בגמילה

׳שרוני, נראה שאת ממש בגמילה, שלחתי לך הודעה במסנג'ר לפני יומיים ולא ענית....׳

׳בסדר, את מחרימה את העולם המקביל, אבל היה לי יום הולדת, ולא כתבת לי שיר, מחכה.....׳

׳נו, איך הולך? את בסדר? שקט מכיוונך....׳
'אז ספרי, איך זה מרגיש, ואיך נתקשר עכשיו?'

׳אמיצה אישתך...׳ אומר ד׳ לא׳,
ואני תוהה, מה אני באמת אמיצה או נאיבית? 
בכלל לא בטוחה.

שבוע בלי, לא פשוט.

האצבעות שלי הולכות מאליהן, במקומי,

כמו בפרסומת ההיא של שנות השבעים,

(׳כמה חידושים והמצאות מאז דפי זהב׳,

אני חושבת לעצמי ביגיעה, ׳ואיך לעזאזל הסתדרנו אז...?׳ )

ובכן, כמעט בכל דקה פנויה, 

בכל המתנה, בכל שקט כפוי ומבורך,

אני מנסה לזפזפ לשם לאפליקציה ההיא, הכחולה,

שהאות f, מככבת בה, ולא סתם:-)

כבר שבוע, שהעין שלי לא מאמינה למהלך אצבעותי,

כי בהמלצת ד׳, א׳, ע׳, ר׳, ג׳
ועוד חכמים/ מנוסים/ מכורים/ נקיים/ בגמילה,

האפליקציה נמחקה כבר בשבוע שעבר. 

אקט שהוא בבחינת, 
׳בפני עיור לא תשים מכשול....׳

או בפני מדיאטת לא תשים עוגה,

ובפני נרקומן לא תשים מנת סם,

ואני, הלא כבר מבינה,

איך הפכתי משתמשת קבועה, 

איך נפלתי ברשת.

חברים! 
בשמחה מהוססת, אני מכריזה, 

שאני כבר שבוע גמולה, נקיה, 

והשקט, פשוט נ פ ל א !

מבול של תגובות הרעידו אותי, ריגשו,

אתגרו, העלו מחשבות וחממו את ליבי.

ואם יורשה לי להודות,

באופן אמביוולנטי ולא קוהרנטי בעליל,

התגובות הוכיחו לי שאני בכיוון הנכון,

ויחד עם זאת, גרמו לי לספק אחד גדול.

כי מה יהיה עכשיו?

האם בכלל אצליח במשימה? 

איך אשאר מעודכנת, קשובה למה שקורה מסביבי,

אם אני פורשת מכיכר העיר? ממרכז העניינים?

האם, בניתוק שכפיתי על עצמי, 

לא כרתתי באימפולסיביות את הענף שלי?

ומה עם התגובות? השיח הפורה והמפרה? 

את חלקן אפגוש בשבוע איחור, 
זה עדיין יהיה רלוונטי? שווה?

׳רחוק מן העין, רחוק מן הלב....׳,

האם אני לא מתרחקת? 
משל המערה של אפלטון מהדהד לי בראש,
מהם הצללים? איפה האורות?
מהי התרבות? זאת שמופיעה על הקיר?
ומה נהיה איתי, הפכתי לאסיר?
אפילו הסמנטיקה מדוייקת להחריד.

שוב ושוב, נפלתי לאותן הקלישאות,

׳אם אתה לא שם, אתה לא קיים...׳

שוב כפרתי בעובדות, ערערתי, הרהרתי,
בדיאלקטיקה חקרנית, ב over thinking,

שכל כך אופייני לי, שוב אמרתי לעצמי, 

שאני ממש קיימת,

והשבוע עוד יותר מתמיד.

אפילו יצא לי להחליף חלק מהשיח הוירטואלי,
להליכות בגבעות,

מה שטלי קוראת בחינניות walk & talk,

לכוס קפה, מאפה ודיאלוג, 

ויש לי בקנה עוד תוכניות ורעיונות,

לזמן איכות אמיתי, ממש פה.

אבל אולי מה שהכי כשגיליתי בשבוע האחרון, 

שאני לא לבד, ויחד עם זה, שאני הכי לבד.

הרשתות החברתיות מסתבר ממכרות,

מפילות ברשת אשליות של חברתיות וגיבוש,

ובהפוך על הפוך, שלא במפתיע, 

מרחיקות אותנו מהאהובים עלינו,

גוזלות את זמננו, 

גורמות לתחושת בדידות וניכור.

