מכורה

פרולוג

לפני תשע שנים פחות קצת, כשבשרנו לבני בכורי,

על המעבר לקליפורניה, 

פרץ בן השבע בבכי סוחט דמעות,

והתייפח, ׳ניו יורק׳ זה הבית, אני לא יכול לעזוב׳.

׳לעזוב? את מי?׳ שאלנו באמפטיה. 

מייסרים את עצמנו שוב על עוד מעבר.

׳את החברים, בית הספר, את דר׳ ברקוביץ הרופא ואת פט הספר...׳

'הספר!?' שאלנו והפעם, בתדהמה. 

יש בקליפורניה, ספרים מדהימים, תקבל שם תספורות אופנתיות במיוחד.

זה הרי ידוע, שקליפורניה היא בירת אופנה.

לימים, התברר שטעיתי,

ואחרי כמה תספורות כושלות,

הבנתי את חשיבותו של ספר טוב.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי לאחרונה הבנתי, שאני מכורה! 

מכורה לבעלי מקצוע טובים, שליקטתי עם השנים.
שמזמן, כבר אינם ׳נותני שירותים׳, שכולם נכנסו לי ישר ללב, והם סוג של חברים, שתמיד מאירים לי פנים, נכונים לעזור, והופכים את החיים שלי למקום יותר נוח וטוב.

מהבייביסיטר האהובה, לשירי הספרית הנפלאה, שדואגת שאהיה יפה, ורוז, שמספרת את הילדים, אחרי אי אילו פיקשושים....

טל האופה המקסימה ועדי הבשלנית החייכנית והאנינה, שהופכים לי כל אירוע להצלחה גדולה. ועד למנש וגיא, הקבלנים, שתמיד מצילים אותי כשאני על הפנים.....המורה לפילאטיס, המורה לצרפתית, המורה לעברית האגדית (שאין שניה לה ביקום כולו!), המורה לפסנתר. רופאת הילדים, רופא המשפחה, רופאת העיניים ורופא השיניים. 

השיננית, העוזרת, הגנן.  

קרול, החביבה מהמכבסה, הפקידה החייכנית בבנק.

הרוכל בחנות הירקות, המלצר בסושיה,
הגננות של הקטנה, המורה של הגדולה.

אפילוג
וברוח החג והכרת התודה,
אני מודה קבל עם ועידה,

שאני מכורה.
לו הייתי צריכה לעזוב היום,

הייתי פורצת בבכי גדול,

בדיוק כמו בני לפני תשע שנים,

היו בודאי עוברים חודשים ארוכים,

עד שהייתי שוב מתמסרת,

ולבסוף, הייתי בודאי מתמכרת.....

שואה ונעליים

בסוף דרכתי שם.
המלון, Casa Camper , קבל אותנו בסבר פנים יפות, בחיבוק חמים ובאדיבות חייכנית.
הוא ממוקם היטב בלב ה׳מיטה׳, בצידה המזרחי של העיר. כמו בברצלונה, גם כאן, מלון בוטיק, צעיר וקצבי, מרווח ומרוהט היטב, בתשומת לב ומחשבה. Look אפור ואדום, ובקומת הגג, מסעדה ו lounge, פתוחים לרווחת האורחים בכל שעות היממה. סנדויצ׳ונים, משקאות, פירות העונה ועוגות. מרק חם באמצע היום וארוחות בוקר, מאוד מפנקות. מנות אישיות סדורות בצנצנות זכוכית שקופות, עומדות לראווה במקרר שקוף, וקוראות לנו לבוא לטעום, הכל כלול במחיר, והופך את השהות לנוחה באופן מיוחד ומשמינה באופן עוד יותר מיוחד;-)

את היום הראשון, אנחנו מקדישות לסיור ארכיטקטוני ראשוני בעיר. לנירית בן יוסף הגעתי בהמלצה חמה של שתי חברות. (תודה דליתה! תודה אוה!) אחר כך התברר לי, שנירית בן יוסף היא מוסד, וכל מי שאני מעריכה את דעתו וסייר בברלין, נהנה עד מאוד מסיוריה. נירית, ברלינאית מזה עשרים וחמש שנים, היא ה מדריכה לעיר. אשת בוהמה אינטלקטואלית, דוברת גרמנית רהוטה (במו אוזני שמעתי;-), בקיאה בהיסטוריה, ארכיטקטורה, אמנות, קולנוע, פוליטיקה, חברה ותרבות. לסייר איתה ברחובות ברלין, הייתה חוויה מעשירה וצבעונית. כמובן, שמיד שריינו לכך יומיים מלאים. ולא, זה לא הספיק! נירית אלופה ב׳לתפור סיורים׳. כך נהננו עד מאוד מסיור ארכיטקטוני ומסיור הסטורי עם שלל נגיעות אחרות, בהתאם לתחומי הענין והעיסוק .

נירית סוקרת את המבנה הגאוגרפי של העיר, בוחנת את ההסטוריה וגולשת ברחובות העיר, במכונית מתוצרת גרמנית. היא מסבירה את מבנה העיר, שראש העיר שלה עומד בראש עשרים ושלשה ראשי ראשי הערים העצמאיות, במטרופולין ברלין. היא מיטיבה לספר על הרייך הראשון, ימי קארל הגדול ונפוליאון. אנחנו נעצרות בסמוך לפסל הנצחון של ביסמארק, דנות באיחוד גרמניה, ׳מרפרפות׳ על הרייך השני, מלחה׳ע הראשונה, ורפובליקת וייאמר, מזכירות את הסכמי ורסאי והרקע למלחמת העולם השניה. ממשיכות לנסוע ומציצות למשכן הנשיא, לומדות על כיכר השבעה עשר ביוני, הTiergarten , בית תרבויות העולם והרייכסטאג המפורסם.

