את חיה בתוך ליבי

לפני שבוע, באופן מיקרי,

במקום הכי לא צפוי על פני האדמה,

התיישבתי לשיחה עם אינדיאנית.

אנדיאנית אמיתית,

כזאת שסכין או מספריים מעולם לא נגעו במחלפות ראשה,

 יש לה קעקועים צבעוניים על כל גופה,

ושם מאוד מקורי, ׳שש נוצות׳ קוראים לה.

בעלה קנה אותה בשישה נשרים,

כשהייתה בת שתיים עשרה.

(שימו לב למוטיב החוזר)

היא מדברת את שפתה עם ילדיה,

שגם הם, מעולם לא ביקרו במספרה.

ועל אף שבשיגרת השנה,

הם חלק ממערכת החינוך האמריקאית,

ועושים שם חיל,

את הקייצים הם מבלים בציד בפאלו ביערות דקוטה.

פושטים את העור מהחיה ממש כמו פעם,

וסועדים את ליבם סביב המדורה,

מוקפים בשבט, בערב רב, שרים שירי עם.

׳היהדות׳ היא אומרת לי היא כמו הדת שלנו,

וכשאני מרימה גבה בסגנון 'מה לדת מונותאיסטית 

עם עבודת אלילים, לשמש, לרוחות, לכהנים וטקסים...?'

היא מיד במאור פנים מסבירה,

גם אצלנו הדת היא בעצם תרבות,

גם אנחנו חיים כאן מאז ומעולם,

גם לנו יש שפה, שזר לא יבין,

גם אנחנו קמים בבוקר ואומרים, ׳מודה אני׳,

גם לנו עשו שואה וניסו למחוק אותנו מעל פני האדמה,

מה שהאמריקאים קוראים ׳חג ההודיה׳ הוא עבורנו יום של אסון,

ואני מיד הופכת וחושבת גם על שואת העם היהודי,

אבל גם על התקומה, יום העצמאות והנכבה

וככה, מן הפוך על הפוך ואיך ולמה.

השיחה מרתקת, מעניינת, מעולם לא יצא לי לנהל שיחה 

עם אינדיאנית אמיתית, בעלת אילן יוחסין מפואר,

שהולך מאות שנים אחורה בזמן.

אני חושבת כמה יפה היא הגישה,

למצוא את הדומה, המחבר, המגשר,

ודווקא משם לפתוח בשיחה,

ואיך אני משילה הגנות, דיעות קדומות,

וכולי בעומק העניין.

שניה לפני שנפרדים,

היא מראה לי איך אומרים בשפתה,

׳אני אוהבת אותך...׳,

מן תנועות פנטומימה שמרמזות על לב פועם,

ותרגומן המילולי: ׳את חיה בליבי....׳

היא לא צריכה לבאר.

זה נראה נהיר והגיוני,

האהבה, היא הלא צורך קיומי,

מקור החיים, הדופק והקצב.

המשפט הזה,

מביע אהבה בכך שהוא שם את העיקר באחר,

כמה כח יש בנו, להחיות אנשים בלבנו,

ה'חיות' שבלב היא נצחית,
וכך גם החוויה והאהבה,

בניגוד למקום שלנו על פני האדמה,

שהוא כל כך אירעי כל כך.

ועוד מחשבה מחלחלת עמוקה,

איך כשאני פתוחה לקבלה,

אני תמיד לומדת משהו חדש.