אדמה, רוח ואש

אנחנו מגיעים באישון לילה,

אורות ניאון מרצדים באופק הרחוק,

מוסיקה עמומה וקולות תופים עולים מן המדבר,

אנחנו מרעידים את הדממה, מפלסים את דרכנו בתוך ענן אבק, 

בנסיעה איטית שבונה מתח וצפייה. 

עשר שעות בקראוון, כבר דיברנו על הכל,

על זוטות, על מחשבות עמוקות, על סדר היום המשפחתי,

סיכמנו את ׳צוק איתן׳, מכל הזוויות,  

דנו בענייני בירוקרטיה ומנהלות.

ועכשיו, משתררת ביננו דממה. 

אני יודעת על מה הוא חושב, כשהוא מכווץ את הגבות,

מכירה אותו היטב.

שלט מקדם את פנינו,   ׳!Welcome Home׳

לילה,

שינה טרופה ויקיצה לשחר חדש.

בוקר

חזיית ביקיני שובבה, מגפי הברנינג מהשנה שעברה, מים, קרם הגנה,

ואני כבר שועטת על האופניים החדשות שלי.

׳כל כך קל לשמח אותך׳ הוא אומר לי,

כשאני מסתערת עליהן וחיוך רחב מאיר את פני.

יש לו דרכים משונות לומר לי שהוא אוהב,

ימים ספורים לפני הפסטיבל, אני מגלה זוג אופניים תכולות צרפתיות,

גלגלי ענק בתוספת סלסלה חיננית על הכידון,

Beth חברתי משלימה את המתנה,

עם פעמון פרחוני סגלגל מיוחד, 

א׳ מתקין לי תאורת לילה צבעונית סטייל חג המולד,

ועכשיו, אני יותר מתמיד,

ערוכה.

׳יש בי סקרנות (וגם אהבה) והיא תנצח׳,
אני שרה לעצמי, שעה שאני שועטת במדבר ורוח חמה מבדרת את שערי.
אחרי ארוחת בוקר נהדרת, שכוללת חביתה, סלט וקפה בנוף הצחיח. אינספור מחשבות רצות לי בראש....איך המדבר פותח לי את התאבון (הבריא ממילא;-), ואיך הוא עושה לי טוב על הנשמה. אנחנו מגיעים לפלאייה, כמו ילדים בחנות צעצועים גדולה, עוברים בהתלהבות רבה ממיצג למיצג,
מפסל אחד למשנהו, מנסים את הכל, מטפסים, נשכבים, יושבים, פעם בוחרים לצפות ופעם משתתפים. 

הפעם היה זה פסל ענק, שלכד את עיני עוד ממרחק, ׳לשם׳, אני מצביעה בלי מילים, וא׳ אחרי. embrace פסל שכולו עץ במימדי ענק של פרופיל דיוקני גבר ואישה. מלאכת מחשבת, מעשי ידי אמן. הדיוקנאות עשויות רצועות עץ, שנראות ממרחק כמו עור פנים. בחללים הפנימיים, פועמים שני לבבות ענקיים, שלו, כולו גלגלי שיניים, מכניקה, וטכנולוגיה, שלה, מואר בקשרים, צינורות ונורות. ההקבלה מתבקשת רק מצפייה. אנחנו מטפסים לראשים במדרגות עץ לולייניות וצופים דרך חריצי העיניים החוצה אל פלאי הפלאייה, נרגשים מהמיצגים, מתלהבים מהגילויים במרחבים.

משם למקדש, עבודת אמנות נהדרת, מסמלי הפסטיבל. מקדש בסגנון תיאלנדי ואט שכולו תחושה,
עבודת עץ וגילופי תחרה. ובפנים, אנשים מתייחדים עם צער, מוות ופרידה, בתפילה חרישית, בכתיבה, במדיטציה, בציור ובשירה. אי אפשר להשאר כהה לרגש, המקדש צועק אותו באילמותו.
אנחנו ממשיכים לפסל עץ עצום, שכולו קוביות פלסטיק לבנות, קוביות סוכר, קוביזם לשמו,
מוסיקה מרגיעה מייצרת נוה מדבר. בערב יוארו הקוביות בשלל צבעים, כמו חבילת מרשמלו חיננית.

