ימי הולדת בניחוח קייצי

היה זה שבוע מורכב, 

בו עצב ושמחה,

חגיגה ופרידה, 

שיחקו בעירבוביה בחוויה.

עין אחת מחייכת והשניה בוכייה.
חודש בסימן 'מזל אריה',
לא ייפלא איפוא, שבו בחר ליאו להיאסף אל אבותיו .

חודש של ימי הולדת עומד לפני,

ואין ממני נלהבת.

שלוש אמהות ובת. 

אחת פרטית שלי, 

השניה, פרטית שלו, 

ובין שתיהן, אני,

ובין כולנו, הסנדויצ׳ית הכי.

שלוש לביאות, בתולה אחת, וחודש אחד,  

שלא סתם קרא אותו אוגוסטוס על שמו, ׳המקודש׳. 

מדי שנה, הוא מפציע כמו שמש בוהקת, מסנוורת, 

חם ודביק, חושני ומתיש, 

חגיגי, מלהיב, מרגש ומדליק.

אני חובשת את כובע מש׳קית החו״יה,  

שלא לומר, קצינה, 

ומתפנה לכמה הפקות במקביל,

בשמחה גדולה. 

אז איך חוגגים ? 

שהרי ידוע לכל, שאין לצאת ידי חגיגה בארוחה, 

מצודדת ואנינה ככל שתהיה, התוכן חברים, הוא הכרחי.

כי בסופו של יום, מה אנחנו, ומה נשאר אחרי,

שכבו הנרות והחגיגה נגמרת?

מה נשאר מעוד מסיבת יומולדת? 

זיכרון טוב של חוויה משותפת מעוררת, מרגשת, מגבשת.

׳חוגגים יומולדת למלכה האם׳, 

נפגש ברחוב שבטי ישראל׳, 

יפו, כמובן, היא כור מחצבתה,

או אם לדייק, כל מה שממערב לשדרות ירושלים,

למעט נקודה אחת במזרח. 

׳תבואו בכחול לבן....׳ אני מבקשת, 

׳ויותר מזה, נא לא לגלות,

הס, הפתעה, ס ו ד׳

אני שולחת טקסט לוואטספ המשפחתי,

מבקשת את כולם לפנות חצי יום ביומן.

ועל כלת השמחה, מטילה משימה, 

פעם מורה, תמיד מורה,  שיעורי בית, אלא מה? 

שלוש תחנות דרך בחייך, ביפו כמובן, 

אה, ושיהיו מלוות בסיפורים מעניינים,  

ואמא שלי, כמו תמיד, 

נרתמת למשימה בחיוך גדול ובנפש חפצה.

היום שלנו מתחיל אצל גיל פנטו, 

במנהרת הזמן לנוסטלגיה ישראלית. 

(כן, כבר סיפרתי לכם עליו, 

על יום הכיף היפואי, שאירגנה לי חגית ליום הולדתי בשנה שעברה.)

אבל היום הזה, הוא יום מיוחד, יומולדת לאמא שלי,

ילדה שגדלה עם המדינה,  וכל כולו של המוזיאון הביתי הזה,

פורט על נימי נפשה, מעלה ערגונות מימי ילדותה, ממש בזאת השכונה. 

יש ל׳סיפורו של חפץ׳ איזה ערך מוסף,

משום שלמראהו, עולה זיק מחשמל במוחו של אדם, 

זיכרון חי מחובר לתחושה עמוקה של חום שייכות, 

ריח, צבע, טעם, תמונה, קצת כמו ׳אפקט פרוסט׳.

סיפולוקס של חתונה, תלושי צנע ומתכונים לעקרת הבית,

סלסלת פלסטיק לשוק, תבנית ביצים כתומה, וכובע ים פרחוני במיוחד, עגלת תינוק, בובה, חשבוניה, ׳אצבעוני׳, ׳ספרוני׳, 

חצאי מחברות, פליט, פן על רגל, ומנורה כחולה,

ואנחנו נוברים שם שעה ארוכה,

פותחים מגירות, משחקים בחותמות, 

מחפשים את שם המשפחה, בספר טלפונים בא בימים, כמעט בן חמישים, ואיך אנחנו נרגשים כשאנחנו מוצאים....!

כולנו צוללים אחורה אל אז בימים,

שבגרוש היה חור, 

על הטלפון היה מנעול, 

בקולנוע היה שלט, 

שאסור לירוק ולעשן, 

כן, כן, ממש כן.....! 

מסע אל העבר, לימים של נאיביות ותום, 

לתחושה של שותפות גורל, של ציונות ושליחות. 

וגיל , כשמו כן הוא, מסביר פנים בשמחה,

מספר סיפור של אספן עם נשמה. 

