נשיקה צרפתית

מעשה שהיה כך בדיוק היה,
חודשיים בדיוק אני ממתינה לתור בקונסוליה הצרפתית, 
לחדש פספורטים. 
אני דואגת להכין מבעוד מועד כל המסמכים הנלווים, 

למלא את הטפסים, להצטלם, לצלם את הילדים.

הגיע היום, הבוקר מפציע,
אני מעירה את החבורה בבוקר טוב,

קרואסון ושאנסון צרפתי, 

לובשת מעיל טראנץ׳ בכחול רויאל,

נועלת פלאטי אדומות, צעיף מפוספס קשור ברישול וסטייל,

מזליפה בנונשלנט, eau de parfum, של Chanel, אלא מה? 

משכימה את הבנות, בשתי נשיקות, 

להן כבר הכנתי ערב מראש, חליפות תואמות, très chic! 

לא׳ אני מארגנת לוק קז׳ואל, לא מחייב אבל מתוחכם,

אני מכריחה אותו לנעול את המוקסין, שהוא מתעב,

שיגיד תודה, שוויתרתי על הבארט,

רק עם הבכור אין לי עניינים, 

הוא לבד מתארגן על סוודר תואם וחולצת כפתורים.

׳יאללה חברים׳, אני מכריזה בעברית קולנית, 

׳חייבים לצאת עכשיו, אנחנו ממהרים.....׳

והילדים שלי מזדחלים לאיטם, 
בקצב איטי, במוד של צב,

ששמור במיוחד לימים, בהם אמא לחוצה.

וא׳ כמובן משתף פעולה, (לא איתי, איתם...!)

כן, אנחנו שוב מאחרים, מה חדש?

אני נכנסת לאוטו, ודוהרת לעיר, 
ובעיר, כמו בכל עיר,

יש פקקים ואין חניה,

והנה אני נלחצת ומרגישה איך הוריד האליג׳ראי 

(שכבר למדתם עליו בשבוע שעבר, 

אגב, זה בדיוק אותו וריד שהעניק לי את אזרחות צרפת;-),

ובכן, הוריד מתחיל לפמפם,
אני מתקשה למצוא חנייה, 
בסוף חונה בקצה השני של העולם,
ומתחילה לצעוד,

עצבנית וכעוסה. 

אני יורה פקודות כמו קצינה מרירה,

מרימה את הקול כמו מפקדת קשוחה,

ותוך שנייה מצטיינת באופן מופתי,

להקים נגדי קואליציה משפחתית.

כך אנחנו מתנהלים במפלס עולה עצבים, 

שניה לפני שסוגרים שם את הדלתות והשערים,

בנס, אני מצליחה להשתחל פנימה,

אחרי שברור לכל, שכבר מזמן איבדתי את התור.

אני עוטה על פני מסיכה תרבותית,

ומאמצת את מיטב המבטא ואת כל כישורי המשחק הדלים, לטובת המשפט הבא,

Bonjour Madam, 

? Comment allez -vous aujourd'hui

לסיום, אני נפרדת לשלום בחיוך ובאדיבות,
לא לפני שאני מודה במתק שפתיים וחיוך מזויף,

! Merci beaucoup

ובעודי עושה כן, אני יודעת בודאות,

שהורדתי להם 'להנחתה', והקטע הזה,

שבו הפכתי מ'שרוליקית' מצויה לצרפתיה גאה,

נכנס הרגע לפנתיאון הבדיחות של המשפחה,

לחיקויים די מדוייקים, אתם יודעים למי פונים:-)

קולינריה

כדי לפייס אותם ביציאה,

וגם כדי לעצור את מבול הבדיחות,

אני מציעה בקלילות,

   מה בא לכם? 

                         Café de la Presse?

                                     או

                               Café Claude?

          'שתיהן במרחק הליכה', אני מכריזה בגאווה.

              על צלחת מולים שוחים ברוטב פיקנטי,

                        בגט, חמאה וכוס יין אנין,

                        כולם  כבר די מבסוטים,

                    חברים, לפניכם, הרשימה שלי,

                     לסצינה צרפתית נפלאה בעמק
                          ובסן פרנסיסקו  השכנה.

Zuni Café 
האמת, אני לא נמנית על אלו שמזמינים עוף במסעדה, אבל העוף כאן, שומן בפינוק ואהבה, מה שמוציא אותו עסיסי במיוחד, לידו תפוחי אדמה נימוחים, וכמה פשוט, ככה טעים.

Chapeau

Filet Mignon ולקינוח Creme Brulee
רק כאן!

Cocotte
קטנה וחיננית בנוב היל,
מציעה תפריט טעים במחירים בהחלט סבירים.

Café de la Presse
המקום הכי צרפתי על אמת,
להתעדכן בעיתונים ומגזינים,
להזמין מנת קוסקוס וטג'ין,
בשר כבש איכותי וכוס יין.

Chez Maman

זה המקום ל Croque Monsieur או Croque Madame
או לנקניקיות מרגז הכי טובות בשכונה,
אבא, זה בשבילך!

Café Claude
זה המקום ל Moules-Frites
המהדרים ישתו ליד בירה,
אני אבחר בכוס יין מקומי.