בכיכר המרכזית, הדגלים מתנופפים בשמחה, הרבה מתרחש כאן, לב המאהל. אנחנו עוצרים לרביצה ממושכת מתבוננים בעניין במתרחש מסביב. הוא בסבלנות אין קץ מצלם, ואני עושה את מה שאני מיטיבה ואוהבת, ובכן, פשוט להתבונן (ינונצ׳יק, חושבת עליך כאן...)

צעירה חשופת חזה מתרגלת תנוחות יוגה מרשימות, הילר מטפל ברייקי בצעירה אחרת, מעביר מעליה ידיים מחשמלות, חריזה, ציור מנדלות, ריח קפה, ג׳גלינג, אקרובטיקה, אמנית איפור מציירת על זוג שדיים כבדים, פרחים זעירים. האיש עם השערות הארוכות של יונתן גפן, קם לתחייה וצועד לעברי, צעירים עם אישונים מוגדלים רוקדים, זוג בגיל העמידה מתנשק כאילו אין מחר,

וילדה קטנה עם שיער זהב פותחת זוג עיניים תכולות מגלה עולם.

צהריים

עייפים ומאובקים, אנחנו חונים במאהל ערסלים, אריגים בשלל צבעים, בגבהים שונים, אני נשכבת בתנוחת רביצה, גופי יגע מהרכיבה הממושכת. ואז אני מגלה אותה בזוית העין, בחורה כבת גילי לערך, שיער פזור מעטר פנים יפות, היא שוכבת פרקדן, והוא לצידה,
ידיו מלטפות אותה, שרות לה שיר אהבה. מעורסלת ומתענגת על קרני השמש המציצות, באוהל המוצל, אנחנו נהנים מהפוגה קלה ושוב שועטים אל הלא נודע.

בזולת אוהלים אחרת, שמרכזה כדור ארץ גדול ופסקול שזועק ׳אללה ואכבר' לצד גניחות מסרט כחול, מחוייכים מהשילוב המנצח, אנחנו עוזבים את המיצג, תוהים למה התכוון האמן.
ברכיבה חזרה לקראוון, נציץ במקלחת עירום נשית וקבוצתית, בטבע, באבק המדבר. הן שונות, גוף נערי, לצד כזה מלא ועסיסי, לאחת, שיער קצוץ, ולאחרת, רעמה מתולתלת, אחת תכולת עיניים, האחרת כתומת שיער, הן יפות, כל כך יפות. א׳ יתמהמה ברכיבה, ואני אחשוב לעצמי בקריצה, זה מה שאבא שלי קורא: ׳אמנות לשמה׳.

אחר הצהריים

שבים אל הקראוון, מפעילים מזגן, מקלחת צוננת, יין תוסס, נשנוש וגלידה, ושנינו שוקעים בקריאה, ונופלת עלינו תנומה מתוקה, בלי שעון, יקיצה טיבעית כמו אז בימים שלפני הילדים. 

שעת בין ערביים

בצוותא טורחים על ארוחת ערב. סלט ארגולה עם תפוחי עץ ירוקים, ברוטב חרדל דיז׳ון ולימון, גרעיני חמניות, פסטה עם בשר מTJ, אני מעבה אותה עם בצל ופטריות מטוגנות, א׳ חולץ פקק ומוזג לי כוס יין, שעת שקיעה קסומה אל מול המרחבים האינסופיים של המדבר.

מן האופק עולה ליצן מזמר, על כובעו מגבר, מכנסי פסים וגיטרה חשמלית מנגנת ג׳ז איכותי. הוא מתחיל לפסוע לעברינו, אני מתלבטת אם להזמינו בחיוך או להתעלם, והוא, בשלו, מתעקש להנעים לנו את הארוחה בהופעה פרטית של איש אחד. קוראים לו Jack. א׳ מציע לו דרינק, Jack נענה להזמנה, ומספר שזוהי הפעם התשיעית שלו כאן. השמיים נצבעים באדום וכתום, מספקים תפאורה עוצרת נשימה, מסביב ההרים מייצרים צל בגוונים של כחול ושחור, נפלאות הבריאה.

 Jack מנופף לנו לשלום. Love Shaman הוא האורח הבא. הוא מספר שעשה את כל הדרך משוודיה, והוא בכלל ממקסיקו במקור. משתתף סידרתי בפסטיבלים מחתרתיים. עכשיו הוא מלהיב אותנו בסיפורים על פסטיבל אח, שמתרחש אחת לשנתיים בנורווגיה הרחוקה.  Rachel מהמאהל ליד, שואלת אם נצטרף אליהם לארוחת ערב, אני מצביעה בידי על הצלחות הריקות, ומחייכת בהכרת תודה. אני מוצאת שיש משהו נחמד בחברותא זרה.