המון, המון, ה מ ו ן שיחות ומחשבות ליוו את הימים שלי והלילות,

חלקן התרחשו קבל עם ועדה, בכיכר העיר,
 חלקן ביני לבין עצמי,
חלקן מאחורי דלתיים סגורות, בפרטיות,

בכנות, לעיתים אפילו כואבת. 

שוב גיליתי שמילה טובה, שמחווה יפה,

יש לה אפקט מדבק (ת ו ד ה !)

ובפעם המליון למדתי, שכשאני כותבת מהלב,

את הקול שלי, חף מעטיפות וסוכריות לקישוט,

הוא מייצר שיח כנה.

ביום שישי האחרון, עשרים וארבע שעות לגמילה,

(בשלב, בו ספרתי כל דקה)

כאילו יד מכוונת, 
מפגישה אותי עם פרלמנט חינני ונשי, בקפה השכונתי. 

השיח כמובן, על כאן ועל מה שהתרחש שם, 

על הפוסט המתריס, והשקט, שגזרתי על עצמי. 

אני שואלת את החבורה העליזה, 

האם יתכן שממש עכשיו,
בזאת השיחה, אני שוברת גמילה? 

הן צוחקות והכי מבינות. 

שעה אחר כך, י׳ היפה מספרת לי, 
על מאמר שקראה,

והתפרסם בדיוק באותו יום, 

מסתבר שהביקורת שלי בטלה בשישים,

מול הסכנות האמיתיות של הרשתות החברתיות,

במיוחד זאת עם הf הכחולה.

משהו, ככל הנראה כבר הכריז מלחמה,

׳צוקרברג מבין רק כוח....׳,

דרור גלוברמן כתב.

(גלגלו, נכונה לכם הפתעה)
ועוד תובנה, לפתע מתיישבת,
גם מול הילדים שלי, אני צריכה להיות,
'נאה דורשת, נאה מקיימת'.
לחברי הישראלים, לכו לשמוע את עמיר גפן,
מרצה בהומור ובחן על 'חורים ברשת'.

בכנות ועם יד על הלב,

קשה להיגמל מהרגל מגונה,

מעציבה המחשבה, שאני מחמיצה או מפספסת, 

הכי מבאס להפסיד ברכה או חגיגת יומולדת.

אז כמו שהבטחתי,

באתי לבקר, אחרי שעת כושר,

כשלצידי, כוס קפה. 

באתי לביקור וגיליתי,

שעולם כמנהגו נוהג,

שהפייס לא נעצר,

אבל שירדתי בתחנה הנכונה.
נפגש בשבוע הבא?

מבטיחה לכם נושא חדש לשיחה.

אה, ו ת ו ד ה,

אתם יודעים על מה! 

תעצרו את הפייס, אני רוצה לרדת

האמת היא, שזה לא הפתיע אותי,

כמעט כלום.
שנים החרמתי את הפייס,
היה לי המנון סדור  נגדו,
וכשזינקתי  פנימה לרשת החברתית,
הייתה זאת 'קפיצת ראש' אמיתית,

וכמו כולם, היא לכדה גם אותי.

('ידעתי', חשבתי באכזבה עצמית,
ואפילו כתבתי את זה אז, ׳כאשר יגורתי בא לי...׳)

ובכן, דבר לא הפתיע אותי,

איך מצאתי חברים מהתנועה והתיכון,

איך התאהבתי שוב בתלמידים לשעבר,

בקולגות מימי באר טוביה העליזים,

בקולות מניו יורק הקרה,

בחוויות מבת ים המהבילה,

בריחות הדרים מרחובות,

איך קוצר המרחק בין ניו יורק לפריז,

בין סן פרנסיסקו לתל אביב.

איך פגשתי פתאום באופן תכוף,

במשפחה המורחבת המפוזרת לכל עבר. 

דבר לא הפתיע, כמעט שום דבר, 

במה, שלמדתי על החיים שלי כאן,
על דברים שרואים רק מהמסך.
דבר לא הפתיע אותי,

איך נשביתי בקסם האור המרצד,

איך התמכרתי, לחדשות ולעדכונים, 
של קרובים ורחוקים.
איך התאהבתי בתגובות ובליוקים,

איך מצאתי לי פלטפורמה נפלאה,

להפיץ את ה'בייביבלוג' שלי,

לחלק טיפים, המלצות ומחמאות,

לברך להתברך, להריח, להתבשם, 

להתענג על תמונות משפחתיות יפות,

על נופים קסומים ומנות מפונפנות.

