תעצרו את הפייס, אני רוצה לרדת

האמת היא, שזה לא הפתיע אותי,

כמעט כלום.
שנים החרמתי את הפייס,
היה לי המנון סדור  נגדו,
וכשזינקתי  פנימה לרשת החברתית,
הייתה זאת 'קפיצת ראש' אמיתית,

וכמו כולם, היא לכדה גם אותי.

('ידעתי', חשבתי באכזבה עצמית,
ואפילו כתבתי את זה אז, ׳כאשר יגורתי בא לי...׳)

ובכן, דבר לא הפתיע אותי,

איך מצאתי חברים מהתנועה והתיכון,

איך התאהבתי שוב בתלמידים לשעבר,

בקולגות מימי באר טוביה העליזים,

בקולות מניו יורק הקרה,

בחוויות מבת ים המהבילה,

בריחות הדרים מרחובות,

איך קוצר המרחק בין ניו יורק לפריז,

בין סן פרנסיסקו לתל אביב.

איך פגשתי פתאום באופן תכוף,

במשפחה המורחבת המפוזרת לכל עבר. 

דבר לא הפתיע, כמעט שום דבר, 

במה, שלמדתי על החיים שלי כאן,
על דברים שרואים רק מהמסך.
דבר לא הפתיע אותי,

איך נשביתי בקסם האור המרצד,

איך התמכרתי, לחדשות ולעדכונים, 
של קרובים ורחוקים.
איך התאהבתי בתגובות ובליוקים,

איך מצאתי לי פלטפורמה נפלאה,

להפיץ את ה'בייביבלוג' שלי,

לחלק טיפים, המלצות ומחמאות,

לברך להתברך, להריח, להתבשם, 

להתענג על תמונות משפחתיות יפות,

על נופים קסומים ומנות מפונפנות.

אחלה מימד, יופי של מקום,

הזמן לא עומד בו מלכת,

והעולם מסקרן ו ג ד ו ל!

מצאתי לי נתיב נוח, 

לא ממש מחייב,

להתעדכן, לתקשר,  

ללמוד על מה שקורה מתחת לאף,

אירועים, חידושים והמצאות, 

טיולים, פסטיבלים והופעות.

ראיתי איך חברויות מתבססות,
התלהבתי מיצירתיות מקומית ועזרה הדדית,

והייתי לחלק מקהילה וירטואלית ייחודית.  

שאלות, תשובות,

התייעצות ובקשות.

אנשים נפלאים חצו את המסך,

והתיישבו לקפה אצלי בסלון,

מועדון קוראות ובלוגריות חברות, 

אפילו זכיתי בסיור מתנה וכתבו עלי בעיתון,

(זוכרים את חגית אברון...?)

הכל טוב, 

מה לא?

אז זהו שלא.

ואולי זה רק אצלי, 

בהדרגה, השתלט הדבר הזה,

על כל דקת פנאי, 

שתה אנרגיה, כאילו אין מחר, 

מייצר רעש רקע, מפריע כמעט כל הזמן.

היום אני יודעת,

שהנה אימצתי לי עוד מדיה מיותרת, 

כמו המייל, דפי העיתונות והחדשות,

השיחות בניד והווטאספ,

(זה ברכה או קללה שאין לי עדיין אינסטגרם?) 

עוד ערוץ לפקוד מדי יום, 

כמה פעמים ביום,

לפעמים בעיון רב, 

לפעמים בהסחת הדעת,

ותמיד, כאילו בלי מאמץ, בדרך אגב,
אבל בדיעבד, במקום משהו אחר,

הרבה, הרבה , יותר כיף.

פתאום שמתי לב,

שאני שהייתי אלופת ה׳תיקתוק׳,

מתקשה לסיים משימה פשוטה,

פשוט כי אני מזפזפת בין שם לכאן,

גם כשלא באמת, אפילו רק במחשבותי. 

(אני יודעת שאני מצטיירת כרבת הספקים,

ובכן, לפני טרום עידן הפייס, הייתי מלכה,
עכשיו אני נוטה לשפחה חרופה;-)

קצת כמו שילד לומד מיומנויות חברתיות בעולם האמיתי,

למדתי אני (באיחור לא אלגנטי) על העולם המקביל.
ובכן, אחרי שהאמנתי ל כ ו ל ם,
שהם מטיילים, במקומות שרגל אדם לא דרכה בם,
שהם אוכלים גורמה כל היום כדבר שבשיגרה,
שעל אף שהם בחופשה מתמדת, הם לא עולים במשקל,
אולי זה כי הם רצים מרתון (או רוכבים על אופניים) כל הזמן? אה, וכולם בחופשה ניצחית לצד קריירה ייחודית ומופלאה, כולם נראו לי מאוד מצליחים, הכי מאושרים,

או מאוהבים כל זמן....
(כן, כן, כבר העירו לי שגם אני נתפסת ממש כך:-).
ואז באה איזה התפכחות, 
שלא לומר התפקחות.
כן, כולנו יודעים היטב, 

יש דברים שרואים משם,  

יש דברים שרואים מפה,
יש דברים שלא רואים בכלל,

ויש את אלו שרואים ה כ ל.

הסקרנות הלא חיננית, שפשטה בכל.

כשחברה מתקשרת לספר לי על סקנדל,

שבמקרה, נעלם מעיני,

(כן, מודה ומתוודה, אני בדרך כלל די מעורה...:-)

אני מחייכת וחושבת לעצמי, 

איך פעם היה העולם הוירטואלי,

מראה של העולם האמיתי.

ואיך היום העולם האמיתי,

מעוצב לפי זה הוירטואלי,

עננת נפיחה אחת גדולה רעשנית. 

