סליחות

סבתי, עליה השלום, הייתה צדקת.

הילת מלאכים לראשה,

וצמה עבותה על כתפה.

עיניים כחולות, אפורות, עמוקות,

צמידים מרשרשים על ידיה הטובות.

עגילי זהב פצעו את תנוכי אוזניה,

צוואר ארוך ועצמות לחיים גבוהות.

אישה יפה הייתה סבתי,

באלמנותה, בדמי ימיה, בזיקנתה, 

סבתי הייתה חכמה וצדיקה.

ממה, נצר למשפחת אבוחצירא המפוארת.

הייתה אישה יראת שמיים וטובת לבב,

זה היה בימים,

שחצרו של הבאבא הייתה אבן שואבת, 

לכבוד וברכה, וטרם דבק בה רבב.

(לצערי הרב, כבר שנים, שזה לא המצב.....)

ממה הייתה צדקת.

מעולם לא הלכה רכיל,

לא דיברה סרה,

לא הוציאה דיבה,

לא להטה בה אש קינאה,

לא היה בה קמצוץ רוע,

לא טיפת כעס.

ממה הייתה צדקת אמיתית.

ליבה נטה לחלשים, לחלכאים ולנדכאים,

היא הייתה קשובה למצוקות אחרים,

נתנה מתן בסתר,

הדליקה נר לרפואת חולים,

ערכה סעודות מצווה,

סעדה נזקקים, 

התפללה עבור משפחה, חברים ומכרים,

עבור עם ישראל במולדת ובתפוצה,

עבור שכניה באלג׳יר, עבור העולם.

ממה האמינה באדם, באשר הוא אדם.

סבתי, עליה השלום, הייתה צדקת.

כלביאה, הגנה על הצדק והאמת, 

בלי להתבלבל עמדה על שלה,

זקופה, כנה וגאה.

כאמא אדמה, עטפה את סביבתה,

בסלחנות, פייסנות והכלה.

סבתי, עליה השלום, 

הייתה אישה מאמינה ויראת שמיים,

היא הקפידה בקלה כבחמורה,

אבל בעיקר האמינה, 

בחשיבותם של מצוות בין אדם לחברו,

אלו, עלו בעיניה על מצוות, שבין אדם למקום.

הבנתם את התמונה,
בגבולות היותה אדם, בשר ודם, 

ממה הייתה צדקת גמורה.

כשמלאו לי תשע, איתגרתי אותה לראשונה. 

כדרכם של ילדים, שבוחנים את החיים,

ומספרים את האמת לאמיתה, הייתי חייבת לומר,

׳ממה, את יודעת, אבא לא צם ביום כיפור...׳ 

׳אה אבינתי....׳ היא ענתה בשפתה הייחודית,

שהיייתה בליל חינני של מבטא ערבי מרוקאי/ אלג׳יראי, צרפתי, ובעברית עילגת,

׳אה, שטויות, לא יכול להיות... רוצה קוסקוס חלבי עם סוכר וצימוקים? 

כדאי לך אבינתי, הכנתי היום,

טעים, טעים מאוד...׳

כעבור שנה, חזרתי ביתר שאת על ההתרסה,

ובנחישות, הטלתי את הפצצה:

׳ממה, את יודעת, אבא גם מעשן בכיפור, ממש בחג....׳

׳אח, שעון, שעון ...׳ נאנחה סבתי בחיוך,

(כך קראה לי, מן שיבוש קל של שמי, שרון)

׳לא נורא, לא נורא, אולי לא ראית נכון...? 

רוצה חלה בחמאה ודבש...?, מתוק, מתוק,

נעשה עם תה נענע ולואיזה?

לשנה טובה ומתוקה...׳

שנה אחר כך,

בפתחו של גיל ההתבגרות,

כשניצני אישיותי התחילו ללבלב,

הייתי חייבת להעמיד אותה על טעותה,
הרי לא ייתכן שהיא תתחמק.

ושוב חזרתי אליה לאותה השיחה:

׳ממה, את יודעת, אצלנו יום כיפור,

זאת ממש חגיגה....׳

׳אח אבינתי, אני עייפה....׳ השיבה לי בעיניים לאות,

׳לכי לחדר שינה, תביאי את הקופסא העגולה מעל הארון,

יש שם דרג׳ה וליקריש... את אוהבת, נכון?...׳

שנה אחר כך, ממה כבר לא הייתה להמשיך את השיחה.