Chez TJ
ובכן, אי אפשר בלי משהו מקומי,
המסעדה הכי מפונפנת בעמק,
והמחירים, מצדיקים לפחות הצעת נישואין.
פעם אחת עם הרבה טקס בישבן,
ומיציתי את החוויה.

Mayfield
עוד אחת מתחת לאף, קלאסית,
למה שקורה כשקליפורניה
פוגשת בצרפת? 
ארוחה חגיגה, ועלי חביב במיוחד, הסלט!

קפה ו éclair 

יש לה ל Cécile את כל מה שנדרש, לעבור את המבחן,

סטייל ואנינות, מכונית קוקטית כחולה,

איש חם ומצחיק, וחיבה לבתי קפה ולשיק.

     ובכן חברים, כל אחת, צריכה, שתהיה לה Cécile , 

אנחנו נפגשות בשוק האיכרים המקומי, בראשית האביב, 
אני בחולצת פסים אוחזת בסלסלת קש ענקית, 
משם, אנחנו מתקדמות למפגש בוקר קליל,

אני מזמינה אותה לקפה שלי השכונתי,

והיא בתמורה, עושה לי הכרה עם הקפה החדש שלה ב Menlo Park.

Voyageur Du Temps
הקפה השכונתי שלי,
השירות מסורבל ואיטי, המאפים נימוחים,
הלחמים נפלאים (במיוחד ההוא עם התאנים),
ואין תחליף, לברכת שלום חמה ואישית!


Mademoiselle Colette

הקפה של Cécile
עיצוב חם של ישן וחדש, חלון ראווה מתוק,
שחבל על הזמן, חצר חיננית וניחוח פריזאי.

Chantal Guillon Macarons & Tea

המקרונס' הכי טובים בעמק!
מסודרים בצבעים חינניים,
אחלה גודיס' להביא!

 Douce France Café
הקפה שהיה למוסד,
מזדקן בחן,
סלט וקיש לצהריים,
 או קפה ומאפה לקינוח.

Mayfield Bakery
קפה ומאפה בשולחן ביסטרו קטן,
לחם לקחת הבייתה או חלה לשבת.

Fleur De Cocoa

זכרתי לו חסד נעורים,
על היותו הקפה הצרפתי בטרם היו אחרים.


b. Patisserie 
'שרוני, מצאתי את ה מקום לחגוג לך יומולדת....',
יודעת דלית את נפש הפרנקופילית,
היא אומרת ואני מתלהבת,
כן, צריך להרחיק עד העיר,
שווה כל ביס!

Tartine Bakery & Cafe
ואי אפשר שלא להכניס את טרטין לרשימה,
הלחמים, הטארטינים, הספרים,
והמוסד!


Crêperie Saint - Germain 
אני פוגשת את זי לפני אי אילו שנים,
ומזמינה אותה להביא אל ביתי את ניחוחות הקרפים הצרפתיים.
מזנון מרהיב של קרפים מתוקים ומלוחים,
פירות, ירקות, ממרחים, מטבלים וריבות.
מאז, הריח נישא באויר,
הההמלצה עוברת מפה לאוזן,
וזי מככבת בבר מצוות ומסיבות למכביר.

ועוד המלצה נפלאה,
אם זי עסוקה,

Crêpe Madam 

בדיוק לאותו הדבר.

Enchanté Boutique Hotel

אם יש יותר פרנקופילית ממני באיזורנו,

הרי היא בעלת המלון הקטן,

השמועות אומרות, שהתירוץ לבניה,

הוא בית לאוסף הנפלא,

הכל יבוא מפריז,

הכל בטוב טעם ושיק.

המקום ליין וגבינות של שעת שקיעה, 

אה ואם אתם כבר כאן,

בקשו סיור מודרך! 

!רדודים, נמאסתם

האמת, שכבר די נמאס מהכתבות, 

שמסקרות את ישראליות התפוצה,

ומסקרנות את ישראליות המולדת.

ראית אחת, ראית את כולן.
חסכו את הזמן,

הסיפור כתוב מראש, 

השאלות, פשטניות וצפויות, 

המסקנות מתבקשות,

רק הליהוק משתנה.

מ'ד׳ישראליז' העלובה, בניצוחו של ירון דקל,
המתיימרת להיות 'תחקיר' במימון משרד הקליטה, 

ועד הכתבה האחרונה על הישראלים בעמק הסיליקון,

שבאמת, גרמה לוריד האלג׳יראי שלי לפמפם,

ואחרי כל כך הרבה שנים כאן,

זה הפתיע, דווקא לא קורה הרבה.....:-)

השילוב הקדוש של עיתונאות ישראלית,
המחבר את הנקודות, בין במבה, מחירי הקוטג׳/ מילקי, לכמה עולה לשכור פה בית?

ושאלת השאלות, 'נו, אז מתי אתם חוזרים..?'

האמת, בא לי להגיד,

רדודים, נמאסתם!

רוצה לשאול בקול רם,

חף מגינונים, בעברית כנה,

מה מטרת הכתבה? 

להוציא לישראלים במולדת את העיניים?

להראות חצרות רחבות, נוף רגוע וירוק,

לתאר את גובה המשכורות? 

