קמבודיה, יומן מסע

 ׳למה אתם גורמים לי שוב דאגות...? חסרים מקומות לבקר בעולם? שוב את מדירה שינה מעיני....׳

אומר לי אבא שלי כשאני מספרת לו שהטיול הבא של משפחתי הוא לקמבודיה וויאטנם. 

בסיומה של הטיסה הארוכה, כשלקטנה מיחושים בבטנה, כבר יש לי הרהורי חרטה.

אולי הוא צודק אבא שלי, אולי אני צריכה למצוא לנו יעדים יותר שמרניים, 

אולי די כבר עם התזזיתיות שלי. 

אבל בתוך שעה ליום הראשון שלנו כאן, אני יודעת שצדקתי, כשנופי המזרח מעירים לי זכרונות רדומים, של טיול מוצ׳לארוס של זוג נאהבים צעירים. זה היה מזמן, עשרים ואחת שנים עברו מאז.

אנחנו חוזרים למזרח בטיול בורגני, משפחה עם מזוודות, בתי מלון מאורגנים מבעוד מועד כמו גם תוכנית מתוכננת מראש לפרטים. אני מספרת לילדים איך טיילנו פעם, טרום ימי האינטרנט, ה trip advisor, הבלוגים, ה reviews, אתרי התיירות, טרום ימי הטלפונים הניידים, המחשבים הנישאים. איך ישבנו בהרצאות ב׳למטייל׳, קראנו בשקיקה את התנ״ך, הLonely Planet, איך מצאנו את עצמנו לא אחת עם רדת ערב, מחפשים אכסניה להניח בה את הראש... ובעודי משתפכת, אני הופכת מושא לבדיחה, בסגנון ׳אנו באנו׳ ואיך חיו בתקופת הפרה הסטורית קריא, השרונית.

יום ראשון:

משכימים קום באנגקור. ארוחת בוקר מהסרטים אנחנו אוכלים על נדנדת עץ ענקית, ליצ׳י, פאפייה, מנגו, פסיפלורה, ו׳מיני׳ בננות, מככבים בצלחות, עם חביתות, גבינות ושלל מאפים. ברקע בריכות תכולות, עיצוב מודרני סימטרי וחם, בודהות מודפסות על אריגים אפורים, כריות ומזרונים מפוספסים, חבצלות מים, לוטוסים ודקלים, עונג מושלם בHayatt Park . 

שלושה ימים בקמבודיה, באיזור המקדשים, שלושה מדריכים שונים זה מרעהו, עם סיפורי חיים דומים, מסייעים לנו להרכיב פסיפס, סיפור אישי משולב בזה של המדינה.

סאפוט המדריך לוקח אותנו לגולת הכותרת של קמבודיה. לאנגקור ואט. הוא מנסה לדחוף הסטוריה בת אלף שנים ביום טיול, ואני מוצאת את עצמי מבולבלת מהאינפורמציה. ההסטוריה של קמבודיה משולה לרכבת מתמשכת במנהרות חשוכות של החיים. אנגקור ואט מסמלת אולי את שיא התרבות והבניה, אבל מאז, ידעה קמבודיה, מלחמות, הרס, חורבן, רעב ורצח עם.

במהלך הנסיעה, מסב סאפוט את תשומת ליבנו, למבנה גדול, שעל פתחו צובאים עשרות ילדים. הוא מספר בעיניים נוצצות ובהערכה גדולה על 'קרן האור של העיר'.  Beat Richner (או בשם החיבה שלו Beatocello) הוא רופא ילדים שוויצרי ונגן חובב צ'לו. האיש המדהים הזה, הקים כאן בית חולים מערבי לילדים. מעבר לטיפול הרפואי המסור, שניתן כאן חינם אין כסף, מקיים האיש הנפלא הזה, קונצרטים למשפחות. הכניסה לילדים חופשית, למבוגרים, בתרומה קודש למפעל חייו.
רחובות Siem Reap מלאים בתוקתוקים מעושנים, משפחות דחוסות רכובות על טוסטוסים מקרטעים, נערות מלוכסנות עיניים בתלבושת אחידה וכובעי קש על אופניים, יערות עבותים, קופים, פרות לבנות שחונות בצידי הדרך, חזירים, שוורים רתומים לעגלות, תרנגולות, קופים וכלבים חולים, עצי קוקוס, שיחי היבסקוס, אגמים מלאכותיים, שדות אורז מוצפים וביצות עם חבצלות מים.

הנוף הזה, גורם לי להרגיש כאילו אני חלק מסרט, מספר טוב. והנה אנחנו מתקרבים, לעיננו נגלית אנגקור ואט בזוהרה, פנינה ארכיטקטונית בת יותר מאלף שנה.

בין המאה התשעית לספירה ועד המאה החמש עשרה היתה אנגקור בירת האימפריה הקמרית. במאה החמש עשרה היא ננטשה ומעטה הג'ונגל כיסה את המקדשים והעלים את סיפורם. אנגקור ואט (Angkor Wat), המקדש המרכזי והגדול ביותר במתחם, נבנה במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, יצירת מופת נעלה של האמנות הקמרית. המקדש נבנה על ידי המלך סורייאוואראם השני, לכבוד האל ההינדי וישו, וכדי לשמש לבסוף כמקום קבורה למלך. המלכים הקמרים לא התגוררו במקדשים, המקדשים נבנו לאלים, מקדשי ענק מרהיבים ביופיים, חצובים באבנים אפורות מההרים הסובבים את אנגקור. אבנים עצומות מלבניות, מסותתות בדיוק מושלם מרכיבות את המקדשים. המלכים התגוררו בסמוך במבני עץ. שביל האבן המקשר בין המקדשים מייצג את הגשר שבין עולמנו לעולם האלים, וחזיתם של מרבית המקדשים פונה לכיוון מזרח, המייצג את החיים ואת הכוח.

הכניסה למקדש היא בשביל מרוצף ארוך החוצה את הבריכה שלרגליו. בקצה השביל יש חומה חיצונית המוקפת בחפיר וממנה צצים חמשת מגדלי המקדש הגבוהים והעצומים. למספרים אי זוגיים משמעות מיתית של מזל, מסביר לנו המדריך ומוביל אותנו אחר כבוד לראות את החומה והמגדלים המשתקפים באגם. חבצלות מים ורודות מוסיפות טאץ׳ סופי לתפאורה, ואנחנו עוצרים לתמונה.

קשה לתאר בכתב את עוצמת המקדשים, את הגודל ותחושת האינסופיות, את הסימטריות של הבריכות, את ההשערים המרשימים, את התגליפים והתחריטים, המשורטטים בדייקנות, את כתב היד הסנסקריסט הכתוב בצפיפות, את הסיפורים שמתוארים בציורי קיר ענקיים, את הנחשים, האלות חשופות החזה הבתולות. האמנות הקמרית הושפעה מהאמונות ההינדית והבודהיסטיות כמו גם מתפיסה קוסמולוגית ואמונות מאגיות ודתיות. המקדשים נבנו לאלים ההנדים אבל עברו תהליך של ׳בודהיזציה׳, כך גם האמונה הדתית הרווחת בקמבודיה, משלבת היטב את שתי הדתות. אנחנו מסתובבים במתחם שעות ארוכות, עולים לנקודות תצפית, העין לא יודעת שובע. ילדים ופעוטות בבלויי סחבות מחזרים אחרי המון התיירים, לקנות גלויות ומזכרות, ׳הכל בדולר׳ במדינה הזאת. 

