Thursday, January 8, 2015

...לך, לך למדבר






כבר מזמן אומרת לי רותי, שאני חייבת, אבל חייבת לדגום את מלון בראשית.
כשאני מרימה גבה, בסגנון ׳מה לי ולרשת ישרוטל....?',
היא מתעקשת שאני אוהב את הטבע, את המכתש, את העיצוב, את הפינוק,
את תחושת החופש המשחררת של המדבר.
וכך, נולדה חופשה קצרצרה בת יומיים, בנופים של ארץ אהבתי,
כשעוד זוג חברים אהובים חוברים אלינו, ועכשיו אנחנו כבר ממש כח.
אנחנו פותחים את היום בנסיעה משוחררת מילדים,
הנוף משתנה בהדרגתיות, משדות מעובדים ירוקים,
למראות צחיחים, צהבהבים, חומים, מאהלי בדואים,
בסיסים צבאיים, אזורי אש ומטווחים,
מוח האדם, הוא חיה משונה,
לנוכח שמות הבסיסים והדרכים הארוכות, 
זכרונות רדומים מתעוררים לסיפורים,
כהרף עין, אנחנו שבים במנהרת הזמן לימי הצבא, 
אני, לסדרות חינוך,  הוא, לקורסים וניווטים. 
ושנינו, לפרידות עצובות, למפגשים חטופים, כשנשארים שבתות,
לימים רחוקים חדורי אידאולוגיה ועייפות כרונית במדים.




חוות ננה, היא התחנה הראשונה בטיול הזה, 
גפנים בלב המדבר.
אנחנו מבלים שעת צהריים קסומה בטרסה מקסימה,
על צלחת גבינות, זיתים וטעימות יין בוטיק.
ערן ושחר הם הזוג שעומד מאחורי הפרחת השממה,
בין הר הנגב למישור הרוחות, יש ממש נוה מדבר,
העין מסרבת להאמין, שדבר כזה בכלל ייתכן,
והמעשה, ידי אדם, נחושות, חרוצות.
ערן רז (ננה), מספר לנו על ציונות מהזן החדש,
על העליה לקרקע, ואיך בחר באדמה,
׳ראיתי טרסות אבן נבטיות...זה היה הסימן, 
שכבר בעת העתיקה עשו פה חקלאות...כך ידעתי שזה אפשרי....׳
אומר לנו יזם חקלאי, כורם חלוץ עם אופטימיות נצחית.
ערן מספר לנו על חקלאות במדבר, על הכרם, על הבציר,
על זני הענבים, 
על המאבק עם הבדואים, הבירוקרטיה, על הלכות שנת השמיטה,
על איך חזון הופך למציאות בצורת כרם נושם וחי, ויין משובח,
שנמכר באלפים, למסעדות בודדות ולמלון בראשית.
הלב מתרחב מהנוף החלומי,
החיך מעונגת מהשילוב המנצח של זית, גבינה ויין. 
האוזן קשובה לסיפור מעניין ולאיש ערכי, מרשים (וחתיך;-), 
והראש, לא יכול שלא לחשוב.... 
על אנשים איכותיים שגרים כאן במדבר,
ושזאת ממש הגשמה.
ושניה לפני שא׳ שוקל רילוקשיין נוסף,
אנחנו רוכשים ארגז יינות ננה משובחים, 
ומדרימים לתחנה הבאה.




