מצטנעות

 

 

לפני כמה חודשים קראתי באיחור מה,

את ספרה של שריל סנדברג, "לפרוץ קדימה"

Sheryl Sandberg/ Lean In.

מוכרחה להודות, שלצד הסכמה גורפת עם רוב הרעיונות בספר,

חשתי אי נוחות לנוכח ההספק 

והקריירה המרשימה. 

היה שם משהו, שדרך לי על נקודה מכאיבה,

כי לי אין קריירה.

אין לי קריירה,

ואני אומרת את זה בצער.

תמיד הרשימו אותי נשים חזקות, קרייריסטיות, 

כאלו שהגשימו את החלום, שפילסו להן דרך בסביבה גברית,
והעפילו אל הפסגה הנוצצת.

ואני, אני עוד לא יודעת מה אהיה כשאגדל,

עדיין ׳מזפזפת׳ בין עיסוקים, עבודות,

מטלות והתנדבויות.

עדיין שואלת את עצמי את שאלת השאלות,

מימוש עצמי, סיפוק אישי,

לצד גידול משפחה וילדים והנאות החיים,

איך משלבים? אפשרי בכלל?

לעשות או לא דוקטורט? ולמה? 

בשביל הפרסטיג׳? או בשביל העניין?

ואולי שינוי הקריירה שלפני עשור, הבחירה בעיצוב וסטייל,

אולי זה הייעוד שלי על פני האדמה?

ולמה? אין לי את הזיק בעיניים כשאני מעצבת,

ולעומת זאת עשיה חינוכית כזאת עם תוכן,

גורמת לי התרוממות נפש....?
(ומה לעשות, שעשייה כזאת, חשובה ככל שתהיה,
לא ממש נחשבת וממש לא זוהרת...)

מה ההבדל בין קריירה לעבודה? 

תחת איזו קטגוריה לשים את העשייה הקהילתית,

שהשתלטה לי על כל דקת פנאי? 

אגב, זה נחשב? למי? למה?

ולמה? למה תמיד כשמחמיאים לי על עבודה,

אני נבוכה, מגמגמת ועוברת לנושא הבא....

ואם חשבתי שרק אני סובלת מהתסמונת,

גיליתי השבוע לתדהמתי,

שרוב חברותי המוכשרות, בעוונותיהן הרבים הן, 

מצטנעות סידרתיות.

קשה לנו לזקוף לעצמנו נקודות זכות,

להודות בהצלחה, בכשרון, בידע, בנסיון.

אנחנו נותנות קרדיט לכולם,
לבורא עולם, למזל, לבן הזוג, לסביבת העבודה,
למשפחה התומכת, לבוס, לחברה,

ומשמיטות את העיקר,
אותנו.