חיה בסרט

אנחנו נוסעות לנו בדרך,

אמא ופעוטה, 

ופתאום, היא מבקשת ממני play date,

עם דמות מסרט מצויר.

היא מתעקשת על הסט,

המקום, האוירה והיכן יבלו בנעימים את השעה ומחצה,

שאעמיד לרשותה.

וכל זה יקרה, בplay ground  המקסים, שמראים בתוכנית,

׳נו אמא, הזה עם הנדנדות והמגלשה הענקית׳.

הdefault שלי, מתקן אותה מיד,

׳זה לא באמת, זה בדמיון, נכון?!׳

ומיד אני מתעשתת, מחייכת ונזכרת,

איך גם אני אוהבת להיכנס לסרט.

משתוקקת להלך בגשם סוחף,

מאוהבת וחבוקה ברחובות פריז היפה.

איך אני רצה ומחסירה נשימה, כשחשבתי שאיבדתי אותו בניו יורק,

בין גורדי שחקים והמוני אנשים, 

וכמובן, הייתי לבושה, לפי צו האופנה;-)

איך גם אני מדמיינת, איים אבודים, חוף בתולי,

בביקיני וגוף מעוצב למשעי.

איך הייתי עוברת לגור מחר,

בבית של מריל סטריפ,

בסרט ׳זה כל כך מורכב׳.

ושנה תחת שמי טוסקנה או פרובנס,

רק תגידו ואני שם...

יש בי סקרנות אדירה, לחיים אחרים, 

לתקופות רחוקות וארצות נידחות.

כן, גם אני רוצה לפעמים,

לדלג לתוך תמונה,

לככב בסרט,

ולחזור חזרה

לשיגרה המבורכת,

למציאות חיינו, שיצרנו לבד,

והיא רבותי, עולה על כל אקרן.

תרתי משמע. 

היא ביקשה שנביא לה חול

היא ביקשה שנביא לה חול,

חול מארץ הקודש, שיפזרו

על קיברה, כשתגיע שעתה.

א׳ עוד התלוצץ ואמר שנביא את החול

מNice השכנה, היא בודאי לא תשים לב....

ואני הזדעקתי, שלא מהתלים בקשישים.

הדרמנו לחוף בת ים, ושם לצד, זוגות מתנים אהבה, אסף א׳ את החול, לבקבוק

פלסטיק, אסף, ואטם, ועוד עטפנו בנילון ועוד אחד. שיגיע בביטחה.

הבטחתי לו שהמצוה הזאת, לזכותו תיזקף, לעד.

כמובן, שכעבור שעות גילינו, שהחול, שנאסף באהבה, גרגר, גרגר, בקפידה,

לא עשה דרכו לצרפת. 

התבוששו להן המזוודות, לכשהגיעו, מיהרתי לפתוח ולאשר,

הגיע ואיזה מזל, לא התפזר.

הענקתי לה את החול, כמו בטקס עם הרבה יראה וכבוד. ביקשתי ממנה, שתמתין קצת, שלא תשתמש.
היא חייכה, והביטה בי בעיניים אוהבות,

Oh, Ma chérie, c'est pas moi qui...

זאת לא אני שאשתמש, אמרה לי בחיבה.

אנחנו יושבים בסלון ביתה, שידע ימים טובים יותר, שגידלה בו משפחה, שאירחה בו חברה. והיום, הוא עדות דוממת לתקופה אחרת. שינויים הוכנסו בו, אילוצים של גיל וקשיים, בחדר האורחים, כיור, והקומה העליונה, שוממת, וחסרת כל. 

היא מתעקשת, שננוח מהדרך הארוכה והמייגעת, שנשתה משהו, שנאכל.

מבעוד מועד, הכינה מגש.

אני מציצה בסקרנות בצילומים ממוסגרים, בשחור ולבן, ימים אחרים.

היא תופסת אותי מיד, אוחזת בידי ומוליכה אותי בסיור מודרך, לתחנות חייה, למה שהייתה.

׳אמרו עלי שאני דומה למלכת אנגליה, לגולדה מאיר, ולאחותי הקטנה׳,

אכן, מלכת אנגליה, הדודה שלי, פוליטיקאית מלידה, מנומסת ואדיבה. אוטודידקטית, משכילה, יש בה גם מגולדה, היא אמיצה, מעשית, חכמה ועניינית,

ומעל הכל, היא אישה טובה.