או אולי להנציח את הנרטיב המתבקש,

ושטיפת המוח, עליה חונכנו, לפיה,

׳אין לישראלים מקום אחר.....׳ 
'הכי בטוח זה בישראל', מה לא נכון? במיוחד היום. 
(מה נהיה? בעולם המודרני, הליברלי, לא איש ברצונו יחיה? מה פשר התעמולה? המשפט הזה אגב, עולה בקנה אחד עם גדולי האנטישמים בעולם, שרוצים לראותו 'נקי מיהודים'.)

ובכן, שמו להם העיתונאים למטרה,
קנאת אחים,
ניכור,
הפרדה,
הגחכה.
הבה נגחיך אותם קצת, את ה'יורדים',
ונראיין את הציוני הנלהב, ההוא שצייר את בית המקדש על קיר המטבח, ועל הדרך, גם נסקר את הקריוקי המזויף של ערבי שבת. 
או אולי נצלם אותם מכתתים רגליים לחנות המאובקת, נדגיש שעד לשם (לאמריקה, לחנות של 'הפרסי') הרחיקו כדי לצרוך במבה וחומוס, לטאץ' הסופי, נוסיף תמונת תקריב 'ביסלי' ישראלי.
בואו נשאל איך מסתדרים בלי קוטג',
בואו נראה כמה הם מתגעגעים,
איך הם מחשבים את כל המחירים לפי מדד המילקי העולה, מסכנים. 
בואו נראה, כמה קשה להיות מהגר, 
׳שרוליק׳ גולה.

משעשע במיוחד מקרוב לראות,
כמה מתאמצים כל אנשי התקשורת והעתונאים,

להגיע עד אלינו, טסים עד סוף העולם,

לכנסים, למפגשים עם ראשי הקהילה,

הם מתחככים, מתחנפים, נהנים מארוחות חינם,
מבלים את זמנם החופשי בשופינג רעבתני,

ואז פונים לערוך כתבה,

בדיוק כמו זאת, שעשו קודמם.

ביננו, לא חבל על כרטיס הטיסה?

אה בעצם לא חבל,

הרווחתם טיול על חשבון העיתון, הערוץ, דסק החדשות, בתמורה, הבאתם להם סיפור, שהולם היטב את הקאנון של השילטון.
(אותי לימדו שהתקשורת, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, מה כבר לא?)

לו הייתי מסקרת שבוע של ישראלית לשעבר בעמק הסיליקון,

הייתי בוודאי כותבת, על פרופ׳ מיכה גודמן, שביקר כאן, והרצה בפני מאות חברי קהילה, יהודים אמריקאים וגם ישראלים לשעבר.
איך ניתח בדיאלקטיקה מעניינת את מהות הסכסוך, תוך שהוא מבאר את משנתו של הרצל מול זאת של הרב קוק. איך הסביר את תורתו של אחד העם ועל הדרך, ניתח מהי תרבות ואיך ראוי לנהל ויכוח, מהי הקשבה.

הייתי מספרת על מפגש מרתק עם פרופ׳ אבישי ברוורמן, ואיך כבש אותי בנקיון כפיו, ובקש שנסייע לו לבנות, ׳איים של שפיות וכוונה טובה׳ למען עתיד המדינה.
הייתי מביאה הצצה לאבי אביטל בקונצרט משובח של מוסיקת עולם, ואודי סגל, רהוט ושנון, מתאר את ה'ספין התיקשורתי', מכירים?

הייתי מספרת על מפגש קטן ומעורר השראה עם סיר רונלנד כהן, בריטי, ישראלי, ג'נטלמן אמיתי, תומך נלהב ומשקיע מהונו הפרטי למען עסקים חברתיים מניבים ועושה למען שלום וצדק חברתי.  

הייתי מביאה פריים מההופעה של אפרת גוש, שעשתה לכולנו ערב טובבבבב! 

הייתי מספרת על כנס ציונות, שהצליח לאחד את יהדות העמק, מימין ומשמאל, ולרתום אותה לעשייה ציונית, מפגן תמיכה ישראלי אמיתי.

הייתי מספרת על אינספור תוכניות, על הJCC, על הICC, על שבט המפרץ, על ׳בגד כפת׳, על Israel For Reel, על ICON, הבית של ההיי טק הישראלי.

הייתי מביאה הצצה ל׳מעגלים׳, ל׳גוונים׳, לחגיגות, לטקסים. הייתי מסקרת קהילה איכותית, שמאמינה ומיישמת יהדות מתקדמת, חדשנית, פעילה ויוזמת.

הייתי מראה מהי ערבות הדדית, נדיבות ותרומה. הייתי מראיינת מאות מתנדבים, על מנהיגות, על עשייה. הייתי מספרת איך משנסים מותניים ומגייסים כספים לתמוך היכן שצריך. איך דווקא בימים של מתקפת BDS על העם היהודי, קמים פה ה'יורדים', ומרימים חמ"ל הגנה. כן, כן אותה קבוצה שמבשלת בעיראקית, בזמנה החופשי, מתרגלת מלחמת סייבר, לטובת העם היהודי היושב בציון.
הייתי מספרת על קהילות דומות בתפוצה, שחברו לIAC, כדי ליצור תמונת מצב חדשה, הייתי מספרת על 'משלנו', בית לסטודנטים, שפעיל בקמפוסים ברחבי ארה"ב, מייצר לנו מנהיגות צעירה, ומתמודד חזיתית מול החרמות וההשמצה.
ואם כבר ראיינתם את אורן & אורן (כן, הראשון, ההוא מהחומוס, אבל ממש לא רק. שני אנשים מוערכים רבי פעלים,עשיה והישגים),
למה לא שאלתם אותם על הטיסות הישירות ועל ההזדמנויות הכלכליות והשותפיות העסקיות?