ערב ללילה

הערב ירד, והפלאייה כמו החליפה דמות, עכשיו היא מסתורית ומוארת, מפתה ואחרת. אנחנו לובשים חג, טבעות מנצנצות ודוהרים אל הכיכר הענקית, שנראית כאילו יצאה מארץ אגדות. דרקונים יורקי אש, 
ספינות מוארות בתזוזה מתמדת משבשות לי את ההתמצאות במרחב, טייפ רשמקול עצום שט תוך שהוא משמיע מוסיקה מדליקה, דיסקוטקים, הופעות רוק, סדנאות לפתיחת צ׳קרות, מסאג׳ים עם אקסטרות, להטוטי אש, פה אנחנו עוצרים להופעה, שם להצצה, רוקדים באינספור מסיבות בערב אחד. הכל הולך, מוסיקת רגאיי, טראנס, פופ, רוק, אפילו מוסיקת מעליות. אנחנו נשכבים על פופים תחת עצי ניאון ביער האהבה, שולחים ידיים מהוססות לחמסות, שאמורות למדוד את אהבתנו. יד ליד, החשמל עולה במהירות הבזק, מאיר את העץ, ואני חושבת לעצמי, זה מה שקוראים the power of love,

שוב על האופניים, צופים בארמדילו מואר, במסיבת טראנס על ספינת מדבר, בכיכר הומת משתתפים מתודלקים, ואיש אחד מבוגר עירום כביום היולדו חוגג את גבריותו. זיקוקי דינור פוצעים את השמיים וריח השרפה עומד באפי, אני אוהבת את הריח, הוא מזכיר לי מדורה ונעורים. אוירת קרנבל, אנחנו רוכבים לצלילי המוסיקה והתופים. ואז קולטות העיניים סשן שלם של להטוטנות באש, המוסיקה אוריינטלית, כיכר עצומה ובמרכזה, מלהטטים כדורי אש וחישוקים בוערים, מהופנטים לאש, לאקרובטית שמיטיבה לענטז לצלילים, היא נינוחה, בטוחה בעצמה ואולי בגלל זה היא כל כך יפה. חרט אמן מציע לנו לחלוץ את המגפיים המאובקות ולהטביע בהם את אות הפסטיבל, עכשיו שנינו נועלים את הלוגו של הBurn, קצת כמו גאוות יחידה.

אחר כך באוהל ויגהאם צמוד, נעצור לפוש. נתבונן בהם, באוסף האנשים שהתקבץ, למנוחה מהאקשן בחוץ. צעירה ישנה, מבט שליו נסוך על פניה, סבתא באה בימים עם כובע פרחוני, זוג מתרגל יוגה הוא מרים אותה על כפות רגליו, שני גברים בגיל העמידה משוחחים בלחש מתבוננים עמוק זה בעיניו של זה, ועוד זוג מאוהב, מתגפף, מתנשק מתלטף בתשוקה גדולה, דקות ארוכות של אהבה פומבית, מרגש, חושני ומסעיר. בקרן רחוב, שתי צעירות מתערטלות בכלובי ענק, ובצד השני, קונצרט מיוחד של זמרת נשמה, ההמון מריע לה רוצה עוד ועוד משירתה, ואני, אני כבר עייפה.

השעות הקטנות של הלילה 

שוב מקלחת,
אני שוטפת מעלי את החול והאבק,
וצוללת לשינה מפנקת, חולמת את קורות היום,
דמיון ומציאות מתערבבים להם יחדיו, 

שעות אחר כך,
אני מתעוררת לצידו מאושרת לשחר חדש,

שמש עולה על המדבר, 

וחוזר חלילה, עוד יום נ פ ל א!

שוב המדבר, שוב הפסטיבל, שוב הימים הארוכים של שלהי הקיץ,

שוב יום נישואין וחגיגה של שיכרון חושים.

פעם שלישית שלנו כאן, וכל פעם מביאה איתה משהו חדש, מעירה רגש אחר, מתלבשת על תובנה, שרק חיכתה להבשיל. אני ממתינה בסבלנות לראות מה יביא המסע הזה.