הלכנו לאיטנו, משפחה ודודה קשישה, בת תשעים, באה בימים. צעד, צעד, עם הליכון, וכובע קש. לאט, לאט. בדקתי כל מרצפת, כל מהמורה, וחששתי לה, שלא תתעייף, שלא תחדל, לא עכשיו.

התיישבנו במסעדה קטנה חסרת חן, לחוף הים.

Alors, nous parlons de belles choses.

היא מכריזה, נדבר רק על דברים טובים. חדה כתער, היא מפליגה בזכרונות, לילדותה, לימודיה, לטיולים  באירופה, בימים שאחרי המלחמה הגדולה.

הכי חשוב לשמוח, היא מכריזה. החיים מלאים בקשיים, נתמקד באושר, בדברים טובים.
אני מתבוננת בה, באצבעותיה, שאינן מסגירות את גילה, עשויות היטב, משוחות בלק ורדרד. 

היא דואגת לשתף את כולם בשיחה, מקשיבה לילדי, מחמיאה ללא הפסקה. כמה נעים לשבת לצד אדם, אופטימי כל כך, כמה מחמם, לשמוע מילה טובה, כמה חוכמה באישה אחת.

וכמה מהר, אנחנו מתמסרים לחום, לאהבה, משילים הגנות, מחייכים, נינוחים.
בדרך חזרה, היא מתעייפת.
אנחנו מתיישבות על ספסל באי תנועה, היא סוקרת בעיניה את הגינות הציבוריות, גן השעשועים הסמוך ומציינת בפני, ש"הירוק היום, ירוק מאוד". היא מספרת לי כמה הצבעוניות של הפרחים, מרחיבה את ליבה. ואני מתרשמת מהיכולת הנדירה, לראות יופי, מתחת לאף, לשמוח בחלקך, להיות אופטימי ללא תקנה, אכן מתנה!
הסתכלי מסביבך, היא אומרת לי.....

 

אני שואלת אותה על בני משפחה, שאינם בין החיים, רוצה שתספר לי בכנות, עדות של מי שהכירה וידעה. היא מהסה אותי.

Ce n'est pas bien parler des morts.

אסור לדבר רעה במתים, אז אספר לך רק טוב. וכהרגלה בקודש, מספרת רק על חצי הכוס המלאה, ומשמיטה את הרע. היא מתרה בי שתמיד אמשיך ללמוד, להתפתח לעשות. אני שואלת, ממרום שנותיך דודה, מהי התקופה הכי יפה בחיים? והיא בלי להסס, עונה, כמובן כשהילדים בקן, והבית תוסס. וגם, כשלומדים, מטיילים, עובדים ועושים...כי ההנאה היא תוצר של סיפוק ועשיה.
אני מהנהנת בהסכמה גדולה.

ושוב, היא פונה אלי ואומרת בעיניים מצועפות, 

Ma belle Sharon, tu es très gentille... 

עכשיו, בגאוה, היא מציגה אותנו לכל בני משפחתה, לילדיה, לנכדיה, לחברה של הנכד.

על אף שכבר נפגשנו בעבר,

זאת הזדמנות עבורה להציג את כולם לראוה עם הקדמה קטנה, מילה טובה ואהבה.

תמונה משפחתית, אני מבקשת אותה, והיא נענית לי בשימחה.

כולנו מחייכים למצלמה, ׳צ׳ק׳, צליל צילום, יש תמונה. 

ואז היא קוראת לי הצידה, יש לה בשבילי מתנה,

מילון אנגלי- צרפתי, קטן, שאתרגל את השפה. דיסק עם משלי לה פונטיין, לקטנה, עם שירים בצרפתית לילדי והגדה של פסח, שנזכר בה סביב שולחן החג. בגילה המופלג, היא חשבה על כולם.

כשאפרוק, את החבילה בבית בקליפורניה הרחוקה, אגלה ספר תהילים קטן, מרחוק, היא מבקשת לשמור עלי.

שניה לפני שנפרדים, לחלוחית בעייני כולנו, 

אני מקווה שניפגש שוב, היא אומרת ומחבקת חזק, חזק.

פיצול אישיות

געגוע

טרם נפרדנו והוא כבר מתעתע בי,

ממלא את עיני דמעות 

ואת בטני מועקה,

זה עתה שבתי,
זה עתה שבעתי,

ושוב אני רעבה,

רוצה לכאן, כשאני שם, וההפך.

אקטוף רגעי אושר בכל סביבה,

ארגיש ברת מזל, 

אין עלי, אני אזרחית העולם.

מחליפה אוירה בקלילות מירבית,

משתעשעת בשפה, במטבע לשון,

בכפל משמעויות, בהבדלים שבין התרבויות.