רדודים, נמאסתם,
הפוסט הזה זועק בגרון ניחר.
נמאס לראות, איך מראיינים אנשים טובים,
חותכים אותם בעריכה, ומתמרנים שהסיפור יתאים בדיוק לעלילה.
קצת נמאס, איך דוחקים אותנו, יהודים וישראלים, להיות אחד נגד השני, ישראלים נגד יורדים, או במושג ה'מכובס', ישראלים לשעבר.
קצת נמאס, שתמונת המצב היא תמיד פשטנית, חד מימדית, אין בה עומק, אין בה ממש.
עכשיו ביננו, עברו אי אילו שנים ממסעות בנימין מטודילה בעולם, כל זב חוטם, יודע שזה לא המצב, אז למה אנחנו ממשיכים לצרוך 'חדשות מטעם' כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים?
אם יורשה לי בנימת סיום,
חזית קטנה וצנועה של מחאה,
אני עוברת לצרוך עדכונים וחדשות,
מ'ארץ נהדרת', 'היהודים באים', 
או 'גב האומה',
בהיעדר אמינות וביש (המון) דכאון,
שיבוא לפחות עם פרצי צחוק.

על הקנאה

'אין בנמצא מגרעת הפוגעת בשמחתם של בני האדם כמו קנאה'  

רנה דקארט

זה אולי יהיה הפוסט הכי צהוב,

והכי לא 'פוליטקלי קורקט',
שאי פעם נכתב,
אבל משהו בוער בי והוא חייב להיכתב,
את הקינאה חוויתי כפועל, נשוא ומושא.

עוד בנעורי, כשרציתי להיות כל מה שהיא כן ואני לא.
בהתחלה, יותר בלונדינית עם עיניים בהירות,
אחר כך יותר גבוהה, יותר עשירה,
יותר חכמה (במיוחד במתמטיקה....)
כשרציתי להיות יותר פופולרית, יותר אהובה,
כשהתאהבתי בפעם הראשונה, ור' רקד עם אחרת,
כשהשימלה שלה נראתה יותר יפה יותר נוצצת.
לחברה טובה, קנאתי אז ב'מונופול של חברות',
היום אני יודעת, שהיה זה מחוסר ביטחון ורגשי נחיתות.
אחרי הלידות (ולצערי גם היום), קנאתי ברזון,
או יותר נכון, ברזון בלי מאמץ, 
או מה שאני מכנה, רזון- נונשאלנט:-),
כשדישדשה לי הקריירה, קנאתי בתעוזה וכישרון,
ועד היום, אני כולי קנאה בעודף ביטחון.
'ידי זהב', 'חשיבה מחוץ לקופסא', 
יצירתיות וגאונות,
שיחקו אצלי בקנאות.
ודי תמיד, קנאתי לו, לא' שלי, 
כשחששתי שירצה אחרת,
ורק קנאתו שלו הגדולה אלי, 
בתוספת החברות והאהבה,
גמלה אותי מזאת שלי, המשתקת כל כך.
לפני כעשור, אולי קצת יותר,
עם הבגרות, הבשלות, 
הקמטים, ופסי הכסף בשערי,
עצרתי לרגע להקשיב לעצמי,
ואז, גם הכרזתי מהפך.
כשקלטתי לרגע באופן הכי ברור ונהיר,
כמה אנרגיה ושמחת חיים, גוזלת הקנאה,
כמה היא מכרסמת בחברות, במשפחה,
בכל חלקה טובה,
כמה היא מרפה את הבטחון והעשייה,
וכמה יש דרך אחרת להסתכל על הצלחה,
בחרתי אז,
ואני בוחרת כל יום מחדש,
במקום ב ק נ א ה,
בה ש ר א ה.


ורק קנאת הזולת, ודווקא זאת שאינה מדוברת,
גורמת לי לנוע בחוסר נוחות, להתרחק, להשתתק.
ה'עין הרעה', קראה לה סבתי האלג'יראית,
ונשמרה ממנה מאוד, בסימנים ובקמעאות.
ובעודי כותבת את זה הפוסט,
ניקוות לי בעיניים, דמעות.
היום אני כבר יודעת, כמו כולם,
שהקנאה, פנים רבות לה.
בחיטוט, בטוטליות, ברכילות, 
ברוע, במידור, במרירות,
בציניות, בסרקסטיות, בקונפליקטים על כלום,
ברגישות יתר, באובססביות, בחיקוי.
'מחקים אותך, משמע את קיימת',
'מרכלים, זה ברור מה לא? טבע האדם',
אומרת לי חברה בשיחה עמוקה,
והיא כל כך צודקת, כולנו בדיוק כך.
פתאום מתחוורת לי עוד אמת לאמיתה,
הקנאה היא מסכנה,
היא בודדה,
היא תקועה,
היא חסרת אמונה ותקווה,
היא מלאה תירוצים, 
היא מלאה תיסכולים,
היא מכוערת, היא מכערת,
היא קשה ומנוונת.
ואולי גם כאן, אני צריכה לבחור בדרך אחרת,
אולי במקום לזוז הצידה בחוסר עניין,
אני צריכה לקבלה ברחמים, בחיבוק,
ב ה כ ל ה   ?