אנגקור ואט מרשים בעוצמתו, ואין זה מפליא שזהו אחד המראות המזוהים עם עיר המקדשים. חשיבותו של המקדש לעם הקמבודי כה גדולה, עד כי ציורו מופיע על דגל המדינה, ונאסר לבנות לגובה יותר ממימדיו של המקדש. שני מליון תיירים פקדו את המקדשים בשנה האחרונה, ועוד היד נטויה.

רק כשנצא מהמקדש, ירמוז לנו סאפוט המדריך, שהאתר עבר עבודת רסטורציה ושימור. ורק בתחנה הבאה, נבין את כוונתו. עכשיו כולנו כבר נופלים אל ויכוח נוקב, בדבר שיחזורים והמקור, מזויף? חוטא למציאות? האשכנזים חושבים שכן....

אנחנו עוצרים בצד הדרך לארוחת צהריים חביבה, Palmboo, קוראים למסעדה, שיושבת על מה שהם קוראים ה׳בריכה׳, אגם מלאכותי שיותר מזכיר ביצה:-) אורז מטוגן עם ירקות מרק נודלס ועוף, סטאי עוף ושייק פירות. שום עיצוב או סטייל אבל טעים במיוחד.

משם לעוד מקדש, (Ta Prohm), שנבנה גם הוא באותה התקופה. זהו מקדש בודהיסטי גדול, ששוכן בתוך צמחיית ג'ונגל סבוכה. עצי ענק ושורשים מתפתלים חובקים את אבני המקדש בסמביוזה מושלמת, עד שלא ניתן לדעת מי אוחז במי, ומה יפיל את מה.  תחריטים ותגליפים של נשים חושניות חשופות חזה וראשי נחשים. בתוך המקדש, מבוך קסום של מסדרונות ושל אבנים. ברקע, קולות עבודות הבניה והשחזור, סאפוט מספר לנו על עבודת השימור, ממיספור האבנים, עבודת פאזל קפדנית, מלט בין האבנים, וידי אמן על התחריטים. ושוב אנחנו נופלים לאותו הדיון על חשיבותה או טעותה של עבודת הרסטורציה, מהי אומנות ומהי אמנות. א׳ מעלה  את הטענה, שעבודת השימור מכניסה כסף לקופת המדינה ומבטיחה את קיומם העתידי של המקדשים, יש בכך, אני חושבת לעצמי.

ביציאה, נלך בעקבות המוסיקה לקונצרט קמבודי בחיק הטבע. להקת קטועי גפיים על כלי מיתרים, מיטיבה לנגן ולשיר. אנחנו למדים שרק לאחרונה, ניקו חלק משדות המוקשים, שריד מהימים החשוכים של הקמר רוז׳. הנכים כאן הם תזכורת כואבת לימים שחורים. 

בחזרה, יורד האסימון, אנחנו מבינים את הארכיטקטורה וההשראה של עיצוב המלון, אנגקור ואט, כמובן. 

המלון מודרני בלבן ואפור עם נגיעות של ירוק, סימטריה מדהימה, בריכות, שערים ומבואות והפנים כמו החוץ, מרגיש כאילו האדריכל עבד עם שלל מראות, בדיוק כמו במקור. אבל עוד עניין לא נותן לי מנוח, הפער בין המלון הנוצץ והנקי לאיך שחיים כאן האנשים, תנאי הטיול שלנו, של התיירים מול היומיום של האזרחים, ומה זה אם לא קולוניאליזם....

דיוויד המדריך יעשה לי קצת ׳סדר בבלגן׳ בסגנון אפוקליפסה עכשיו. הוא נולד בשנות השבעים בקמבודיה, ומספר על התקופה החשוכה בהיסטוריה. ההסטוריה  של קמבודיה היא סיפור של מדינות שכנות שלוטשות עיניים לגבולה (ויאטנם ותאילנד), של קולוניאליזם מכוער ומלחמת עצמאות עקובת דם עם צרפת. של התבוצצות מלחמת ויאטנם וצבא אמריקאי מפציץ אך גם תומך ומחמש את השכנה. של מאבק המעצמות ארה״ב וברה״מ, מאבק בין המערב למזרח, בין דמוקרטיה לקומוניזם, בין קפיטליזם לסוציאליזם. סיפור חשוך של הקמר רוז׳, שלטון טרור ואימה, שנים של ׳טיהורים׳ ׳חיסולים׳ ומלחמת אחים. שנים של רעב ומחלות, שנים בהם הידלדלה אוכלוסיית קמבודיה ב1.7 מליון ויש הטוענים שהקף ההרג והתמותה עלה על ארבעה מליון, שואה.

גם היום נשמעת ביקורת נוקבת כלפי ראש הממשלה, שמכהן בתפקידו כמעט שלושה עשורים, נתמך על ידי ויאטנם, יוצא הקמר רוז׳ לשעבר. בקמבודיה מתקיימת מונרכיה קונסטיטוציונית, סימבולית. למלך בן השישים תפקיד סמבולי בלבד, בחירות נערכות אבל הציבור קטן אמונה ומאמין שהשחיתות פושה בכל, גם בשלטון . קמבודיה, היא מדינה נחשלת, מהעניות בעולם. בימים השחורים של שלטון האימה של הקמר רוז׳, הוצאה להורג השכבה המשכילה, התושבים הוכרחו לעבור לכפרים ולייסד חברה חקלאית, כך איבדה קמבודיה במחי יד את המשכילים, העירוניים והיזמים. העדר השכבה החברתית המשכילה כמו גם מערכת החינוך הכושלת, מהווים היום מכשול להתקדמות והצלחה.

יום שני

את היום השני אנחנו פותחים בשיט תעלות בערוצי המקונג, להכרת הכפרים הצפים. Floating Village , דיוויד מספר לנו שיש כמאה ושבעים כפרים כאלה, שחיים על המים ממש, בעוני מחפיר ובתנאי מזג אויר קשים של גאות ושפל. בתים, בתים מטים לנפול על כלונסאות, וככל ששטים בערוץ הנחל, פוגשים עוד צריפונים ופחונים, ואלה ממקומים ממש על המים. מנזרים, בית קברות  ומצבות בשלל צבעים, נזירים בכתום, פעוטות וילדים בלויי סחבות בסירות מאולתרות, תלמידים בסירות בדרך לבית הספר בתלבושת אחידה, דייגים מנפים דגים עפים ברשתות צפופות, חוואים על סירות מוכרים מרכולתם, כובעי קש, תחנות דלק מאולתרות פזורות על הנהר, עוני מחפיר נגלה לעיננו ומזמן שיחה מעניינת על כמה נמוך אפשר לרדת.