מעמידה פני מקומית בכל מקום בעולם.

תלבושת, תפאורה, סלנג ומניירות, 

החיים הם במה וכולנו שחקנים,
ההצגה הגדולה של חיינו, המסך תמיד מורם.

ואנחנו מכירים, מבינים, נו, אנחנו מכאן....

אני לא מבזבזת זמן,

על חימום והתנעה,

רוצה להרגיש שייכת,

לחוות את הרגע ואם אפשר, תכף ומיד.

ובכל זאת, משהו תמיד חסר לי שם,
איזו תחושה לא נוחה, ריקנות, זרות קלה, זיוף, 

אופס, האם הבנתי את הבדיחה?

האם הכל גלוי לפני, או שנסתר משהו מעיני,

ואיני יודעת אפילו על קיומו, כי איני באמת בת המקום.

מי אני? להיכן אני שייכת?
פעם היה כל כך פשוט להשיב.

טעמתי מעץ הדעת, מהפרי האסור,

והוא טעים, ממכר, וערב לחיכי ביותר. 

העונש שנגזר על חטא הסקרנות, התאוה והבוגדנות, 

הוא הקונפליקט הנצחי, ההשוואה וההתחבטות. 
מה אם, מה יהיה ואיפה נתגורר כש....

עכשיו, כבר אין לי ספק, אנחנו היורדים,

לעולם לא נהיה שלמים, במקום בו אנו נמצאים.

הדואליות התמידית תלווה אותנו כל חיינו,

לא תרפה ותציק, כמו זבוב טורדני.

וזה רק הקצה, כי כמו בסיפורי הבריאה,

במלקות יענש גם הדור הבא.

׳אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהנה',

האם אנחנו מעבירים את הקונפליקט לילדינו?

כאן, אין אפילו סימן שאלה....

אזדרכת

אי אפשר להתבלבל, היא תערובת מושלמת של שניהם.

עיניים גדולות חוקרות עולם,
ובתוכן, שני אגמים כחולים, ים.

שפתיים ורדרדות,

לחיים סמוקות,

סנטר מחודד,
עצמות מזדקרות מגוף פעוט,

אצבעות ארוכות, עם צפרניים דקות, שקופות, עדיין דבוקות לעור.

כה זעירה וכבר כל כך בשלה ומוכנה.

אני חושבת לעצמי, זה פלא, קסם, אור.
עד אתמול היא לא הייתה,

והיום היא כבר כאן, הלום.

דומיננטית, תובענית, משתלטת בנחמדות על כל דקה פנויה.
זהו! תם עידן הזמן החופשי, מהיום יש מפקחת אחת ללו"ז המשפחתי.

יש לה נוכחות, היא בוחנת את כולנו,

נועצת מבטים, מנסה להבין ׳מי נגד מי׳.

אני רוצה להגיד לה, 'כולם בעדך'.

לפחות, כל מי שאת מכירה כרגע, בעולם הזה.

רק לפני עשרה ימים היא הייתה ׳אזדרכת׳,

(כן, כן, זה היה שם הרחם:-)
ועכשיו היא כבר קיימת, מוחשית ו...מנהלת.

היא הגיחה לאויר העולם,
עירומה ונקיה, חסרת כל, 

יממה אחרי, הבית כבר עמוס עד אפס מקום.
באיזו קלילות השתלטה לנו הקטנה על הלבבות,
וכמה, כמה רוך, אהבה ודאגה,
היא מגייסת בנונשלנטיות, מכל עובר אורח בסביבתה.

תודו שזה ה פלא, פלא הבריאה, היצירה.

נס קטן אך יוצא מן הכלל,
פרי אהבה.

ואני, שהפכתי שוב דודה ברגע אחד,

גאה ונרגשת במיוחד.

רוצה לומר, שאין, אין כמו תינוקת קטנטנה,

לסמל התחלה של שנה חדשה.

שתהא השנה הבאה עלינו לטובה,

שנת התפתחות, צמיחה וגדילה,

שנה מעצימה, בריאה, מאושרת ונינוחה,

שתהיה שנה מופלאה.

?למה לא

לפני כמה שבועות, לכדה את תשומת ליבי כתבת תחקיר על קרן פלס.

בראיון, נשאלה הזמרת הנפלאה, על ספר שהיא עתידה להוציא לאור.
(מאז, כבר בחנויות על המדפים, טרם קראתי....)