ועכשיו למה שאמרו גדולים וחכמים, 

לידם אני רק איזוב הקיר,

* 'בקנאה, יש יותר גאווה עצמית מאשר אהבה' / פרנסואה דה לה רושפוקו

* 'אדם כשיר ובעל בטחון אינו מסוגל לחוש קנאה בשום דבר. הקנאה היא סימפטום של חוסר בטחון עצבני' / די זמן לאהבה

* 'מי שמקנא בזולתו, מודה בעליונתו של הזולת' / סמואל ג'ונסון

* 'הקנאה המדברת והזועקת, היא חסרת תבונה. עלינו לפחד מהקנאה שבשתיקה' / אנטואן דה ריווארול

* 'הקנאה מכרסמת במקנא כחלודה המכרסמת בברזל' / אנטיסתנס

* 'בנדנים המוזהבים של הרחמים לפעמים נחבאים סכינהם של המקנאים' / פרידריק ניטשה

* 'לקנאה יש גוון חיוור ושפה מוציאת דיבה' / הסיודוס

* 'קיימים שני דברים, שמהם עלינו לפחד, קנאתם של חברים ושנאתם של אויבים' / קלאובולוס מרודוס

* אלה שאנו מקנאים בהם מתים, אך הקנאה נשארת לתמיד' / מולייר

* אין זה אלא אב שאינו מקנא בכשרונותיו של בן' / יוהן פון גתה

* אין בנמצא מגרעת הפוגעת בשמחתם של בני האדם כמו קנאה' / רנה דקארט

* 'קנאת סופרים תרבה חוכמה' / תלמוד הבבלי, בבא בתרא

שניה לפני שהפכתי קשוחה

דקה לפני שנהייתי רכיכה

,Live in New York City once"

,but leave before it makes you hard

,Live in Northern California once

"....but leave before it makes you soft

By Mary Schmich

את האימרה הידועה כולם מכירים,
על בשרי, חוויתי את אמיתותה.

במילים אחרות, הייתי צריכה לעזוב את ניו יורק,

שניה לפני שהפכתי קשוחה,

ואני כנראה צריכה לעזוב את קליפורניה,

כי אני ממש מרגישה, איך אני הופכת רכיכה.

(אגב, דווקא בעניין הזה לישראל ולניו יורק המון מן המשותף,

לראיה, פרצוף הבולדוג שלי בסוף כל קיץ, במולדת האהובה:-)

חמש שנים בניו יורק לימדו אותי המון,

לימדו אותי מהי בדידות,

לימדו אותי, שאם אין אני לי, מי לי?

לימדו אותי שאפשר להרגיש בודדה גם בין אנשים,

לימדו אותי להיות לבד, ואפילו להנות מזה.

חמש שנים בניו יורק, 
לימדו אותי להגיע בזמן לפגישה, 

לאחר איחור אלגנטי לאירוע חברה,

להתלבש נכון למסיבת קוקטייל, 

להתלבש אחרת לארוחת ערב בעיר, 

וקליל לברביקיו של צהריים אצל חברים.

למדתי להתלבש היטב בקור מקפיא חודר עצמות ואצבעות,

(וכן, עדיין לשמור על זכות התלונה, שקר לי מאוד...)

חמש שנים בניו יורק, 
לימדו אותי למדוד באינצ'ים,
לעלות במשקל בקילוגרמים,
ולרדת כמובן בפאונדים.
חמש שנים בניו יורק,
לימדו אותי לחשב טמפרטורה בפרנהייט,
ולהוסיף (להוריד) בהשתאות את משתנה הרוח.
חמש שנים בניו יורק,

לימדו אותי להתחמש לפני סופת שלגים, 

במירוץ קניות אינסופי, לאגור טיטולים וחלב בגראג׳, 

לפזר מלח על המדרגות בכניסה, 

לחוש עצב וניכור מהול באותו מלח, שניזרה על פצעי. 

למדתי לקנות מגפיים ובגדי חורף בראשית העונה, 

(כי בפברואר כבר מוכרים אופנת אביב ובגדי ים),

ולחגוג בסיילים של ינואר,

להכין לילדים מעילים לשנה הבאה.

למדתי לקרוא את לוח השנה של החוף המזרחי,

ומה עושים כשימי השלג לא מנוצלים.

למדתי לשמוח עם הילדים, כשמבטלים יום לימודים,

לשמוח עוד יותר, כשהרכבת מושבתת,

ומבטלים גם יום עבודה, מפאת תנאי מזג האויר.

למדתי לגרד את הקרח משימשת המכונית, 
בזמן קצר יחסית, 
(איך? פשוט מתחכמים עם מים חמים).

