פתוח

ובכן, אני הולכת לטפל בכפפות של משי,

בחומר נפץ מהסוג המסוכן ביותר,

אורחים

ויקום, מי שלא מסכים עם הדברים,

(אם קמתם, אז שבו בחזרה,
כי הכל יודעים שאירוח ארוך הוא מורכב....:-)

כשגרים בתפוצה, אין לצאת זכות ביקור עם סתם ארוחה,
יין או קפה ועוגה.

האירוח הוא ארוך ואינטנסיבי,
הרבה זמן ביחד, שעלול להיות מורכב.

לרוב, חוזרים לדפוסים ישנים, עולים משקעים מן העבר,

ולביקור, יש דינמיקה משלו, שלא תמיד ניתנת לשליטה.

צדקה בת דודתי האהובה (שהיא גם חברה טובה),

שהקבילה בין אורחים לדגים,

ואת הבדיחה המצערת, כולכם מכירים.

תמיד לפני ביקורים משפחתיים,

אני בונה תלי תילים של זמן איכות בדמיוני. 

אני מבטיחה לעצמי לפנק, להעניק, לתת מרחב,

לקחת מרחב, לנשום עמוק, לא להתעצבן, לא להתרגז,

לארח כיד המלך, בנדיבות, בקלילות, בלי להתאמץ.

לכלול בביקור, טיולים למקומות קסומים,

לשתף בסודות, שרק מקומיים יודעים,

להכיל, לחבק, להיות רגישה,

להתחשב, לצחוק, לכייף, לדבר,

לפקוד מסעדות טובות,

לבשל את מעט המנות, שאני מיטיבה להכין,

להפתיע עם מתנה, הצגה או הופעה,

להיות מנומסת, סבלנית ומחויכת.

לקום לפני כולם, לערוך שולחן כמו ממגזין,

כשריח הקרואסונים נישא באוויר.

להיות כבר במיטבי, רחוצה, מאופרת,

נינוחה ורגועה, לשתות קפה כמו בסצינה מסרט.

להנות באמת מהביקור, להיות מאושרת!
ואת הכל להנציח באינספור תמונות,
שתהיה מזכרת לבאות.

ביום הראשון, זה באמת מרגיש לי כך, 

אני באופוריה, שמחה מהביחד, מבסוטה,

מודה לאל, שברא לי חברים ומשפחה.

אבל אחרי יומיים, שלושה, 

כבר מתחיל לעקצץ לי בכל הגוף,

ורואים לי על הפנים שאבדה סבלנותי, 

ואני משתוקקת למרחב האישי,

האנרגיות שלי אוזלות בקצב מסחרר, 

אני מאוכזבת מעצמי, שלא עמדתי בציפיות שלי....

פתאום, הכי דחוף לי קפה של בוקר, בלי לחייך, בלי לשוחח,

והכי אני רוצה לחזור למיטה ויסלח לי האורח.
וזה לא אתם, זאת לגמרי אני,

כבר צדק מי שאמר, שהכל במינונים.

ואני באמת ובתמים אוהבת, את כל מי שטרח ובא,

וחצה את האוקיינוס, כדי לשהות במחיצתי ולארח לי חברה.

במבוכה רבה, אני מודה ומתוודה, אני כנראה לא כזאת חברותית,
זאת האמת לאמיתה,
ולמה בחרתי לפרסם עכשיו?
פוסט ששכב זה זמן רב במגירה...
לקראת הקיץ הבא עלינו לטובה,
לפני הנסיעות, האירוחים וההתארחויות כאן ושם,
שנעבור אותם בשלום,
ונשאר משפחה:-)