׳אז עכשיו את גם סופרת?׳ שאל אותה הכתב (לטעמי, די בחוצפה).

וקרן פלס בחיוך הורס, חן וחוכמה,

השיבה, ׳למה לא?׳, הכתב התחכם והמשיך ללחוץ, ׳למה, לא׳?
באינטונציה אחרת, קרי, את לא מספיק מוכשרת....

"אתה מבקש ממני למנות את הסיבות ל"לא?", זוהי שאלה משתקת׳,  טענה פלס,

(אולי לא באלו המילים, אבל בזאת הכוונה) 

׳צריך לשאול ׳למה כן׳׳, השיבה בתבונה.

מילותיה מהדהדות בראשי, ׳למה כן׳?

כמה פעמים אנחנו רוצים להשיג מטרה,

כמהים לכבוש יעד,

ומחלישים את עצמנו, בהדגשת השלילי.
אנחנו שואלים "מדוע לא",

ואז עונים בהרחבה וברצינות.

ומשרברבים לכך גם קמצוץ ציניות.

אנחנו נוגסים בביטחון שלנו,

מרפים בזרועותינו את ידינו,

מחלישים את הנפש, 

ואז, הספק מתחיל לחדור אל הלב,

וההכרעה מסתמנת בכאב,

לא, לא זאת ההחלטה לה פיללנו,

׳כך יצא׳, אנחנו מתרצים לנו ולסביבה,

׳אולי, השעה לא הייתה כשרה׳.

מה היה קורה, לו היינו שואלים ההפך, ׳למה כן׳?

לו היינו משקיעים את אותה האנרגיה והרצינות, בתשובה החיובית?

לו היינו מונים את כל התכונות הנפלאות, שהתברכנו בהם,

ועשויות להוביל אותנו להצלחה.

ובכן, מה היה קורה אז?

או אז היינו בודאי כובשים את היעד, מבלי להניד עפעף,
טופחים לעצמינו על השכם בסיפוק והנאה.

בואו נכריז על השנה החדשה כשנת "כן" גדול!

למה?

למה לא?!

 

Hallelujah! it's the Burning man!

תמונה ראשונה: גופה הערום בצבע שוקולד, לצד גופו הבהיר, שיער מקורזל נוגע בחלקלקות הגוף הלבן, שניהם ערומים לחלוטין, חולקים אינטימיות בפהרסיה, מקלחת של ארוטיקה בטבע.

לא יכולתי להתיק מהם את העיניים. נראה היה שרק אני נועצת מבט סקרני וחטטן, החוגגים מסביבי היו עסוקים בשיעור ציור, במסיבת מרגריטה, ורכיבה על אופניים באויר החם של המדבר. גוף אל גוף, גוף בתוך גוף, ריקוד פרטי בחופש בן חלוף. הרגע הזה הוא תמצית המקום והחוויה, אחד משבעה פלאי תבל, אם לא ה פלא, ה...! 

פסטיבל הBurningman, אני כבר לא בתולה. חויתי אותו במלוא עוצמתו, בסוף השבוע האחרון במדבר, ועכשיו, אני כבר יודעת שאחזור לשם, לחוויה המסעירה, המטריפה את החושים, המחדדת את הרגשות.

אריזה

כבר משלב האריזה, הרגשתי את ההתלהבות. בגדים זרוקים וקלילים, תכשיטים צבעוניים, פשוטים, זולים, צעיפים. כמו פעם, בטיולי תנועה. בגדים, נטולי מותג, סגנון או סטייל, חסרי ערך, ללא אמירה, אוריריים, נוחים, משרתים רק אותי. (רק כשנגיע, אבין במפתיע, שכמה שלא אנסה, ׳קולית׳, כנראה, אף פעם לא אהיה;-),  מפלס ההתרגשות עולה, עם שמץ חושניות, סקרנות מתפשטת לי בבטן התחתונה. שני זוגות אופניים, הרבה, הרבה מים, מקרר מלא כל טוב, גבינות, שוקולד ואלכוהול.

נסיעה

נסיעה ראשונה בקרוואן רק אני והוא, כמו פעם. הולכים אל ה׳לא נודע׳, של מדבר ושמיים, של טבע במלוא עוצמתו וקשייו, של קהילה שאיני מכירה ואיני בטוחה, שאני רוצה בחברתה. של אמנות רחוב מתריסה, של קהל אחר, בוטה, מעז, ירוק, שותה, מוחצן, ססגוני ומעשן.