אנחנו למדים על שפת הקידות, גם שם אין שוויון.  ככל שהיד עולה, כך יש יותר כבוד וכוונה בקידה. הקידה העליונה ביותר לאל, ויש גם אחת אנשי דת, למורה, לבוס, להורה, לאח בכור. דיוויד מספר לנו שהחברה הקמבודית  היא מסורתית, נישואי שידוך עדיין מקובלים.

משם אנחנו ממשיכים ל Beng Mealea, מקדש עוצר נשימה, שטרם שוחזר. נחשים בעלי שבעה ראשים מברכים אותנו לשלום. מצידנו שלטים, המלמדים, שמשימת נקוי המוקשים נעשתה בחסות הגרמנים. המקדש הזה הוא חוויה אותנטית במיוחד, אנחנו צועדים בין הריסות, אבנים עצומות שחורות, מוליכות אותנו להרפתקה של ממש. אנחנו מטפסים, עולים במדרגות ומגלים את קסם המקום. הקטנה כולה התלהבות מצחיקה במיוחד, כשהיא מספרת לנו שאנחנו ממש עכשיו ב׳temple run'. והאמת לא רחוקה... הסרט של דסני 'Two Brothers' צולם כאן כמו סרטי אינדיאנה  ג׳ונס, שצולמו באנגקור ואט, וסרט של אנג׳לינה ג׳ולי, שמאז אימוץ מדוקס בנה הפכה כאן לסוג של אלה מושיעה.

את היום אנחנו מקנחים בקפה מתוק במיוחד, The Glasshouse , קוראים לפיטסרי הקטן, שלבש כולו חג לכבוד חג המולד. גלידה ביתית, אספרסו איכותי ושלל מאפים, ממתיקים שעת אחר הצהריים.

יום שלישי

משכימים קום כשעוד חשוך בחוץ... בחמש לפנות בוקר, אחרי שהצטיינו בקפה ומאפה, אנחנו יוצאים לדרך, לחוויה קסומה, לחזות באנגקור ואט בזריחה. המוני תיירים חמושי מצלמות כבר ממתינים לבאות, שעה ומחצה של המתנה שווה, התמונה מתחילה להתבהר באיטיות מחשכה מוחלטת לעלטה, אפלה, אור ראשון, השמיים נצבעים באדום, והנה גברת חמה זורחת באור בוהק, בוקר על המקדש, מנצנץ. השתקפות המקדש בבריכה (ביצה;-) עם חבצלות מים והמוני תיירים, גורמים לנו להנות לא פחות מהנוף האנושי, אנחנו מסתובבים לצלם את הקהל המצלם, ונשבים ברגע הצבעוני. נזירים בכתום בוהק, פלשים מאירים, מצלמות בשלל גדלים, חוויה של פעם בחיים.

משם לעוד מקום מרשים, Angkor Thom, אנגקור תום, מרחק קילומטרים ספורים מאנגקור ואט. אנחנו מגיעים בשעת בוקר מוקדמת לפני המון התיירים ולמדים, שבמתחם הזה שנבנה במאה השתים עשרה, חיה משפחת המלוכה. כניסה בשער מלכותי מאבן כשמצידיו זוגות פסלי אלים (אחד מחמישה), מבשרים את הבאות, אנחנו בדרך לבאיון Bayon, מקדש מפואר. 

במקור היו בבאיון כארבעים ותשעה מגדלים מעוטרים מארבעת הצדדים בפניו המחייכות של בודהה, המשקיף ממרום מושבו אל המבקרים. כיום, נשתמרו שלושים ושישה מגדלים. עיניו העצומות / פקוחות / מחויכות של בודהה עוקבות אחרי שלל התיירים ומביטות מכל זוית וכל חלון, נראה כאילו הוא שם איתנו בכל מקום. רואה ונראה, משכין שלום ושקט על העולם, גדול מכולם. עכשיו אנחנו פוסעים לחוויה נוספת ומהנה, רכיבה על פילים, ומי שמיטיב להכיר אותי, יודע שזה בהחלט יציאה מה comfort zone שלי .

על דרגש עץ מקושט עיטורי זהב ומרופד בקטיפה אדומה, יושיבו אותנו אחר כבוד לטיול מגובה פיל. אנחנו פוסעים בג׳ונגל, רכובים על פיל, מתנועעים לקצב החיה העצומה והעדינה הזאת. ברקע, נופי הבאיון, פרצופו של בודהה מברך אותנו לשלום, וקופי יער רבים, משתובבים ומשחקים. נחלוף על פני שער בן מאות שנים, נחייך לתיירים המצלמים, נרגיש לרגע כמו ׳סלבריטאים׳. כשנגיע לתחנה נפנק את הפילים האמיצים בארוחה, אננס טרי מהעץ, יחלקו הילדים לפיל המקסים, החדק הארוכה תישלח בנימוס ועדינות, את הפרי הוא יפריד מהענף ויאכל בשמחה, העיניים יחייכו אלינו בהכרת תודה. 

לי, המדריך שלנו, יפה עיניים ונעים הליכות מספר לנו על משפחתו, משפחת דייגים, שמתגוררת בכפרים הצפים, בהם טיילנו אתמול. הוא מעולם לא עזב את קמבודיה, גם לא למדינות השכנות. כשאנחנו שואלים מדוע, הוא משיב במבוכה, שאין לו דרכון. מחיר הנפקת דרכון בקמבודיה, הוא יקר המציאות... עוד דרך שמצאה לה הממשלה לכפות על אזרחיה חיים בתחומה.

בדרך לשדה התעופה בסיומם של שלושה ימים מרתקים ומהנים, נראה את קמבודיה בעיניים אחרות. מדינה מוכת אסונות, שקמה על רגליה הקטועות רק בתשעים ואחת. מדינה ללא תשתיות, בלי כבישים, עם מערכת חינוך כושלת, מערכת בריאות רעועה, מטבע חלש, ממשלה מושחתת. ונשאל את עצמנו, מה עתידה, מה מזמנות לה השנים הבאות, איזה עתיד יש לילדים ברחובות, והאם האחריות היא על המערב, אנג׳לינה ג׳ולי יש רק אחת.

בשבוע הבא, ויאטנם, המסע שאחרי...

תזכי למצוות

״תזכי למצוות ומעשים טובים׳

הוא אומר לי, מאז שהייתי ילדה קטנה,

כשהבאתי מתנה, כשהצלחתי במשימה,

כשסיפרתי לו על מחווה טובה.

זאת התגובה של אבא שלי.

במקום להגיד לי תודה, לתת לי מחמאה, 

הוא מברך אותי,

שאזכה למצוות ומעשים טובים.

שנים, היה זה המשפט, מושא לבדיחה, 

להלצה משפחתית, 

לחיקויים משעשעים במבטא צרפתי.

לאחרונה, משבגרתי ואני באה בימים,

(וגם בלילות, אבל אף פעם לא כמצוות;-)

אני מוצאת הרבה עומק ואמת בזה הפתגם,

שמקורו יהודי והוא לא שם אותי במרכז.