למדתי להיות מאורגנת, לתכנן פלידייטים,

להזמין מראש כרטיסים לאירועים,
זה, אני מוכרחה להודות, שירת אותי היטב לעוד עניינים.

חמש שנים בניו יורק,
לימדו אותי להתאהב בעיר הזאת עד טירוף,

כן, זה בדיוק כמו סושי וסקי,

טעם נרכש עבורי, ממש לא build in.

למדתי לקרוא את המפה האנושית,

כשהיא אומרת .׳ ....we need to get together',

היא לא בהכרח מתכוונת,

למדתי, לא להתלהב מ'nice', זה יותר עלבון ממחמאה,

ביננו, אפילו בעברית, זה לא ממש נשמע.

כן, כן, למדתי לקרוא את המפה התרבותית,  

למדתי לפענח את המפה של התחתית,

לחשב נכון אם שווה לקחת רכבת או מכונית,

ואחרי ההצגה, כשהעיר לגמרי פקוקה,

מהיכן הכי נכון לעצור מונית.

למדתי לנהוג בעיר כמו ׳בת ימית׳ מקומית,

(א׳ יטען, שאני עדיין לא יודעת, 
נכון שאתם מאמינים לי?:-),

למדתי לשתות יין, לחבוש כובע (מותאם לעונה),

לקפל ביד אחת עגלת תינוק, להרים את הקטנה,

לאחוז את הפעוט ביד השניה, ולצעוד בעיר בביטחה.

למדתי איך עוטפים את התינוקות בחורף קר,

כשרק עיניים סקרניות מציצות מתוכם.

למדתי את כל הדרכים הסודיות בgrand central station,

אחרי שהגעתי מתנשפת וגיליתי, ששוב פיספסתי רכבת. 

חמש שנים בתפוח הגדול, ואירוע מכונן, כמו 911,

גיבשו את זהותי כאמא אווזה,
כישראלית בתפוצה, כאמריקאית גאה,  
כניו יורקרית בנשמתה,
שלנצח תזכור בדיוק איפה זה תפס אותה, 
וכן, אני עדיין מאמינה בחירות,
רק הרבה פחות נאיבית.

חמש שנים בניו יורק,
גרמו לי להתאהב עד כלות בעיר, 
להתמכר אליה עד כאב,

לשוב אליה בסקרנות ואהבה, 
מדי שנה, לפעמים יותר,

לפקוד אותה כמו מכרה ותיקה, 

לדעת אותה כמו אהבה ישנה, 
להתלהב ממנה כמו חברה חדשה.

לדעתי, מכל הפוסטים שלי, התיירותיים,
לזכות ניו יורק, עומד שיא,

ולא בכדי.... 

יש בה בעיר מאגר בלתי נדלה של סגנונות בילוי ועניין,

היא מתחדשת בחינניות בכל עונה, 

היא מספקת חוויה יוצאת מן הכלל, כמעט של הכל, 

של תרבות, קולינריה, אופנה וסטייל, של אמנות, ספורט,

של מוסיקה, של ארכיטקטורה, של צבעים, של ריחות,
של אנשים.

ניו יורק חברים, היא לעד בליבי. 

הבכור חוגג את יום הולדתו התשע עשרה,

אני מיד קופצת, בוא נפגש לסופ׳ש ארוך,

בכרך הכי כרך, בעיר אורות הניאון,

והוא מתרצה תוך פחות משניה,

׳אמא, אני לגמרי בעניין...׳

שלושה ימים ומחצה, בעיר הגדולה.

אמא, שלדעתו, טרם התבגרה,

ובן, שלדעתי, כמעט סיים להתבגר, 

כך שאנחנו כמעט על אותו קו המשווה,

בפברואר קפוא וקר ביותר,

מינוס עשרים מעלות (ולא, אני לא מגזימה!)

מה עושים?

קודם כל, מתלבשים, מתעטפים, 

במעיל חם, כובע, כפפות וצעיף, 

בגטקעס, בגופיה, בעוד חולצה טרמית ארוכה,

חמושים במגפיים, יוצאים לתור את העיר הגדולה.
לפניכם, המלצות נפלאות, חדש וישן בתפוח הגדול.

שישי
לפני שהוא מגיע, אני נפגשת עם חברה טובה, לשיחה מרתקת, כנה ועמוקה.

קפה של בוקר- Crosby Street Hotel

המלון הזה הוא חגיגה לאוהבי עיצוב וסטייל, סיור קטן, קפה ועוגה, יזמנו חוויה קטנה ונפלאה.

מוזיאון- The Sex Museum

ובכן, נשמע יותר טוב ממה שזה באמת, שלוש קומות של מיניות משמימה, אפשר לדלג.
(ת' זה מה שאמא עושה בזמנה הפנוי, אבוי לבושה:-)

צהריים-Eatly
מרק ירקות מהביל וחם, ליום חורף קר במיוחד, צלחת מאזטים נהדרת, לחם ג'באטה ליד, שיחה טובה,
ואין, אין, מאושרת ממני באדם.
לקפה, פשוט עוברים לדוכן ליד.

קפה של אחה׳צ-Eatly

חיבוק לפרידה מהחברה, 

ועוד חיבוק חם, הילד כבר כאן! 