שעת לילה מאוחרת, אנחנו בדרך למדבריות נאבדה, בדרך, לא דרך, לפסטיבל, שאני כבר שנים, מפנטזת עליו. הנסיעה קשה, מרגישה כמו בבט״שית, כמו בנגמ״ש, הכל רועדדדד ומרעיששששש , מדי פעם, רעש חבטה, מנסים לנחש מה נפל. מוכרחה להודות, שמעולם, לא חשתי כזאת התרגשות. הרכב עצום, המדבר עוד יותר, ענני אבק וחול מתחפר, קשים, קשים חייו של הרפתקן נועז, בדרך אל חוויה עלומה. 

שעתיים לפני, כבר מבינים שכולם בכביש הזה, נוסעים ל.... בנתיב חזרה, השבים. רכבים מאובקים, זוגות אופניים לבנים מאבק המדבר, קרוואנים עמוסי מטלטלים, רכבים חבוטים, אוהלים מקופלים, בפנים, מציצים אנשים אחרים, צבעוניים, רגועים. ביננו מתקיימת ׳אחוות הBurning' בלי מילים, בניד ראש, בחיוך, בהרמת אגודל. מסביב רק חול וחול, ונפשי יודעת דרור.

חופש

חופש ממוסכמות, חופש ממנהגים, חופש ממסורת, חופש מהרגלים, חופש מהשיגרה, חופש מעצמי. חופש מ׳מה שיגידו׳, חופש גבולות, חופש מצפון, חופש ביטוי, חופש לעשות ה....כל! חופש!

חופש לעשות ככל העולה על רוחך, ללבוש, לפשוט, לשחק, לבטא, להתריס, ליצור, החופש להתנסות, להעיז, לחוות. החופש לומר לא, החופש לומר כן, החופש להתבלבל, החופש להרהר, החופש לערער, החופש להתחפש, החופש להיות חופשי.

וכן, רק חופש מוחלט, מביא עמו בחירה.  

בחירה

בחירה, הכל מותר, הרשות נתונה לבחירה חופשית. בחירה בלהיות פרט, זוג או חלק מקבוצה, לבחור אם להיות אקטיבי או פסיבי, במונוגמיה או פוליגמיה, במציצנות או במעורבות, בשיפוטיות או בהכלה, ביצירה או בעשיה, בעירום או לבוש, בנתינה או בקבלה, בפכחון ושליטה או בערפול חושים ללא הכרה. בחירה לא בשחור, לא בלבן, אלא בצבעוני ובאפור על גווניו. והבחירה, מולידה חוויה. את הפסטיבל הזה אפשר לחוות כחבר מן המניין או כתיר מציצן, הכל שאלה של החלטה, וגם כאן, הרבה גוונים לחוויה והם נגזרים מן הבחירה. 

טבע

המוטו של המקום והפסטיבל, הוא לשמור על אמא אדמה. החוק האולי יחיד, הוא האיסור ל׳צלק׳ את הטבע, אסור לפגוע בפלא הבריאה, במדבר. אין להבעיר אש ישירה על האדמה, אין לשפוך מים, יש לאסוף כל בדל לכלוך, ולא להשאיר סימן. כאילו, לא היינו כאן מעולם, כאילו נגוז הרגע והתאדה באבק המדבר, כאילו מה שהיה, לא היה מעולם. 

פשטות

כולם שוים כאן, אין פה סממני ממון, מעמד או יוקרה. אתה פושט את התארים בדרך לכאן, את כל מה שהרווחת עם השנים, את הנכסים והכבוד, את התארים, ההגנות והשמות. אתה נכנס אל עולם אחר מאוד. עולם, שבו אתה נשפט בכמה אתה fun, בתרומתך למאמץ הפסטיבל, בנדיבות, בחיוך וכן, גם בגודל השד או האיבר;-), 

אמנות ויצירה

הBurningman הוא אולי המקום הכי יצירתי ויצרי עלי אדמות. 

השעה הייתה שעת ערב, ומצאנו את עצמינו בhard core של הפסטיבל, באוהל ויגאהם, רחב ידיים מוקשט באמנות מבית אלכס גראי, (הרגעו, עוד לאותו רגע ממש, ואולי לשניה אחריו, גם אני לא ידעתי מי הוא האומן, ומה משנתו והשקפת חייו). 