אחלה מימד, יופי של מקום,

הזמן לא עומד בו מלכת,

והעולם מסקרן ו ג ד ו ל!

מצאתי לי נתיב נוח, 

לא ממש מחייב,

להתעדכן, לתקשר,  

ללמוד על מה שקורה מתחת לאף,

אירועים, חידושים והמצאות, 

טיולים, פסטיבלים והופעות.

ראיתי איך חברויות מתבססות,
התלהבתי מיצירתיות מקומית ועזרה הדדית,

והייתי לחלק מקהילה וירטואלית ייחודית.  

שאלות, תשובות,

התייעצות ובקשות.

אנשים נפלאים חצו את המסך,

והתיישבו לקפה אצלי בסלון,

מועדון קוראות ובלוגריות חברות, 

אפילו זכיתי בסיור מתנה וכתבו עלי בעיתון,

(זוכרים את חגית אברון...?)

הכל טוב, 

מה לא?

אז זהו שלא.

ואולי זה רק אצלי, 

בהדרגה, השתלט הדבר הזה,

על כל דקת פנאי, 

שתה אנרגיה, כאילו אין מחר, 

מייצר רעש רקע, מפריע כמעט כל הזמן.

היום אני יודעת,

שהנה אימצתי לי עוד מדיה מיותרת, 

כמו המייל, דפי העיתונות והחדשות,

השיחות בניד והווטאספ,

(זה ברכה או קללה שאין לי עדיין אינסטגרם?) 

עוד ערוץ לפקוד מדי יום, 

כמה פעמים ביום,

לפעמים בעיון רב, 

לפעמים בהסחת הדעת,

ותמיד, כאילו בלי מאמץ, בדרך אגב,
אבל בדיעבד, במקום משהו אחר,

הרבה, הרבה , יותר כיף.

פתאום שמתי לב,

שאני שהייתי אלופת ה׳תיקתוק׳,

מתקשה לסיים משימה פשוטה,

פשוט כי אני מזפזפת בין שם לכאן,

גם כשלא באמת, אפילו רק במחשבותי. 

(אני יודעת שאני מצטיירת כרבת הספקים,

ובכן, לפני טרום עידן הפייס, הייתי מלכה,
עכשיו אני נוטה לשפחה חרופה;-)

קצת כמו שילד לומד מיומנויות חברתיות בעולם האמיתי,

למדתי אני (באיחור לא אלגנטי) על העולם המקביל.
ובכן, אחרי שהאמנתי ל כ ו ל ם,
שהם מטיילים, במקומות שרגל אדם לא דרכה בם,
שהם אוכלים גורמה כל היום כדבר שבשיגרה,
שעל אף שהם בחופשה מתמדת, הם לא עולים במשקל,
אולי זה כי הם רצים מרתון (או רוכבים על אופניים) כל הזמן? אה, וכולם בחופשה ניצחית לצד קריירה ייחודית ומופלאה, כולם נראו לי מאוד מצליחים, הכי מאושרים,

או מאוהבים כל זמן....
(כן, כן, כבר העירו לי שגם אני נתפסת ממש כך:-).
ואז באה איזה התפכחות, 
שלא לומר התפקחות.
כן, כולנו יודעים היטב, 

יש דברים שרואים משם,  

יש דברים שרואים מפה,
יש דברים שלא רואים בכלל,

ויש את אלו שרואים ה כ ל.

הסקרנות הלא חיננית, שפשטה בכל.

כשחברה מתקשרת לספר לי על סקנדל,

שבמקרה, נעלם מעיני,

(כן, מודה ומתוודה, אני בדרך כלל די מעורה...:-)

אני מחייכת וחושבת לעצמי, 

איך פעם היה העולם הוירטואלי,

מראה של העולם האמיתי.

ואיך היום העולם האמיתי,

מעוצב לפי זה הוירטואלי,

עננת נפיחה אחת גדולה רעשנית. 

׳ההיא, כל הזמן בפייס׳, אומרת לי מכרה, 

בציניות מרכלת על ידידה אחרת, 
אני לא נשארת חייבת ומיד עונה,
'איך את יודעת, אם את לא שם?'

כמה אנשים אתם מכירים, 

שבקיאים היטב ברזי ספר הפנים, 

מעורים ברמת היום יום, 

משוחחים על כך בשיחות טלפון וסלון,
אבל יד לפה, או נכון יותר,

בהיעדר אצבעות על המקלדת,
הם שומרים על דום,
רואים ואינם נראים,
בדפים הוירטואלים.