טיול ג׳יפים לשעת שקיעה, זה מה שעושים עכשיו.
זיו ספקטור, קאובוי מקומי, מעמיס אותנו על ג׳יפ חבוט,
ותוך שניות אנחנו כבר בנחל נקרות, נחל סהרונים,
בתוך המכתש על כביש צינור הנפט.
זיו מספר לנו על המכתש, שאין לו אפילו מילה מקבילה באנגלית,
כי התופעה גיאולוגית ייחודית לשבר הסורי אפריקאי וכל הזכויות שמורות למקום.
מכתש הוא שקע שנוצר בתוך רכס הררי כתוצאה מסחיפה או שחיקה של שכבות הפנים הרכות, 
השם מכתש הוא עברי, שאול מהמכתש לכתישת פולי הקפה,
והיום זאת המילה העברית המתארת את התופעה.
מדהים לא?
זיו מספר על אבני צור, חרסית, אבני חול מדברית,
תצורות הנוף המדברי עושות בי כשפים,
וכשהשמש שוקעת, מ׳ (חבר של א׳) עושה טורקי קטן,
ואני מוסיפה שוקולד (מקס ברנר קטנטן). 
עכשיו, אני רוצה לנצור את הרגע והדקה,
כשהשמים נצבעים באדום של שקיעה, 
מאירים את הסלעים והשכבות באור מיוחד,
ומר ירח, מתבונן בנו בחיוך רחב,
וכבר קר, מן צינה מדברית נעימה ודקה,
אנחנו מקנחים בתה, 
שהוא טעים אלף מונים במדבר מבמטבח, 
וחוזרים לעת ערב למלון המפונפן.
(אגב, בביקור הזה לא הגענו למנסרה,
אבל אני ממש, ממש ממליצה!)
ארוחת ערב משובחת אוכלים במלון,
וכשטעים לי ונעים לי, 
אני שמה בצד את כל הציניות והסנוביזם,
למלון המפונפן והגדול, 
כן, כן כזאת אני, אשת עקרונות:-)




למחרת, מוותרים על רכיבת אופניים בזריחה,
לטובת יקיצה טבעית.
המזג, חורפי. רוח סוערת, לא מאפשרת טבע,
ואנחנו משתקעים במסעדה לארוחת בוקר מאוד, מאוד ארוכה,
במרפסת נהדרת, שמכניסה את נוף המכתש למרחק נגיעה,
ובחברה עוד יותר נפלאה, שפותחת את הלב והראש והעניין.
עוד קפה, ועוד חביתה, ועוד סבוב קטן בארוחת הבוקר,
שהיא באמת לעילא ולעילא.
משם לעבדת, העיר הנבטית, שהגיעה לשיאה בימי הביזנטים,
אנחנו מתמוגגים מהארכיאולוגיה והשחזור,
והכי, הכי מהפסלים הסביבתיים של דוד גרנשטיין,
שיירות גמלים וסוחרים על דרך הבשמים,
מובילים מור ולבונה, מעירים את ממלכת הנבטים מתרדמה.
יופי של פיסול שמדבר עם הישן, ומוסיף נופך חדש לאתר. 
שיטוט קצר בטלפון מלמד על ונדליזם באתר, ממש לא מזמן,
ועל עבודת שיקום יקרה.
עוד עצירה קצרצרה בכרמי עבדת, חוות בודדים,
שמייצרת יין מקומי, ומזמינה ביקור קצת יותר מעמיק.
בצומת, אני לוטשת מבט מלא סקרנות ל׳שנטי במדבר׳,
פרוייקט נפלא של שיקום נוער בסיכון.
את מריומה פגשתי בעמק לפני כמה שבועות,
הלב מתרחב לראות את החזון שלה,
שהפך למציאות נושמת וירוקה באמצע שום מקום.
עוד בתוכנית, מסאג׳ מדברי בשניים.
(לאור התכונה בספא, ומפלס האנרגיה, 
נדמה שהמעסות זקוקות לו יותר מהקליינטים,
ספא ישראלי, שעל אף הנרות והריחות וההשתדלות היתירה, 
הוא איך לומר, קצת עצבני בשביל ספא....)



אנחנו נפרדים מהמדבר בארוחת ערב קלילה, 
ושופינג נפלא ברובע דרכי בשמים.
יש למקום הזה פוטנציאל רב, והוא עדיין לא שם, 
בראשית הדרך, זה בדיוק הזמן, להדרים ולתמוך.
האנגרים, שעד לא מזמן אוכלסו על ידי שוהים בלתי חוקיים,
והיום יש בהם אומנים צעירים, בעלי מלאכה והרבה כשרון וסטייל. 
הדסער, ׳מתחמון׳ על שם בני הזוג, המייסדים, הבעלים,
והאחראים בפועל על הכנת המרק, הסלט, הפיצה, הקפה והעוגה....
בית קפה מסעדה, טעימה ונעימה,
חצר קטנה מוצלת, זולה מהנה, ולמכירה, הכל בכל,
ירקות ופירות העונה (אורגניים אלא מה?), חפצי אמנות, תכשיטים, צילומים,
ואפילו שמנים ותרופות הומאפטיות, כלים וחיתולים מתכלים, 
הכל בכל, תוצרת המדבר ומתחשב באמא אדמה.
מהצד השני של הבלוק, קורא לי אביטל להכנס ולהציץ בסדנת אמנים.
הוא נגר חובב, קרן (מ׳אובני דרך׳) קרימקאית מוכשרת, תום מפסל נשים בעץ,
׳זה כי אין לו כלה.... ׳, מסביר לי אביטל.
אני מצטיידת בכלי קרמיקה, 
(ונדמה לי שאת החולשה הזאת,
כל אישה מכירה....)
וממשיכה ל׳לשה׳, מאפייה מתוקה,
לחם ועוגות, זאת ההתמחות.
ולמי שמעוניין, סדנאות אפייה במדבר לקבוצות בלבד. 


