איים אבודים

דבר לא ידעתי על סנט בארט,

לא ידעתי דבר.

כי לפעמים, הדברים הטובים הם כאלה,

שכלל לא ידעת על קיומם.

כאלה, שקשה להגיע אליהם,

כאלה שבחלומותי הטובים ביותר,

אפילו לא הופיעו.

שיכורה מעירסול הגלים על יאכטה קטנה,

אני מגיעה לסנט בארט.

אחרי שיט סוער, בתוך אוקיינוס כחול אינסופי,

וגלים בגובה שישה מטרים, שמאיימים על השקט הנפשי,

הסירה נחבטת במים, שועטת אל המרחבים,

רגע מתיז עלי סילון מים ומרטיב אותי עד לשד עצמותי,

ורגע, יש שקט, מפרש לבן ברוח ונענוע נעים,

עירסול של עובר ברחם אימו,

שמשרה עלי שקט ובטחון.

אני לומדת ששיט בים סוער,

מוסיף להרפתקה ולכיף.

St. Barts Island סנט בארט 

(בארטלומאי, על שם אחיו של קולומבוס:-),

הוא אי מקבוצת האי האנטיליים, בקאריביים.

האי התגלה לראשונה על ידי כריסטופר קולומבוס,

במסעו השני לאזור ב 1493, 

לפני שאמריגו וספוצ׳י הכריז שמדובר בארץ חדשה,

כשכולם עוד חשבו שמדובר בהודו,

לפיכך נקראים האיים האבודים, ׳איי הודו המערבית׳.

מאז עברו מים רבים באוקיינוס,

האי החליף ידיים עד שנפל לידיים צרפתיות,
(יש אלוהים!) ואז התגלגל לשלטון שוודי חיוור, 

חסר סטייל בתקופת המהפכה הצרפתית,
(הם פשוט היו עסוקים בעניינים יותר בוערים:-).


 

מזל שהשוודים השיבו לצרפתים את המקום,

כדי שיעניקו לו קצת סקס אפיל ואבק כוכבים,

שידבק בנו קצת מהקסם והשיק.

רק הבירה, גוסטביה היפה,

קרויה על שמו של המלך השוודי, 

ולא נותר עוד זכר למאה שנים משמימות,

והיום, האי שוקק חיים עד מאוד.

סנט בארט הוא פנינה,

מלבד העובדה, שיש בו חופים עוצרי נשימה,

איונים קטנים, גבעות והרים,

יש לו ניחוח אירופאי, צרפתי.

מסעדות ובתי קפה אנינים, בתי מאפה וריח קרפים נישא באוויר,

אי שכולו דוגמניות על, אנשים יפים, חטובים, 

לבושים לפי צו האופנה, נערות עסיסיות חשופות חזה,

מפקירות את גופן לשמש היוקדת,

מוסיקה חיה מדי ערב.

אם יש גן עדן, הרי הוא כאן,

אני חושבת לעצמי בחיוך רחב.

אנחנו שוכרים טרקטורון ושועטים חבוקים אל הלא נודע, לגלות מטפחיו של האי הקוקטי הקטנטן, מקיפים אותו, עוצרים בחופים בתוליים, משתאים לנוכח חרדוני ענק, פרפרים, עיזים וצמחיה פראית, שתי כנסיות, שני בתי קברות, בתי עץ עם גגות רעפים אדומים, תריסי עץ בשלל צבעים בטורקיז, בצהוב לימוני, וורוד בוהק רק מוסיפים לאווירה. חנויות יוקרה, ונשים יפהפיות, מטופחות, לבושות לפי צו האופנה, כובעי קש רחבי שוליים, פנים מאופרות בטבעיות, חזיות קטנטנות מציצות, אופנת חוף.

יומיים של גילוי ופלירטוט עם פיסת הנוף האלוהית הזאת, מביאים אותי לכתוב זכרונות, לתעד, לצלם ולרשום, להתמכר לרחש הגלים,
להתאהב בבטלה, בנופים האינסופיים.