״תזכי למצוות ומעשים טובים״,

תרווי נחת מעשיה ונתינה,

כמה חוכמה וזכות במשפט קצר אחד.

בעידן שכולו ׳אני׳ ו׳אני׳, ׳לי׳, ׳לטובתי׳,

׳רצוני׳, ׳צרכי שלי׳, ׳בשבילי׳, 

מכילה האמרה הזאת בתוכה, 

ערכים, שכבר פסו מן העולם.

ואין ראויה מזאת הברכה,

לברך את כולנו לרגל השנה האזרחית החדשה,
הבאה עלינו לטובה.

׳שנזכה למצוות ומעשים טובים׳,

ונאמר:  אמן! כן יהי רצון!

יצא לי פוסט נאיבי משהו,

תודו על האמת, 

רק כך ניתן לברוא עולם טוב יותר.

אמהות ובנות בעיר של מלאכים

אני חושבת שהאתגר הכי גדול שלי בהורות (אם לא בחיים בכלל....),
הוא להיות ברגע.
להיות קשובה עד הסוף בשיחה עם הילדים,
להנות משעת משחק, מקריאת סיפור, מיצירה,
בלי הסחות, בלי שיחות טלפון נכנסות, בלי לקרוא מיילים,
בלי לסמס תוך כדי...

פשוט להיות. 

ועוד אתגר, לא קטן, הוא להיות שם בנפרד, אחת על אחד/ת.

להתחלק, לתת לכל אחד מילדי תחושה, שהוא יחיד ומיוחד,

שיש לנו מערכת יחסים נפרדת, עצמאית ובלתי תלויה.

וזה לא תמיד עובד, למען האמת, רוב הזמן זה לא עובד.

אבל יש פעמים, רגעי הזדמנות נדירים, של זמן איכות מיוחד.

ועם השנים נוכחתי לראות, שזה לא בהכרח מצריך מאמץ,

לא צריך להיות יקר, לא חייב להיות רחוק.

אבל כן מתבקש לפנות לכך זמן ומקום,

להגדיר על הלוח זמן לבילוי, לחסום עניינים אחרים.

וכך, לקראת יום ההולדת של הסנדויצ׳ית המתוקה,

ארזנו את עצמנו ליומיים של פסק זמן ב LA בעיר הגדולה.

(בדיעבד, יכולנו לעשות את זה גם בSF השכנה, או בתל אביב האהובה)
התמקמנו בסנטה מוניקה, במלון קוקטי על חוף הים עם בריכה קטנה ואוירת חג.

לא נוצץ, לא מנקר, אך שובה את הלב.

עיצוב מודרני חם עם נגיעות קליפורניות, צדפות וים.

מסעדה ובליבה, מטבח פתוח ומזמין, שמגיש ארוחות בוקר מלכותיות,

עם ניחוח ביתי, רענן ובאוירה נינוחה במיוחד.

כעבור דקות כבר התחלנו לתור את השכונה.

שדרות דקלים, טיילת לאורך הים, חוף חולי רחב במיוחד,

מסעדות, בתי מלון, שמש מלטפת,

ונשות LA, שנראות כאילו פסעו החוצה מתוך איזה סרט.

מוקפדות, לבושות, מנותחות, מבליטות, על עקבים מעכסות, 

ה מ ק ו ם, לpeople watching, אחת ההנאות הכי גדולות לבנות!

התיישבנו ב Blue Plate Oysters , לארוחה פותחת.

(תודה סולי על ההמלצה, כמו תמיד, בסטייל ואנינה)

שיחה אינטימית של בנות קצת הא ודא והרבה תובנות.

משחקים שטותיים, אנחנו בונות סיפור, מילה למילה, משלימות תמונה.

מדמיינות את ההפך הגמור מנפשנו התאומה וצוחקות ללא הפסקה.

משם לLA, לחויה מקומית, במוזיאון הGrammy המדליק.

שלוש קומות שמספרות סיפור, על התפתחות מוסיקלית, זרמים והשפעות.

אנחנו לומדות על gospel music, בלוז וג׳אז, מתנועעות לקצב הפופ והדנס.

מלחינות, מתופפות וגם מתקלטות, במוזיאון חוויתי עד מאוד.

הכל, הכל Hands On, אינטראקטיבי וקיצבי. 

ולקינוח, פתיחה של תערוכה לזכרה של וויטני יוסטון 

עם כל המי ומי, שאינני מכירה, ובכל זאת נקלענו לחגיגה.

ואת ההמלצה הזאת, נזקוף לזכותם של הזוג ברילקה,

וזאב, שכבר מזמן הוא מכונה בפי ״ז׳ נסיעות״,

ואני רק מחכה ליום שבו יפתח משרד תיירות משלו.

עכשיו להוליווד, לשדרת הכוכבים המשמימה,
וכמה מפתיע, מצלמים כאן סרט.
הרחובות סגורים, אמני רחוב לצד הומלסים, צפיפות, פקקי תנועה.

סקרנים מתקבצים, שוטרים עייפים.

וכל ההמולה בהחלט שוה את המאמץ,
אנחנו בדרכנו לצפות ב Cirque Du Soleil  המפורסם.
לא, זאת לא פעם ראשונה, אבל בכל פעם מחדש אני מופתעת מהעוצמה.
 Iris כך קוראים למופע, וכיאה, לבירת הקולנוע העולמי,
מופע על חושי, שמספר על הולדת הקולנוע ועולם הסרטים.

לולינות מרשימה, דמויות גרוטסקיות, משחקי אור וצל,
סרט מוקרן לצד משחק על במה, אקרובטיקה ופעלולים,
תלבושות מרהיבות ומוסיקה איכותית. 

ועוד ביקור בMOCA, מוזיאון אח לMOMA, אמנות מודרנית, 

במבנה מרשים, פסל סביבתי וחנות מזכרות, שגורמת לנו לאבד דקות ארוכות.

מה לעשות... ? בנות!

למחרת בבוקר, אנחנו צועדות במרץ על Montana Ave,
ושוטפות את העיניים, בחנויות נפלאות, בגדים, תכשיטים,
הלבשת בית, צעצועים, מוצרי תינוקות, ניר ואריזות, מסעדות מצוינות,

בתי קפה וגלידריות...
בקיצור, כל מה שנפשכם חשקה, ממש כאן ברחוב אחד.

מאחר וקצרה היריעה מלהכיל, אמנה בפניכם רק מקומות בודדים,
לצד חנויות ורשתות מוכרות ואהובות כמו Luci, Janie and Jack, Papirus,
יש גם חנויות קטנות ורשתות בוטיק מיוחדות.

נתחיל ב RUTI, חברה מוכשרת ויזמית נועזת, שפתחה כאן את חנותה השלישית
(מאז נפתחו עוד שתי חנויות נפלאות של אופנה ישראלית לגמרי out of the box:-)
אופנה מתוחכמת ומחמיאה, שיק ישראלי, עיצוב נקי פתוח ומזמין,
והtouch של חברתי היקרה ניכר בכל פינה.

