.מתנחלת, יורדת ושמאלנית

אני קולטת אותה מיד עם כניסתי לבית של שרי,
את הכיפה הסרוגה המכסה תספורת קצרה, 
את חולצת הטריקו רחבה, את החצאית הארוכה,
את הבהונות המציצות, מסנדלים תנ״כיות אמיתיות. מתבוננת בפנים טובות, נקיות מאיפור, בכנות שבפשטות.
אנחנו לא מכירות, וברגע הראשון, אין לי מושג איך היא קשורה.
אני זוכרת במעומם, את הסיפור על בת משפחתי, קיבוצניקית, דור שלישי למשפחת חלוצים, דור שני למנהיגי הקיבוץ, שחזרה בתשובה.
תמונת אמה צפה לפתע ממעמקי זכרון עמוק,
קולה מזמר באוזני,
׳שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה....׳,
עננת חוויה מבליחה במוחי המסויד.
ביקור בחניתה של ראשית שנות התשעים, קצינת חינוך צעירה, עם החבר הצמוד שלה, א׳ החיל. היה זה טיול הכנה ליום מפקדים שהתרחש עלי ובא.
אש יקדה אז בחזי, ובחזה בת דודתו של סבי, היא הציגה לי בגאווה גדולה את בית הראשונים, סיפרה על העליה לקרקע בימי המרד הערבי הגדול, על הספר הלבן, ועל ישובי ׳חומה ומגדל׳. כל זה התרחש לפני כמעט שלושה עשורים במוזיאון הצנוע של הקיבוץ הצפוני.

עכשיו, אני נועצת בה מבט, ומיד מסיבה מבטי לצד, לא נעים לי.
אני רק לא יודעת בדיוק מה.
לפתע, מתבהרת לי התמונה, היא מתנחלת.
דמותה הנילעגת של המתנחלת מ׳ארץ נהדרת׳,
זאת, שטל פרידמן מיטיב לעשות, מסתחררת בראשי, נזכרת, שרק לפני ימים ספורים, כשיצאנו מהקרנת הבכורה של הסרט (הנפלא), ׳המתנחלים׳,
שאלתי בקול רם, איך יתכן שאינני מכירה אף ׳מתנחל׳, ואז גם הבנתי, איך אני כמו השמאל, מנותקת מההקשר.
אני מתקרבת אליה, מחבקת בחום, מציגה את עצמי. לא אלאה אתכם בהקשר המשפחתי, די מסובך להסביר, אנחנו קרובות.
בהקשרים הפולניים, ובהינתן ה׳הקשר השואתי׳,
זה אפילו נחשב ׳קרובות מאוד׳.
לצידה, עלם צעיר, ציציותיו מציצות, מתריסות בגאווה, מחולצת טריקו,
יש עליה איזה הדפס, ישיבה, יחידה צבאית, תנועת נוער,
לא זוכרת. הוא מאיר לי פנים, מחייך בחום. בחוסר טאקט, אני שואלת אותו אם הוא מה שנקרא, ׳נוער הגבעות׳,
ומיד מתביישת, בשיפוטיות, בבורות.

עכשיו, כולנו מתיישבים ומתפנים לערב חד פעמי.
כששבתי מאושוויץ, ופגשתי שם בשלוש שורות שחורות בספר המתים, נושאות את שם משפחתו של סבי, הבנתי כמה פעור בי חור שחור, ריק גדול.
את המפגש המשפחתי הזה, יצרה שרי, בת דודתה השניה של אמי, אחר שיחת טלפון הזויה ביננו, משדה התעופה בורשה.
׳עיזרי לי׳, ראייני את אימך....׳, אני מבקשת אותה, ׳ספרי לי את הסיפור שלי, בואי נמצא יחד שורשים, משפחה...׳
ושרי, שהיא גם יפה וגם עושה, גם רצינית, גם יסודית, גם טובה, נוטלת בשתי ידיה את המשימה, ומפיקה ערב ייחודי, שמיד נכנס לפנתיאון המשפחתי.

בזוית העין, אני מתבוננת בה, היא מרותקת לשיח, מקשיבה בעניין רב.
לבושה בפשטות מסוגננת, לוק ישראלי חף מגינדור, שיערה קצר וזרקה בו שיבה חיננית, חיוכה מאיר למרחקים.
׳אל תראי אותה ככה, זאתי, הכי שמאלנית שיש...׳, אומרת לי ה׳מתנחלת׳ שלי, ׳היא בכלל מ׳מחסום watch׳.
אני נבוכה להודות, שאין לי בכלל מושג מה זה,
פורשת הצידה לשירותים, לגלגל בהחבא.
׳ברוך בורא הוויקיפדיה׳, אני חושבת לעצמי, כשהעמוד עולה.
׳תנועת נשים ישראליות, המתנגדת לשליטה ישראלית ביהודה ושומרון, ולפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים באיזור זה.....פעילות הארגון צופות בהתנהגות החיילים והשוטרים במחסומים ומתעדות אותה, וכן את הנעשה בבתי משפט צבאיים....׳
עכשיו, אני מרגישה כמו פסענו שלושתינו מתוך סרט, שתי בנות דודות של ממש, נכדותיה של דודה שושנה ואנוכי.