נסענו ליומיים קסומים של שקט ושלווה במדבר,
ואני כבר עסוקה במה נעשה בפעם הבאה,
איך נכנס לשדה בוקר, לבקר את הזקן,
איך נצפה על נחל צין, ושם גם נטייל,
איך נעשה סדנת יוגה במדבר,
טיול אופניים, הפעם בזריחה,
איך נצטייד בקנבסים ונצייר אל מול שקיעה ואולי אפילו
ספארי לילה או סיור כוכבים...
איך נביא את הילדים, להראות להם,
שהכל אפשרי וגם אדמת לס מדברית,
יכולה להניב ענבי בוטיק.

Thursday, January 1, 2015

תשליך בראש השנה האזרחית





אני יודעת, עברו חודשים מאז יום כיפור ומנהג תשליך,
אבל הייתי צריכה להשליך מעלי רגשות אשם,
וגם קצת פרפקציוניזם, והרבה מ׳מה שיגידו׳,
כדי לפרסם את הפוסט הזה באיחור מה.

לא סיפרתי לכם אבל השנה שעברה,
עמדה אצלי בסימן ׳תשליך...׳
בהיותי over thinker סדרתית 
(אגב, אבחנה רפואית אמיתית של המדקר שלי
ויש לזה גם טיפול, לפרטים, אתם כבר יודעים למי לפנות;-)
החלטתי בשנה האחרונה,
להשליך מעלי את כל מה שמעכב אותי, 
מלהשיג, מלעשות, מלהיות מאושרת.
כך השלתי מעלי אי אילו קילוגרמים,
בעזרת חברה אמיתית, שהייתה שם לצידי, 
מבררת איתי בכנות כואבת, מה באמת מונע בעדי להצליח.
(אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך!)
כך העברתי בשמחה וששון, תכולת בית כמעט שלם, לחברים ומכרים,
בגדים שהעמיסו על הארון, מסרתי בחיוך הלאה, 
הקטנה ארזה את כל השמלות היפות (והזעירות) שלה ונתנה בחדווה,
ואני, התרחב ליבי מכל החפצים המקסימים, שמצאו להם בית אוהב וחדש.
כך, השלתי מעלי דברים שאני עושה כדי לרצות, כי נדמה לי שאני חייבת, 
הפסקתי להנשים ׳הנשמה מלאכותית׳ (הגדרה של יעלי:-) 
מערכות יחסים, קבוצות, מסורות ומנהגים.
כך, זזתי הצידה ממה שלא מיטיב עימי, 
שגורם לי להרגיש לא טוב עם עצמי.
(זה לא אתם, זאת ממש אני.....)


פתאום נפל האסימון, 
שהמשאב היקר ביותר על פני האדמה הזאת,
הוא זמן. 
ושוב הדהים אותי לגלות איך אין ואקום בעולם.
איך כדי להתגבר על התמכרות אחת (פחמימות וסוכרים),
יש לאמץ התמכרות אחרת 
(הליכה יומית מאומצת ומהנה עם חברות). 
איך כשמתפנה לי חלון ביומן, 
מיד אני נכנסת בדלת רחבה בהתלהבות רבה 
ומאמצת לי פרוייקט או עניין,
ואגב כך, ממציאה את עצמי שוב ושוב מחדש .
אני לומדת, שמערכות יחסים מתפתחות, 
כשמקדישים להם זמן ומקום,
כשמתעדפים אנרגיות ורצונות, 
כשמדייקים בכל שבוע, בכל יום, כמעט בכל דקה,
האם זה באמת מה שאני רוצה? צריכה? 
איך אצא מהפגישה? 
בהתרוממות רוח של עשיה? 
בחיבוק של חיבור? 
או סתם אתבאס שבזבזתי שעה...