 Jonathan Adler מעצב נפלא, שביקור בחנותו, תמיד מעורר השראה.

The Quilted Monkey, חגיגה לעיניים של שטיחים וסלים ארוגים, 

הפתעות וצבעוניות מאוד יצירתית. Pom Pom והחנות של Rachel Ashwell,
סגנון Shabby Chick, שתמיד גורם לי להתרגש.
חנות נהדרת Giggle, למוצרי תינוקות ופעוטות, שעושה חשק לקנות,
(וכן, גם קצת להרות...)
ועוד עצירה ב Monalina, לקנות לקטנה מתנה סמלית מאחות גדולה.
חנויות מתוקות לבגדי ילדים כמו Peek,
וחנויות להלבשת בית ורהיטים, סתם להסתובב ולהסניף. 

ומכאן על אופניים אפשר להרחיק
לVenice Beach השכנה, 

להחליף לאוירה לא מעונבת וזרוקה,
או לשוטט ברחוב Abbot Kinney,
שהתחדש מאוד בשנה האחרונה
(אגב, עוד חנות של RUTI שם)
ורותי מספרת, שהרחוב הזה הוא כולו סצינה מסרט,
אוירה בוהמיינית עם שיק של בוטיקים מקסימים,
לדגום חנויות, ללגום קפה, לעצור ולהסניף
אורבניות זעירה בפרבר קליפורני שטוף שמש.

קצת לפני שעולים על הטיסה חזרה,
אנחנו מקנחות ב 'Bottega Louie',
מסעדה, מאפיה, שוקולדיה, מעדניה.

עוד המלצה של ליסי וזאב, שהיא כרגיל מוצלחת ביותר.

מקום ייחודי, מן Eatly NYC, בזעיר אנפין.

אוכל גורמה, עיצוב נקי,
מטבח קליפורני עם טוויסט צרפתי.

אני מתענגת על כוס יין, סלט וארטישוק על הגריל,

נהנית מכל ביס, וגם סתם מלהתבונן סביב.

ואחר כך סבוב מעוצב בחלונות הראווה, 

בשפע עוגות, מגדנות, שוקולד, לחמים ויינות.

אפשר לארוז הבייתה, לשמר את הטעם והריח,

של בילוי אמא ובת, משגע!

על כביש מספר אחד must

לפעמים, כשהשמש זורחת על כרמל ושורה עלי הרוח,

אנחנו אורזים סל פיקניק ומחצלת, ונוסעים דרומה.

הרכב מתמלא במוסיקה וקולות ילדים, 

הרוח מבדרת את שערי וחיוך רחב על הפנים,

נופי כביש מספר אחד הולמים בי בחוזקה,
מראות Big Sur עוצרי נשימה.

כחול עמוק של ים, מפרצונים קסומים,

צוקים מתחדדים, גשרים בני עשרות שנים,

ציפורים נדירות, צפרים חמושים במשקפות, 

יערות בירוק על גווניו, סלעים, כמו פיסל אותם אמן.

נקודות תצפית, טיילים, טרמפיסטים וכלבים,

פרות רועות, שדות חרושים, רמזור זמני אחד,

ומגדלור מיוחד.

הכביש הזה גרם לי להתאהב בקליפורניה,

ועד היום, הוא גורם לי להתפרצות רגשות,

לאהבה עצומה לטבע ונוף, 

לחברים, למשפחה, למי שאיתי,

ומי שרחוק, לחיים ולהנאות.

לפני שנדרים, נעצור לתדלק בתחנה "סלברטאית"
על כביש מספר אחד,
(מיד אחרי כרמל ושמורת הטבע
Point Lobos המקסימה, ראו פוסט),

תא טלפון אדום, חנות קטנטנה עם בגט טרי מדי בוקר,
להוסיף לסלסלה. 

ואם היטיב איתכם היום והגלריה פתוחה,
Winters Fine Art Gallery

תוכלו להכנס לתערוכה של אמנים מקומיים
ולנוח קצת בגן קטן וחינני.

ארוחת בוקר צופה על העתיד לבוא, 

נאכל ב  Carmel Highlands Inn

טרסה יפה מוגבהת משקיפה על נופי כרמל והאוקיינוס,

את האורחים מציידים במשקפת ובאווירה, 

עכשיו כבר הרשות נתונה להנאה רבה.

לפני שתפנו לצאת, הביטו במכתבי התודה מלפני שבעים שנה,

(הסתכלו בחיוך על התעריף:-)

וראו זה פלא, מה שהיה, הוא שיהיה,

נפש האדם חפצה טוב מיסודה,

טבע, נוף, ים, מסעדה משובחת, ומקום להניח את הראש,

היה נכון לאז כמו לעכשיו.

בוחרת להתחיל ב Bixby Bridge 

ובאומן מקומי, שמצייר את הגשר הזה כמעט מכל זוית.

ביקור אצלו בסטודיו הוא תמיד חוויה, גילוף בעץ וציורים צבעוניים במיוחד.

כמו כל הדברים הטובים, הוא נחבא אל הכלים וקצת קשה למצוא...
אם נוסעים לכיוון דרום,
פשוט צריך לפקוח עיניים לשלט קטנטן בצד הדרך מצד ימין,
לפני הגשר, שלט, שמזמין עצירה וכניסה.

אגב, הגשרים היפים כמו גם הכביש, נבנו במסגרת,

עבודות יזומות לשיפור המשק והכלכלה של ימי המיתון הגדול,
על יד הגשר, חובה לעצור לתמונה, כמו בשאר נקודות התצפית בסביבה.

את המבקרים מהארץ אנחנו תמיד לוקחים לאותו יום טיול,

הליכה קצרצרה למפל מקסים שנשפך לים
ב Julia Pfeiffer State Park,

מסלול קליל בטבע, ובליבו מנהרה, 

ובקצה, ׳אור׳ בצורת נוף קליפורני, מרשים מאוד.

משם, עם הסל, הפיקניק, והכלב,
אנחנו מדרימים ל Pfeiffer Beach, 

חוף סודי, שרק מקומיים מכירים, דרך לא דרך, צרה ומשובבת,
לצד נחל זורם, סוסים ובתים זרוקים, מובילה בסופה להפתעה יפה.
חוף עם קשת סלעית ענקית, יפה כמו בתאילנד ומקסיקו השכנה,
דיונות עצומות, הילדים נהנים בחול לגלוש ולהשתובב,

(מגלשות השלג בהחלט מתאימות לבילוי שכזה),

וליאו הכלב מכשכש ומתרגש. 

בצל, אנחנו פורסים מחצלת ופשוט נהנים לשבת.

ארוחת צהריים אנחנו אוכלים על גג העולם ב Café Keva
מרפסת נהדרת עם נופים כמו מסרט, פניני וסלט,

כוס יין, קפה ומאפה, ה מ ק ו ם לארוחה ולהפוגה.