בפנים, היו ישובים על הרצפה, מאות משתתפים, רובם עירומים, מתודלקים ומבסוטים. את רוב השיחה, שהתקיימה שם, אני מוכרחה להודות, שלא ממש הבנתי. לחלל נזרקו מילים כמו ׳אקסטזה׳, ׳הגשמה׳, ׳גשמיות׳ ו׳רוחנית׳, בניסוחים מורכבים ולא קוהרנטים בעליל. השפעה כימית, חשבתי לעצמי. באותו רגע פנה אלי, גבר בגיל העמידה, והציע לי משקה שיחולל בי פלאים, שיסייע לי להבין את שפת המקומיים. סרבתי בנימוס, ׳לא שותה מפה לפה, עם זרים...׳

אבל אז באה לי הארה. באוהל, השתררה דממה, ואליסון (אשתו של גראי), דברה על חשיבותה של היצירה בחיינו. על ארבעה שלבים בתהליך הקריאטיבי. מהמחשבה לעשיה, לתוצר, ליצירה ולחשיבות התגובה. באותו רגע, משהו צלצל לי מוכר. ואני, מיד שמתי לי מראה, וערכתי את ההקבלה המתבקשת, לבלוג, ליצירה, ולכמה אני מופריית מהפידבק שלכם ומהמילה הטובה וכן, גם מהדיאלוג שהוא מביא, שלעיתים, גורם לי לראות דברים באופן אחר.

הפסטיבל הזה, כולו יצירה אחת גדולה, מיצגי ענק, מולטימדיה, אש, זיקוקים ותמרות עשן, אורות ניאון, פסלים, רכבים מוקשטים, דסקוטקים נוסעים, מקדשים, חרקים עצומים, הצצה למאדים, מגדלי תצפית, מקדש לburningman, חלליות, כתובות גרפיטי וציורי קיר. זאת ועוד, כיד הדמיון והיצירתיות. ובתוך המחזה המרהיב הזה, מסתובבים בני המקום בתלבושות תואמות את ההצגה, תחפושות, איפור, עירום, עירום לבוש, מתריס, מתגרה, מגרה ובוטה, זה המקום, זאת השפה, וזר לא יבין זאת לעולם.

יצריות

המקום הזה צועק חושניות, ארוטיקה ויצריות. מסביב, אנשים יפים עירומים, לבושים לפתות, לגרות, לבטא. סגנון לבוש מיוחד לפסטיבל, כיסוי מינמלי לפיטמות ואחורייים מציצים, לצד לבוש חוה אמנו, מאוד בסיסי. המאהל של העליזים, אגב, הוא הכי, הכי. בין לבין, זוגות אוהבים, ברגע של קרבה, מעורבים וחד מיניים, מקלחת ותנומה באויר המדבר, והרבה גילויי אינטמיות וחיבה.

השרדות

מדבר הוא מדבר. שמש קופחת וחום של ארבעים מעלות, ובלילה, הטמפרטורות צונחות ונמוכות. יובש, שרב, אדמת טרשים צחיחה. בשעות אחר הצהריים, סופות חול וסערה. החול מצליף בפנים, שורף בעיניים, ומתעקש להיכנס לכל נקב בגוף, לכלי הנשימה, לאוזניים, סודק את העור, מייבש את השיער. לא רואים דבר, מלבד ענן לבן ענק ומיותם. רכיבה על אופניים בתנאים לא תנאים. כולם נראים קצת כמו אחרי אסון גרעיני, סוף העולם, לא נותר דבר, מלבד עצמנו. אי בודד, כוכב אחר, מאובקים, מקומחים, מותשים ובו בזמן אנרגטיים ומבסוטים. אה, ואין לקנות דבר, צריך לבוא מצוידים, קצת כמו למלחמה, רק שמכריזים פה מלחמה, על אויב בלתי מנוצח, האקלים הקשה של ארץ ציה.

אחווה ושיתוף

אין כאן כסף, אין אינטרסים, אין טובות הנאה. יש שיתוף, נדיבות והכלה. יש חיוך, חיבוק ואהבה. קהילת הBurningman חולקת הכל, מן סוג של ׳מגה קיבוץ׳, מדוכני מרגריטה, תפוזים בוודקה קפואים, מסיבת תה וקרפ צרפתי של בוקר ועד לשיעורי ציור, מרחבי רביצה, חושות וסדנאות יוגה, מדיטציה, תיפוף ויצירה, מסיבות הוללות, למוד רקודי בטן, להטוטנות אש, קורס בהולה הופ מתקדם, שירותי פסכולוגיה,  שירותי עיסוי, אורגיות וחילופי זוגות, וגם סדנת הלקאות. רק תבחר, או אל תבחר, אמרנו כבר, הכל חופשי והרשות נתונה.

אז מה זה בעצם ה׳Burningman'? 