ולמה אני מספרת לכם את כל זה עכשיו? 
כי ברוח השנה החדשה,
אני מאמינה גדולה בהכרזה,
בהתכוונות, בדיוק, בהבטחה.
ולנו, הישראלים, 
ניתנה הזכות פעמיים בשנה (באזרחית וביהודית),
לפתוח דף חדש.
וכי, אין מה לעשות,
צריך להשליך, לנקות, לסדר, לארגן מקום,
להבטחות חדשות, 
שנה טובה!
והרבה אהבה!

Thursday, December 25, 2014

להפריח את השממה





הכי רחוק שאפשר הלכתי,
לארץ אחרת, לארץ ניכר,
גרתי בשכונה ללא בני עמי,
כי חשבתי שכך אדייק לדעת מי אני.
עשיתי כברת דרך מימי המש״קית חו״יה, 
קצינת החינוך וימי התום של ההוראה.
רחוק ככל האפשר הפלגתי, מתולדות העם והמדינה,
מימים של מרצה חדורת מוטיבציה ואהבה,
מרחק גיאוגרפי, שפתי, תרבותי, 
למדינה אחרת, 
לעולם העיצוב והסטייל, 
כדי להבין, שבתוך הנשמה, 
אין מה לעשות, פועלת נפש יהודיה הומיה,
ועיני מכוונת לציון, בכל יום, שניה, שניה.
וגם במרחק אלפי מיילים,
בסוף היום, אף על פי כן ולמרות הכל,
כשמקלפים את כל הקליפות,
מתגלה ׳שרוליקית׳ גאה.
וככה כמו שאומרים כאן, little by little,
די בהדרגה, מצאתי את דרכי חזרה.
בהתחלה בועדת היגוי כזאת, 
אחר כך באחרת,
היום כבר בהרבה צורות ואופנים של עשייה,
הבנתי מי אני ומה גורם לי התרוממות רוח וחדוות יצירה.

וכשהוא לוחש לי באוזן, ׳הפרחנו את השממה....׳
בעיצומו של מופע אינטימי וקטן,
בערב חורפי, כשרוח סוערת נושבת סביב.
אני מיד משיבה בחיוך נבוך, 
׳כן, אבל לא בארץ הנכונה....׳
אוסף של אנשים טובים, אכפתיים ופעילים,
בנו אחווה, קהילה.
קהילה קטנה ועוצמתית,
שהצליחה בחמש שנים ומחצה,
לייצר תוכן, רוח והרבה השפעה,
בעיקר על כאן וגם קצת על שם. 

ומחשבה טורדנית,
מעקצצת ולא מרפה....
מה היה קורה לו כל האנשים הנפלאים הללו,
היו משנים מציאות במולדת האהובה?
לבטח לא היינו עומדים שוב בפני תמונת מצב כזאת עגומה.
אני יודעת, ש ״אמרו את זה קודם, לפני,
זה לא משנה....״






Thursday, December 18, 2014

ילדתי/ותי השניה






שוב שבתי אליה, בראשית החורף, 
אל אהובתי משכבר הימים,
ניו יורק העיר.
מלווה בסנדויצ׳ית, מתבגרת צעירה,
מצוידות במעיל חם, מגפיים וכובעים. 
אנחנו פוקדות את העיר בשבוע שלפני Thanksgiving.
העיר נוצצת לכבודנו ומאירה לנו פנים במזג אויר חורפי שמשי, 
הימים שבין Thanksgiving ל Christmas, 
יש בהם איזה אנרגיה מיוחדת.
הטמפרטורה צונחת למתחת לאפס, 
הבל פה משאיר עננה תוהה באויר והרוח משתקת.
ריח ערמונים קלויים ופאקנים מסוכרים, 
אדי הסאבווי העולים מן האדמה,
העיר, העיר מקושטת כמיטב המסורת, 
אורות צבעוניים מנצנצים למרחקים, 
כוכבים כסופים, הנחות, סיילים ומבצעים, שווקים פתוחים.
ברוקפלור, כבד עומד לו ניצב וגאה,
עץ אשוח ענק, עדיין מכוסה ומחכה בסבלנות להיחשף,
לפתוח רשמית את עונת החגים. 
מסביב, מחליקים על הקרח לצלילי החג, 
ילדים, משפחות וזוגות מאוהבים.
סנט פטריק משתפצת ומתכוננת למיסה הגדולה.
המונים צובאים את הרחובות, לבושים בחורפיות אופנתית,
ידיהם עמוסי שקיות, והם נחפזים.
ואני, נפשי יוצאת אל העיר, שפעם הייתה לי בית, 
ומאז, כולי געגוע.

