי להקשיב?

ואני, מה עלי, אני שהרחקתי עד מעבר לים,
שהפנתי עורף לשורשי, לזוועות שחוותה משפחתי בגולה.
אני, שסבתי על עקבות משפחתי, חזרה לתפוצה.
אני, שהתאהבתי בארץ זרה, שחייתי חיים כפולים, בתאווה גדולה.
אני, ששאלת יהדותי וישראלותי, מנקרת בתוך מוחי ללא הפסקה, במחשבה ועשייה, אני, שמחשיבה עצמי לציונית בנשמתי, אבל, איה ציונותי אם 'ירדתי אמריקימה׳ ממולדתי.
מה אני? מה תפקידי בפסיפס עמי?
האם אני מצמיחה ענף חיים חדש, או כורתת גזע איתן?
איזו דרך מהשלושה, תביא לעמנו נחמה? איזו דרך תביא עלינו כליה?
זכות נשים גדולות עומדת לנו, להט יוקד בשלושתינו, נשים ישראליות, חמות, חזקות, משוכנעות בצידקת דרכן, בנאמנותן לערכיהן.

לא יפלא איפה, ששלושתינו מענפי אותו האילן.
כולנו היא, כולנו אחת, דודה שושנה בהוויתה.

רוחות סיום מנשבות על המפגש ההסטורי,
הקטנה נלחצת אל חולצתי,
עיניה מבקשות שינה.
מעולם לא היינו יותר קרובות,
שתי נכדותיה של דודה שושנה,
ואני, נכדת אחיינה האהוב.
המתנחלת מזמינה אותי בחום לביקור בבית אל,
אבי מתבדח ושואל אם עלי לבוא מצוידת בדרכון,
השמאלנית מבטיחה לשמור על קשר.

׳תגידו׳, אני שואלת אותן בחיוך כבוש, 
׳היא מתהפכת בקברה? מי מאיתנו מפרה את שלוות המתים,

המתנחלת, היורדת או השמאלנית....?׳

* הסיפור אמיתי, 

השמות, שמורים במערכת,
גם כדי ללמדנו, שאין ׳מתנחלת׳, ׳יורדת׳ או ׳שמאלנית׳,

שהמציאות הרבה יותר מורכבת,
וש׳כל ישראל אחים׳, וכן, יש להם ׳בני דודים׳.




** מוגש כחומר למחשבה לציבור הרחב, 
בהשראת אברהמי האהוב,
איש הסיירת, מלח הארץ, 
הרפתן שעזב את צור מחצבתו,
והרחיק אל מעבר לים,
הוא, הוא שהוריד לי להנחתה.

ישראל בפיתה

לגלות לכם סוד? אולי רזיתי, 

אבל אוכל עושה לי טוב.....!

כן, אני אוכלת יותר בריא, 

מחשבת נכון את הקלוריות,

(במילים אחרות, צמה עם ירקות ופירות;-),

משתדלת לאזן עם ספורט, 

׳מבזבזת׳ קלוריות ריקות על יין, 
וכן, אפשר עוד כוס.

אני מפנטזת ממרחקים על המטבח של אמי,

פולניה במוצא, ׳שעברה ניתוח להסרת עדה׳,  

ומבשלת כמו אלג׳יראית מדופלמת,

עם טאץ׳ אירופאי באפיה והגשה.

כך שלפני כל נסיעת מולדת, 

אני מבקשת להתעדכן,

לא לבזבז את קלוריותי ומעותי לשווא.

אם כבר לאכול, אז שיהיה טעים ונעים ובגדול....! 

נפשי קצה בפלצנות תל אביבית, 

במנות מוקפדות ומחירים מופקעים.

נמאס לי לרדוף כמו העדר אחר ה׳מוכתרת׳ החדשה׳,

ויחד עם זה, כמו כולנו, כמו פתיה,

אני מחפשת שוב ושוב, את ההבטחה 'המבליחה'.

עם השנים נוכחתי, שלא די לי כבר במנה משביעה ומענגת חיך, 

שאני צריכה הרבה יותר מזה, תוכן, עניין, חדשנות ומפגש, 

וכן גם את האוירה, הסטייל וגם את הטעם,

ואם אפשר גם שיהיה נחמד, 

ושהשירות יהיה אדיב ומדויק,

אה, וכן, אני חמדנית, שישאר לי טעם של עוד,

לפעם הבאה.

ואז חגית, מזמינה אותי לערב שכולו ה פ ת ע ה,

לא לפני, שהיא מזהירה,

׳שרוני, תשאירי את הדיאטה בצד....׳

אני מצטיידת בחברה טובה ויפה, שיקרה לי מפז, 

מתלבשת, מתבשמת ויוצאת אל מרחבי הכפר.

שם, בין הגינות המלבבות והבתים הנאים,

מוליך אותי שביל נחבא אל ריחות וטעמים,

מטבח חוץ myoutdoors,כל כולו WOW אחד גדול!