נראים מורמים מעם,

מעל הרשת החברתית,

זאת, שנפלו בה כמעט כולם,

כן, לא ייאמן, כמעט כל העולם.

וכך, תוך שבועות, כבר למדתי לשחות בביצה,

וביצה, כמו ביצה, היא לא ממש נקיה.
'איך נפלו גיבורים?' אני שואלת את עצמי, 
זה די ברור, פשוט עשו להם 'לייק'.

עכשיו, כבר ראיתי את העולם בעדשה יותר כהה,
ראיתי,
את הצביעות, 
את החשבונאות, 
את התימרון, 

איך אמרה לי חברה טובה,
'מה ההיא כבר לא אוהבת אותי,
למה היא לא מגיבה......?'
ואיך חברה אחרת,
קראה אותי לסדר,

איך העזתי לעשות לייק למתחרה שלה,
אני הלא חברה רק שלה,
אה, ולמה אני לא ממליצה בבלוג,  
על שירותיה ומפיצה ברשת החברתית, 

כן, כן, ממש כך, 
משל הייתי ג. יפית.

קבלתי הערות אישיות, 
בסגנון, 'למה לא הגבת בפולמוס הפוליטי ההוא....?',

דווקא מגברת, שתמיד נאלמת,
ועד, 'את מחלקת יותר מדי מחמאות....', 

דווקא ממי שאין לה בארסנל, הרבה מילים טובות.

נדהמתי לראות נשים בשלות וחכמות,
מנהלות מלחמות בעולם המקביל,
מבטלות חברויות, נעלבות, מחקות, מחכות,
מתפייסות, מתחנפות בהמון לבבות,

כאילו נשארו אי שם בימי הנעורים והתיכון.

ראיתי איך כולנו, מי בפשטות מי בתחכום, 
מבקשים קצת תשומת לב,

חיבוק, ליוק, הערכה ואישור, 
ואני תוהה, מה חסר לנו בחיים, בתוך הנפש, בפנים, 
שנמצא שם בספר הפנים? 

הדהים אותי, איך המימד הזה,
מעצים פי כמה וכמה, את מה שקורה על פני האדמה.

איך אנחנו מקנאים, שופטים, מתאהבים,

שונאים, מחבבים, מחטטים, 

ואולי הכי נורא,

כמה אנחנו מאמינים למדיה הזאת,

שביננו, ועם יד על הלב, אין בה ממש אמת.

שנתיים, שלוש, עמדתי בפרץ, לכולם כבר היה,

ורק אני חשבתי לעצמי,

שאולי ׳אם אין לי פייס, משמע איני קיים׳,

ולפני שלוש שנים, 

נפלתי גם אני לתרמית הגדולה של המאה,

ועזבו את זה שנפלתי, 

הפכתי משתמשת קבועה. 

׳בפני עיוור, לא תשים מכשול....׳ נאמר,  

הפייס הפך עבורי למירוץ מכשולים, 

מהנה, ממכר אבל גם מייגע ומסחרר. 

חברים יקרים, אני נפרדת מכם היום,

ברגשות מעורבים ובצער גדול,
לא תהיינה ברכות יומולדת אישיות בחרוזים, 

לא תגובות, לא ליוקים, לא חיבוקים,  

לפחות, לא וירטואליים,

לא עוד.
ואיך אומרים כשנפרדים,
זה לא הפייס, זה בטח לא אתם, 
זאת ממש אני.

מה כן יהיה? 

יהיה יותר זמן למה שחשוב,

לסייסטה, למדיטציה,

לכוס יין של ערב, 

אולי לעוד משהו חדש? 

וכן, יהיה פוסט שבועי!

מדי יום חמישי,

כמו בחמש השנים האחרונות,
כמו לפני שנפלו גיבורות,

כמו שעון, בלי איחורים, בלי עכבות.

וכן, הוא יפורסם גם בפייס, 

תרגישו חופשי להגיב, כאן או בפרטי,

(זה תמיד משמח אותי, לא חייבים עם לבבות וורודים:-)

אני אבוא לביקור, 
אחת לשבוע לפגישתנו הוירטואלית, אחרי קפה טוב וג׳ים,

לבושה היטב, נינוחה ומחויכת. 

ואם תתגעגעו למחמאה חמה,

לברכה אישית ופרטית, 

לסתם מילה טובה, 

או לדעה ישירה וכנה,

אם תרצו המלצה מהבלוג, 

או להשוויץ בתמונה של המשפחה,

בואו נעשה את זה כמו פעם,

לא כל כך מזמן, 

תשלחו לי מייל? 

