זר לא יבין

אני יודעת שהפוסט הזה יהיה קשה לעיכול,

והוא עוד יותר קשה לכתיבה....

כי מה יש להגיד למי שבאמת ובתמים לא חסר לה דבר,
ותוסיפו על זה שהיא ״יורדת״ מוקצה,
או ב״פוליטקלי קורקט״ גרה בתפוצה...?

מה יש לה להגיד על המצב?

ובכן, הרבה.

פעם, בחיים אחרים, בארץ מולדת,

חזר לי צ׳ק.

זה לא היה צ׳ק למלון בוטיק,

לא, לטיסה ליעד אקזוטי ומקסים,

זה לא היה צ׳ק לחנות בגדים ממותגת,

גם לא לחנות רהיטים מפונפונת,

לא למעדנייה או למאפייה.

זה היה צ׳ק שחזר לסופרמרקט בפאתי רחובות.

וזה לא היה כל כך מזמן, זה היה לפני פחות מעשרים שנים.

כשא׳ זיפזפ בין סטארטפים, עבד קשה והזיע,

כשאני כבר הגעתי לפסגת שאיפותי הקרייריסטיות דאז,

חינכתי וריכזתי שכבה, הכנתי לבגרות,

וחשבתי לתומי, שאני משתכרת יפה, 

והכי נהניתי ממה שאני עושה,

וחשתי תחושת סיפוק ושליחות.

לנצח אזכור את הבושה שאחזה בי אז, 

שעל אף, שאנחנו עובדים כל כך קשה,

ולומדים ומתאמצים, אנחנו לא מצליחים לכלכל את חיינו נכונה.

את הפחד, שניפול לצד השני של הקו,

ואני הלא זכרתי היטב איך נראות השכונות מעבר לכביש בבת ים.

לעולם אזכור את המבוכה לבקש עזרה מההורים,
ואבא שלי, שחנך אותי איך חיים בחשבון ומשלמים חובות במועדם.

(לדעתי, סיפרתי להם את זה רק לא מזמן...)

ולמה, למה אני נזכרת בזה עכשיו? 

כשאני יושבת על סיר הבשר, 

הרחק משם, גיאוגרפית, פיזית ואפילו רגשית באיזושהי מידה? 

וגם עבר מאז קצת זמן....

השבוע צפיתי בתוכנית דוקו על מצוקת הדיור בישראל.

׳לא בלי ביתי...׳, מיקי חיימוביץ׳ בעוד מסמך קודר,

מהסוג, שכבר נהיינו אדישים אליו,

מהסוג, שמזמין להעביר ערוץ, או לקום למטבח.

בעודי מהרהרת בדברים מרותקת למסך,
לוחש לי קול קטן,

׳תכפילי פי מאה.....׳ 

׳תכפילי פי מאה׳, אני אומרת לעצמי,

את תחושת הכשלון, את העלבון הצורב,

כשיש משפחה, ילדים, באמצע החיים.
כשמוטלת עליך משכנתה ואחריות.

תכפילי פי מאה את המועקה, הדאגה, האכזבה.

תכפילי פי מאה את הבושה, הכעס, המבוכה,

כשאין בידיך לקיים את צרכיך.

אני מתבוננת בתוכנית הטלוויזיה,

וחושבת לעצמי, שמשהו בהחלט השתנה,

שמדינת ישראל כבר מזמן אינה מדינת רווחה.

שאיך ייתכן שדווקא בזמן, שהמדינה מבוססת,

וכבר אינה עומדת בסכנת קיום ממשי,

דווקא עכשיו המצוקה רק גוברת

והפערים רק גדלים.

איך ייתכן שמעמד הביניים קורס,

תחת עול המיסים, העמלות, 
הוצאות היומיום.

אני לא יכולה שלא להסתכל בעין עקומה,

על פוליטיקאים אופרטיוניסטים, 
שניצלו את המחאה החברתית,

לטובת פילוס דרכם אל הצמרת.