הוא קש קושיות לדור הצעיר, 

אל החדר נזרקות מילים כמו ׳חנווני׳ ו׳זבן׳,

מקצועות שפסו מן העולם, כמו רצען, סנדלר ושען,

ואני חושבת לעצמי, 

איך עובר לו רץ הזמן.

עכשיו, בעקבות אמא שלי, האחת והיחידה,

שאין עליה ואין כמותה. 

התחנה הראשונה, שייכת לשנות החמישים,

לימים של צנע וקיצוב, של מדינה בהתהוות. 

אנחנו צועדים במרץ לבית חולים דג׳אני, 

לומדים על הרופא המיתולוגי של יפו,

ממש כאן היא נולדה, כאן גם הגיח לעולם אחי הקטן,

באולם הצנוע הסמוך, ערכו את הברית, ומשם הישר לחזית. 

זה כבר כמה עשורים, שהמקום עיברת את שמו לצהלון,

וכבר שנים רבות, הוא מוסד גריאטרי מוזנח.

אנחנו מקיפים אותו, מציצים למה שהיה פעם ריאה ירוקה,

עם עצי פרי, ורימונים מציצים מכל פינה. 

בדרך, אבא שלי מספר על מסעות כיבושים בשנות השישים,

על ידידה כזאת ואחרת, 
׳אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי....׳ אני שרה לעצמי.

ואיזה מזל שאבא פגש את אמא, שהתאמץ לזכות בליבה, 

שכבר אז יצא שמה למרחקים, 

על יופיה, תבונתה ולשונה המושחזת,

כן, כולנו מהלכים עכשיו בתוך איזה סרט.

אנחנו ממשיכים לבית בו נולדתי אני, 

לעוד סיפורים על יפו של ראשית שנות השבעים. 

מפליגים אל חוף גבעת עליה, לביה׳ס רש׳י בו אימי למדה,

שלא נשאר בו כמעט דבר משנות השישים העליזות.

בית חולים דונאלו, רחוב שישים, עג׳מי, המזרקה,

מילים, מילים, צלילים, צלילי יפו העתיקה,

נזרקים ממוחה הקודח של כלת השמחה. 

זכרונות צפים אצל הסבתא הצעירה והנכדות קשובות,

גומעות בצמא, כל סיפור, כל מעשיה. 

ואמא שלי, יש לה דרך לספר סיפור, תמיד בסבלנות.

היא מפליגה בתיאורים, 

והם כל כך מוחשיים, צבעוניים, ריחניים וטעימים, 

חיים.

אין מקום יותר מלבב מלסיים, מאשר אצל איילת, 

במסעדת קסיס האנינה.

ואיילת, כמו איילת, עושה לנו כבוד מלכים,

ושולחת אל שולחננו הפתעות ופינוקים.

דג מוסר, ופילה לברק, על מצע ים תיכוני בניחוח יווני,

צזיקי וחציל, סלט משובח, ולחם פריך,

פסטת פירות ים, והכל בכל, מוגש באווירה נונשלנטית,

של חופש וים, בחוף הכי יפה בעולם.

׳נו איילת, מה קורה עם הפטיסרי...?׳ 

נפשי מתאווה כבר אל המתוק הריחני, 

והיא עונה שאוטוטו, במתחם W ההולך ומתרקם,

וחכו, חכו כמה יפה זה יהיה, כמה טעים,

ריח הבריוש כבר עולה באפי. 

מרימים שמפניה לחיים, 

אני מבקשת מכל בני המשפחה, מהגדול עד הקטנה,

לספר מה למדו מכלת השמחה, והתשובות משובבות,

מפתיעות ומחמיאות. 

נתינה, כנות, חוכמה, קשר, שיח, נדיבות, חריצות,

אינטימיות, התארגנות, הכלה, דאגה, חריפות, יצירתיות,

ישראליות, ציונות, 

אמהות, חמאות, סבתאות. 

עכשיו עוברים לברכות,

אמא שלי, שתהיי לי בריאה ומאושרת,

מוקפת במשפחה שאת כל כך אוהבת.

וכדי להשוויץ קבל בלוג ועמים, 

שגם אמא של א׳, התברכה בחגיגות מהסרטים, 

כיאה לאישה, למעמד וליומולדת שמונים.

קבלו שיר שכתבתי במיוחד לחמותי, 

שרה ומבצעת סיגל ורדי עם הכישרון האדיר וקול הזמיר. 

השיר חתם מסכת בסגנון ׳חיים שכאלה׳,

כשברקע תמונות שחור לבן וסיפורים של בין אז לעכשיו.

חוגגים בצוותא, יומיים של היסטוריה, אמנות, נוף ומשפחה,

שנתפרו במחשבה רבה במיוחד עבור כלת השימחה הצעירה.

אנני, אוהבים אותך המון, 

והנה, כתבו עלייך בבלוג! 

*צילומים בחסות לירון אלמוג וקסיס.