כבר מזמן אומרת לי רותי, שאני חייבת, אבל חייבת לדגום את מלון בראשית.
כשאני מרימה גבה, בסגנון ׳מה לי ולרשת ישרוטל....?',
היא מתעקשת שאני אוהב את הטבע, את המכתש, את העיצוב, את הפינוק,
את תחושת החופש המשחררת של המדבר.
וכך, נולדה חופשה קצרצרה בת יומיים, בנופים של ארץ אהבתי,
כשעוד זוג חברים אהובים חוברים אלינו, ועכשיו אנחנו כבר ממש כח.
אנחנו פותחים את היום בנסיעה משוחררת מילדים,
הנוף משתנה בהדרגתיות, משדות מעובדים ירוקים,
למראות צחיחים, צהבהבים, חומים, מאהלי בדואים,
בסיסים צבאיים, אזורי אש ומטווחים,
מוח האדם, הוא חיה משונה,
לנוכח שמות הבסיסים והדרכים הארוכות,
זכרונות רדומים מתעוררים לסיפורים,
כהרף עין, אנחנו שבים במנהרת הזמן לימי הצבא,
אני, לסדרות חינוך, הוא, לקורסים וניווטים.
ושנינו, לפרידות עצובות, למפגשים חטופים, כשנשארים שבתות,
לימים רחוקים חדורי אידאולוגיה ועייפות כרונית במדים.
חוות ננה, היא התחנה הראשונה בטיול הזה,
גפנים בלב המדבר.
אנחנו מבלים שעת צהריים קסומה בטרסה מקסימה,
על צלחת גבינות, זיתים וטעימות יין בוטיק.
ערן ושחר הם הזוג שעומד מאחורי הפרחת השממה,
בין הר הנגב למישור הרוחות, יש ממש נוה מדבר,
העין מסרבת להאמין, שדבר כזה בכלל ייתכן,
והמעשה, ידי אדם, נחושות, חרוצות.
ערן רז (ננה), מספר לנו על ציונות מהזן החדש,
על העליה לקרקע, ואיך בחר באדמה,
׳ראיתי טרסות אבן נבטיות...זה היה הסימן,
שכבר בעת העתיקה עשו פה חקלאות...כך ידעתי שזה אפשרי....׳
אומר לנו יזם חקלאי, כורם חלוץ עם אופטימיות נצחית.
ערן מספר לנו על חקלאות במדבר, על הכרם, על הבציר,
על זני הענבים,
על זני הענבים,
על המאבק עם הבדואים, הבירוקרטיה, על הלכות שנת השמיטה,
על איך חזון הופך למציאות בצורת כרם נושם וחי, ויין משובח,
שנמכר באלפים, למסעדות בודדות ולמלון בראשית.
הלב מתרחב מהנוף החלומי,
החיך מעונגת מהשילוב המנצח של זית, גבינה ויין.
האוזן קשובה לסיפור מעניין ולאיש ערכי, מרשים (וחתיך;-),
והראש, לא יכול שלא לחשוב....
על אנשים איכותיים שגרים כאן במדבר,
ושזאת ממש הגשמה.
ושניה לפני שא׳ שוקל רילוקשיין נוסף,
אנחנו רוכשים ארגז יינות ננה משובחים,
ומדרימים לתחנה הבאה.
טיול ג׳יפים לשעת שקיעה, זה מה שעושים עכשיו.
זיו ספקטור, קאובוי מקומי, מעמיס אותנו על ג׳יפ חבוט,
ותוך שניות אנחנו כבר בנחל נקרות, נחל סהרונים,
בתוך המכתש על כביש צינור הנפט.
זיו מספר לנו על המכתש, שאין לו אפילו מילה מקבילה באנגלית,
כי התופעה גיאולוגית ייחודית לשבר הסורי אפריקאי וכל הזכויות שמורות למקום.
מכתש הוא שקע שנוצר בתוך רכס הררי כתוצאה מסחיפה או שחיקה של שכבות הפנים הרכות,
השם מכתש הוא עברי, שאול מהמכתש לכתישת פולי הקפה,
והיום זאת המילה העברית המתארת את התופעה.
מדהים לא?
זיו מספר על אבני צור, חרסית, אבני חול מדברית,
תצורות הנוף המדברי עושות בי כשפים,
וכשהשמש שוקעת, מ׳ (חבר של א׳) עושה טורקי קטן,
ואני מוסיפה שוקולד (מקס ברנר קטנטן).
עכשיו, אני רוצה לנצור את הרגע והדקה,
כשהשמים נצבעים באדום של שקיעה,
מאירים את הסלעים והשכבות באור מיוחד,
ומר ירח, מתבונן בנו בחיוך רחב,
וכבר קר, מן צינה מדברית נעימה ודקה,
אנחנו מקנחים בתה,
שהוא טעים אלף מונים במדבר מבמטבח,
וחוזרים לעת ערב למלון המפונפן.