בנסיעה הארוכה לכאן, אני פושטת את מי שאני ומחליקה לתוך אנונימיות נינוחה, אני חוזרת להיות לכמה ימים נערה מסעירה. אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות הזויות, מרגישים כמו חלק מסט של סרט. לפעמים זה מצחיק, פעמים רבות זה מעיר איזה חלום רדום, שבב זיכרון, מאיר באור אחר, מחשבה, מייצר שיחה עמוקה או שתיקה נעימה. אני לומדת על עצמי בפעם האלף, את מה שידעתי תמיד, שאני נהנית יותר כשאני מניחה לשיפוטיות, לציניות, להשוואה, כשאני לא פוחדת, כשאני מעזה, מתנסה. הראש מסרב להאמין לארעיות המקום, זה מרגיש כאילו חייתי שם תמיד. כאילו המקום הזה מתקיים כל הזמן, ורק אני יוצאת ונכנסת, לפרקי זמן קצובים. מהצד, זה אולי נראה מוטרף, אבל אני כבר הבנתי בפעם הראשונה, כמה דווקא המקום הזה מסייע לי לשפיות.

הפעם, לראשונה, אני באמת מרגישה ׳בבית׳. 

אני אוהבת אותנו במדבר, את חווית הגילוי המשותפת, את הזמן לאהבה, את הכאן ועכשיו. נדמה כאילו מצאנו מתכון סודי לזוגיות. מן שיקוי קסמים של אהבה ונעורים, שנוטלים פעם בשנה, והוא ממריץ, מקרב, מחבר, מייצר ׳ביחד׳ אחר, נושבת כאן רוח אחרת, יש ניצוץ, יש אש.
אני אוהבת את עצמי במדבר, מרגישה יפה, מצחיקה, סוערת וזורמת, כמו לפני עשורים.
הילדה שבי מתעוררת לחיים. 

בדרך הבייתה, כשאבק הקסמים מתפוגג עם אבק המדבר,
ומתפנה מקום למחשבה.
אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, מה קרה לי? איך זה שהפכתי להיות המבוגרת האחראית, שכל כך לא רציתי להיות? ואולי בעצם תמיד הייתי כזאת? איך חיי היום יום הופכים אותי משעממת וכל כך לא זוהרת.
איך מעירים אותה את הילדה שאני אוהבת כל כך. איך עשר שעות נסיעה חזרה הקטינו אותה עד שהתפוגגה ונעלמה, כמו טינקרבל הפיה.

עוד טעימות בשרונית מדוברת

׳עוד לא לקחתי אותך לגרטווד', היא אומרת לי שבועיים לתוך הביקור.

היא, פז חברתי, סטייליסטית אמיתית.
ואנחנו מתקשות למצוא את היום והשעה.

בתחילת המבצע, כשכל המדינה מטווחת, 

מזדמנת לי נסיעה לאיזור השרון בואכה עמק חפר,

בלעדיה.

אני שמה פעמי ומצפינה לבית חרות,

לשעתיים של שיק וסטייל.

(על הנסיעה הזאת אודה היום בפה מלא,

כי ימים ספורים אחריה, כשצה׳ל בתוך הרצועה, כבר היה ברור שמדובר במלחמה,

כשחיילים נהרגים והתותחים רועמים, אובד לי כל חשק לשופינג או סטייל...)

׳לא פלא, שאת לא מגיעה לתל אביב...׳, אני אומרת לה בסיומו של יום,

יש לך כל מה שאת אוהבת, ממש מתחת לאף, 

ואפילו המחירים, הגיוניים יחסית למדינת גוש דן....׳

במתחם קטן, מה שנקרא ׳מתחמון׳, 

אני מיד מגלה עוד פנינות שרוניות, וכבר מתחרטת, 

שנחפזתי לפרסם את הפוסט ההוא.

לפניכם המלצות שרוניות מתוקות,
תמהיל של ישן וחדש,
מן ערבוב שאפשרי רק כאן.
שורשיות לצד מעוף ויצירתיות,
חקלאות ועבודת אדמה לצד אופנה,  סיפורה של ארץ ישראל הישנה והטובה,
עם עדכון של יזמות סטייל הזמן החדש,
והכל עם טוויסט של טעם משובח, 

לגזור ולשמור לימים טובים של שש אחרי המלחמה.