ארבעה ימים קסומים, אמא ובת, 
מה עושים?





מוזיאונים
חויית הביקור במוזיאון 9/11, הוא גולת הכותרת של הנסיעה.
כשאני יורדת פנימה לתוך המוזיאון, מקשיבה לרוברט דה נירו במדריך אודיו,
משתלטת עלי איזו תוגה לצד אי שקט וחשכה.
כמו יד עלומה נכנסית לי למעמקי הזיכרון, אני שבה לאותו יום אפל של ה 9/11 . 
אני מרגישה שכבר הייתי כאן, שהארכיטקטורה מדברת את עוצמת האסון,
את החשכה, השאול, את השבר, את הפלדה שהותכה בלהט השריפה,
ואת עוצמתה של עיר מיוחדת במינה, שחוותה אסון לפי כל קנה מידה.
אני מיד נזכרת במוזיאון השואה של ליבסקינד בברלין,
ואומרת לסנדויצ׳ית, שזה שונה ויחד עם זאת מאוד מזכיר.
איזה טירוף אוחז בי עכשיו,
ללא ספק, גם ארכיטקטורה היא שפה.
Davis Brody Bond, משרד אדריכלות נורווגי,
בשיתוף פעולה עם Daniel Libeskind
Michael Arad , Peter Walker
אנחנו מסיירות כמעט שעתיים במוזיאון, מרותקות למדריכים,
לסיפורים, לעדויות, העיניים של שתינו לא נשארות יבשות.
אני מספרת לה איך הייתה תינוקת בזרועותי באותו בוקר,
בניו יורק, כשאירע האסון, ואיך לנצח, כל ניו יורקרי יזכור,
איפה שהה כשקרה מה שקרה.
אחר כך אנחנו משתתפות בדיון חי על הקשר בין אמנות והנצחה,
וצופות בסרט קטן, סרט דוקו שמביא עדויות של מי שהיה שם,
על צמרת ההנהגה הארצית והעירונית,
באחת השעות הקשות של האומה האמריקאית.
מעבר לסיפור, שמסופר בארכיטקטונית מדוברת,
יש כאן הצצה מאוד מעניינת לדרך, 
שבה בחרה האומה האמריקאית להנציח.
באיפוק, בכבוד, באצילות מצמררת.
וכן, גם כאן יש חנות מזכרות ביציאה,
וכשהרמתי גבה, מיד הזכרתי לעצמי, שאין לנו מונופול על שכול,
ויש במזכרות, איזה ערך מוסף בסגנון של ׳לזכור ולא לשכוח׳,
זה אולי הסלוגן השואתי שלנו, אבל הוא בהחלט מתאים גם לכאן.
סיור בזמן, ליום קשה במיוחד, יום שלאחריו, 
אמריקה כבר לא נראתה אותו הדבר.

המוזיאון לאמנות מודרנית, Moma, הוא עבורי תמיד חגיגה....! 
תערוכה נפלאה של הקולאג׳ים של מאטיס, שטיחי קיר מניר צבעוניים.
התמהיל העדין של צבע וצורה, שיוצרים יצירה, שמדברת שפה.
ועוד תערוכה נהדרת של טולוז לוטראק, שלוקחת אותנו לימי המולאן רוז׳,
לרקדניות הקאן, קאן, וחושפת אותנו לעוד פן של האומן.
והתערוכה, אולי הכי מדהימה, היא זאת שבלובי,
שאפילו לא צריך לשלם עליה כרטיס כניסה... ׳האחיות בראון׳,
(מככבות אצלי בפוסט מן החודש שעבר)

על ה  Tenement, סיפרתי כבר בעבר (המלצה נפלאה של מיכל).
מוזיאון, שהוא כולו מסע במנהרת הזמן, לשלהי המאה התשע עשרה,
לסיפורי הגירה, למה שהייתה ניו יורק העיר לפני למעלה ממאה שנים.
הפעם, אנחנו בוחרות במסלול    Hard life,
ומתחקות בסיור מרתק אחרי שתי משפחות, 
האחת משפחה יהודית מגרמניה,
השניה משפחה נוצרית מאיטליה,
הבניין עומד על תילו כבר למעלה ממאה שנים,
וכמעט ולא הוכנסו בו שינויים,
פסיפס משפחות מהגרים, 
שמרכיב כל כך יפה את החברה האמריקאית.






