בגמילה

׳שרוני, נראה שאת ממש בגמילה, שלחתי לך הודעה במסנג'ר לפני יומיים ולא ענית....׳

׳בסדר, את מחרימה את העולם המקביל, אבל היה לי יום הולדת, ולא כתבת לי שיר, מחכה.....׳

׳נו, איך הולך? את בסדר? שקט מכיוונך....׳
'אז ספרי, איך זה מרגיש, ואיך נתקשר עכשיו?'

׳אמיצה אישתך...׳ אומר ד׳ לא׳,
ואני תוהה, מה אני באמת אמיצה או נאיבית? 
בכלל לא בטוחה.

שבוע בלי, לא פשוט.

האצבעות שלי הולכות מאליהן, במקומי,

כמו בפרסומת ההיא של שנות השבעים,

(׳כמה חידושים והמצאות מאז דפי זהב׳,

אני חושבת לעצמי ביגיעה, ׳ואיך לעזאזל הסתדרנו אז...?׳ )

ובכן, כמעט בכל דקה פנויה, 

בכל המתנה, בכל שקט כפוי ומבורך,

אני מנסה לזפזפ לשם לאפליקציה ההיא, הכחולה,

שהאות f, מככבת בה, ולא סתם:-)

כבר שבוע, שהעין שלי לא מאמינה למהלך אצבעותי,

כי בהמלצת ד׳, א׳, ע׳, ר׳, ג׳
ועוד חכמים/ מנוסים/ מכורים/ נקיים/ בגמילה,

האפליקציה נמחקה כבר בשבוע שעבר. 

אקט שהוא בבחינת, 
׳בפני עיור לא תשים מכשול....׳

או בפני מדיאטת לא תשים עוגה,

ובפני נרקומן לא תשים מנת סם,

ואני, הלא כבר מבינה,

איך הפכתי משתמשת קבועה, 

איך נפלתי ברשת.

חברים! 
בשמחה מהוססת, אני מכריזה, 

שאני כבר שבוע גמולה, נקיה, 

והשקט, פשוט נ פ ל א !

מבול של תגובות הרעידו אותי, ריגשו,

אתגרו, העלו מחשבות וחממו את ליבי.

ואם יורשה לי להודות,

באופן אמביוולנטי ולא קוהרנטי בעליל,

התגובות הוכיחו לי שאני בכיוון הנכון,

ויחד עם זאת, גרמו לי לספק אחד גדול.

כי מה יהיה עכשיו?

האם בכלל אצליח במשימה? 

איך אשאר מעודכנת, קשובה למה שקורה מסביבי,

אם אני פורשת מכיכר העיר? ממרכז העניינים?

האם, בניתוק שכפיתי על עצמי, 

לא כרתתי באימפולסיביות את הענף שלי?

ומה עם התגובות? השיח הפורה והמפרה? 

את חלקן אפגוש בשבוע איחור, 
זה עדיין יהיה רלוונטי? שווה?

׳רחוק מן העין, רחוק מן הלב....׳,

האם אני לא מתרחקת? 
משל המערה של אפלטון מהדהד לי בראש,
מהם הצללים? איפה האורות?
מהי התרבות? זאת שמופיעה על הקיר?
ומה נהיה איתי, הפכתי לאסיר?
אפילו הסמנטיקה מדוייקת להחריד.

שוב ושוב, נפלתי לאותן הקלישאות,

׳אם אתה לא שם, אתה לא קיים...׳

שוב כפרתי בעובדות, ערערתי, הרהרתי,
בדיאלקטיקה חקרנית, ב over thinking,

שכל כך אופייני לי, שוב אמרתי לעצמי, 

שאני ממש קיימת,

והשבוע עוד יותר מתמיד.

אפילו יצא לי להחליף חלק מהשיח הוירטואלי,
להליכות בגבעות,

מה שטלי קוראת בחינניות walk & talk,

לכוס קפה, מאפה ודיאלוג, 

ויש לי בקנה עוד תוכניות ורעיונות,

לזמן איכות אמיתי, ממש פה.

אבל אולי מה שהכי כשגיליתי בשבוע האחרון, 

שאני לא לבד, ויחד עם זה, שאני הכי לבד.

הרשתות החברתיות מסתבר ממכרות,

מפילות ברשת אשליות של חברתיות וגיבוש,

ובהפוך על הפוך, שלא במפתיע, 

מרחיקות אותנו מהאהובים עלינו,

גוזלות את זמננו, 

גורמות לתחושת בדידות וניכור.

המון, המון, ה מ ו ן שיחות ומחשבות ליוו את הימים שלי והלילות,

חלקן התרחשו קבל עם ועדה, בכיכר העיר,
 חלקן ביני לבין עצמי,
חלקן מאחורי דלתיים סגורות, בפרטיות,

בכנות, לעיתים אפילו כואבת. 

שוב גיליתי שמילה טובה, שמחווה יפה,

יש לה אפקט מדבק (ת ו ד ה !)

ובפעם המליון למדתי, שכשאני כותבת מהלב,

את הקול שלי, חף מעטיפות וסוכריות לקישוט,

הוא מייצר שיח כנה.

ביום שישי האחרון, עשרים וארבע שעות לגמילה,

(בשלב, בו ספרתי כל דקה)

כאילו יד מכוונת, 
מפגישה אותי עם פרלמנט חינני ונשי, בקפה השכונתי. 

השיח כמובן, על כאן ועל מה שהתרחש שם, 

על הפוסט המתריס, והשקט, שגזרתי על עצמי. 

אני שואלת את החבורה העליזה, 

האם יתכן שממש עכשיו,
בזאת השיחה, אני שוברת גמילה? 

הן צוחקות והכי מבינות. 

שעה אחר כך, י׳ היפה מספרת לי, 
על מאמר שקראה,

והתפרסם בדיוק באותו יום, 

מסתבר שהביקורת שלי בטלה בשישים,

מול הסכנות האמיתיות של הרשתות החברתיות,

במיוחד זאת עם הf הכחולה.

משהו, ככל הנראה כבר הכריז מלחמה,

׳צוקרברג מבין רק כוח....׳,

דרור גלוברמן כתב.

(גלגלו, נכונה לכם הפתעה)
ועוד תובנה, לפתע מתיישבת,
גם מול הילדים שלי, אני צריכה להיות,
'נאה דורשת, נאה מקיימת'.
לחברי הישראלים, לכו לשמוע את עמיר גפן,
מרצה בהומור ובחן על 'חורים ברשת'.

בכנות ועם יד על הלב,

קשה להיגמל מהרגל מגונה,

מעציבה המחשבה, שאני מחמיצה או מפספסת, 

הכי מבאס להפסיד ברכה או חגיגת יומולדת.

אז כמו שהבטחתי,

באתי לבקר, אחרי שעת כושר,

כשלצידי, כוס קפה. 

באתי לביקור וגיליתי,

שעולם כמנהגו נוהג,

שהפייס לא נעצר,

אבל שירדתי בתחנה הנכונה.
נפגש בשבוע הבא?

מבטיחה לכם נושא חדש לשיחה.

אה, ו ת ו ד ה,

אתם יודעים על מה!