בית ויתקין

אתנחתא- ריהוט, שמזמין רביצה, בסגנון הספה המיתולוגית ההיא שהתקמצנתי לרכוש, של Roche Babois , אבל במחירים יותר שפויים. Mix & Match, שפע של אריגים, צבעים נפלאים, ואפשר גם ברגוע, באפור על גווניו, רהיטים מודולריים בסגנון מודרני וחם. למי שמתכנן סלון או חדר משפחה, כדאי להתחיל כאן.

גרטווד- זאת המעצבת החביבה על פז, היא הולמת אותה במיוחד. יופי של בגדים, שיק של עיצובים, תכשיטים נפלאים, תיקים של ׳כיסים׳, ונועה המוכרת, מבינה ומסבירת פנים.

גנדורא- החנות הזאת הפתיעה אותי מ א ו ד. ואם יש סיבה להגיע למתחמון, הרי היא זאת. הלבשה תחתונה ו Lingerie, שמלות שקופות עם אמרת תחרה, חזיות קטנות, תחתונים נפלאים, שמלות קייציות, גלביות, אסופה חיננית של פריטים, שלא תמצאו בשום מקום, הכי ישראלי, הכי שיקי, הכי מפה, ואפילו המחירים הגונים מאוד. ואם יורשה לי עוד מחמאה, חנות שכולה, פמיניזם לשמו. חזיות בלי ברזלים ובלי תומכים, כי נשיות מתחילה בנוחות, כך סבורים כאן.

משקפיים- כי תמיד רציתי משקפיים ומראה חכם, (ועכשיו, גם יש לי:-)

עיצובים מתוחכמים, צבעוניים ויפים.

עלמא-החנות הזאת נ ה ד ר ת ! המוכרת קצת מאכזבת, זירזה אותי עד שהכרזתי: ׳כך לא קונים...׳. אבל ביננו, יופי של דברים.

מאמא- חנות חדשה, וינטאג' שעשה את כל הדרך מהולנד, חגיגה לעיניים,

מחירים לטעמי, די בשמיים. מי צריך חנות וינטאג׳ כשיש שווקי פשפשים, ודודות באות בימים?

עין ורד  

הטרקטור בארגז החול

בזכות גילת, ביום אחר, הגענו לכאן להפוגת ממ״ד,
וואווו...  איך שהקטנה נהנתה!

כבר סיפרתי כאן לא אחת על האהבה לספריו של מאיר שלו, אבל ל׳טרקטור בארגז החול׳, יש אצלנו מקום של כבוד.

הודות לגילת (האנינה והמקסימה), אנחנו מצפינים לעין ורד, לגלות שיש באמת דוד אהרון, שהוא הדוד של הסופר, שהוא חצה את גיל שמונים, ושעוד מימיו בנהלל, הוא חובב טרקטורים ישנים. במוזיאון הצצה לאוסף מרשים (גם בקנה מידה בינלאומי) של טרקטורים נפלאים בשלל צבעים עוד מימי המנדט ומלחמות העולם. אנחנו נלהבים, הקטנה בעננים.

בקומה למעלה, תערוכה נפלאה של חפצים שעבר זמנם, מטחנות בשר, מכונות תפירה, פטפון, טלפון, פרימוס וצלמניה.
המורה להסטוריה, מפעילה את הילדים בשאלות מתבקשות, מה לדעתכם השימוש של חפץ כזה או אחר, ונדהמת לגלות שהדור שלי כבר נכנס לספרי דברי הימים ומככב במוזיאונים ובארכיונים.

חירות

חנן הגבן

כבר שנה שאני מפנטזת על ארוחה כאן,
כשדלית לביא לחשה על אוזני את המקום,
באותו בוקר בנות קסום בקיץ שעבר, בשרון.
בחצר בית אחורי במושב חירות, מוכר חנן הגבן את גבינותיו, גבינות צאן, ברי וקממברט, גבינת גאודה, תום ולבנה איכותית ביותר. יינות אנינים ולחמים מ׳אגדת דשא המיתולוגית׳, קצת ממרחים, סרדינים וספרי בישול מקומי. שולחנות ארוכים מקושטים במפות פיפיטה אדומות, טבולים בצמחיית פרא, מראה נטורל בדיוק כמו שאני אוהבת.

ה מ ק ו ם לארוחת בוקר מפתה מאוד, פלטת עץ גסה עם ירקות אורגנים מהגינה,

גבינות וכיכר לחם טריה, שמן זית, מלח ים, בנוף פרובאנסי/ ראסטי....!     אח... חגיגה!

