אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן

בבוקר שאחרי,

הייתי צריכה קצת איינשטיין ואלברשטיין,

שיזכירו לי את כל מה שאני אוהבת במולדת,

את הקול הישראלי, השפוי, היפה, הערכי, 

שישירו לי בשפתי שלי,

שיצבעו לי בקצת אופטימיות את תוצאות הבחירות,

שיראו לי את חצי הכוס,

שיגידו לי שיהיה עוד טוב.

את הפוסט הזה אני כותבת בידיים רועדות,

כי הבטחתי, שאני נוסעת לשנה, מקסימום שנתיים,

ומאז כבר עברו אי אילו שנים,

וכמוני עזבו עוד הרבה אנשים טובים, 

שלנצח יחיו את חייהם בקונפליקט עמוק,

עם מצפון נוקף ותחושה עמוקה,

שהעדפנו את טובתנו האישית על זאת של המדינה.

את הפוסט הזה אני כותבת באי נוחות,

כי הבטחתי ליודפת שאבוא לבחירות, 

ושוב לא באתי, ושוב, ושוב שאלתי את אותן השאלות,

האם יש לי זכות (מוסרית) להצבעה במדינה,

שאיני מתגוררת בה לאורך השנה?

את הפוסט הזה אני כותבת,

בלב כבד, כי הפחד גבר על התקווה.
את הפוסט הזה אני כותבת,
בתחושת אשם שהפקרתי/נו את המדינה, 

לימניים קיצוניים מתלהמים, 

לחרדים חשוכים ובערים, 
לאוכלי חינם, לשד העדתי, 

שלא ברור לי, מהיכן ולמה פרץ דווקא עכשיו,

לגזענים, לבריונים, לחסרי תרבות, לשיח נמוך,

ואלה, מתרבים, מתרבים,

רבים, רבים, בורים, בורים, 

כמו עשבים שוטים,

שהורגים כל חלקה טובה.

אומרים שכגודל הציפייה, 

כך גודל האכזבה,

וכן, הופתעתי, כמו כולם. 

מאוכזבת ועצובה, 

אני לפתע מבינה,

את מה שאומרים לנו שנים,

שדמוגרפית, אנחנו מפסידים,

דמוגרפית, מבית, מבפנים.

שדמוגרפית הקול השפוי נחלש,

שיש יש עזיבה של טובי בנינו,

שפניה של הארץ שלנו השתנו כל כך,

זאת ההתפכחות.

אין פה זיוף ואין כאן טעות, וזה לא מדגם,

אלו הן הפנים האמיתיות של חצי מן העם.

חצי מן העם, שבכלל לא ׳סופר׳ את קולות הערבים,

חצי מן העם, שמתקשה להתפרנס,

חצי מן העם, שחוטף אש,

חצי מן העם, שבוחר מתוך הרגל,
חצי מן העם, שבוחר בפחד,
חצי מן העם, שוויתר על הסכם, על שלום,
חצי מן העם, שוויתר על התקווה.

וספק קטן מתגנב אל ליבי, 
אם העם אמר את דברו,
יש לכבדו, זאת דמוקרטיה אמיתית, לא?
ואולי עכשיו כשבבירה,
יש קואליציה רחבה,
אולי עכשיו,
יבוא לציון גואל,
אולי?

אז שמתי לי איינשטין,

והכנתי אמריקאנו, 

לא רחוק מסן פרנסיסקו,

לא על המים, 

כשהשמש מחייכת בתכול השמיים,

ניסיתי לכתוב,

הרגשתי רחוק,

הדף היה ריק,

והלב עלה על גדותיו מגעגוע, 

והראש התמלא בדאגה,

למולדת אהובה.

יושב מול הנייר  / אריק איינשטיין 

יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב 

יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל 

יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת 

מביט אל הנייר ולא יוצא לי קול 

אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, 

שברת לי את הלב לחתיכות קטנות 

היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, 

אני כל כך עצוב בא לי לבכות 

יושב מול הנייר, מתחיל לרדת ערב 

יושב מול הנייר, בחוץ נהיה כחול 

יושב מול הנייר, ואת שם מתמוטטת 

מביט אל הנייר, טומן הראש בחול 

אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, 

שברת לי את הלב לחתיכות קטנות 

היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, 

אני כל כך עצוב בא לי לבכות.....