שיטוט קל בחנות המזכרות, תכשיטים, צעצועים, ספרים וערסלים, בגדים,
כרטיסי ברכה, כלי בית וטקסטיל, ועוד מיני קיטש, כאלה, שאף אחד לא באמת צריך. 

למעלה, Nepenthe המסעדה,

שמהנה בעיקר בגלל תנורי אש מעוגלים בחוץ, 

ונוף עוצר נשימה, אבל האוכל, אני עדה, לא מי יודע מה....

מקום לקפה נוסף או ללאנץ׳, שנראה על פניו  לא מרשים כלל וכלל,
בסמוך לתחנת דלק וחנויות 'זרוקות',

 Big Sur Bakery &  Restaurant

קוראים למקום הקטנטן והאוכל, חבל על הזמן...!

ואת הקרדיט ניתן כמובן למיכל.

עוד נקודות משובבי נפש לעצירה,

רק שהם מצריכים תיאום והזמנה.

המגדלור Point Sur הוא הפתעה אמיתית,

טיולים מאורגנים עם עם הסטוריה ורכילות מקומית,

דרך מרשימה ופעילות גופנית בסגנון טיפוס לפסגה,

כמאה מדרגות יוליכו אתכם לפרס, נוף מרהיב במיוחד.

ב  Esalen מתקיימים סדנאות בשלל נושאים,

לזוגות, משפחות, מטפלים ואנשי עסקים. 

מסודות האהבה, ליוגה למתקדמים, אמנות, ריקוד

והמפתח לאושר העולמי.
הכל כאן בשילוב מעיינות חמים ואוירה קליפורנית צבעונית. 

והספריה של הנרי מילר, שהתגורר בביג סר שנים רבות,

משמשת היום כמרכז אמנות קטן,

המעודד יצירה ואמנים מקומיים, גלריה מתוקה וספריה מקומית.

ופעם, במסגרת ההרפתקנות ורוח הגילוי,  

ניסינו להגיע לחלק מהאתרים לא דרך כביש מספר אחד....

שכרנו ג׳יפ, ובדרכים לא סלולות, הדרמנו והרעדנו קלות, מצפים למראות.

היה חביב וחויה, אבל הלב נפתח כשגילינו מחדש,

שאנחנו בכביש מספר אחד.

וכבר כתבתי שני פוסטים על Carmel הגבירה המצודדת,

ועוד אחד על Moterey,

וגם על San Luis Obispo,

בקיצור, אם אתם תושבי העמק,

בחופש הבאה אתם מסודרים.

ואם עשיתם את כל הדרך מישראל,

קבלתם הרגע סודות של מקומיים:-)

בגלגול הזה

׳שרוני, את יודעת שראול נפטר?׳

אמא שלי אומרת לי באחת משיחותינו בחודש האחרון.

שנים שלא ראיתי את ראול,

חבר משפחה רחוק ואבא של אורי ורוני,

וזה צובט לי בלב.

ראול, כמו שאני זוכרת אותו,

היה יורד על סטייקים ב׳נלו׳ באמצע הלילה,

מאכיל את כל הפלוגה של אורי,
ראול, שהיה מאוהב כמו נער, באגי היפה,

ראול, שנהג להביא איתו ניחוחות חו״ל ומתנות לכל,
ראול, ש כ ו ל ם רצו בקרבתו,

ראול של עין גב, ראול אבא/סבא מדליק,

נדיב, הדוניסט, מצחיק.

מה לו ולאיש הזקן, שזה עכשיו נודע לי שהוא מת?

החודש אני מתבשרת על מיתות רבות,

אח של קרול, אח של אברהם, אבא של דפנה, 

אמא של עופרה, אמא של ארי,

דב לאוטמן, אריק איינשטיין, ספי רבלין,

נלסון מנדלה לוחם חופש ושוויון זכויות, 

דניאלה להבי, ה מ ע צ ב ת של המדינה,

ואסתר שטרייט וורצל, 

שהייתי מכורה לספריה בנעורי.

כנראה משעמם לו ליושב במרומים,

שהוא מקבץ סביבו, בזמן קצר,

כל כך הרבה אנשים מקסימים.

עוד אפשרות, שלא הייתי ממהרת לפסול,

על סמך הכרות עם הנפשות הפועלות,

שיש שם למעלה, מי שמארגן מסיבה,

פעם ראשונה שאני שמחה לא להיות קרואה;-)

אני מתבוננת בצער, בכל חברי שהתייתמו,

ומבינה, שהפכנו ׳תקליט׳, ונכנסו למועדון חדש,

בו ההורים מזדקנים, וברפרטואר,

יש מחלות, לוויות ושיבעות.

המוות הוא חלק מהחיים, לא?

וכמה שזה נשמע נורא, 

דווקא בזכותו יש טעם להיותינו כאן.

זה רק משום ש׳חיים רק פעם אחת׳,

יש לחיינו על פני האדמה, טעם ועוצמה.

ועוד תובנה, מתיישבת לי אי שם חזק,

בכל גיל זה עצוב להתייתם.

ואיך על אף שכולנו יודעים שאנחנו בני חלוף,

עדיין הסוף מכה בנו פתאום,

כאילו ללא הכנה, בלי שהסכמנו,

בלי ששחררנו, מבלי שאמרנו מילה אחרונה.
כמה חשוב לומר שבחו של אדם בפניו,
בטרם יהפוך הספד, כפי שכותב,
יצחק שלו.

אז לכל החברי׳ה העליזה,

שעלתה בחודש האחרון אל על,

תחגגו שם ב׳פרטיה׳ יוצאת מן הכלל,

שימו את ראול על האוכל,

את דניאלה על הסטייל,

את אריק על המוסיקה,

וריבלין על הצחוק,

ותשמחו שם למעלה,

כי הייתם, ועשיתם, והשארתם בנו חותם,

ותחגגו שם בשמים, כאילו אין מחר....

ואנחנו מבטיחים להמשיך לחגוג כאן ועכשיו.

 "שירו נא למתים בטרם ימותו" / יצחק שלו

 

שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם

לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין

אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם

בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה

הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי

שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.

כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח

וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת

הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד

הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי

שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה

רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא

הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,

וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם

הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים

שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ

בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!

דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.

הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא

עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,

אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -

לָהֶם הוּא!

שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם

גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת -

לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם

וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן ... שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן

יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם -

לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה ...

שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ ... 

עסק חברתי

לפעמים מזמנים לנו החיים, חוויות מיוחדות,

קצת יותר עמוקות.

כאלה, שגורמות לי לחשוב מי אני? 

מה ייעודי? מה יישאר אחרי? איך עושים טוב?

איך משנים את העולם? זה אפשרי? לא? קצת נאיבי מצידי...?

אני מוכרחה להודות, שהנושאים הללו עדיין מעסיקים אותי,

בגילי המופלג, עדיין איני יודעת, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, 

עדיין יש לי קושי עם העיסוק האסתטי שבחרתי לי, 

שעוסק כולו בצורה ואין לו עומק,

ועדיין, בכל הזדמנות אני ׳בורחת׳ בחזרה לעשייה חינוכית,

שגורמת לי התרוממות רוח וסיפוק.