מילות שלום,

אני מתבוננת בנושאי הפוסטים של החודשיים האחרונים,
ונדהמת,

מהטלטלה בין מלחמה, עצב ושכול,

לנסיון לחזור לשיגרה מבורכת,

מהמעברים החדים הללו, שרק ישראלים יודעים.

פוסט לימים טובים,

שרק יבואו כבר,
בהחלט הגיע כבר הזמן.

דיאלוגים מהממ״ד

פחות מחודש ימים הספיק לקטנה שלי,

ללמוד את כל הז׳רגון של המלחמה.

לדעת מה משמעות ׳צבע אדום׳,

להצדיע ל׳כיפת ברזל׳,

לתכנן בזמן הגעה למרחב מוגן,

ללמוד את המפה.

בחושיה החדים, היא הבינה,, שאי אפשר לסמוך על הפסקת אש,

ושגם מבוגרים, לא תמיד יודעים (או אומרים) את כל האמת.

קטנה: ׳כמה דקות יש להם בזיקים ובכרמיה להגיע לממ״ד?׳

אני: ׳חמש עשרה שניות...׳

קטנה: ׳אויש...!׳

אני: ׳החמאס הם טרוריסטים, הם רוצים להפחיד אותנו, לא ניתן להם!׳

קטנה: ׳כן, את צודקת, אבל.... הם גם מצליחים, אותי הם ממש מפחידים...׳

אני: ׳מה את רוצה לאכול?׳

קטנה: ׳אני לא אוכלת כי אני מודאגת....׳

קטנה, בשיחה בטלפון עם סבתא: ׳הייתה גם בראשון אזעקה?

סבתא, כמה אזעקות היו לכם היום? לי רק שתיים...׳

קטנה אחרי האזנה לחדשות ברדיו: ׳אין נפגעים? יש!

אם הייתי נופלת במדרגות בדרך לממ״ד, היו נפגעים...׳

קטנה: ׳אמא, מה לדעתך יותר מפחיד, האזעקות או הטילים?׳

אני: ׳הטילים כמובן...׳

קטנה: אני פוחדת יותר מהאזעקות!׳

קטנה: ׳קשה להם, כי הם אוהבים מלחמה, החמאס אוהב מלחמה...׳

קטנה: ׳שמעתי בחדשות, שהחמאס מתחנן להפסקת אש, ואיך זה שהם עדיין יורים עלינו טילים...?׳

קטנה (אחרי תוכנית סאטירה ברדיו):
׳אני לא אוהבת ששמים אזעקות בפרסומות ברדיו, זה מבלבל...״ 

קטנה: ׳אבל אמרתם שיש הפסקת אש הומניטרית,

הם אמרו שזה לשלושה ימים... אז למה שוב יש אזעקה?׳

אני (לפני חמישה ימים בנאיביות על גבול הטיפשות): ׳את יודעת שהסתיימה המלחמה, יש הפסקת אש...׳

קטנה (בחוכמה): ׳מה באמת? כן שמעתי שיש משא ומתן, אני לא מאמינה.....׳

קטנה: ׳אמא למה את שוב בוכה? זה בגלל החיילים שמתו? 

את חושבת שיש לנו עוד חיילים?׳

אני: ׳היית ממש גיבורה היום...׳

קטנה: ׳כשבאים אלינו אורחים וצריך לרדת לממ׳ד, אני רק עושה כאילו אני לא מפחדת בכלל...׳

קטנה (אחרי שיעור בגיאוגרפיה והדגמה על מפה):
׳עכשיו אני מבינה למה קוראים ל׳עוטף עזה׳, זה באמת  ע ו ט ף את עזה...!׳

קטנה (בשבוע האחרון): 'החמאס והפלשתנאים זה אותו הדבר...?
הפלשתינאים יכולים להגיע לאמריקה?׳

קטנה: ׳אמא חבקי אותי חזק, תני לי כח...׳

צילום בגיל

אפשר להתמכר לעיניים היפות של סיגל,

כשהיא מספרת בהתלהבות על ׳צילום בגיל׳,

וזה בדיוק, בדיוק מה שקורה לי, לנו.

אנחנו טובעים בכחול האינסופי,

ומתאהבים מגדול עד קטנה,

באישה היפה. 

את סיגל אני מכירה כבר כמה שנים,

אבל ׳מכירה - מכירה׳ רק בשבועות האחרונים.