הטוב, הרע והלא נודע

את הפוסט הזה אני לא כותבת מיעד טרופי,

רוח נעימה לא מלטפת לי את הפנים,

אין עצי דקלים, אין טורקיז של ים,

אין שמש יוקדת חמימה.

את הפוסט הזה,

אני לא כותבת מעירה קוקטית או עיר מסעירה,

אין השראה, אין צבע, או עניין,

אין ארכיטקטורה מרשימה,

אין מוסיקה מקסימה,

אין רומנטיקה ואין קולטורה.

האוויר עומד, צפוף ודחוס,

אורות ניאון חיוורים,

צפצופי מוניטור מציקים,

ואת הריח, את הריח, הס מלהזכיר,

כן, כן, הבנתם נכון,

את הפוסט של השבוע אני כותבת מבית החולים.

נתחיל בסוף, הסוף הוא שהכל טוב.

ו׳זכיתי׳ בפרס המפוקפק של גיבוש משפחתי,

בבית חולים מן השורה הראשונה.

האירוע הרפואי הסתיים,

לחולה (אמא שלי), שלום,

והיא מוסרת תודה,

על ההתעניינות ואיחולי ההחלמה.

ואני, אני מקבלת תזכורת כואבת,

לשבריריותם של החיים,

לרגע הקט, שבו הכל עלול להשתנות,

ושוב לא יהיה אותו דבר.

וחושבת לעצמי,

כמה חשוב להעריך ולהוקיר את השיגרה המבורכת,

את היום יום.

לברך בפה מלא על הבריאות,

(גם אם היא קצת חורקת...)

להודות על הקיים,

לא להתעכב על הקושי והתקלה,

אלא על השמחה, האהבה והמשפחה.

אני מהרהרת בהרגל המגונה שלנו,

של בני האדם,

לא לראות את הטוב כשהוא כאן, נוכח.

איך רק בעידן של חולי אנחנו שרים שיר הלל לבריאות,

רק כשהולך מאיתנו אהוב,

אנחנו מונים את שבחיו

(למרבה הצער, כבר לא בפניו....)

רק אז אנו מבינים את עוצמת האהבה,

את החסר והחלל.

רק כשמשהו משתבש,

אנחנו מודים על הסדר הקים.

אפילו את הטכנולוגיה,

אנחנו מעריכים רק בהפסקת חשמל.

את אושרם של ילדינו,

רק בדיעבד, כשהם במצוקה.

את השפע אנחנו מעריכים רק בחוסר,

את האהבה, רק בהיעדרה,

את החברים והמשפחה,

רק בגעגועים מצידו השני של העולם.

את השובע, רק ברעב,

את הרווייה רק בצמא,

את החברות רק בבדידות,

ואת הפנאי,

רק בלחץ של עבודה.

אני עוצרת לרגע וחושבת על חיים מקבילים לחיינו,

שמתקיימים בדקות אלו, ממש,

אפילו לא כל כך הרחק מכאן או שם.

בבתי חולים, במוסדות סגורים, בבתי כלא,

באיזורים מוכי עוני, מצוקה או מחלות,

או באיזורי קרבות.

איך אני לא נותנת עליהם את הדעת ביומיום,

וכמה צר עולמי כעולם נמלה,

וכמה אנחנו מקטרים לעיתים קרובות,

פשוט סתם.

יומיים אחרי,

כשאני מקפצת במופע של ׳מיני כוורת׳,

מוקפת במשפחה אהובה,

חברים יקרים וקהילה נפלאה,

אני לא יכולה שלא לחשוב,

שאיזה מזל שאני כאן,

וכמה כיף לי עכשיו,

ואיך כבר שכחתי,

ואולי מוטב שכך.

לאמא שלי, האהובה,

אני מסבירה,

שהפעם הם עשו ׳קליפורניה׳ למתקדמים,

ונפלה בידה הזכות לראות,
איך פועל בית חולים מבפנים...;-)

והפוסט הזה מוקדש לש׳, האחת והיחידה,

אשת חיל, חברת אמת,
רופאה מן השורה הראשונה,

אוהבת אותך, ויש לך את זה בכתב:-)

שישי סידורים בכפר

וגם יום כיף לבנות,

שניים במחיר אחד.

זה כבר הפך מסורת,

פעם בשנה, בקיץ, אנחנו חוגגות אמא ושתי בנות,

יום הולדת שמח, ואחוות נשים.