תרימו טלפון?
נצא להליכה?

תבואו לקפה? 

אני בוודאי אתגעגע,

ובטוח אהיה פחות מעודכנת, 

סומכת על קרן האור ונטע קצינת התרבות,

לעדכן אותי במה שחשוב. 

ומשפט קצרצר לסיום, 

זוכרים כמה החיים יפים? 

ובכן, הם מתרחשים ממש כאן, עכשיו,
בסלון, במטבח, או בחדר השינה,

אז סגרו את הפייס,
עזבו את הטאבלט והנייד,

ולכו לתת לו / לה נשיקה,
א', זה בשבילך! 

נשיקה צרפתית

מעשה שהיה כך בדיוק היה,
חודשיים בדיוק אני ממתינה לתור בקונסוליה הצרפתית, 
לחדש פספורטים. 
אני דואגת להכין מבעוד מועד כל המסמכים הנלווים, 

למלא את הטפסים, להצטלם, לצלם את הילדים.

הגיע היום, הבוקר מפציע,
אני מעירה את החבורה בבוקר טוב,

קרואסון ושאנסון צרפתי, 

לובשת מעיל טראנץ׳ בכחול רויאל,

נועלת פלאטי אדומות, צעיף מפוספס קשור ברישול וסטייל,

מזליפה בנונשלנט, eau de parfum, של Chanel, אלא מה? 

משכימה את הבנות, בשתי נשיקות, 

להן כבר הכנתי ערב מראש, חליפות תואמות, très chic! 

לא׳ אני מארגנת לוק קז׳ואל, לא מחייב אבל מתוחכם,

אני מכריחה אותו לנעול את המוקסין, שהוא מתעב,

שיגיד תודה, שוויתרתי על הבארט,

רק עם הבכור אין לי עניינים, 

הוא לבד מתארגן על סוודר תואם וחולצת כפתורים.

׳יאללה חברים׳, אני מכריזה בעברית קולנית, 

׳חייבים לצאת עכשיו, אנחנו ממהרים.....׳

והילדים שלי מזדחלים לאיטם, 
בקצב איטי, במוד של צב,

ששמור במיוחד לימים, בהם אמא לחוצה.

וא׳ כמובן משתף פעולה, (לא איתי, איתם...!)

כן, אנחנו שוב מאחרים, מה חדש?

אני נכנסת לאוטו, ודוהרת לעיר, 
ובעיר, כמו בכל עיר,

יש פקקים ואין חניה,

והנה אני נלחצת ומרגישה איך הוריד האליג׳ראי 

(שכבר למדתם עליו בשבוע שעבר, 

אגב, זה בדיוק אותו וריד שהעניק לי את אזרחות צרפת;-),

ובכן, הוריד מתחיל לפמפם,
אני מתקשה למצוא חנייה, 
בסוף חונה בקצה השני של העולם,
ומתחילה לצעוד,

עצבנית וכעוסה. 

אני יורה פקודות כמו קצינה מרירה,

מרימה את הקול כמו מפקדת קשוחה,

ותוך שנייה מצטיינת באופן מופתי,

להקים נגדי קואליציה משפחתית.

כך אנחנו מתנהלים במפלס עולה עצבים, 

שניה לפני שסוגרים שם את הדלתות והשערים,

בנס, אני מצליחה להשתחל פנימה,

אחרי שברור לכל, שכבר מזמן איבדתי את התור.

אני עוטה על פני מסיכה תרבותית,

ומאמצת את מיטב המבטא ואת כל כישורי המשחק הדלים, לטובת המשפט הבא,

Bonjour Madam, 

? Comment allez -vous aujourd'hui

לסיום, אני נפרדת לשלום בחיוך ובאדיבות,
לא לפני שאני מודה במתק שפתיים וחיוך מזויף,

! Merci beaucoup

ובעודי עושה כן, אני יודעת בודאות,

שהורדתי להם 'להנחתה', והקטע הזה,

שבו הפכתי מ'שרוליקית' מצויה לצרפתיה גאה,

נכנס הרגע לפנתיאון הבדיחות של המשפחה,

לחיקויים די מדוייקים, אתם יודעים למי פונים:-)

קולינריה

כדי לפייס אותם ביציאה,

וגם כדי לעצור את מבול הבדיחות,

אני מציעה בקלילות,

   מה בא לכם? 

                         Café de la Presse?

                                     או

                               Café Claude?

          'שתיהן במרחק הליכה', אני מכריזה בגאווה.