הסצינה הזאת מתרחשת כמו מסרט, בחצר חיננית,

מעוצבת למשעי, לצד גינת תבלין, טבון חימר מקומר,

ועוד אחד קטנטן, כלי הגשה מרהיבים ביופיים, 

סדורים על מדפי בטון צפים לראווה,

אואזיס חיצוני מותאם לתנאי האקלים הישראלי,

ובמרכז, אי ועליו כבר רכון בחיוך כובש, 

שף מחונן, יוסי אלעד מכירים? 

אנחנו פותחים ב׳גזוז של חגית׳,

עם נענע ועראק, בכלי זכוכית מרשים,

עכשיו ממש ניתנה לי האות, 

הרמז האפי המפענח לבאות,

עכשיו אני כבר יודעת שנכון לי ערב מהאגדות.

׳ישראל בפיתה׳, היא יוזמה קולינרית,

ארוחת שף מתובלת בסיפורי אוכל.

פרי מוחה הקודח של חגית חברתי.

שיתוף פעולה מרנין בין חגית אברון,

בלוגרית ושחקנית נשמה, 

לשף הכי מוכשר ועניו בעולם, יוסי אלעד.

לסטייל ואנינות של מיכל קורן, שפית מקסימה, 

ואדריכלית גנים, שקורנת וזוהרת למרחקים.

הקפדה לא מייגעת, של מטבחי חוץ מעוצבים,

לחוויה מעוררת חושים ומרוממת נפש.

חגית על הסיפור הקולינרי הישראלי,

מימי הצנע ובן גוריון שעמד על הראש,

והכריז, ׳פתיתים, ויהי אור....׳

דרך הבורקס המסורתי של חתונות ואירועים,

לסרדינים בשימורים, זוכרים? 

משם לסיני, חמוץ מתוק של אהרוני, 

דרך המחווה למרגרט תיר, ולמנה שעשתה עלייה. 

קצת כמו ׳האפרוח, שהלך לחפש לו אם אחרת׳, חגית מספרת.

איך רעינו בשדות זרים, מתכחשים למוצא, למבטא, 

לחומרי הגלם, שנמצאים בשפע ואיכות, מתחת לאף, 

איך הרחקנו עד הודו וסין,

רק כדי לדעת, שאין כמו בבית, ואין על המאמא המרוקאית. 

בין אנקדוטה משעשעת אחת לשניה, 

מדגים יוסי במטבח בלב חצר, 

בשעת שקיעה, בישול אנין, נדיב ומרחיב לב.

(אגב, מי שרוצה, מוזמן להתנסות ולבשל)

הוא לוקח אותנו אל מחניודה המיתולוגית, בחיוך מצטנע,

מספר על פלומר, חגית מושכת אותו בלשונו,

והוא נכנע לה ומספר על פרס ׳המסעדה הטובה ביותר׳.

יוסי מוליך אחר כבוד, אל השולחן מנות נפלאות, אנינות,

כל ביס הוא חגיגה, כל ביס מפתיע באופן אחר.

לצד כל מנה, כוס היין שלה, ואני, כבר מחוייכת וליבי מלא שיר ושיכר.

לילך, סוזי ואליאנה מספרות לי על סצינת הייטק, 

ליזי וליאת על ׳אור ירוק׳, יאקי על קיבוץ בארי וקונדיטורית בוטיק,

ודוז׳ו, היפה גונבת את ההצגה, כשהיא מספרת על המחקר שלה,

חמותה מתבוננת בה באהבה והערצה, טלי מכירה את שירלי, 

ובכלל, היא ממש שכנה.

תוך שעה, אני כבר מוקפת חברים, מגרגרת ברעבתנות חגיגית.

אז מה היה לנו שם?

שמונה מנות לעילא ולעילא, הסיפור, הוא רק התירוץ,

החוויה, קולינריה ישראלית לשמה.

סלט אבטיח עם פטה עיזים ופוקצ׳ה מהטבון של מיכל

ריזוטו אורז עם בייבי זוקיני וליים כבוש

ברבוניות על מדליוני דלעת

קרפצ׳יו חציל אסיאתי, מחווה לאהרוני הבוכרי

קרואסון כבד עוף ושקדי עגל בטחינה ואריסה

סוכריות קבב דג על מקל

לאפה עם נתח פיקיניה בשום ועגבניות ירוקות 

כנאפה מלון וברינזה

ארבע שעות של גרגרנות לשמה,

חוויה על חושית, מענגת וחברתית.

לפחות קילו במצטבר, וכן, גם צמתי קצת לפני,

אבל היה שווה......!

מ ו ש ל ם, לחגיגות מיוחדות, וגם לסתם,

לביחד או לבד, ליום חול או יום של חג,

לאירוע אינטימי או גדול,

וכן, ניחשתם נכון,

אני כבר בודקת אפשרות לייבא אותם לשם ולפה:-) 

מדי יום חמישי, מתמלא מהר,

הזמינו כבר עכשיו, 

כל הפרטים ממש כאן, 
׳ישראל בפיתה׳ 
אה, וקרדיט צילום,
ליקי, קונדיטור בוטיק מבארי, בימים,
וצלם בלילות.