האמא, היא אמא שלי.

הבנות, אחותי ואנוכי.

אנחנו מצמידות ימי ההולדת של ראשית עם שלהי הקיץ,

ו Voilà , מכניסות עוד חוויה לספר הזכרונות הנשי של המשפחה.

אחרי שנים ארוכות ב׳כולה׳, חגיגת ספא לנשים בנמל תל אביב,

ומאז, שסגרו שם את המסעדה האנינה של ׳קום איל פו׳,

ואחרי שתפסו שם ת.... עם מחירים ומדיניות ביטולים,

הוחלט פה אחת, להצפין לרישפון.

ובכן, מה שקרה למושב הפסטורלי בשנים האחרונות, 

מאכזב קמעה, לנוכח, בתי העסק, שפשו שם בכל פינה. 

אבל עם יד הלב, רישפון נפלאה לחצי יום של כיף,

ולא רק לכיופים, אלא גם לשישי בבוקר של סידורים בקטנה,

כשצריך מתנה, תותים, עיתון, יין, עוגה וזר פרחים לשבת.

נפגשות בגופרמן, בית קפה חינני, עם ארוחות בוקר נחמדות, טרסה משקיפה אל שדות, ספרי עיון ואחלה עוגות, רק אל תעזו לשבת כאן בשישי, כי אז יחייבו אתכם בסעודת בופה מבאסת ביותר כשהמון אנשים מסביבכן.

משם, למה שבנות אוהבות....זוכרים את הפדיקור מניקור, השווה עם ע׳ בימי מלחמה? (ראו פוסט על כינים וטילים) ובכן, הוא ממש כאן...! Belezza, מכון יופי קטנטן, נקי ועם אוירה. אלופים בפדיקור וטיפולי פנים, מתוק, ריחני, נקי ונעים.

פעמים ספורות כבר בקרתי כאן, עם שתי הע׳, בבת עיני (ע׳ ׳מבקשה מהיקום׳, הגדילה לעשות והעזה שם למשוח אדום בוהק באצבעותיה, יצא יפה מאוד ורחוק, רחוק מה comfort zone),

עם אמא שלי ואחותי, וגם סתם עם עצמי.

 ותמיד, זה נעים, מחדש ומהנה.
 

ממש ממול ׳לה בוטגה' אאוטלט מעצבים, למי שחובב/ת מותגים זרים, מיו, פראדה וארמני, ואני, שאינני חובבת את הז׳אנר, נהנית רק לנשום אויר חו״ל ומזגן, ביום כמעט הכי חם בשנה.

 

את מאיה נגרי, אני אוהבת במיוחד. עד לא מזמן היא הייתה ממש כאן. משהו יודע לאן היא עברה? עיצובים נקיים, מונוכרומטיים, שנראה כאילו נולדו בשבילי. ואם באים בשלהי הקיץ, כשיש סייל, אז בכלל זה כיף! אגב, דגמים מובילים של נגרי בתפוצה, אפשר למצוא גם בחנויות של  RUTI חברתי האופנאית המובילה.

ממול, החנויות של דנה אשכנזי, אני פחות מתחברת, אלא שבקיץ האחרון, היא מכרה יופי של סלי קש, ומיד אימצתי לי אחד. במעלה הרחוב, שתי חנויות פרחים מלבלבות. אחת, כבר באה בימים והיא מותג רישפונאי, ׳פרחי שמיר׳, מומלצת במיוחד, אני אוספת זר קטן של פרחי העונה, וכבר יודעת, שמי שיקבל אותו, יהיה המאושר באדם. החנות השניה חיננית גם היא, ׳הגן הקסום׳, וכשהחורף מראה אותותיו, אין כמו שלל רקפות בצבעים הורסים ומחירים מפתיעים, לעשות טוב על הנשמה.

ליד, נועה, בוטיק לבנות קטנות וגדולות. אחותי ואני מתמוגגת. נעליים, תכשיטים, תיקים וארנקים. ומוכרת מסבירה פנים. וליד, CaVia, שם פגשנו במקרה את בתיה, נעליים משמחות לבב אישה. 