ארוחת ערב- Bar Bolonat, 

את ההמלצה הזאת אני מקבלת במתנה מלינור,
כשאני מבקשת ש׳תחדש׳ לי איזה דבר או חצי דבר, על העיר האהובה. וכמה שהיא קולעת.
מסעדה קטנטנה, השפית, ישראלית, אלא מה? בתפריט, סגנון אוטולנגי, מנות מתוחכמות ויחד עם זה כל כך פשוטות, זיתים אפויים בציפוי של פלאפל, בייגל ירושלמי עם זעתר ושמן זית, סלט פאטוש ירוק עד, כולל אבוקדו ויין ליד, והבכור על תבשיל בשר עם ניחוח מיוחד.  אח... לינור, אין כמוך!

בילוי לילי-Café Wha

׳מה לכאן?׳ הוא שואל אותי בתימהון, כשאני מוליכה אותו במדרגות חשוכות, למרתף הג׳אז שלי, הסודי, בפנים כבר מחכים ג׳קי, ארי וג׳רמי.
׳בטח׳ אני משוויצה, ׳הרי אמרת שאני מתעקשת להישאר צעירה.....׳
את המועדון הזה, גילנו לפני שני עשורים, היינו פוקדים אותו לעיתים קרובות (עם רותי ואורי, שהיו אז צעירים, יפים ונטולים.....זוכרים?),
משקה, ארוחה זולה, והלהקה הכי שווה בעיר.
ג׳אז, סלסה, רוק ובלוז, בלב הוילאג׳ באווירה ניו יורקרית אמיתית.
אני שואלת את המלצרית מי מופיע הערב, ׳ביירון, בריאן וג׳ייסון, עוד כאן...?׳ והיא מחייכת בשובבות, ׳בוודאי!׳,
ערב קסום מזדמן לנו, מצטופפים סביב שולחנות דביקים, והמוסיקה, אלוהית!
וג׳קי, כמו ג׳קי רוקדת בשמחה, הבנים נלהבים, ואני מביטה בזמרים המוכרים, כמה כיף להם להיות על הבמה, בכמה תשוקה הם מנגנים,
ואיך, כשאתה הופך תחביב לעיסוק, 
אתה נשאר צעיר.

שבת

ארוחת בוקר-Café Gitane 

נו טוב, מי שקורא אותי כבר שנים, יודע, שאני חייבת לפתוח בוקר ניו יורקי בטוסט אבוקדו עם לימון וצ׳ילי מקומי, בקפה קטן ומקסים. הבכור על טוסט ברי ודבש, ושנינו מתבוננים ביושבי בית הקפה היפים, בעניין רב.

מוזיאון-   Whitney Museum 

הארכיטקטורה מרשימה במיוחד, מבנה זכוכית משקיף אל נהר ההדסון, המוזיאון, לאמנות אמריקאית, הוא ממש משהו לכתוב עליו!  
הארכיטקט, Renzo Piano יצר מבנה זכוכית מרשים בן שמונה קומות, ושלל מרפסות מרהיבות. מכל חלון נשקף הנהר, הHigh Line, מציץ בחדווה (עוד לא ירוקה) והמיקום, נפלא, באיזור הmeatpacking השוקק חנויות ומסעדות.
במוזיאון, אני מתלהבת ממייצג וידאו, של חקירת טרור, מצידו האחד של המסך, הנחקרים, מצידו השני, תגובות העוברים ושבים, בהחלט מייצר מחשבה עמוקה על הקונפליקט בין בטחון וזכויות אדם, וכמה באמת שאין ברירה.

Windows Shopping
Arhuse 
נלהבת לגלות את הגלריה העצומה, שכולה ריהוט, אמנות והלבשת בית.
ציור שמן מקסים וקטן, שירד מכמה מאות לעשרים דולר, עושה איתי את כל הדרך חזרה. השאר, נשאר שם, גם מלשטוף את העיניים, אני מבסוטה.

צהריים- Chelsea Market
The Green Table
האמת, ביום קר, אתם רוצים לא לצאת מכאן.
את צ'לסי, אני חובבת ומכירה, והכי אוהבת ביום חורף קר. יופי של שוק, (או כמו שהבכור אומר לי בקריצה, 'איזה שוק?, שוק בוטיק, את רוצה לומר...')

ובכן, שוק בא בימים, עם חנויות ומסעדות ועוד המון טובין. חפשו את הכספות של הבנקים, שהיו במקום, מעטרים את הקירות, תהנו מכוס יין טוב, מהדוכן המרוקאי, מחנות הספרים, לכו אחר ריח הסופגניות, קנו פסטה טריה או לובסטר במחיר מציאה, חנות של אנטרופולג'י ענקית ומקסימה, וארוחה טובה במיוחד, ב'שולחן הירוק', מומלצת בחום.