אני חושבת, שבהחלט הגיעה השעה,

להחליף את השילטון במנהיגים אחוזים באדמה. 
כאלה שמבינים גם בשלום אמיתי וגם בבטחון כלכלי, ואם מקדישים לכך מחשבה, הרי ששני אלה קשורים בעבותות של סיבה ותוצאה.
הוכשרה השעה למנהיגים חדשים, כאלה שלא שולפים את האיום האיראני בכל פעם, שמצוקה כלכלית עולה.

לא עוד נסיכים מנותקים מעם,

אלא כאלה משלנו, שבאמת היו שם.

אולי הם יבינו יותר,

שהצורך הבסיסי ביותר של אזרח מן השורה,

הוא בכבוד להתקיים,

ואז באמת, יבוא לציון גואל.

...לך, לך למדבר

כבר מזמן אומרת לי רותי, שאני חייבת, אבל חייבת לדגום את מלון בראשית.

כשאני מרימה גבה, בסגנון ׳מה לי ולרשת ישרוטל....?',

היא מתעקשת שאני אוהב את הטבע, את המכתש, את העיצוב, את הפינוק,

את תחושת החופש המשחררת של המדבר.

וכך, נולדה חופשה קצרצרה בת יומיים, בנופים של ארץ אהבתי,

כשעוד זוג חברים אהובים חוברים אלינו, ועכשיו אנחנו כבר ממש כח.

אנחנו פותחים את היום בנסיעה משוחררת מילדים,

הנוף משתנה בהדרגתיות, משדות מעובדים ירוקים,

למראות צחיחים, צהבהבים, חומים, מאהלי בדואים,

בסיסים צבאיים, אזורי אש ומטווחים,

מוח האדם, הוא חיה משונה,

לנוכח שמות הבסיסים והדרכים הארוכות, 

זכרונות רדומים מתעוררים לסיפורים,

כהרף עין, אנחנו שבים במנהרת הזמן לימי הצבא, 

אני, לסדרות חינוך,  הוא, לקורסים וניווטים. 

ושנינו, לפרידות עצובות, למפגשים חטופים, כשנשארים שבתות,

לימים רחוקים חדורי אידאולוגיה ועייפות כרונית במדים.

חוות ננה, היא התחנה הראשונה בטיול הזה, 

גפנים בלב המדבר.

אנחנו מבלים שעת צהריים קסומה בטרסה מקסימה,

על צלחת גבינות, זיתים וטעימות יין בוטיק.

ערן ושחר הם הזוג שעומד מאחורי הפרחת השממה,

בין הר הנגב למישור הרוחות, יש ממש נוה מדבר,

העין מסרבת להאמין, שדבר כזה בכלל ייתכן,

והמעשה, ידי אדם, נחושות, חרוצות.

ערן רז (ננה), מספר לנו על ציונות מהזן החדש,

על העליה לקרקע, ואיך בחר באדמה,

׳ראיתי טרסות אבן נבטיות...זה היה הסימן, 

שכבר בעת העתיקה עשו פה חקלאות...כך ידעתי שזה אפשרי....׳

אומר לנו יזם חקלאי, כורם חלוץ עם אופטימיות נצחית.

ערן מספר לנו על חקלאות במדבר, על הכרם, על הבציר,
על זני הענבים, 

על המאבק עם הבדואים, הבירוקרטיה, על הלכות שנת השמיטה,

על איך חזון הופך למציאות בצורת כרם נושם וחי, ויין משובח,

שנמכר באלפים, למסעדות בודדות ולמלון בראשית.

הלב מתרחב מהנוף החלומי,

החיך מעונגת מהשילוב המנצח של זית, גבינה ויין. 

האוזן קשובה לסיפור מעניין ולאיש ערכי, מרשים (וחתיך;-), 

והראש, לא יכול שלא לחשוב.... 

על אנשים איכותיים שגרים כאן במדבר,

ושזאת ממש הגשמה.

ושניה לפני שא׳ שוקל רילוקשיין נוסף,

אנחנו רוכשים ארגז יינות ננה משובחים, 

ומדרימים לתחנה הבאה.

טיול ג׳יפים לשעת שקיעה, זה מה שעושים עכשיו.