חנותא, של נעמי, פועלת כבר עשרים שנה.עוד מותג. ותודו שבעסק הזה, זה לא פשוט ולא קל. הכל בכל לבית ולמתנה, שטיחים, כלי קרמיקה, תכשיטים, מראות, תיקים, ארנקים, צעצועים אנינים. בסטייל, באנינות, ביופי של חנות. אמנים מקומיים, ובמבצע ׳צוק איתן׳, עשתה נעמי כבוד גדול לאמני הדרום, וגם אני הצטיידתי שם ביופי של מראות.

ואם מדרימים מרחק דקותיים לכפר שמריהו, למרכז המסחרי, שראה כבר ימים טובים יותר, והוא מטעה במראה הצפוף והמוזנח.... אבל יש בו הכל מכל, מתחת לאף.

 

אפשר ב׳שפרה׳, להצטייד בפשטידות נהדרות לבראנץ׳ של שבת, במקרונס׳ צבעוניים וטעימים, בלחם כוסמין עם זיתים או עם אגוזים וצימוקים, בעוגיות בריאות (גרנולה ואגוזים...), עכשיו תקשיבו היטב, ללא גלוטן ונטולי סוכר...! בלי נקיפות מצפון בכלל!

אצל יוסי הירקן, ירקות ופירות טריים וטובים לעין ולחייך. והוא מבטיח לעשות משלוחים, למי שמבקש. ועוד סוד, יש לו במקרר מטבוחה משובחת (לא בליגה של אמא שלי או של יעל, אבל בהחלט טובה ביותר!)

בסטסלרס, זה ה מ ק ו ם למתנות מקסימות לילדים וגם לגדולים, וספרים, שנבחרו בקפידה, על ידי מנהלת חנות קוראת ומבינה וגם סבלנית ונחמדה.

ממש ליד, חנות למכשירי כתיבה, כזאת שלא נס ליחה,  כמו פעם, מתוקה, מתוקה...

ויוז׳י, הוא אומנם יקרן, אבל אין על הבשר הטרי, שנחתך כבקשתך...

ובכן, סדרו לכן אליבי של ׳סידורים לשישי....׳

הרי ׳הבית ריק׳, והשבת מתדפקת, 

וצאו לבלות, לקנות, להתחדש,

ותעשו טובה, אל תספרו לאף אחד,

שיישאר כך מתוק, בקטנה, ותישאר לי חניה....
אה, והשולחן החגיגי, שלי כמובן...:-)

תעופי על עצמך

׳תעופי על עצמך׳, היא אומרת לי.

אחרי שטחנתי לה את המוח,

אחרי שהלקאתי את עצמי ביסודיות שרונית,

אחרי שאכלתי את עצמי לדעת,

כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד, literally,

(או ׳תרתי משמע׳ בעברית יומיומית:-)

אחרי שכמעט הקאתי את נשמתי.

הכל התחיל באיזה ערב עם חברים, שיחה, ויכוח סרק,

שבסיומו הרגשתי כל כך רע.

על איך אני לא יודעת להיות ׳מעל...׳,
איך אני מתעצבנת באופן ממש אישי,

כשיורדים על ׳בת ימים׳/ מזרחיים/ מרוקאים/ פולניות/
נשים עגולות/ מעמד הפועלים, ועוד ועוד.

על איך אפשר לדרוך עלי,
(כן, כן, באופן מפתיע, זה קורה גם לי... תורידו את הגבות;-),

על איך אכפת לי מה שחושבים, שאומרים...
(ולמה בכלל?),

על איך תנועת זלזול או ביטול, מבעירים את חמתי,

על איך אני מתעבת התנשאות, פלצנות ו׳עאלק׳ ידענות,

איך איני יכולה לסבול דיעה נטולת רגש.

ואז הרגשתי, איך הוריד האלג׳יראי מפמפם,

ואיך הדופק שלי עולה.

׳תרגיעי׳ אני לוחשת לעצמי,
אבל עצמי לא מקשיבה לי בכלל,
רודפת צדק ויושרה,

היא נכנסית באמ אמא של השיחה,

מנסה להוכיח לכולם את משנתה,

ועלבונה מדבר מגרונה.

בבוקר, זה לא שוכח,

הכעס הזה,

יש אנשים שמרזים כשהם בדיכאון או עצבניים,

אצלי זה תמיד ההפך.

אני פותחת בקפה ועוגה מליל אמש, עוברת לתפוח ירוק, ומכריזה שזהו,

פשעתי, חטאתי, אבל עכשיו מתחילה הדיאטה של היום!