מתוך ערפל זכרוני, עולה דמותה של דודה שושנה, סבתן.

אישה קטנת מימדים, לבושה שימלה קטנה שחורה,

אישה בשחור, אלמנה, ממתישבי פתח תקווה של שלהי שנות העשרים, ולימים, ממייסדי מושב נטעים.

הייתי ילדה, כשלקחו אותי לבקר אותה, בראשית שנות השבעים.
כל הדרך הייתה תכונה נרגשת בכרמל דוכס המשפחתית. גאווה והתרגשות אחזו באימי ביפה, שעה שהעירה, ׳תתנהגו יפה, כן? סוכריה אחת ולא לשכוח להגיד תודה...׳,
אז נסענו לאם המושבות, זה הרגיש לי רחוק, רחוק,
נוף פרדסים, ריח של מושבה והמון סיפורי המשפחה.
בית קטנטן, אפלוליות נעימה, איפוק, נימוס, רצינות,
צילומים דהויים עולים על שולחן עטוף במפה, במרכזו צלחת קריסטל על רגל, שוקלדים עטופים, צבעוניים, מנצנצים, מפתים.
אני נזכרת, מהורהרת, איך דברו עליה בכבוד וביראה, אני זוכרת ספריה עצומה, ארון הספרים היהודי, קורס תחת נטל הזכרון, מתפוצץ מהגות.

אני זוכרת אידיש מהוסה ועברית גאה, גבוהה, כמעט נקייה ממבטא, ואני זוכרת שידעתי, שדודה שושנה היא חלוצה.

עירבוביה של סיפורים ותמונות מסחררים את ראשי, איך עלתה ארצה, נמרצת וצעירה, בין שתי מלחמות עולם, ובזכות זה ניצלה. 

איך חיבקה בדמעות את אחיינה, הסבא שלי,

ששרד את התופת, שניצל בדרך נס מציפורני הצורר הנאצי, 

וחווה שם, את האובדן הגדול מכולם, אישתו וילדיו.

שמואל ומוטל, שני בני דודים, 
שניהם אחייניה, כל אחד מאחות אחרת,
יחידים מתוך משפחה עניפה, שנרצחה כולה.
שני בני דודים, שטרם ידעו, שהם עתידים להצמיח ענפים זעירים, להפיח בהם חיים, לנטוע שורשים, להוליד ילדים, לשכול בנים, לראות נכדים, למות עצובים.
עכשיו, אני מבינה היטב את ההקשר המשפחתי,
המתנחלת והשמאלנית, הן נכדותיה של החלוצה הפמינסטית. של דודה שושנה הציונית הגאה, דודתו של סבי. 
הדודה המיתולוגית של המשפחה, שנשאה שקי שקדים מהמטע, שייבשה ביצות, שהקימה מושב, שרכשה אדמות, שהפריחה את השממה,
דודה שושנה, שהתאלמנה בצעירותה, שגידלה לבד משפחה.

למחרת, בשיחה עם חברת ילדות אהובה, אחותי לחולצה הכחולה, אני משחזרת את קורות ליל אמש, ואת המפגש.
׳שרוני, אירגנו לך ערב כלבבך....׳, אומרת לי אחות ליבי.

אני לא יכולה שלא לחשוב, איך כולנו אחת היא, ציונות עכשוית.
דמותו החדשה של הצבר הישראלי, זה שנפוץ לכל עבר, והדנ״א שלו אומר עקשנות, חיספוס ונחרצות.
המפגש המשפחתי מתערבל במוחי עם הסרט, ׳המתנחלים׳.
אני ממש רואה בדמיוני, את תמונת שלושתינו, ב׳בית התפוצות׳, תחת השאלה, ׳מיהו הציוני החדש?׳ יש בכלל כזה דבר?