חוויה על חושית נדירה, מסעירה ומציפה. התנסות, שמשנה השקפת עולם. זה פרוע, אחר, סוער וממכר. כמו עירבבו את ה mardi gras עם full moon party אחת גדולה באוירה של סיני לפני עשרים שנה ובsuper size, כמו שרק אמריקה מציעה.

זה סדום ועמורה, מצעד הגאוה, חוף נודיסטים ביום קיץ חם, זה עין גב של ימי ילדותי, סרט כחול, טיול למדבר של התנועה. זאת מסיבה אחת גדולה, Halloween , פורים, עד לא ידע, ל״ג בעומר בקנה מידה ענק, זה וודסטוק, זה לונה פארק, זה קרקס. כל אלה ביחד, ושום דבר.

זה רוחני ומעמיק ובו בזמן שטחי וחפיף. זה המקום, שיעמת אתכם עם הערכים שלכם ויאמת אתכם עם מה שאתם בזים לו. זוהי אנרכיה מסודרת, זוהי דמוקרטיה פרועה, ׳אנטי ממסדי׳ מאוד מאורגן, ללא חוקים ועם הרבה סדר טוב. זה עולם לא מציאותי, לא דמיוני, זוהי מציאות שעולה על כל דמיון. זה מימד מיוחד של זמן ומקום, כזה שלא קים, אפילו לא בחלום. זוהי עירות מסוג אחר, זהו התפר שבין המציאות לדמיון ובין הפכחון לחלום. 

וזה מה שנקלט בעדשת המצלמה, בפריזמה האישית שלי (כן, הפעם גם ש׳ צילמה;-).

אבל עזבו אתכם מהסברים ופרשנות, אל תאמינו לי לאף מילה, בדקו את זה בעצמכם, אם לא פעם בשנה, לפחות פעם אחת במהלך חייכם על פני האדמה. 

אחת מל״ו

התבוננתי בה מרותקת, בידיים קמוטות, שידעו חיים מלאים,

בעיניה הבורקות, בשערה, להבה, ונפשה, חסרת מנוחה.

היא חולה, אחרי כמה אירועים מוחיים, נלחמת בסרטן, 

והיא נושאת בתוכה, סיפור חיים של עשיה ונתינה.

לא יאמן מה היה בכוחה של אישה קטנה זאת לעשות, 

איזה שינוי היא חוללה בעולמנו הקטן, 

וכמה טוב, מכיל ליבה הרחב.

שום דבר לא הכין אותי ליום הזה,

יום שאזכור לעד, רגע מכונן שלבטח ישנה את חיי.

זה היה חלק מיום טיול עם חברים,

פתחנו אותו במסלול ירוק לאורך האוקינוס בסן פרנסיסקו היפה,
יום שטוף שמש בעיר, ולעיננו נגלו מראות יפים, 

גשר הזהב, שמיים תכולים, מיים שקטים,

עצי Cypress, מגדלור, מפרשיות ואוניות טרופות.

התחלנו את היום במסלול קליפורני טיפוסי, פלא הבריאה,
יפה ככל שיהיה, כבר ראיתם כמוהו אינספור פעמים.

עצרנו לקפה ועוגה בטבע,

ומשם בנסיעה שחצתה את העיר,

הגענו אל Delancey Street, לחזות בפלא אדם.

פעמים רבות עברתי על יד הקומפלקס המהודר,

בנסיעה, בהליכה, האונברסיטה שלי ממוקמת ממש על יד. חשבתי לתומי, שמדובר בעוד פרויקט מגורים יוקרתי.

וכמו שאומר השיר, ״דברים שרואים משם, לא רואים מכאן...״ 

לא ראיתי, 

טעיתי.

אחר כך שאלתי את עצמי, כמה פעמים אנחנו בוחרים בעיוורון,
מצאתי, שהמון.

פרויקט Delancey Street הוא פרויקט שיקום לעבריינים, לשולי החברה. 

רוצחים, אנסים וגנבים, חיים בו חיי שיתוף וקהילה,

משנים אורחות חיים, הופכים פרודקטיביים, יצרניים. 

תומכים איש ברעהו, לומדים נתינה מהי, מאמצים ערכים חדשים,

פושטים תרבות אלימה ולובשים זהות חדשה.

נשמע חלומי? ובכן, במרחק נסיעה יחסית קצר,

מתרחש הנס הזה, והיה כבר מי שאמר,

׳אם תרצו אין זו אגדה.׳

את הפרויקט הזה יסדה במו ידיה, מימי סילברט,

יהודיה עם לב חם, שהקיבוץ הישראלי של שנות החמישים,  היה לה השראה.