שתי ארוחות צהריים נהדרות:

(La Gloriette (Grand Cul de Sac

ארוחה שכולה על טהרת הדגה על המים,

בתפריט: דגים וקוקטיילים ואנשים יפים מלוא העין.

וארוחה שניה, שהפכה למסיבת חוף סוערת במיוחד. La plage,

קוראים למקום, שיושב לחוף קסום במיוחד, ריהוט נקי בלבן,

עם נגיעות צהובות וטורקיז של ים. 

כל יושבי המסיבה לבושים לפי צו האופנה, 

המלצריות והמלצרים, הורסים, לא, אין כזה דבר....!

תקליטן על המוסיקה, עושה בנו כרצונו,

נערה שחורה מעכזת ורוקדת, מתריסה, מוציאה לשון,

לא׳ שמנציח את הרגע, את הדקה.

אנחנו בסרט, מתמכרים לתחושת החופש והשלווה,

לאוכל האנין, לסצנה לאווירה.

משם לסנט מרטין St Maarten-St Martin

עגינה ב Grand Cuz

ואני, מיד קולטת אותה, אני לא יכולה להתיק את עיני ממנה,

תלתים פרועים ממסגרים פנים חושניות, שפתיים בשרניות, עור שחור חלק ובוהק ושמלה אדומה קטנה.

'Bonjour Je M'apple Tatiana', היא מספרת לי, במבטא מושלם.
טטיאנה נולדה באורילאון, כשאני אומרת לה שג׳אן דארק, היא גיבורת ספרות ילדותי, היא מזילה דמעה, ואומרת לי שגרמתי לשיעורה לסמור, (כמו כל דבר אחר, בצרפתית זה נשמע עוד יותר טוב...)

חיים בפאריז, בקוריסקה, ובן זוג יהודי יתום,

הביאו אותה לסנט מרטין.

הוא השף של מסעדת יוקרה מקומית, היא מוכרת בבוטיק.

והיא מספרת לי את כל מה שלא כתוב בספרי תיירים.

איך זה לגור באי, רחוק מהבית, מהמשפחה,

מה משמעות של נישואי תערובת במאה העשרים ואחת,

גילויי גזענות, וגעגועים הביתה.

סנט מרטין הוא אי שחציו צרפתי וחציו הולנדי,

שמו יצא למרחקים בגלל החופים והקולנריה.

ארוחת ערב נהדרת, אנחנו אוכלים ב Bistro Caraibes

לובסטר, שנשלה מבריכת דגים במיוחד לכבודנו,

יין נפלא, ומנות פתיחה וקינוח, שלא מהעולם!

עוד משקה על חוף ים בצבע טורקיז, שמלות חוף,

ומסיבת איגואנות בירוק זרחני ובחום, מתחרדנות על הסלעים,

ומספקות את המופע הכי שווה באי.

אנגילה  Anguilla

או כמו שגילי קורא לה ׳הבה נגילה׳, 

מפתיעה אותי בחופי הטורקיז,

בכחול העמוק והאינסופי, בנופים הבתוליים, בעצי הדקלים....

עצירה של יום בRendezvous Bay

וגילוי של זמר ריגאיי מקומי, 

עם תמונה של צ׳ה גווארה משנות השבעים,

מוסיקה שחורה, שחודרת את הנשמה,

רביצה חסרת מעש על חוף לבן, 

טבילה מצננת, 

ארוחה משובבת, 

אוירה של חבל על הזמן.

ואת הפוסט הזה אני נהנית לקרוא עכשיו,
באטרף של עבודות ומטלות,
נזכרת בטעמים, במראות, בתחושות ובריחות,
אים אבודים, יש כזה דבר,

אם יש גן עדן,

הרי הוא שם.
והמלצה גורפת,
לחוות,
לכתוב,
לצלם,
שיהיה אפשר להחיות זכרון,
לרגעים בני חלוף של טוב.