מיהו מתנחל? הלא בעיניו הוא ׳משחרר׳,
בעיני דמותו, הוא, הוא ׳גואל׳ את עם ישראל.
בעיני אחיו התל אביבי, הוא מטרפד את חלום השלום, ממית עלינו חורבן ואסון.
האם הוא ׳גואל אדמות׳ או ׳גוזל אדמות׳?
במה הוא שונה מדודה שושנה ודור החלוצים, שבאו מאירופה להקים פה חיים חדשים? הרי כבר אז, היו כאן שכנים.
אין ספק, שמי שבחר בהתנחלות אידאולוגית,
ויתר על חיים נוחים למען אמונתו, שהוא מסייע לרעיון הציוני, מרחיב את גבולתיה של הארץ המצומקת, מעבה את שטח ההפקר תוך שהוא מסכן את חייו וילדיו. לדידו, הוא מעגן בעשייתו את חזקתינו על הארץ, שבזכות אבות ניתנה לנו.
איך תשפוט ההיסטוריה את המתנחלים? איך שופטים אותם אנחנו? 
האין ההתנחלויות, בבחינת ׳ישובי חומה ומגדל׳ של הזמן החדש? אולי בת הקיבוץ שחזרה בתשובה, פוסעת עקב בצד אגודל אמה?
ומה היינו לולא הם? ומה נהיה בלעדיהם?
ומי ישרוד? החזק? הערכי? הצודק? המסתגל?
ומי בכלל החליט איזה ערך נעלה יותר?
ומה תהיה דמותה של הארץ הזאת בעוד עשור? בעוד מאה שנים? 

ובזכות או בגלל מי? המתנחלים או מדינת תל אביב?

ובת דודתי הרחוקה, השמאלנית, זאת שעושה מעשה.
היא, היא ׳שומרת הסף׳ של ערכי הדמוקרטיה,
בעיניה הפקוחה, המבקרת את החברה הישראלית, על חייליה, על שוטריה. מי היא, ׳חסידת ישראל׳?
או ׳עוכרת ישראל׳? כפי שרואה אותה יותר ממחצית הציבור בישראל.
במקום לבלות את ימיה בבית קפה, בחוף הים, בצינת המזגן, היא יוצאת להגן על העם הנכבש.
זה, שנגזלו ממנו אדמותיו, נכמשה זהותו, נרמסו זכויותיו.
האין זאת ציונות לשמה, להיות סרגל מצפוני לערכי רוח האדם?
כל כך מהר שכחנו, איך אי אז בימים השחורים של שואתנו, כשקמו עלינו לכלותינו, למחותנו מעל פני האדמה, מעטים קמו עלינו להגנתנו.
מהי אם כן, נאמנות? מהי בגידה?
אילו ערכים ינחוני? שלי? של המדינה?
ומה אם יש קונפליקט? למי עלי להקשיב?

ואני, מה עלי, אני שהרחקתי עד מעבר לים,
שהפנתי עורף לשורשי, לזוועות שחוותה משפחתי בגולה.
אני, שסבתי על עקבות משפחתי, חזרה לתפוצה.
אני, שהתאהבתי בארץ זרה, שחייתי חיים כפולים, בתאווה גדולה.
אני, ששאלת יהדותי וישראלותי, מנקרת בתוך מוחי ללא הפסקה, במחשבה ועשייה, אני, שמחשיבה עצמי לציונית בנשמתי, אבל, איה ציונותי אם 'ירדתי אמריקימה׳ ממולדתי.
מה אני? מה תפקידי בפסיפס עמי?
האם אני מצמיחה ענף חיים חדש, או כורתת גזע איתן?
איזו דרך מהשלושה, תביא לעמנו נחמה? איזו דרך תביא עלינו כליה?
זכות נשים גדולות עומדת לנו, להט יוקד בשלושתינו, נשים ישראליות, חמות, חזקות, משוכנעות בצידקת דרכן, בנאמנותן לערכיהן.

לא יפלא איפה, ששלושתינו מענפי אותו האילן.
כולנו היא, כולנו אחת, דודה שושנה בהוויתה.

רוחות סיום מנשבות על המפגש ההסטורי,
הקטנה נלחצת אל חולצתי,
עיניה מבקשות שינה.
מעולם לא היינו יותר קרובות,
שתי נכדותיה של דודה שושנה,
ואני, נכדת אחיינה האהוב.
המתנחלת מזמינה אותי בחום לביקור בבית אל,
אבי מתבדח ושואל אם עלי לבוא מצוידת בדרכון,
השמאלנית מבטיחה לשמור על קשר.

׳תגידו׳, אני שואלת אותן בחיוך כבוש, 
׳היא מתהפכת בקברה? מי מאיתנו מפרה את שלוות המתים,

המתנחלת, היורדת או השמאלנית....?׳

* הסיפור אמיתי, 

השמות, שמורים במערכת,
גם כדי ללמדנו, שאין ׳מתנחלת׳, ׳יורדת׳ או ׳שמאלנית׳,

שהמציאות הרבה יותר מורכבת,
וש׳כל ישראל אחים׳, וכן, יש להם ׳בני דודים׳.




** מוגש כחומר למחשבה לציבור הרחב, 
בהשראת אברהמי האהוב,
איש הסיירת, מלח הארץ, 
הרפתן שעזב את צור מחצבתו,
והרחיק אל מעבר לים,
הוא, הוא שהוריד לי להנחתה.