וליום כיפור במשפחתי, נוסף מנהג חדש.

משך כל ילדותי ובגרותי, ניסיתי ללא הצלחה, 

ליישב את דיסוננס החגים בבית הורי.

לצד, קידוש מדי שישי,

וחגיגה של כל החגים (ללא יוצא מן הכלל!),

כהילכתם עם הרבה פאר והדר,

לפי כל כללי הטקס והפרוטוקול.

בשולחן נוצץ וערוך לתפארת, במאכלים חגיגיים,

מעשה ידיה להתפאר של אימי.

בתפילות, זמירות ומנהגים, שהביא אבי אל חיי.

היה ליום כיפור, מעמד אחר ומיוחד.

במדרון תלול ודי מהיר, משבירת צום מוקדמת,

לסעודות חג, פיתחו הורי מסורת חדשה,

יום כיפור נחוג בעין גב על שפת הכנרת.

כשרוח אתאיסטית באויר, כופרת,

רוח משחררת של חופשה עם טעם קצת אסור.

הילדים משתובבים, שזופים ונלהבים, 

ועל הגריל, ביום הצום, 

ביום הכי קדוש ליהודים,

סטייק, אצלנו כשר,

אצל הקנלרים והכפירים, לבן כמובן.

המסורת הזאת, נמשכה שנים רבות עד ממש לא מזמן,

ושותפים היו לה חבריהם הטובים, ולימים, גם ילדי שלי,

הדור השלישי, בביקורי מולדת נדירים,
כשנפלו על יום הכיפורים.

את הדיאלוג הזה, אני עדיין מנהלת איתה, 

בין עולמי שלי לשלה, בין העולם של מטה והעולם של מעלה, 

בין צברית יורדת חצופה, שכופרת בעיקר, לבין אישה אדוקה, שקיימה מצוות עליה,

בין המודרנה למסורת, בין הדת לחול, בין העולם של היום, לזה של אתמול.

שוב אני קוראת לה במחשבותי, 

שוב היא מתייצבת, בנועם הליכותיה,

בצמתה, שהאפירה,

בעיניה המאירות, בתבונתה הרבה.

׳ממה, את יודעת שאני לא צמה ביום כיפור, לא אני, לא א׳, גם לא הילדים.

אני עורכת סעודה מפסקת, על שולחן יפה, מלא במטעמים, 

משקיעה בהפעלה, בשיחה על משמעות החג, אבל זהו, בזה זה נגמר...׳

ממה מתבוננת בי בעיניה הטובות והאוהבות ומחרישה.

בדיוק כמו אז, אני שוב מתריסה.

׳ממה, את יודעת אני כבר לא גרה בארץ אבות, ובשנה האחרונה, נגוזו לי גם רוב התקוות...׳

ממה לא עונה, היא מניחה עלי יד חמה עם צמידים מרשרשים, 

קמטים חרשו את פניה היפות, והיא שותקת.

בדיוק כמו בגיל ההתבגרות, אני דוחקת אותה לקיר,

ושוב מקשה, מעיזה עוד קצת.

׳רוצה לדעת מה כתבתי במייל ההזמנה, 
לארוחה מפסקת?׳

אני שואלת ומתחכמת.

׳c'est qui מייל?׳ היא שואלת, 

בשיבוש הלשוני, שהוא ייחודי רק לה,

אח, כמה התגעגעתי למבטא ולשפה.

׳סוף סוף את עונה...׳, אני בחיוך, מחציפה, 

׳חשבתי שבגן עדן יש אינטרנט ואחלה קליטה....׳

׳הזמנתי את כולם לערב ׳ועינגתם את נפשותיכם...׳, 

נו, נו, מה את אומרת על זה...?׳

היא מישירה אלי מבט אוהב ומצועף,

ואומרת לי את מה ששמעתי כל חיי,

׳תזכי למצוות ומעשים טובים,
ואהבת לרעך כמוך, זאת כל התורה כולה....׳

עוד פוסטים מן הארכיון על המשפחה

ממה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/06/blog-post_28.html

בדירת שיכון

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/04/blog-post_11.html

שיח חרשים

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/02/blog-post_23.html

שתזכי למצוות ומעשים טובים

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/01/blog-post.html

היא ביקשה שנביא לה חול

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/10/blog-post.html

עוד פוסטים מן הארכיון על יום כיפור

על החיים ועל המוות

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/09/blog-post_12.html

היום שבו בקשתי מעצמי סליחה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2011/10/blog-post.html