וכך, סביב ענייני קהילה כאלה ואחרים,

על כוס קפה בעמק, משדלת אותי טלי עם עיניה היפות והחכמות, 

להתלוות ליום עם IVN, היא מספרת לי על יזמות, עסקים חברתיים ועשיה טובה.
מבלי שהספקתי למצמץ, אני מוצאת את עצמי בעולם אחר.
סיור עסקיים חברתיים עם IVN , קרן, ששמה לה למטרה להצעיד קדימה, עסקים חברתיים בישראל.

 

מהו עסק חברתי?

״עסק חברתי הוא התאגדות שנוסדה במטרה לטפל או לקדם אתגר חברתי או סביבתי תוך שימוש בהתנהלות ובמתודות עסקיות. עסק חברתי מנהל שורת רווח כפולה - פיננסית וחברתית\סביבתית. מטרתו הראשונה היא קידום המטרה החברתית, ולאחריה השאת רווחים, זאת בשונה מהמגזר העיסקי המפעיל לעתים תוכניות של אחריות תאגידית בו המטרה הראשונה הינה השאת רווחים, ובשונה ממוסד ללא כוונת רווח שאין בפעולתו שום מטרה להשאת רווח״

 

קיימא

זה היה יום חול סתוי, שמיים בהירים ותכולים, 

טיפסנו אל הגבעה, לנוף הררי במבואות ירושלים,

לצפות הלכה למעשה, בציונות מן הזן החדש, 

ציונות נוסח ׳קיימא׳ בבית זית.

השם ׳קיימא׳ מתייחס לאדמה, לקהילה ולדור הבא,

כל אלו מתקיימים כל כך יפה במיזם.

קיימא היא חווה לגידול ירקות בשיתוף הקהילה,

המאפשרת תעסוקה חקלאית מלמדת בקרבת האדמה

ומסגרת תומכת לבני נוער בסיכון, שלא השתלבו בבתי הספר.

את התוצרת החקלאית, אורגנית וטרייה, 

מוכרים לישובים בסביבה.

ארגזי ירקות העונה במשלוחים טריים לבית הלקוח, 

מגיעים פעם בשבוע. ההכנסות קודש לקיום החווה, 

למשכורות, ולמקומות תעסוקה לנוער מנותק.

כך מדי יום ביומו בשעת בוקר מוקדמת,

מגיעים בני נוער, שנפלטו ממסגרות חינוכיות,

לעבודת אדמה, עבודת כפיים.

שישה חודשים של הכשרת הקרקע וסילוק אבנים,

מלחמה באדמה סוררת ועקשנית,

הולידו חווה ירוקה וחיננית.

׳אנחנו לא עובדים סוציאליים, לא מדברים על הקשיים, 

אלא בעבודת כפיים, מקנים כישורי חיים׳, אומרים יוני וארז, המייסדים.

עם כובע קש, חולצה משובצת ונעלי עבודה גבוהות מלאות בוץ,

הם מספרים על החזון והדרך. 

החזון, שלוב של נוער מנותק במסגרת חקלאית,

הקניית מיומנויות עבודה, אחריות, חריצות, דבקות במשימה, 

לצד הפרחת אדמת הטרשים של הרי ירושלים, 

וגידול חקלאות אורגנית לחינוך לתזונה בריאה לסביבה.

ואני מביטה סביב, נושמת מלוא הריאות אויר הרים צלול,

וחושבת לעצמי, החבר׳ה האלה מפריחים את השממה והנשמה,

תרתי משמע.

הבית של סוזן

הבית של סוזן הוא מקום, ששורה עליו השכינה.

אנחנו פוגשים את איל המייסד, ואת אביטל המנהל,

אנשים מיוחדים, מעוררי השראה.

במהלך הביקור, יצטעפו העיניים לא אחת.

הבית של סוזן נוסד ב 2002, לזכרה של סוזן קפלינסקי ז״ל.

את הבית יסד איל, בעלה, ששם לו למטרה להחיות את חזונה.

החזון, עזרה לבני נוער באמצעות עשייה אמנותית, מתוך האמונה,

כי לאמנות ולעבודה, סגולות ריפוי והבראה.

איך זה עובד?

אביטל ואיל, אוספים מרחובות ירושלים, נוער בסיכון, נוער מנותק,

שנפלט ממסגרות חינוכיות.

הבית של סוזן, הוא מסגרת תעסוקתית, 

מפעל יצרני ואיכותי המעסיק אמנים לצד בני נוער.

האמנים, בוגרי בצלאל, מעצבים, בני הנוער,עובדים ויוצרים.

כלי זכוכית ויודאיקה, חרוזים ותכשיטים, ופאזלים מעץ תלת מימדיים,

מיוצרים במפעל הקטן.

הנוער רוכש מקצוע והרגלי עבודה, לצד מסגרת תומכת,

ומשכורת קטנה, המאפשרת לו להתקיים בכבוד.

המוצרים, נמכרים וממנים את המקום.

בכל יום שתי משמרות עבודה, וארוחת ערב/צהריים חמה,

שבני הנוער אמונים על הכנתה.

ימי הולדת וחגים, נחגגים כאן ברוב שמחה,

כמו גם טיולים ותוכניות העשרה, אוזן קשבת וחיבוק חם,

הם חלק מהחבילה, ו voilà

כבר אמר מי שאמר...

׳כל המציל נפש אחת....׳

אביטל, בנועם הליכותיו, ובחיוך כובש,

מתאר את הנוער איתו הוא עובד.

הוא מספר על נוער בסיכון, שמגיע משכבות מצוקה,

ונאלץ להתמודד עם קשיים של חיים במשפחות לא מתפקדות או ברחובות.

׳לנוער בסיכון, אין דמויות לחיקוי, אין דוגמא להצלחה, אין חלומות...׳, הוא אומר.

הבית של סוזן, מעניק לילדים חוויה אחרת, של קהילה יצרנית,

מיומנויות לחיים, ביקור סדיר, שפה והתנהגות נורמטיביים.

לכל אלו, השפעה מיידית על הדימוי העצמי והתפקוד,

ומכאן, השמיים הם הגבול.

כששואלים את אביטל, מה נחשבת בעיניו ׳הצלחה׳,

הוא אומר ששרות צבאי, עבודה או לימודים,

הם כרטיס כניסה לחברה, 

ולפיכך, משקפים הצלחה גדולה.

את הביקור המרגש, אנחנו מסיימים בשופינג,

מגש מזכוכית לחלת שבת, חנוכיה וקערת הגשה,

כבר ארוזים למתנה בידי נערה חיננית.

במחיר סמלי, 

רכשתי לי יופי של דברים ותמכתי במיזם חברתי מקסים.

קול האישה

יוזמה ברוכה שמעניקה הכשרה ותמיכה לנשים,

להקמת עסקים קולינריים קטנים.

במטבח קטנטן בפאתי ירושלים העיר,

לומדות נשים לפתח כישורי אפייה ובישול לעסקים קטנים.