מסעדות
האוכל הוא ללא ספק חלק מהסצינה הניו יורקית,
ואני, גרגרנית בנשמה, מתענגת על כל ביס, וכל מנה.
פעמיים איטלקית, אחת יפנית, ואיך אפשר... בלי הצרפתית;-? 
אז מה היה לנו שם?

Blue Ribbon Sushi- כי זה באמת הסושי הכי טוב בעולם, טרי, מעוצב, אינטימי וקטן. 

Isola Trattoria & Crudo Bar - כי אין על הפיצה הדקיקה, וכוס יין אנין בפטיו זכוכית בחורף בעיר.

Armani / Ristorante- כי זה הכי טעים, אנין ומפונפן.... על מלכת השדרות, כשאורות חג המולד מנצנצים מרחוק.
(:-ואת הקרדיט על הטיפ הטעים בצירוף תודה! נעניק אחר כבוד לאורנה)

Le Pain Quotidien- והמשרד, הפעם בהשראת הבת, ששנים הכי אוהבת את הופל הבלגי המושלם!

ונחשו לאן שבתי בעיניים עצומות לטוסט אבוקדו עם צ׳ילי קטן....? נכון מאוד, Cafe Gitane





הצגות
אין ברירה עם ילדים, ובמיוחד עם ילדות חובבות תיאטרון, 
אני מוצאת את עצמי, צופה בפעם השניה (לפעמים גם השלישית...) באותם ההפקות.

Les Misérables, עלובי החיים- הפקה מרשימה מכל בחינה,
השירה, הקולות, המוסיקה, הסיפור, התפאורה....
אין פלא שזאת נחשבת לאחת ההפקות הכי מוכרות של ברודוויי. 
אני מתענגת על הסיפור, חושבת הרבה על זכות הבחירה, 
וזכות ההזדמנות הנוספת,
על שאלת המעמדות, על המוביליות החברתית, ועל עוד שאלות חוק ומוסר,
שהמחזה מעלה בצורה כל כך יפה.

Mamma Mia-הצגה רדודה, אבל בכנות רבה, עושה טוב על הנשמה!
השירים, נפלאים, הקצב, הצבע, הריקודים והמוסיקה פשוט נהדרת. 
ואני, אני מאושרת!




שוטטות
אין כמו השווקים של חג המולד לאווירה.
הדוכנים העמוסים כל טוב, מתנות מיוחדות של אמנים ובעלי מלאכה,
וגם קיטש טיפוסי כיאה לתקופה.
סיידר חם ביד ועוגית שוקולד, שזה עתה נאפתה,
ואני מבסוטה!
Union Square Holiday Market חובר לשוק האיכרים,
ומספק סצינה עירונית מדליקה, משם, עוד עצירה ב ABC,
שכבר כתבתי עליה בעבר, אבל אין מה לעשות,
אני פשוט חובבת את העיצוב והסטייל,
של החנות הכי יפה בעולם!
עוד שוק חג, מתקיים ב Bryant Park Holiday Market
אני מופתעת לגלות את הדוכן של מקס ברנר, וגם של סבון....!
במרכז הרחבה, החלקה על הקרח, 
ותמיד שווה לבדוק איזה תערוכה מציגה בספריה.





חנויות/ גלריות
Displacement , Antony Zito גלריה נהדרת של אמן,
שמשחק עם פורטרטים על גרוטאות,
מראות ישנות, רהיטים, חלונות, הם הקנבס שלו, 
והתוצאה מרשימה, כמו שם התערוכה.
Young & Able שוב אני מתלהבת מחנות קונספט, 
שאני די במקרה פוגשת, 
צעירים מוכשרים ששוכרים יחדיו חנות לתקופה, ומציגים בה שכיות חמדה.


אבל אולי הכי, הכי, הוא הזמן יחדיו, אמא ובת,
תחביבים משותפים, 
אמנות, תיאטרון, קולנוע, ספר,
והמון שוקולד... 
זאת ללא ספק ילדותי/תי השניה,
ואני מתרפקת עליה באהבה גדולה.