קצת קולטורה/ תיאטרון- 
The curious incident of the dog in the nighttime
המון המלצות אני מקבלת על זאת ההצגה, והאמת, היא אפילו עוד יותר טובה. 
המחזה/הספר נהדר, המוסיקה רעננה, לתאורה קסם משלה, המשחק נפלא, והתפאורה מינימלסטית אך גאונית. ההצגה עוסקת בתסמונת אספרגר, הבימוי הוא מבריק. היכולת שלנו כצופים להרגיש את הדמות הראשית, להבין את רצף המחשבה, את מה שרואים אחרים, את מה שהם לא. להזדהות, לגלות אמפטיה בלי לחמול. הכל על במת גריד עמוקה, שחור לבן, כמו בתחכום רב אומרת, הכל הרבה יותר עמוק ומורכב, ממה שנראה.

ארוחת לילה-Crosby Street Hotel
יין, צלחת גבינות, פסטה ופטריות,
כל מה שאסור לאכול בחצות.

ראשון

ארוחת בוקר-Café Gitane
על מתכון מנצח, חוזרים בשימחה, שוב טוסט אבוקדו, שוב קפה ומיץ תפוזים סחוט וטבעי. שוב עוברים ושבים, יפים וצעירים.

מוזיאון- 911 
כבר הייתי כאן (ראו פוסט), ובכל זאת אני חוזרת לחוויה מטלטלת לבקשת הבכור.
מנסה לדלות ממנו, מה הוא זוכר מאותו יום ארור, משלימה לו את התמונה. שנינו, די נדהמים, איך אנחנו מאבדים אורינטציה במוזיאון, נופלים לתהומות של עצב ודכדוך, ותוהים אם הייתה זאת כוונת הארכיטקט.
ועוד דבר, שהוא אומר לי כשאני מתבוננת בעוצמת 'מגדל החירות' החדש, ששינה את נוף קו הרקיע של העיר, זאת ההכרזה/ ההתרסה הכי גדולה שלנו כאומה, לחירות וחיים.

ארוחת צהריים- Mercer Kitchen 
עוד 'מוסד', טעים, נחמד, יקר, ולא משהו לכתוב עליו.

קצת קולטורה / תיאטרון- Hamilton 
הביקורות משבחות, שתי חברות עירוניות ממתינות כבר שנה לכרטיסים, אפילו אובמה בכבודו ובעצמו, פקד את ההצגה פעמיים, כותבים על זה ב'הארץ', עוד מבקר תיאטרון מציע למשכן את הבית ולהשכיר את הילדים, וכשאני נחרדת מיוקר הכרטיסים, דלית, חברתי הטובה, משדלת אותי, שזה חובה, כמו כרטיס למקרטני.
ובכן, חסרת אופי שכמותי, מושפעת מלחץ חברתי ותקשורתי. אני קונה כרטיסים במחיר מופקע ביותר, ואין לי ברירה אלא להגיד שהיה מקסים ומופלא, כמו כל הקהל שהריע עוד בטרם הורם המסך. ובכן, הרשו לי לתקן.
הסיפור, היסטורי ומעניין, המילטון, שר האוצר הראשון, יתום ובן עניים, שהיה למעצב החוקה ואיש אשכולות.
הליהוק, מרתק, את כל האבות המייסדים (וושינגטון ושות'), משחקים שחקנים שחורים או היספנים, שזה לכשעצמו, סטייטמנט חברתי פוליטי (לא פלא שאובמה אהב), המשחק מרהיב, הטקסטים מוגשים בהיפ-הופ קליל, הנושא, פוליטיקה, ממשל, חוקה וימי קום האומה, אבל גם תככים ואהבה, הון ושילטון, אבל אם יורשה לי בכנות, לנפץ את הבלון, בסוף היום זה עוד מיוזיקל. ההצגה נהדרת אבל....
אל 'תמשכנו' את הילדים, חכו בסבלנות, שהבאז התקשורתי ישכח, כי כמו כל הקלאסיים של בורדוויי, גם המחיר ירגע.

ארוחת חצות- Belthazar 

עוד 'מוסד' צרפתי ויקר, שפתוח בחצות, מלא עד אפס מקום, יין נשפך אל השולחנות, ואני סוקרת בעניין רב את באי המקום. 

שני

שוטטות בSoho
חנויות, גלריות ועיר עם מקצב, באמת שאין שניה לה בעולם.

בראנץ'- 12Chairs
את ההמלצה הנהדרת אני זוקפת למשפחת מארק, "שרוני, את חייבת לנסות", אומרת לי ג'קי במבטא החינני שלה. ובכן, השם לקוח מרומן רוסי, הבעלים ישראלים. בשבת ובראשון, מגישים כאן ג'חנון וחמין, בימי חול, מן ערבוב של מטבח ישראלי עם נגיעות ים תיכוניות וגם רוסיות, לכבודם של הבעלים המקוריים.
עיצוב ראסטי חם, על הקירות, תל אביב של ראשית המאה שעברה. שנינו על שקשוקה ואמנות הניגוב, יופי של פרידה מהעיר. אגב, סניף חדש נפתח השנה, בברוקלין, שווה בדיקה.

סוף השבוע האחרון בניו יורק, למד אותי,
שבחוץ יכול להיות מינוס עשרים מעלות,
אבל בלב פנימה, חם לי מאוד.
ושאין שמחה ממני, 
לחזור הבייתה בחדווה,
לשמש המלטפת, 
להפקיד את המעיל החם,
ולדעת, שאכן הפכתי לרכיכה.