הטוב, הרע והלא נודע

את הפוסט הזה אני לא כותבת מיעד טרופי,

רוח נעימה לא מלטפת לי את הפנים,

אין עצי דקלים, אין טורקיז של ים,

אין שמש יוקדת חמימה.

את הפוסט הזה,

אני לא כותבת מעירה קוקטית או עיר מסעירה,

אין השראה, אין צבע, או עניין,

אין ארכיטקטורה מרשימה,

אין מוסיקה מקסימה,

אין רומנטיקה ואין קולטורה.

האוויר עומד, צפוף ודחוס,

אורות ניאון חיוורים,

צפצופי מוניטור מציקים,

ואת הריח, את הריח, הס מלהזכיר,

כן, כן, הבנתם נכון,

את הפוסט של השבוע אני כותבת מבית החולים.

נתחיל בסוף, הסוף הוא שהכל טוב.

ו׳זכיתי׳ בפרס המפוקפק של גיבוש משפחתי,

בבית חולים מן השורה הראשונה.

האירוע הרפואי הסתיים,

לחולה (אמא שלי), שלום,

והיא מוסרת תודה,

על ההתעניינות ואיחולי ההחלמה.

ואני, אני מקבלת תזכורת כואבת,

לשבריריותם של החיים,

לרגע הקט, שבו הכל עלול להשתנות,

ושוב לא יהיה אותו דבר.

וחושבת לעצמי,

כמה חשוב להעריך ולהוקיר את השיגרה המבורכת,

את היום יום.

לברך בפה מלא על הבריאות,

(גם אם היא קצת חורקת...)

להודות על הקיים,

לא להתעכב על הקושי והתקלה,

אלא על השמחה, האהבה והמשפחה.

אני מהרהרת בהרגל המגונה שלנו,

של בני האדם,

לא לראות את הטוב כשהוא כאן, נוכח.

איך רק בעידן של חולי אנחנו שרים שיר הלל לבריאות,

רק כשהולך מאיתנו אהוב,

אנחנו מונים את שבחיו

(למרבה הצער, כבר לא בפניו....)

רק אז אנו מבינים את עוצמת האהבה,

את החסר והחלל.

רק כשמשהו משתבש,

אנחנו מודים על הסדר הקים.

אפילו את הטכנולוגיה,

אנחנו מעריכים רק בהפסקת חשמל.

את אושרם של ילדינו,

רק בדיעבד, כשהם במצוקה.

את השפע אנחנו מעריכים רק בחוסר,

את האהבה, רק בהיעדרה,

את החברים והמשפחה,

רק בגעגועים מצידו השני של העולם.

את השובע, רק ברעב,

את הרווייה רק בצמא,

את החברות רק בבדידות,

ואת הפנאי,

רק בלחץ של עבודה.

אני עוצרת לרגע וחושבת על חיים מקבילים לחיינו,

שמתקיימים בדקות אלו, ממש,

אפילו לא כל כך הרחק מכאן או שם.

בבתי חולים, במוסדות סגורים, בבתי כלא,

באיזורים מוכי עוני, מצוקה או מחלות,

או באיזורי קרבות.

איך אני לא נותנת עליהם את הדעת ביומיום,

וכמה צר עולמי כעולם נמלה,

וכמה אנחנו מקטרים לעיתים קרובות,

פשוט סתם.

יומיים אחרי,

כשאני מקפצת במופע של ׳מיני כוורת׳,

מוקפת במשפחה אהובה,

חברים יקרים וקהילה נפלאה,

אני לא יכולה שלא לחשוב,

שאיזה מזל שאני כאן,

וכמה כיף לי עכשיו,

ואיך כבר שכחתי,

ואולי מוטב שכך.

לאמא שלי, האהובה,

אני מסבירה,

שהפעם הם עשו ׳קליפורניה׳ למתקדמים,

ונפלה בידה הזכות לראות,
איך פועל בית חולים מבפנים...;-)

והפוסט הזה מוקדש לש׳, האחת והיחידה,

אשת חיל, חברת אמת,
רופאה מן השורה הראשונה,

אוהבת אותך, ויש לך את זה בכתב:-)