              על צלחת מולים שוחים ברוטב פיקנטי,

                        בגט, חמאה וכוס יין אנין,

                        כולם  כבר די מבסוטים,

                    חברים, לפניכם, הרשימה שלי,

                     לסצינה צרפתית נפלאה בעמק
                          ובסן פרנסיסקו  השכנה.

Zuni Café 
האמת, אני לא נמנית על אלו שמזמינים עוף במסעדה, אבל העוף כאן, שומן בפינוק ואהבה, מה שמוציא אותו עסיסי במיוחד, לידו תפוחי אדמה נימוחים, וכמה פשוט, ככה טעים.

Chapeau

Filet Mignon ולקינוח Creme Brulee
רק כאן!

Cocotte
קטנה וחיננית בנוב היל,
מציעה תפריט טעים במחירים בהחלט סבירים.

Café de la Presse
המקום הכי צרפתי על אמת,
להתעדכן בעיתונים ומגזינים,
להזמין מנת קוסקוס וטג'ין,
בשר כבש איכותי וכוס יין.

Chez Maman

זה המקום ל Croque Monsieur או Croque Madame
או לנקניקיות מרגז הכי טובות בשכונה,
אבא, זה בשבילך!

Café Claude
זה המקום ל Moules-Frites
המהדרים ישתו ליד בירה,
אני אבחר בכוס יין מקומי.


Chez TJ
ובכן, אי אפשר בלי משהו מקומי,
המסעדה הכי מפונפנת בעמק,
והמחירים, מצדיקים לפחות הצעת נישואין.
פעם אחת עם הרבה טקס בישבן,
ומיציתי את החוויה.

Mayfield
עוד אחת מתחת לאף, קלאסית,
למה שקורה כשקליפורניה
פוגשת בצרפת? 
ארוחה חגיגה, ועלי חביב במיוחד, הסלט!

קפה ו éclair 

יש לה ל Cécile את כל מה שנדרש, לעבור את המבחן,

סטייל ואנינות, מכונית קוקטית כחולה,

איש חם ומצחיק, וחיבה לבתי קפה ולשיק.

     ובכן חברים, כל אחת, צריכה, שתהיה לה Cécile , 

אנחנו נפגשות בשוק האיכרים המקומי, בראשית האביב, 
אני בחולצת פסים אוחזת בסלסלת קש ענקית, 
משם, אנחנו מתקדמות למפגש בוקר קליל,

אני מזמינה אותה לקפה שלי השכונתי,

והיא בתמורה, עושה לי הכרה עם הקפה החדש שלה ב Menlo Park.

Voyageur Du Temps
הקפה השכונתי שלי,
השירות מסורבל ואיטי, המאפים נימוחים,
הלחמים נפלאים (במיוחד ההוא עם התאנים),
ואין תחליף, לברכת שלום חמה ואישית!


Mademoiselle Colette

הקפה של Cécile
עיצוב חם של ישן וחדש, חלון ראווה מתוק,
שחבל על הזמן, חצר חיננית וניחוח פריזאי.

Chantal Guillon Macarons & Tea

המקרונס' הכי טובים בעמק!
מסודרים בצבעים חינניים,
אחלה גודיס' להביא!

 Douce France Café
הקפה שהיה למוסד,
מזדקן בחן,
סלט וקיש לצהריים,
 או קפה ומאפה לקינוח.

Mayfield Bakery
קפה ומאפה בשולחן ביסטרו קטן,
לחם לקחת הבייתה או חלה לשבת.

Fleur De Cocoa

זכרתי לו חסד נעורים,
על היותו הקפה הצרפתי בטרם היו אחרים.


b. Patisserie 
'שרוני, מצאתי את ה מקום לחגוג לך יומולדת....',
יודעת דלית את נפש הפרנקופילית,
היא אומרת ואני מתלהבת,
כן, צריך להרחיק עד העיר,
שווה כל ביס!

Tartine Bakery & Cafe
ואי אפשר שלא להכניס את טרטין לרשימה,
הלחמים, הטארטינים, הספרים,
והמוסד!


Crêperie Saint - Germain 
אני פוגשת את זי לפני אי אילו שנים,
ומזמינה אותה להביא אל ביתי את ניחוחות הקרפים הצרפתיים.
מזנון מרהיב של קרפים מתוקים ומלוחים,
פירות, ירקות, ממרחים, מטבלים וריבות.
מאז, הריח נישא באויר,
הההמלצה עוברת מפה לאוזן,
וזי מככבת בבר מצוות ומסיבות למכביר.