במקביל, לעבודה במטבח, מוצעים לנשים,

קורסים והכשרה במגוון נושאים, מהנהלת חשבונות ותמחור ועד להעצמה נשית.

המטבח גם מעניק שירותי הזנה לבית ספר מקומי ובית תמחוי, 

המיזם הזה מוליד, נשים עצמאיות ויצרניות.

החצר הנשית

על החצר הנשית כבר כתבתי בעבר (ראו פוסט ׳יפואית׳), 

אבל אז לא ידעתי שמדובר בטרנד,

בזרם חדש.

המטרה, העסקת והעצמת נשים מהסביבה והכשרתן למעגל העבודה.

הדרך, בגדי מעצבים חדשים נתרמים לחנות,

החנות מנוהלת בידי נשים מן הקהילה, שלומדות מקצוע,

ועוברות תהליך של צמיחה והעצמה.

וכולן מרוצות, הקונות, המוכרות, וגם המעצבים והמעצבות.

עוד עסקים חברתיים מקסימים, ששווים בדיקה ותמיכה,

׳בר קיימא׳ בתל אביב, ׳מעשייה׳ בשוק הפשפשים,

ולדעתי, גם את 'אלמינא ' (ראו פוסט יפואית),

כדאי להכניס תחת אותה מטריה, 

שכן גם כאן האג׳נדה החברתית ברורה.

דבר חדש קורה בישראל, מאז מחאת האוהלים,

אנשים עושים מעשה, יוצרים בחדווה,

עסקים, שתורמים בחזרה לחברה.

עם נאיביות והשראה, בנוסח ׳אני ואתה נשנה את העולם׳,

אבל עם רציונליות והכרה, שצריכה להיות תוכנית עסקית,

שתוביל את המיזמים הללו להצלחה.

לא תרומות, לא נדבנות, לא ׳שנור׳ של עמותות,

כי אם שירותים או מוצרים, שווי כסף,

שמאפשרים צמיחה וקיום עסקי.

ואתם קוראי הנאמנים, בפעם הבאה, כשתחפצו להתחדש,

בכלי, שמלה, תכשיט או מתנה,

כשתזדקקו לקייטרינג קטן לאירוע, או לפירות העונה,
כשתרצו לחגוג באופן שמחמם לבבות,

עשו טובה, בחרו בעסק חברתי כתחנה ראשונה, 

והנה עשיתם מצווה, ויצא שכרכם בצידה.

? מותר לי לקרוא לך אריק

תמיד הרגיש לי שאנחנו קרובים, משפחה.

הישראלי היפה, עם החצי חיוך, הבלורית והסלנג,

עם חוש ההומור, הצניעות והחן.

היית שם איתי משחר ילדותי, מנעורי.

מעצב ישראליות לאומה שלמה.

את ׳השריקה של התנועה׳,

שרנו בהתלהבות וזמזמנו את הפזמון, 

(כי הוא התייחס למתחרים מהשמו״צ,

והשרוך שלנו היה בכלל אדום).

נכחת איתנו בפעולות בקן, 

בוויכוחים סוערים בין,

׳אני ואתה נשנה את העולם׳

ל׳יושב על הגדר, רגל פה רגל שם׳. 

ההתאהבות שלנו הייתה בדרך לגימנסיה,

עם הילקוט ובתלבושת אחידה,

ליוות את הנשיקה הראשונה שלי,

את האהבות הטהורות, 

את החברויות והפרידות.

׳כשאור עלה בחלוני׳,

הקשבתי לשיריך ב׳חלונות הגבוהים׳,

וכבר אז ידעתי, שכל שילוב מוסיקלי,

הוא מתאים.

חבבת עלי את אלתרמן וביאליק,

הצחקת אותי בחידון התנ״ך,

ואפילו ׳סולדת׳ ספורט שכמוני,

התחילה לחבב את ׳הפועל׳ בזכותך.

׳אמא אדמה׳, נכנסה אצלי לפנתאון,

את ׳יש לי אישה שאוהבת אותי׳,

הקדשתי באדיבותך לאימי.

׳אח קטן׳, מזכיר לי את שחר, 

מעריץ מספר אחד שלך,

הוא מאוד עצוב עכשיו.

ואפילו אלה, שנולדה אחר כך, למה שמכנים דור הY,

והתבגרה אי שם בשנות התשעים, התאהבה בך.

מה שהוכיח לי אז, 

שלשירים טובים, אין תאריך תפוגה.

ב׳פראג׳, ראיתי בך משהו חדש,

וכששרת, ׳הוא חזר בתשובה׳,

הערכתי את היכולת שלך, לדבוק בחברות ומשפחה,

גם כשהיא מקיימת אורח חיים הפוך משלך.

היית נוכח בכל תחנות חיי,

בנוף ילדותי, בתיכון, בצבא. 

שמחת אותי בימים עצובים,

הרגשתי איתך את הבית ממרחקים.

מדי שבוע כשאני מקיצה,

אני מזמרת בשמחה את ׳שבת בבוקר יום יפה׳, 

ורצה להכין לי כוס קפה.

ועל אף חיידק הטיולים והסקרנות האינסופית,

בסוף אני הכי אוהבת ׳להיות בבית׳,

׳עם תה והלימון והספרים הישנים׳.

הענקת לי רפרטואר שלם, לחלוק עם ילדי, 

׳בובה זהבה׳, ׳רוח רוח׳, ׳האיילות בלילות׳,

׳אדון שוקו׳, ׳תוכי יוסי׳ ו׳לולו הכלבה׳,

הפכו איתך לנוף ילדותם.

ועכשיו, כשהם גדלים, 

אני מתרגלת בזהירות את ׳עוף גוזל׳,

ומסרבת להאמין שאני נפרדת ממך.

את ׳סע לאט׳, אני שרה כמעט בכל נסיעה,

(אלא שאני באמת נוסעת ל א ט ...),

המחשבות שלי רצות לכל הכיוונים,

וכשאני מגיעה באיחור, 

אני מקווה שלא יתחילו בלעדי. 

ל׳יושב בסן פרנסיסקו על המים׳,

יש לי מקום מיוחד, 

אני שוטפת את העיניים בכחול ובירוק,

ומרגישה הכי קרוב ורחוק.

כששרים את ׳כמה טוב שבאת הביתה׳,

נדמה לי שזה נכתב עלי,

וכשהקלטת את ׳חוזרים הביתה׳, 

תהיתי אם לא כבר הגיע הזמן....

היית הפסקול של חיי, של מדינה שלמה,

והיום, אני רוצה כל כך להגיד לך משהו אישי,

ונופלת לקלישאה,

ולבנאליות של אינספור הספדים,

ותוך כדי כך מבינה, שמה שהיית עבורי, 

היית עבור כולם. 

איש גדול, אמן בחסד, 

סמל, ארץ ישראל היפה,

תחסר לנו כל כך.

אם מותר לי לקרוא לך אריק,

אז, אריק,

אני פשוט אוהבת אותך.