.נצחון קטן, חגיגה גדולה

כבר בימי ראשית החורף, מודיעה לי פט, 

שצריך לקבוע תאריך למסיבת סיום ל׳סיניורס׳ (לשמיניסטים) שלנו,

נקרא לה היא אומרת MNO Graduate,

יענו, הקבוצה שלנו (Moms' Night Out) מסיימת תיכון, 

הפורום שלנו הגיע לפרקו.

במילים אחרות, סיימנו את תפקידנו ההיסטורי,

או בנימה יותר אופטימית, עלינו כיתה.

בחוץ רוחות מיללות וגשם זלעפות, 

הקיץ, מעולם לא נראה כל כך רחוק.

אבל אמתכם, בחורה ממושמעת, 

מיד קובעת תאריך, ושולחת ׳save the date....׳

ואין לי מושג איך טס הזמן, 

הנה אני מוצאת את עצמי בעיצומן של ההכנות לחגיגה.

בכלל, בחודש האחרון, כך אני מגלה,

הפכתי למפיקת על.

הבית כבמטה קסם משנה את פניו,

לחצר אירועים ואולם חתונות,

(ויש מי שמכנה אותי  ׳אולמי שרון בון׳, 

על שם אולמי בון בון או בון טון הנוצצים

והמיתולוגיים של עיר נעורינו הזוהרת,

זאת לחוף הים, זוכרים?)

וכך אנחנו חוגגים חודש ימים,

של משתה גדול,

בין יומולדת אחד לאחר,

בין ארוחת שישי ליום העצמאות,

טקס סיום שנת הלימודים, 

טקס הצטיינות והענקת פרסים,

בין מסיבת שמיניסטים אמריקאית למהדרין, 

לזאת בחאקי זרוק של הצופים,

בין הקוקטייל (נטול האלכוהול) שלפני הנשף,

מה שמכונה בלעז (וגם קצת בלעג), ה Prom,

למסיבה האינטימית שאחרי,

בינות הטקסים, השמלות החגיגיות, החליפות,

העניבות, העקבים, התספורות, הפרחים,

והילדים של כולנו, 

שבן לילה הפכו לבוגרים.

בתור חובבת מסיבות מושבעת,

אני מגלה להפתעתי כי רבה,

שהפעם, זאת דווקא לא המסיבה.....

משהו אחר, מדגדג ועושה לי את זה, 

גורם לי לאיזו התרוממות רוח, 

שכמוה מעולם לא ידעתי.

הדמעות חונקות את הגרון,

חומקות החוצה בלי כל אזהרה. 

אני מתקשה לשים את האצבע על העניין,

מרגישה כמו ניצבת בסרט,

אירועים מוכרים מסרטים וספרים,

פתאום מתרחשים אצלי בחצר האחורית.

יום רודף יום, אירוע רודף אירוע,

מפלס ההתרגשות שלי מרקיע שחקים,

והלב עולה על גדותיו מאהבה,

וכן, גם בקיטש.

אני מתבוננת בילדים, 

שפגשתי לפני אחד עשרה שנים,

תלמידי כיתה א׳ בבית הספר המקומי, 

כיצד הפכו אלה פתע פתאום לגברברים נאים ועלמות צעירות.

עיני מלטפות אותם בחיבה יתירה, 

אני מתבוננת בעיון רב והמון גאווה,  

בשחקן הבייסבול שהבטיח עוד אז,

כשמנומך שנותיו היטיב להטט עם הכדור על המגרש,

בפוליטיקאי הצעיר, שעוד יגיע רחוק, 

בשחקן התיאטרון המוכשר, 

באצן המתמיד, בבחורה היצירתית,

בזאת, שכבר בכיתה א׳,

בניגוד לכולם, ועל אף הכל,

חשבה באופן לגמרי עצמאי,

והיום היא פשוט מקורית ויפה אמיתית, 

בנער המנומס, שכבר כילד היה מבוגר, 

וסביר להניח שלנצח יהיה רציני ומחושב,

בשרמנטי, הכריזמטי, בחתיך של השכבה,

ובינהם, זה הפרטי שלי,

כמה הוא גדל, כמה הוא נינוח ומאושר,

וטפו, טפו, טפו, גדול עליו!

אני מהופנטת אליהם, לשיח, לביחד שלהם, 

לטבעיות הזאת, של חבורה שצמחה, גדלה, התבגרה בצוותא.

כיצד השכילו לייצר מקום של כבוד לאינדיבידואליזם אבל גם לחברותא.

איך ממרום הגובה, הקול הבוגר והבטוח, עדיין מציץ הילד ההוא שבם,

איך על אף קווי הדמיון של נערים שבגרו בסביבת גידול דומה, 

יש מקום ייחודי לכל אחד.

זכרונות ילדות צפים ועולים,

רסיסי תמונות, חגיגות, מסורות, טיולים, 

שלהם, שלנו, של האמהות, של המשפחות, 

חוויות ורגעים מתערבבים אצלי בראש בהתרגשות גדולה,

ושוב, צנחה לה דמעה. 

יש משהו יפה בגיל הזה,

התחלה חדשה, סקרנות, נאיביות,

ציפיות ותיקוות, רצון לכבוש את העולם.

איני יכולה להתיק מהם את עיני, 

מהנעורים המתפרצים, מהיופי הכובש,

מהאנרגיות הבלתי נדלות, 

מהקסם הזה, 

שאין עליו, באמת אין!

בהמולת החגיגות וההתרגשות הגואה,

מנקרת בי שאלה, 

מה קורה לי?

למה אני על סף דמעות מכל מחווה קטנה?

איך קורה ש׳עוף גוזל׳, ׳אולי עוד קיץ....׳, ׳שיר הצופים׳, 

ולחלופין, ׳....I got a feeling that tonight gone a be a good night' 

גורמים לי לנזול ולהשתפך, קבל עם וקהילה?

ומה פשר הרגשנות שעלי השתלטה?

אני יודעת שזה לא רק האירוע,

גם לא ההישג או הפרידה הממשמשת ובאה, 

זאת גם ההשתייכות, שמעוררת בי רגשות עזים.

ההבנה, שעל אף המרחק מהמשפחה והמולדת,

הצלחנו לייצר פה חיים משלנו, 

ולמרות כל חששותי, והעקירה מהשורשים,

הנה, באופן די מפתיע, הגענו לגיל ואנחנו שייכים.

ועוד מחשבה מרחפת מעל ראשי כשמש חמימה,

שולחת קרני אור מנצנצות, 

שהחיינו וקיימנו וזכינו לחגוג סיום תיכון,

(ולמרות הקיטורים הבלתי פוסקים של א׳,

שהוא כבר לא מזהה את הבית בלי אורחים והמון....:-)

כמה חשוב לעצור.

באמת, לעצור.

להודות, לברך, לשבח,

לשמוח,

ל ח ג ו ג!

נצחון קטן, 

נצחון גדול.

אה, וקרדיט לעיצוב התמונה,

ניתן למעצבת הגרפית, 

המוכשרת והמחוננת,

לחברה טובה ואישה אהובה,

לימי המקסימה.