בצל אזעקות וטילים, ותכונה גדולה של מדינה במלחמה,

נפתח לי צוהר לעולם שלם של עשיה,

שמאיר בהמון מובנים את מציאות חיינו כאן ושם.

סיגל, היא בכלל הייטקיסטית בדימוס,

ששבה למולדת אחרי שהות של שנים,

(כמו רבים וטובים אחרים),

ומצאה בארץ את ייעודה.

סדנאות צילום מעצימות לניצולי שואה.

כן, כן, קראתם נכונה,

ובדלת אחורית, 

היא מלמדת ומעודדת

אותם לספר את סיפורם.

לתעד, לצלם, להציג,

סיפורים קטנים, פסיפס אנושי.

על כוס קפה קר, היא מספרת לי מה עומד מאחורי הרעיון.

׳קצתי בתוכניות והצגות, שמביאים לגיל השלישי,

בהם הם הצופים, צופים פסיביים, רציתי לשים אותם בפרונט, 

רציתי שימחאו להם כפיים...׳, היא אומרת לי.

׳וחוצמזה, התחלתי בסרטים תיעודיים,

זה די מייגע לשמוע סיפורי שואה ארוכים,

זה מצטלם מדכא, וכך די מהר מאבדים את הצופים....׳

איך זה עובד? אני שואלת, וסיגל מיד מתלהבת ומספרת.

במועדונים לגיל השלישי (עכשיו כבר בכל רחבי הארץ),

היא מציעה סדנאות ׳צילום בגיל׳.

מפגשים חווייתיים של צילום, בחוץ ובפנים,

פורטרטים ונופים, החבר׳ה מקבלים מצלמות,

חלקם מביאים מהבית צלמניות ישנות,

פריטי אספנות מקסימים מהבוידעם. 

בסוף הסדנא, מתבקש כל משתתף,

לצלם סיפור חיים קטן. 

כותבת ביוגרפיות מוכשרת עוזרת לתמצת את הטקסט,

והתוצר, תערוכה מרשימה, מרגשת ומעניינת,

שמסכמת חוויה מעצימה ומעשירה.

מחיאות כפיים, הערכה וסיפור שעובר בין הדורות,

עוזר להנציח, לשמר, לא להשכיח.

ואם אפשר בנימה אישית,

נרתמנו כל המשפחה לפרוייקט ׳צילום בגיל׳,

התיכוניסט מראיין, מתרגם, עורך, בונה אתר,

א׳ על תקן הנהג המסיע והצלם.

הבנות, מרותקות לפנים זקנות וחוכמת חיים,

אני סתם שם, להתלהב, להאיר ולהעיר,

(או להציק, כמו שהם מלינים;-)

בשלהי המלחמה משם ומכאן,

יש לפרוייקט הזה משמעות אחרת, 

מעמיקה.

על השקט המדומה שלפני הסערה,

על תחושת בטחון, שמופרת באיבחת שניה.

על מפלצות מהעבר, שחוזרות לחיים,

מפרות את השלווה הפנימית, גם אחרי שנים.

אני חושבת לעצמי, ועכשיו גם בקול,

שזאת הדרך ללמד וללמוד הסטוריה וערכים,

בסיפורים אישיים על גבורה, עזרה הדדית והישרדות,

על ציונות ואופטימיות, על עליה והיאחזות.

הפסיפס הזה האנושי,

הריקמה הזאת של כל הסיפורים, 

הם אנחנו, הנרטיב שלנו,

של עם, שקם כנגד כל הסיכויים, כמו עוף החול, 

שהצליח להפריח את השממה,

להקים מדינה וזאת עיקר גאוותינו,

וישמע מליצי ככל שישמע,

זה סלע קיומנו.

ויש כאן עוד מסר אחר, אישי וערכי ביחס

ליחס לגיל השלישי, יש המון מה ללמוד מהם,

ועוד מעט, הם כבר לא יהיו כאן לספר.

הפרוייקט הזה שם אותם במרכז, 

בכבוד, בהערכה, באוזן קשבת, עין פתוחה ולב חפצה.

ואגב,
לא רק אנחנו,

גם הזקנים מאוהבים בסיגל.

ואם גם אתם רוצים להתאהב,
באנשים טובים ויפים באמצע הדרך...
כנסו:
www.zilumbegil.wordpress.com