׳ההיא, כל הזמן בפייס׳, אומרת לי מכרה, 

בציניות מרכלת על ידידה אחרת, 
אני לא נשארת חייבת ומיד עונה,
'איך את יודעת, אם את לא שם?'

כמה אנשים אתם מכירים, 

שבקיאים היטב ברזי ספר הפנים, 

מעורים ברמת היום יום, 

משוחחים על כך בשיחות טלפון וסלון,
אבל יד לפה, או נכון יותר,

בהיעדר אצבעות על המקלדת,
הם שומרים על דום,
רואים ואינם נראים,
בדפים הוירטואלים.

נראים מורמים מעם,

מעל הרשת החברתית,

זאת, שנפלו בה כמעט כולם,

כן, לא ייאמן, כמעט כל העולם.

וכך, תוך שבועות, כבר למדתי לשחות בביצה,

וביצה, כמו ביצה, היא לא ממש נקיה.
'איך נפלו גיבורים?' אני שואלת את עצמי, 
זה די ברור, פשוט עשו להם 'לייק'.

עכשיו, כבר ראיתי את העולם בעדשה יותר כהה,
ראיתי,
את הצביעות, 
את החשבונאות, 
את התימרון, 

איך אמרה לי חברה טובה,
'מה ההיא כבר לא אוהבת אותי,
למה היא לא מגיבה......?'
ואיך חברה אחרת,
קראה אותי לסדר,

איך העזתי לעשות לייק למתחרה שלה,
אני הלא חברה רק שלה,
אה, ולמה אני לא ממליצה בבלוג,  
על שירותיה ומפיצה ברשת החברתית, 

כן, כן, ממש כך, 
משל הייתי ג. יפית.

קבלתי הערות אישיות, 
בסגנון, 'למה לא הגבת בפולמוס הפוליטי ההוא....?',

דווקא מגברת, שתמיד נאלמת,
ועד, 'את מחלקת יותר מדי מחמאות....', 

דווקא ממי שאין לה בארסנל, הרבה מילים טובות.

נדהמתי לראות נשים בשלות וחכמות,
מנהלות מלחמות בעולם המקביל,
מבטלות חברויות, נעלבות, מחקות, מחכות,
מתפייסות, מתחנפות בהמון לבבות,

כאילו נשארו אי שם בימי הנעורים והתיכון.

ראיתי איך כולנו, מי בפשטות מי בתחכום, 
מבקשים קצת תשומת לב,

חיבוק, ליוק, הערכה ואישור, 
ואני תוהה, מה חסר לנו בחיים, בתוך הנפש, בפנים, 
שנמצא שם בספר הפנים? 

הדהים אותי, איך המימד הזה,
מעצים פי כמה וכמה, את מה שקורה על פני האדמה.

איך אנחנו מקנאים, שופטים, מתאהבים,

שונאים, מחבבים, מחטטים, 

ואולי הכי נורא,

כמה אנחנו מאמינים למדיה הזאת,

שביננו, ועם יד על הלב, אין בה ממש אמת.

שנתיים, שלוש, עמדתי בפרץ, לכולם כבר היה,

ורק אני חשבתי לעצמי,

שאולי ׳אם אין לי פייס, משמע איני קיים׳,

ולפני שלוש שנים, 

נפלתי גם אני לתרמית הגדולה של המאה,

ועזבו את זה שנפלתי, 

הפכתי משתמשת קבועה. 

׳בפני עיוור, לא תשים מכשול....׳ נאמר,  

הפייס הפך עבורי למירוץ מכשולים, 

מהנה, ממכר אבל גם מייגע ומסחרר. 

חברים יקרים, אני נפרדת מכם היום,

ברגשות מעורבים ובצער גדול,
לא תהיינה ברכות יומולדת אישיות בחרוזים, 

לא תגובות, לא ליוקים, לא חיבוקים,  

לפחות, לא וירטואליים,

לא עוד.
ואיך אומרים כשנפרדים,
זה לא הפייס, זה בטח לא אתם, 
זאת ממש אני.

מה כן יהיה? 

יהיה יותר זמן למה שחשוב,

לסייסטה, למדיטציה,

לכוס יין של ערב, 

אולי לעוד משהו חדש? 

וכן, יהיה פוסט שבועי!

מדי יום חמישי,

כמו בחמש השנים האחרונות,
כמו לפני שנפלו גיבורות,

כמו שעון, בלי איחורים, בלי עכבות.

וכן, הוא יפורסם גם בפייס, 

תרגישו חופשי להגיב, כאן או בפרטי,

(זה תמיד משמח אותי, לא חייבים עם לבבות וורודים:-)

אני אבוא לביקור, 
אחת לשבוע לפגישתנו הוירטואלית, אחרי קפה טוב וג׳ים,

לבושה היטב, נינוחה ומחויכת. 

ואם תתגעגעו למחמאה חמה,

לברכה אישית ופרטית, 

לסתם מילה טובה, 

או לדעה ישירה וכנה,

אם תרצו המלצה מהבלוג, 

או להשוויץ בתמונה של המשפחה,

בואו נעשה את זה כמו פעם,

לא כל כך מזמן, 

תשלחו לי מייל? 

תרימו טלפון?
נצא להליכה?

תבואו לקפה? 

אני בוודאי אתגעגע,

ובטוח אהיה פחות מעודכנת, 

סומכת על קרן האור ונטע קצינת התרבות,

לעדכן אותי במה שחשוב. 

ומשפט קצרצר לסיום, 

זוכרים כמה החיים יפים? 

ובכן, הם מתרחשים ממש כאן, עכשיו,
בסלון, במטבח, או בחדר השינה,

אז סגרו את הפייס,
עזבו את הטאבלט והנייד,

ולכו לתת לו / לה נשיקה,
א', זה בשבילך!