זיו ספקטור, קאובוי מקומי, מעמיס אותנו על ג׳יפ חבוט,

ותוך שניות אנחנו כבר בנחל נקרות, נחל סהרונים,

בתוך המכתש על כביש צינור הנפט.

זיו מספר לנו על המכתש, שאין לו אפילו מילה מקבילה באנגלית,

כי התופעה גיאולוגית ייחודית לשבר הסורי אפריקאי וכל הזכויות שמורות למקום.

מכתש הוא שקע שנוצר בתוך רכס הררי כתוצאה מסחיפה או שחיקה של שכבות הפנים הרכות, 

השם מכתש הוא עברי, שאול מהמכתש לכתישת פולי הקפה,

והיום זאת המילה העברית המתארת את התופעה.

מדהים לא?

זיו מספר על אבני צור, חרסית, אבני חול מדברית,

תצורות הנוף המדברי עושות בי כשפים,

וכשהשמש שוקעת, מ׳ (חבר של א׳) עושה טורקי קטן,

ואני מוסיפה שוקולד (מקס ברנר קטנטן). 

עכשיו, אני רוצה לנצור את הרגע והדקה,

כשהשמים נצבעים באדום של שקיעה, 

מאירים את הסלעים והשכבות באור מיוחד,

ומר ירח, מתבונן בנו בחיוך רחב,

וכבר קר, מן צינה מדברית נעימה ודקה,

אנחנו מקנחים בתה, 

שהוא טעים אלף מונים במדבר מבמטבח, 

וחוזרים לעת ערב למלון המפונפן.

(אגב, בביקור הזה לא הגענו למנסרה,

אבל אני ממש, ממש ממליצה!)

ארוחת ערב משובחת אוכלים במלון,

וכשטעים לי ונעים לי, 

אני שמה בצד את כל הציניות והסנוביזם,

למלון המפונפן והגדול, 

כן, כן כזאת אני, אשת עקרונות:-)

למחרת, מוותרים על רכיבת אופניים בזריחה,

לטובת יקיצה טבעית.

המזג, חורפי. רוח סוערת, לא מאפשרת טבע,

ואנחנו משתקעים במסעדה לארוחת בוקר מאוד, מאוד ארוכה,

במרפסת נהדרת, שמכניסה את נוף המכתש למרחק נגיעה,

ובחברה עוד יותר נפלאה, שפותחת את הלב והראש והעניין.

עוד קפה, ועוד חביתה, ועוד סבוב קטן בארוחת הבוקר,

שהיא באמת לעילא ולעילא.

משם לעבדת, העיר הנבטית, שהגיעה לשיאה בימי הביזנטים,

אנחנו מתמוגגים מהארכיאולוגיה והשחזור,

והכי, הכי מהפסלים הסביבתיים של דוד גרנשטיין,

שיירות גמלים וסוחרים על דרך הבשמים,

מובילים מור ולבונה, מעירים את ממלכת הנבטים מתרדמה.

יופי של פיסול שמדבר עם הישן, ומוסיף נופך חדש לאתר. 

שיטוט קצר בטלפון מלמד על ונדליזם באתר, ממש לא מזמן,

ועל עבודת שיקום יקרה.

עוד עצירה קצרצרה בכרמי עבדת, חוות בודדים,

שמייצרת יין מקומי, ומזמינה ביקור קצת יותר מעמיק.

בצומת, אני לוטשת מבט מלא סקרנות ל׳שנטי במדבר׳,

פרוייקט נפלא של שיקום נוער בסיכון.

את מריומה פגשתי בעמק לפני כמה שבועות,

הלב מתרחב לראות את החזון שלה,

שהפך למציאות נושמת וירוקה באמצע שום מקום.

עוד בתוכנית, מסאג׳ מדברי בשניים.

(לאור התכונה בספא, ומפלס האנרגיה, 

נדמה שהמעסות זקוקות לו יותר מהקליינטים,

ספא ישראלי, שעל אף הנרות והריחות וההשתדלות היתירה, 

הוא איך לומר, קצת עצבני בשביל ספא....)

אנחנו נפרדים מהמדבר בארוחת ערב קלילה, 

ושופינג נפלא ברובע דרכי בשמים.