ועוד המלצה נפלאה,
אם זי עסוקה,

Crêpe Madam 

בדיוק לאותו הדבר.

Enchanté Boutique Hotel

אם יש יותר פרנקופילית ממני באיזורנו,

הרי היא בעלת המלון הקטן,

השמועות אומרות, שהתירוץ לבניה,

הוא בית לאוסף הנפלא,

הכל יבוא מפריז,

הכל בטוב טעם ושיק.

המקום ליין וגבינות של שעת שקיעה, 

אה ואם אתם כבר כאן,

בקשו סיור מודרך! 

!רדודים, נמאסתם

האמת, שכבר די נמאס מהכתבות, 

שמסקרות את ישראליות התפוצה,

ומסקרנות את ישראליות המולדת.

ראית אחת, ראית את כולן.
חסכו את הזמן,

הסיפור כתוב מראש, 

השאלות, פשטניות וצפויות, 

המסקנות מתבקשות,

רק הליהוק משתנה.

מ'ד׳ישראליז' העלובה, בניצוחו של ירון דקל,
המתיימרת להיות 'תחקיר' במימון משרד הקליטה, 

ועד הכתבה האחרונה על הישראלים בעמק הסיליקון,

שבאמת, גרמה לוריד האלג׳יראי שלי לפמפם,

ואחרי כל כך הרבה שנים כאן,

זה הפתיע, דווקא לא קורה הרבה.....:-)

השילוב הקדוש של עיתונאות ישראלית,
המחבר את הנקודות, בין במבה, מחירי הקוטג׳/ מילקי, לכמה עולה לשכור פה בית?

ושאלת השאלות, 'נו, אז מתי אתם חוזרים..?'

האמת, בא לי להגיד,

רדודים, נמאסתם!

רוצה לשאול בקול רם,

חף מגינונים, בעברית כנה,

מה מטרת הכתבה? 

להוציא לישראלים במולדת את העיניים?

להראות חצרות רחבות, נוף רגוע וירוק,

לתאר את גובה המשכורות? 

או אולי להנציח את הנרטיב המתבקש,

ושטיפת המוח, עליה חונכנו, לפיה,

׳אין לישראלים מקום אחר.....׳ 
'הכי בטוח זה בישראל', מה לא נכון? במיוחד היום. 
(מה נהיה? בעולם המודרני, הליברלי, לא איש ברצונו יחיה? מה פשר התעמולה? המשפט הזה אגב, עולה בקנה אחד עם גדולי האנטישמים בעולם, שרוצים לראותו 'נקי מיהודים'.)

ובכן, שמו להם העיתונאים למטרה,
קנאת אחים,
ניכור,
הפרדה,
הגחכה.
הבה נגחיך אותם קצת, את ה'יורדים',
ונראיין את הציוני הנלהב, ההוא שצייר את בית המקדש על קיר המטבח, ועל הדרך, גם נסקר את הקריוקי המזויף של ערבי שבת. 
או אולי נצלם אותם מכתתים רגליים לחנות המאובקת, נדגיש שעד לשם (לאמריקה, לחנות של 'הפרסי') הרחיקו כדי לצרוך במבה וחומוס, לטאץ' הסופי, נוסיף תמונת תקריב 'ביסלי' ישראלי.
בואו נשאל איך מסתדרים בלי קוטג',
בואו נראה כמה הם מתגעגעים,
איך הם מחשבים את כל המחירים לפי מדד המילקי העולה, מסכנים. 
בואו נראה, כמה קשה להיות מהגר, 
׳שרוליק׳ גולה.

משעשע במיוחד מקרוב לראות,
כמה מתאמצים כל אנשי התקשורת והעתונאים,

להגיע עד אלינו, טסים עד סוף העולם,

לכנסים, למפגשים עם ראשי הקהילה,

הם מתחככים, מתחנפים, נהנים מארוחות חינם,
מבלים את זמנם החופשי בשופינג רעבתני,

ואז פונים לערוך כתבה,

בדיוק כמו זאת, שעשו קודמם.

ביננו, לא חבל על כרטיס הטיסה?

אה בעצם לא חבל,

הרווחתם טיול על חשבון העיתון, הערוץ, דסק החדשות, בתמורה, הבאתם להם סיפור, שהולם היטב את הקאנון של השילטון.
(אותי לימדו שהתקשורת, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, מה כבר לא?)