׳אנחנו ה׳הרווארד׳ של הרחוב, מטפלים באחוזון הכי נמוך של האוכלוסיה׳,  היא מספרת בסיפוק, על נקודת ההארה שהייתה לה לפני אי אילו שנים בקבוץ.

היא מתארת בהתלהבות את משנתה, דנה בעבודה כערך, בחשיבות היצרנות. ׳איני רוצה שהפרויקט יהיה נתמך על נדבנות ותרומות, כדי שהאנשים שלנו ירוויחו במו ידיהם הערכה עצמית וכבוד, עליהם לעבוד׳.
מימי כמו א.ד גורדון, בשעתו, סבורה שהעבודה היא כלי השיקום ומפתח להצלחה. היא מאמינה שהכל אפשר לתקן, ומי שנגע בתחתית, נשאר שם, גם כי אינו יודע אחרת, גם משום שיש לו חסך של דאגה אמיתית ואהבה, 

משום שלא חונך לגבולות ובעיקר מפני שאין לו מה להפסיד.

היא מאמינה גדולה בכוחה של קהילה, בכוחה של עבודה ובכוחה של השכלה.

׳הכל ניתן לתקן׳, היא אומרת באופטימיות נצחית, 

פשוט צריך לעשות יותר מעשים טובים, 

ולהטות את הכף, לטובת הנכון, הטוב, וכך להביס את הרע.

שאלנו את מימי, מה גורם לשינוי, ׳לפעמים, מדובר בטריגר קטן ולא ראוי׳, 

סוחר סמים בעקבותם, רעב, חולשה, הנקודה הכי נמוכה, הכי אפלה. 

אבל אין זה משנה, כי הרגע הקטן הזה, יוליד מהפך, ישנה את סיפור החיים על פניו.

את כל מי שמתדפק על הדלת, היא מקבלת. בצלחת מרק, כרית ושמיכה. 

בבוקר, היא כבר תנהל את השיחה.

'השינוי', אומרת מימי, ׳הוא בהתחלה קצת ׳מזויף׳ וחיצוני בצורת בגדים אחרים,

אבל בהדרגה, הם מתאימים עצמם ל׳אני׳ החדש׳, ועם הזמן, השינוי הופך להיות פנימי, כן ואמיתי.

תושבי דלנסי, מתחייבים לעבוד לפרנסת המקום, ללמוד להתפתחותם האישית,

להפנות עורף לאלימות ולסמים. ורובם, אכן עושים זאת.

השער פתוח, אין סורגים, ורבים מהם בוחרים להשאר שם לשנים.

זה הבית, זאת המשפחה, שלא ידעו,

ומימי, היא האמא הגדולה של כולם, ושל הפרויקט הנפלא,

שמאז נולדו לו עוד ארבעה אחים ברחבי ארצות הברית הגדולה.

אז מה יש בדלנסי? בתי מגורים מטופחים, מסעדה ובית קפה מתוק להפליא,

מרפדיה, מתפרה, מספרה לכלבים, שרותי הובלה ומוסך גדול ומכובד.

בכל הענפים, עובדים אסירים לשעבר, מורשעים, נרקומנים בדימוס, חסרי בית וזהות.

ויש חדר אוכל, מועדון וברכה, בדיוק כמו בקיבוץ, לפני ההפרטה.

מתקיימות כאן אספות חברים, ועדות קבלה, קבוצת תמיכה וחניכה.

יש גינה מטופחת, חדרים נאים, ואנשים לבושים היטב,

שנושאים סיפור חיים קשה.

את הסיור שלנו ליוו שני חברים בני המקום,
לו הייתם פוגשים אותם ברחוב, 

לא הייתם מאמינים, שאפשר כל כך נמוך ליפול.

אבל אולי יותר מזה, קשה להאמין, שגם למי שנגע בתחתית, יש עוד תקווה וסיכוי.

מימי לא אוהבת מספרים וסטטיסטיקות, 

אבל  בארבעים ואחת שנות עשיה, היא חוללה מהפך.

היא נגעה בחיים של למעלה מעשרת אלפים.

אישה אחת, כבר די זקנה, ולא ממש בריאה,

עם חזון וניצוץ, עם הרבה טוב לב ודאגה לבריות,

עשתה כל חייה מצוות, אי לכך ובהתאם לזאת, 

בעיני, היא אחת מל״ו, ל״ו צדיקות.