בדרך לחדר השינה, אני עוצרת במטבח, וחופן אגוזים כבר עושה דרכו אל פי,

׳זה בריא׳, חלבון? לא...? אני משכנעת את עצמי.

עוד לא צהרי היום, וכל דבר מדליק אותי, הר געש מאיים להתפרץ ממני,

אז אני מציעה לא׳ ולקטנה, לעשות טיול הליכה.

האוויר הצח והצעידה, ישכיחו ממני את הכעס והטינה.

אנחנו מתחילים ללכת, והקטנה בקול ענות חלושה, מציינת שהיא רעבה.

בשמחה, אני תופסת טרמפ על תירוץ וכעבור חמש דקות,

אנחנו כבר ישובים על סנדויץ' וצ׳יפס.....
צ׳יפס, כן, שמעתם נכון! מטוגן והכל....!

אחר כך צריך משהו מתוק, שירד הטעם,
והקטנה מצביעה ברגליים לכיוון הגלידה,

אז גם וגם, וגם וגם.... ורק צהריים,
ויש לי כבר בחשבון מינוס אלפיים, 
(קלוריות) לפחות.

אני אלך לנוח, וזהו, זהו להיום....! 

אולי בערב נצא לסרט, ונחתום את השחיתות והכעס,

והגרגרנות ליום אחד. מספיק, די.

ושוב קפה של אחה׳צ , ושוב פרי (אורגני אלא מה?) ועוד קפה ועוד עוגה,

וסרט, כמתוכנן, עם פופקורן נוטף חמאה,

וביציאה כוס יין, באגט וצלחת גבינות צרפתיות שמנות עתירות כולסטרול,

זיתים טבולים בשמן זית (עדיף על שמן קאנולה, נכון?)

עכשיו כבר חצות, ובטני רוגזת, רוטנת,

׳שוב אכלת את עצמך לדעת...׳,

אני מתקשה להירדם וכדברי סקרלט מכריזה,

׳מחר יום חדש....׳

למחרת, אני מדסקסת את קורות היום עם חברה חכמה (מאוד, מאוד חכמה!)

והיא מובילה אותי לברור פנימי מעמיק ולתובנות.

מה הכעיס שם באינטראקציה? למה זה מתלבש על אוכל? 

איך זה מרגיש עוד יותר רע אחר כך? ומה בין אוכל לשליטה?
וכמה חשוב לאהוב את עצמך,
לחגוג נצחונות קטנים, לדעת לסלוח, לא רק לאחרים,
תאמינו לי חברות טובה, כזאת שאומרת את האמת,
יש לה ערך שלא יסולא בפז,

אני מקשיבה לה בעיון רב, ׳זה עושה שכל, מה שהיא אמרה עכשיו....׳,

או כמו שהאמריקאים אומרים: ׳ it makes sense',

וכשהיא מסיימת במשפט הבא:

׳שרוני, תעופי על עצמך.... מגיע לך...׳

אני כבר יודעת שבפעם הבאה,

במקום להתעצבן,
במקום לעבור ליד המקרר,

אני מרימה לה טלפון.

אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך,

הרבה תודה, את יודעת על מה.

  

עוד פוסטים מן הארכיון על מראה, משקל, אותנטיות והרגשה

תשליך בראש השנה האזרחי
http://design-by-sharon.blogspot.com/2015/01/blog-post.html

בשם האותנטיות

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/09/blog-post_11.html

כשאת אומרת לא

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/06/blog-post_1896.html
 

ילדה שלי, רציתי להגיד...

 http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/01/blog-post_30.html

נערה במשקפיים

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/11/blog-post.html

ביני לביני מו״מ אישי

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/10/blog-post_3.html 

The Happiness Project

 http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/09/the-happiness-project.html

סדין אדום

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/06/blog-post_2160.html

הבל היופי ושקר החן

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/03/blog-post_14.html

חבר טוב

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/02/blog-post_7.html

מכירים את גברת Perfection?

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/01/perfection.html

למה לא?

 http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/09/blog-post_13.html

קשר השתיקה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/08/blog-post_23.html

אף אחד לא קם...

 http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/07/blog-post_26.html

דוגמנית על

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/05/blog-post_24.html

לנשום עמוק

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/05/blog-post_17.html

שככה תרוצי לי לאוטובוס

http://design-by-sharon.blogspot.com/2011/11/blog-post_16.html