יש למקום הזה פוטנציאל רב, והוא עדיין לא שם, 

בראשית הדרך, זה בדיוק הזמן, להדרים ולתמוך.

האנגרים, שעד לא מזמן אוכלסו על ידי שוהים בלתי חוקיים,

והיום יש בהם אומנים צעירים, בעלי מלאכה והרבה כשרון וסטייל. 

הדסער, ׳מתחמון׳ על שם בני הזוג, המייסדים, הבעלים,

והאחראים בפועל על הכנת המרק, הסלט, הפיצה, הקפה והעוגה....

בית קפה מסעדה, טעימה ונעימה,

חצר קטנה מוצלת, זולה מהנה, ולמכירה, הכל בכל,

ירקות ופירות העונה (אורגניים אלא מה?), חפצי אמנות, תכשיטים, צילומים,

ואפילו שמנים ותרופות הומאפטיות, כלים וחיתולים מתכלים, 

הכל בכל, תוצרת המדבר ומתחשב באמא אדמה.

מהצד השני של הבלוק, קורא לי אביטל להכנס ולהציץ בסדנת אמנים.

הוא נגר חובב, קרן (מ׳אובני דרך׳) קרימקאית מוכשרת, תום מפסל נשים בעץ,

׳זה כי אין לו כלה.... ׳, מסביר לי אביטל.

אני מצטיידת בכלי קרמיקה, 

(ונדמה לי שאת החולשה הזאת,

כל אישה מכירה....)

וממשיכה ל׳לשה׳, מאפייה מתוקה,

לחם ועוגות, זאת ההתמחות.

ולמי שמעוניין, סדנאות אפייה במדבר לקבוצות בלבד. 

נסענו ליומיים קסומים של שקט ושלווה במדבר,

ואני כבר עסוקה במה נעשה בפעם הבאה,

איך נכנס לשדה בוקר, לבקר את הזקן,

איך נצפה על נחל צין, ושם גם נטייל,

איך נעשה סדנת יוגה במדבר,

טיול אופניים, הפעם בזריחה,

איך נצטייד בקנבסים ונצייר אל מול שקיעה ואולי אפילו
ספארי לילה או סיור כוכבים...

איך נביא את הילדים, להראות להם,

שהכל אפשרי וגם אדמת לס מדברית,

יכולה להניב ענבי בוטיק.

תשליך בראש השנה האזרחית

אני יודעת, עברו חודשים מאז יום כיפור ומנהג תשליך,

אבל הייתי צריכה להשליך מעלי רגשות אשם,

וגם קצת פרפקציוניזם, והרבה מ׳מה שיגידו׳,

כדי לפרסם את הפוסט הזה באיחור מה.

לא סיפרתי לכם אבל השנה שעברה,

עמדה אצלי בסימן ׳תשליך...׳

בהיותי over thinker סדרתית 

(אגב, אבחנה רפואית אמיתית של המדקר שלי

ויש לזה גם טיפול, לפרטים, אתם כבר יודעים למי לפנות;-)

החלטתי בשנה האחרונה,

להשליך מעלי את כל מה שמעכב אותי, 

מלהשיג, מלעשות, מלהיות מאושרת.

כך השלתי מעלי אי אילו קילוגרמים,

בעזרת חברה אמיתית, שהייתה שם לצידי, 

מבררת איתי בכנות כואבת, מה באמת מונע בעדי להצליח.

(אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך!)

כך העברתי בשמחה וששון, תכולת בית כמעט שלם, לחברים ומכרים,

בגדים שהעמיסו על הארון, מסרתי בחיוך הלאה, 

הקטנה ארזה את כל השמלות היפות (והזעירות) שלה ונתנה בחדווה,

ואני, התרחב ליבי מכל החפצים המקסימים, שמצאו להם בית אוהב וחדש.

כך, השלתי מעלי דברים שאני עושה כדי לרצות, כי נדמה לי שאני חייבת, 

הפסקתי להנשים ׳הנשמה מלאכותית׳ (הגדרה של יעלי:-) 

מערכות יחסים, קבוצות, מסורות ומנהגים.