לו הייתי מסקרת שבוע של ישראלית לשעבר בעמק הסיליקון,

הייתי בוודאי כותבת, על פרופ׳ מיכה גודמן, שביקר כאן, והרצה בפני מאות חברי קהילה, יהודים אמריקאים וגם ישראלים לשעבר.
איך ניתח בדיאלקטיקה מעניינת את מהות הסכסוך, תוך שהוא מבאר את משנתו של הרצל מול זאת של הרב קוק. איך הסביר את תורתו של אחד העם ועל הדרך, ניתח מהי תרבות ואיך ראוי לנהל ויכוח, מהי הקשבה.

הייתי מספרת על מפגש מרתק עם פרופ׳ אבישי ברוורמן, ואיך כבש אותי בנקיון כפיו, ובקש שנסייע לו לבנות, ׳איים של שפיות וכוונה טובה׳ למען עתיד המדינה.
הייתי מביאה הצצה לאבי אביטל בקונצרט משובח של מוסיקת עולם, ואודי סגל, רהוט ושנון, מתאר את ה'ספין התיקשורתי', מכירים?

הייתי מספרת על מפגש קטן ומעורר השראה עם סיר רונלנד כהן, בריטי, ישראלי, ג'נטלמן אמיתי, תומך נלהב ומשקיע מהונו הפרטי למען עסקים חברתיים מניבים ועושה למען שלום וצדק חברתי.  

הייתי מביאה פריים מההופעה של אפרת גוש, שעשתה לכולנו ערב טובבבבב! 

הייתי מספרת על כנס ציונות, שהצליח לאחד את יהדות העמק, מימין ומשמאל, ולרתום אותה לעשייה ציונית, מפגן תמיכה ישראלי אמיתי.

הייתי מספרת על אינספור תוכניות, על הJCC, על הICC, על שבט המפרץ, על ׳בגד כפת׳, על Israel For Reel, על ICON, הבית של ההיי טק הישראלי.

הייתי מביאה הצצה ל׳מעגלים׳, ל׳גוונים׳, לחגיגות, לטקסים. הייתי מסקרת קהילה איכותית, שמאמינה ומיישמת יהדות מתקדמת, חדשנית, פעילה ויוזמת.

הייתי מראה מהי ערבות הדדית, נדיבות ותרומה. הייתי מראיינת מאות מתנדבים, על מנהיגות, על עשייה. הייתי מספרת איך משנסים מותניים ומגייסים כספים לתמוך היכן שצריך. איך דווקא בימים של מתקפת BDS על העם היהודי, קמים פה ה'יורדים', ומרימים חמ"ל הגנה. כן, כן אותה קבוצה שמבשלת בעיראקית, בזמנה החופשי, מתרגלת מלחמת סייבר, לטובת העם היהודי היושב בציון.
הייתי מספרת על קהילות דומות בתפוצה, שחברו לIAC, כדי ליצור תמונת מצב חדשה, הייתי מספרת על 'משלנו', בית לסטודנטים, שפעיל בקמפוסים ברחבי ארה"ב, מייצר לנו מנהיגות צעירה, ומתמודד חזיתית מול החרמות וההשמצה.
ואם כבר ראיינתם את אורן & אורן (כן, הראשון, ההוא מהחומוס, אבל ממש לא רק. שני אנשים מוערכים רבי פעלים,עשיה והישגים),
למה לא שאלתם אותם על הטיסות הישירות ועל ההזדמנויות הכלכליות והשותפיות העסקיות?

רדודים, נמאסתם,
הפוסט הזה זועק בגרון ניחר.
נמאס לראות, איך מראיינים אנשים טובים,
חותכים אותם בעריכה, ומתמרנים שהסיפור יתאים בדיוק לעלילה.
קצת נמאס, איך דוחקים אותנו, יהודים וישראלים, להיות אחד נגד השני, ישראלים נגד יורדים, או במושג ה'מכובס', ישראלים לשעבר.
קצת נמאס, שתמונת המצב היא תמיד פשטנית, חד מימדית, אין בה עומק, אין בה ממש.
עכשיו ביננו, עברו אי אילו שנים ממסעות בנימין מטודילה בעולם, כל זב חוטם, יודע שזה לא המצב, אז למה אנחנו ממשיכים לצרוך 'חדשות מטעם' כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים?
אם יורשה לי בנימת סיום,
חזית קטנה וצנועה של מחאה,
אני עוברת לצרוך עדכונים וחדשות,
מ'ארץ נהדרת', 'היהודים באים', 
או 'גב האומה',
בהיעדר אמינות וביש (המון) דכאון,
שיבוא לפחות עם פרצי צחוק.