נאסף אל אבותיו

אלוהי עדי, שזאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, 
אולי אחרון?

שררו ביננו יחסי קרבה ודאגה הדדית,

של מי שנכפה עליהם לחלוק קורת גג אחת ואותם אהובים.

׳משפחה לא בוחרים׳, נהגתי להזכיר לעצמי בכל פעם, כשהשאיר אחריו ניחוח קל,  כששערותיו נערמו בכל פינה.

גור כלבים הגיע אלינו, לפני למעלה מעשור,

קראנו לו ׳ליאונרדו׳.  קיווינו שיהיה חכם כמו דה וינצ׳י וחתיך כמו ד׳קפריו, זה לא ממש יצא, נסתרות דרכי אלוהי הכלבים.

אין זה סוד, שליאו לא התייצב ראשון בין חבריו, כשחילקו מנת משכל. 

מה שכן, הוא היה נוח לבריות ולהולכים על ארבע. 
והוא היה יפה תואר, דוגמן של הגולדנים, עם שיער שטני ארוך, מתנופף לכל עבר.

היה לו מבט ממיס, שגרם לכולם להתאהב בו.

ורק אני, נשארתי מסוייגת ומרוחקת, על תקן של קצינת חינוך, או, עם יד על הלב, יותר ׳רס״רית משמעת׳.

לא אחת הרגשתי אשמה, על שאינני מאוהבת בו עד כלות, כמו הגדול, כמו הסנדויצ׳ית, כמו הקטנה, כמו כל חברינו, כמו כל השכונה.

סימפטתי אותו, לפרקים קלים של שעות בודדות,

כשחזר מהספא, מדיף לכל עבר ניחוחות אמבטיה טובה, פדקיור, מניקור, פינוק וחפיפה.

או אז, הייתי מרחרחת בסיפוק, רוכנת לעברו, ולוחשת לו בשקט, שמכל הכלבים כולם, אותו אני הכי מחבבת בעולם.

בהליכות בוקר נמרצות, כשבת׳ וג׳יני,

מוליכות בגאווה לא מוצנעת את כלביהן,
חשתי מבוכה, כמו הייתי אמא נוראית ומזניחה.

אמא, שהופיעה לפליידייט תינוקות, מבלי להביא את מחמל נפשה.

כשאני נפגשת עם אורלי, מתנשפת בכבדות בגבעות המוריקות, מנסה להדביק את הקצב שלה ושל הבאדי שלה. מתחוורת לי מציאות מרגיזה, ש׳הכלב הוא אכן ידידו הטוב של האדם....׳. של אורלי בוודאי, רק שבמקרה שלי, איתרע מזלי.
ליאו הוכיח אותי בלי מילים, על שהקשר ביננו אינו הדדי, שהוא רוצה בי יותר, מוחל וסולח על יחס פושר.
למראה כלבי האוחז בלשונו ברצועתו, מכשכש בזנבו כאומר, ׳קחי אותי שרון....׳,הייתי נבוכה ונכלמת. הוא חשף את מגרעותי ברבים, זהו נתפסתי בקלקלתי, עכשיו כל העמק ידע, שהוא שלי ושאיני כרוכה אחריו. 

התלוננתי עליו ללא הרף, ללא הפסקה,
על מה? על כל דבר כמעט.
על שהיה כבד משקל, על היותו קלמזי, באבחת זנבו, מבלי משים, מנפץ כוסות יין דקיקות.

קיטרתי על שיעור יתר, על נשירה, על הבל פיו הרע. חפרתי על שהיה, איך לומר, רפה שכל מעט.

הלנתי עליו, שהוא נרגש למראה כל זר ואורח, על שאינו נובח, על שהוא תמיד נינוח ושמח.

ניסיתי לשדכו לכל דיכפין, לכל עובר אורח, חיפשתי לו תכופות בית אחר.  ׳כדאי לכם׳, הייתי אומרת, בחיוך מתחנף, ׳הוא מה זה מנומס, מחונך, ומתחשב....׳ בחדווה ודיצה, מניתי את שלל מעלותיו. ׳הוא לא אוכל מן השולחן, לא עולה לחדרי השינה, לא רובץ על המיטות, מספיק ב׳אפ, אפ, אפ...׳ קטן, והוא ירד מהשטיח תיכף ומיד....׳

שקלתי ברצינות, ׳משמורת משותפת׳, עם חברים ושכנים. אפילו בדקתי לעומק את אפשרות שיגורו אל מעבר לים. מתנתי הצנועה, ארוזה בסרט אדום, לאחותי טובת הלב, חובבת החיות, או ל׳פזלנד׳, כפר נופש משפחתי במכמורת. 

לכשבגר קצת, והקטנה נולדה, הבשילו יחסנו אל השלב הבא. לפתע ראיתיו דרך עדשה ורודה, 

כאילו נוסף לנו שותף באחריות לשלום המשפחה.

מרתק היה לצפות בפעוטה נאבקת בו על איזה צעצוע, שולה ממלתעותיו החדות, כדור ספוג קטן, מבלי שיאונה לה כל רע. 
תמיד בחיוך, תמיד בכשכוש זנב.

לכשגדלה והייתה כבת ארבע, קיבל בהכנעה גמורה את מרותה. הייתי מביטה בצמד חמד, משועשעת ומחוייכת. היא זעירה והוא גדול מימדים, ואיך הוא נשמע לה, מי היה מאמין.

מכבד, מציית, נענה, מרצה,
כרוך אחריה, מתבונן בה בהערצה.

ליאו נכנס אל חיינו בסערה, 
היה חלק מדברי ימינו כמשפחה.
שותף מלא בהלכות הבית,
ביומיום, כמו בחגיגות, במסורות,
חלק מנוף השכונה, העיירה, הקהילה.
על אוזנו, לחשו ילדי את סודותיהם,
בפרוותו הנעימה הטביעו את דמעותיהם,
הוא היה להם חבר, אח ורע,
שותף למשחק ושעשוע.
הוא העניק להם אהבת אמת, נאמנות וצייתנות.
הוא לימדם שיעור בדאגה ואחריות,
הוא ליוה אותם בבטחון לכל כיוון.
ונחמץ ליבי לפרק הבא,
הוא מלמדם היום, שיעור בגעגוע ועצבות,
שיעור בפרידה.



ליאו נאסף אל אבותיו הבוקר,
אחרי מאבק במחלת הסרטן,
בחוליו כמו בחייו, 
היה נוח לבריות ולבעליו.

נוח על משכבך בשלום כלב יקר,
ו ת ו ד ה.
מכל הכלבים כולם,
אותך אני הכי מחבבת בעולם,
(גם בזה וגם בעולם הבא),
כבר מתגעגעת ולא מאמינה.