כך, זזתי הצידה ממה שלא מיטיב עימי, 

שגורם לי להרגיש לא טוב עם עצמי.

(זה לא אתם, זאת ממש אני.....)

פתאום נפל האסימון, 

שהמשאב היקר ביותר על פני האדמה הזאת,

הוא זמן. 

ושוב הדהים אותי לגלות איך אין ואקום בעולם.

איך כדי להתגבר על התמכרות אחת (פחמימות וסוכרים),

יש לאמץ התמכרות אחרת 

(הליכה יומית מאומצת ומהנה עם חברות). 

איך כשמתפנה לי חלון ביומן, 

מיד אני נכנסת בדלת רחבה בהתלהבות רבה 

ומאמצת לי פרוייקט או עניין,

ואגב כך, ממציאה את עצמי שוב ושוב מחדש .

אני לומדת, שמערכות יחסים מתפתחות, 

כשמקדישים להם זמן ומקום,

כשמתעדפים אנרגיות ורצונות, 

כשמדייקים בכל שבוע, בכל יום, כמעט בכל דקה,

האם זה באמת מה שאני רוצה? צריכה? 

איך אצא מהפגישה? 

בהתרוממות רוח של עשיה? 

בחיבוק של חיבור? 

או סתם אתבאס שבזבזתי שעה...

ולמה אני מספרת לכם את כל זה עכשיו? 

כי ברוח השנה החדשה,

אני מאמינה גדולה בהכרזה,

בהתכוונות, בדיוק, בהבטחה.

ולנו, הישראלים, 

ניתנה הזכות פעמיים בשנה (באזרחית וביהודית),

לפתוח דף חדש.

וכי, אין מה לעשות,

צריך להשליך, לנקות, לסדר, לארגן מקום,

להבטחות חדשות, 

שנה טובה!

והרבה אהבה!

להפריח את השממה

הכי רחוק שאפשר הלכתי,

לארץ אחרת, לארץ ניכר,

גרתי בשכונה ללא בני עמי,

כי חשבתי שכך אדייק לדעת מי אני.

עשיתי כברת דרך מימי המש״קית חו״יה, 

קצינת החינוך וימי התום של ההוראה.

רחוק ככל האפשר הפלגתי, מתולדות העם והמדינה,

מימים של מרצה חדורת מוטיבציה ואהבה,

מרחק גיאוגרפי, שפתי, תרבותי, 

למדינה אחרת, 

לעולם העיצוב והסטייל, 

כדי להבין, שבתוך הנשמה, 

אין מה לעשות, פועלת נפש יהודיה הומיה,

ועיני מכוונת לציון, בכל יום, שניה, שניה.

וגם במרחק אלפי מיילים,

בסוף היום, אף על פי כן ולמרות הכל,

כשמקלפים את כל הקליפות,

מתגלה ׳שרוליקית׳ גאה.

וככה כמו שאומרים כאן, little by little,

די בהדרגה, מצאתי את דרכי חזרה.

בהתחלה בועדת היגוי כזאת, 

אחר כך באחרת,

היום כבר בהרבה צורות ואופנים של עשייה,

הבנתי מי אני ומה גורם לי התרוממות רוח וחדוות יצירה.

וכשהוא לוחש לי באוזן, ׳הפרחנו את השממה....׳

בעיצומו של מופע אינטימי וקטן,

בערב חורפי, כשרוח סוערת נושבת סביב.

אני מיד משיבה בחיוך נבוך, 

׳כן, אבל לא בארץ הנכונה....׳
אוסף של אנשים טובים, אכפתיים ופעילים,
בנו אחווה, קהילה.

קהילה קטנה ועוצמתית,

שהצליחה בחמש שנים ומחצה,

לייצר תוכן, רוח והרבה השפעה,

בעיקר על כאן וגם קצת על שם. 

ומחשבה טורדנית,

מעקצצת ולא מרפה....

מה היה קורה לו כל האנשים הנפלאים הללו,

היו משנים מציאות במולדת האהובה?

לבטח לא היינו עומדים שוב בפני תמונת מצב כזאת עגומה.
אני יודעת, ש ״אמרו את זה קודם, לפני,

זה לא משנה....״