אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן

בבוקר שאחרי,

הייתי צריכה קצת איינשטיין ואלברשטיין,

שיזכירו לי את כל מה שאני אוהבת במולדת,

את הקול הישראלי, השפוי, היפה, הערכי, 

שישירו לי בשפתי שלי,

שיצבעו לי בקצת אופטימיות את תוצאות הבחירות,

שיראו לי את חצי הכוס,

שיגידו לי שיהיה עוד טוב.

את הפוסט הזה אני כותבת בידיים רועדות,

כי הבטחתי, שאני נוסעת לשנה, מקסימום שנתיים,

ומאז כבר עברו אי אילו שנים,

וכמוני עזבו עוד הרבה אנשים טובים, 

שלנצח יחיו את חייהם בקונפליקט עמוק,

עם מצפון נוקף ותחושה עמוקה,

שהעדפנו את טובתנו האישית על זאת של המדינה.

את הפוסט הזה אני כותבת באי נוחות,

כי הבטחתי ליודפת שאבוא לבחירות, 

ושוב לא באתי, ושוב, ושוב שאלתי את אותן השאלות,

האם יש לי זכות (מוסרית) להצבעה במדינה,

שאיני מתגוררת בה לאורך השנה?

את הפוסט הזה אני כותבת,

בלב כבד, כי הפחד גבר על התקווה.
את הפוסט הזה אני כותבת,
בתחושת אשם שהפקרתי/נו את המדינה, 

לימניים קיצוניים מתלהמים, 

לחרדים חשוכים ובערים, 
לאוכלי חינם, לשד העדתי, 

שלא ברור לי, מהיכן ולמה פרץ דווקא עכשיו,

לגזענים, לבריונים, לחסרי תרבות, לשיח נמוך,

ואלה, מתרבים, מתרבים,

רבים, רבים, בורים, בורים, 

כמו עשבים שוטים,

שהורגים כל חלקה טובה.

אומרים שכגודל הציפייה, 

כך גודל האכזבה,

וכן, הופתעתי, כמו כולם. 

מאוכזבת ועצובה, 

אני לפתע מבינה,

את מה שאומרים לנו שנים,

שדמוגרפית, אנחנו מפסידים,

דמוגרפית, מבית, מבפנים.

שדמוגרפית הקול השפוי נחלש,

שיש יש עזיבה של טובי בנינו,

שפניה של הארץ שלנו השתנו כל כך,

זאת ההתפכחות.

אין פה זיוף ואין כאן טעות, וזה לא מדגם,

אלו הן הפנים האמיתיות של חצי מן העם.

חצי מן העם, שבכלל לא ׳סופר׳ את קולות הערבים,

חצי מן העם, שמתקשה להתפרנס,

חצי מן העם, שחוטף אש,

חצי מן העם, שבוחר מתוך הרגל,
חצי מן העם, שבוחר בפחד,
חצי מן העם, שוויתר על הסכם, על שלום,
חצי מן העם, שוויתר על התקווה.

וספק קטן מתגנב אל ליבי, 
אם העם אמר את דברו,
יש לכבדו, זאת דמוקרטיה אמיתית, לא?
ואולי עכשיו כשבבירה,
יש קואליציה רחבה,
אולי עכשיו,
יבוא לציון גואל,
אולי?

אז שמתי לי איינשטין,

והכנתי אמריקאנו, 

לא רחוק מסן פרנסיסקו,

לא על המים, 

כשהשמש מחייכת בתכול השמיים,

ניסיתי לכתוב,

הרגשתי רחוק,

הדף היה ריק,

והלב עלה על גדותיו מגעגוע, 

והראש התמלא בדאגה,

למולדת אהובה.

יושב מול הנייר  / אריק איינשטיין 

יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב 

יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל 

יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת 

מביט אל הנייר ולא יוצא לי קול 

אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, 

שברת לי את הלב לחתיכות קטנות 

היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, 

אני כל כך עצוב בא לי לבכות 

יושב מול הנייר, מתחיל לרדת ערב 

יושב מול הנייר, בחוץ נהיה כחול 

יושב מול הנייר, ואת שם מתמוטטת 

מביט אל הנייר, טומן הראש בחול 

אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, 

שברת לי את הלב לחתיכות קטנות 

היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, 

אני כל כך עצוב בא לי לבכות.....