(אגב, בביקור הזה לא הגענו למנסרה,
אבל אני ממש, ממש ממליצה!)
ארוחת ערב משובחת אוכלים במלון,
וכשטעים לי ונעים לי,
אני שמה בצד את כל הציניות והסנוביזם,
למלון המפונפן והגדול,
כן, כן כזאת אני, אשת עקרונות:-)
למחרת, מוותרים על רכיבת אופניים בזריחה,
לטובת יקיצה טבעית.
המזג, חורפי. רוח סוערת, לא מאפשרת טבע,
ואנחנו משתקעים במסעדה לארוחת בוקר מאוד, מאוד ארוכה,
במרפסת נהדרת, שמכניסה את נוף המכתש למרחק נגיעה,
ובחברה עוד יותר נפלאה, שפותחת את הלב והראש והעניין.
עוד קפה, ועוד חביתה, ועוד סבוב קטן בארוחת הבוקר,
שהיא באמת לעילא ולעילא.
משם לעבדת, העיר הנבטית, שהגיעה לשיאה בימי הביזנטים,
אנחנו מתמוגגים מהארכיאולוגיה והשחזור,
והכי, הכי מהפסלים הסביבתיים של דוד גרנשטיין,
שיירות גמלים וסוחרים על דרך הבשמים,
מובילים מור ולבונה, מעירים את ממלכת הנבטים מתרדמה.
יופי של פיסול שמדבר עם הישן, ומוסיף נופך חדש לאתר.
שיטוט קצר בטלפון מלמד על ונדליזם באתר, ממש לא מזמן,
ועל עבודת שיקום יקרה.
עוד עצירה קצרצרה בכרמי עבדת, חוות בודדים,
שמייצרת יין מקומי, ומזמינה ביקור קצת יותר מעמיק.
בצומת, אני לוטשת מבט מלא סקרנות ל׳שנטי במדבר׳,
פרוייקט נפלא של שיקום נוער בסיכון.
את מריומה פגשתי בעמק לפני כמה שבועות,
הלב מתרחב לראות את החזון שלה,
שהפך למציאות נושמת וירוקה באמצע שום מקום.
עוד בתוכנית, מסאג׳ מדברי בשניים.
(לאור התכונה בספא, ומפלס האנרגיה,
נדמה שהמעסות זקוקות לו יותר מהקליינטים,
ספא ישראלי, שעל אף הנרות והריחות וההשתדלות היתירה,
הוא איך לומר, קצת עצבני בשביל ספא....)
אנחנו נפרדים מהמדבר בארוחת ערב קלילה,
ושופינג נפלא ברובע דרכי בשמים.
יש למקום הזה פוטנציאל רב, והוא עדיין לא שם,
בראשית הדרך, זה בדיוק הזמן, להדרים ולתמוך.
האנגרים, שעד לא מזמן אוכלסו על ידי שוהים בלתי חוקיים,
והיום יש בהם אומנים צעירים, בעלי מלאכה והרבה כשרון וסטייל.
הדסער, ׳מתחמון׳ על שם בני הזוג, המייסדים, הבעלים,
והאחראים בפועל על הכנת המרק, הסלט, הפיצה, הקפה והעוגה....
בית קפה מסעדה, טעימה ונעימה,
חצר קטנה מוצלת, זולה מהנה, ולמכירה, הכל בכל,
ירקות ופירות העונה (אורגניים אלא מה?), חפצי אמנות, תכשיטים, צילומים,
ואפילו שמנים ותרופות הומאפטיות, כלים וחיתולים מתכלים,
הכל בכל, תוצרת המדבר ומתחשב באמא אדמה.
מהצד השני של הבלוק, קורא לי אביטל להכנס ולהציץ בסדנת אמנים.
הוא נגר חובב, קרן (מ׳אובני דרך׳) קרימקאית מוכשרת, תום מפסל נשים בעץ,
׳זה כי אין לו כלה.... ׳, מסביר לי אביטל.
אני מצטיידת בכלי קרמיקה,
(ונדמה לי שאת החולשה הזאת,
כל אישה מכירה....)
וממשיכה ל׳לשה׳, מאפייה מתוקה,
לחם ועוגות, זאת ההתמחות.
ולמי שמעוניין, סדנאות אפייה במדבר לקבוצות בלבד.
נסענו ליומיים קסומים של שקט ושלווה במדבר,
ואני כבר עסוקה במה נעשה בפעם הבאה,
איך נכנס לשדה בוקר, לבקר את הזקן,
איך נצפה על נחל צין, ושם גם נטייל,
איך נעשה סדנת יוגה במדבר,
טיול אופניים, הפעם בזריחה,
איך נצטייד בקנבסים ונצייר אל מול שקיעה ואולי אפילו
ספארי לילה או סיור כוכבים...
ספארי לילה או סיור כוכבים...
איך נביא את הילדים, להראות להם,
שהכל אפשרי וגם אדמת לס מדברית,
יכולה להניב ענבי בוטיק.