נירית סוקרת את עליית הנאצים לשלטון, בעזרת החוקים לשעת חירום וחוק ההסמכה. אנחנו מתרשמות במיוחד מהקומפלקס השלטוני החדש. הבניין, שנשרף על ידי הנאצים ב1933, עוצב ונחנך לא מזמן. עבודת האמנות של נורמן פוסטר והגג השקוף, מייצגים אולי יותר מכל את השקיפות הפוליטית, הנדרשת לחברה דמוקרטית כדי לתפקד ולפעול. זהו ללא ספק המבנה המודרני, הכי מרשים שראיתי בחיי! לשש מאות ועשרים חברי הפרלמנט, עוד חדרים בבניינים סמוכים, גם הם בנויים לתלפיות בסגנון בניה מודרני ונקי מאוד. בין הבניינים גשרים פנימיים, ומאחוריהם, הספרייה. הגשר המחבר בין הספרייה לבנייני המשרדים, בין המזרח למערב. הוא קל ואסתטי במיוחד. בקומפלקס השלטוני, גם בניין הקאנצלרית, בנוי בטון לבן, ונירית מספרת כמה שכיח לראותה שם. אנחנו מתאמות ביקור ברייכסטאג לשעות אחר הצהריים מלווה בקפה ועוגה, בבית הקפה הממוקם על הגג.

נירית מסיעה אותנו באונטר דן לינדן, "תחת עצי התרזה", השדרה המפוארת היתה חבויה בחלק המזרחי של העיר עד לנפילת החומה, והיום, היא לב לבה העיר היפה. בניינים מפוארים מתקופת הבארוק, לצד בניינים שהופגזו בימי המלחמה ועדיין לא שוקמו, יחד עם כיכרות וגנים הופכים את האזור כולו לחוויה אורבנית-היסטורית מרתקת. על העושר התרבותי הזה, נירית מנצחת בתיאורים וסיפורים, ישן וחדש, פילוסופיה וספרות, כמו קונצרט מושלם, שערב במיוחד לאוזננו הצמאות למידע. אנחנו ממשיכות לכיכר פריז, פאריזר פלאץ ושער ברנדנבורג. כיכר פריז היא הנקודה המערבית של שדרות אונטר דן לינדן ושער ברנדנבורג תוחם קצה אחד שלה. בכיכר עצמה שוכנות שגרירויות צרפת וארצות הברית. שער ברנדנבורג הוא אחד הסמלים המובהקים של העיר. הוא תוכנן על ידי קארל גוטהארד לנגהאנס בדמות שער הכניסה לאקרופוליס. בראשו עומד פסל הקואדריגה (מרכבה הרתומה לארבעה סוסים), ומעל הצלב והנשר הפרוסי. שער זה, שדרכו נכנסו הנאצים במצעד הנצחון אחרי כבוש צרפת, הוא אולי מה שנחקק בזכרוננו האוסיאצטיבי את ברלין. נירית מספרת שבתקופה הקומוניסטית היה השער, באיזור המוות, והיום, זה המקום להפגנות, מחאות וגם פגישות. אנחנו יורדות מהאוטו להציץ ביצירת האמנות של גרי בארכיטקטורה המרשימה של הבנק בכיכר, ומתאכזבות לגלות שהבנק, סגור למבקרים. אני מיד מציינת לעצמי, הנה עוד סיבה לשוב אל העיר.

׳בבלפלאץ׳, לפני שנקראה הכיכר הזו כיכר בבל היא היתה ידועה ככיכר האופרה. כל הבניינים נבנו על ידי פרידריך הגדול, שהוציא את התיאטרון והספריה מחוץ לארמונו באמצע המאה השמונה עשרה. האונברסיטה הייתה הארמון של פרידריך הגדול. באונברסיטה המרשימה הזאת, עבדו  עשרים ותשעה חתני פרס נובל, כולל איינשטיין. ב-10 במאי 1933 ערכו בכיכר אנשי האס.אה וסטודנטים רבים שריפה פומבית של ספרים אסורים, שמחבריהם היו יהודים או שמשנתם היתה מנוגדת לרעיונות הנאציזם. כיום עומדת כאן אנדרטת הספרייה הריקה שתכנן מיכה אולמן. אריח זכוכית שקופה מוטבע בכיכר על המדרכה, דרכו אפשר להביט בספרייה תת קרקעית, שמדפיה ריקים ומיותמים. בסמוך, חקוקות באבן מילותיו הנבואיות של היינריך היינה מ1820: "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". נירית קוראת בגרמנית רהוטה, ומבארת לנו את המילים, ואני חושבת לעצמי, בור, קבר, חלל, מקום של חוסר תרבות ניצב בסמוך למוסד לכאורה כה תרבותי, כמה אבסורד. וכמה הנאצים בשם ה"תרבות", ה"מדע", עשו את שלא יעשה, רצח עם. בשנת 1947 שונה שם הככר ל"בבלפלאץ", לכבוד הפעיל החברתי אוגוסט בבל, בבל הקים את המפלגה הסוציאלי דמוקרטית. ממול, ׳הוטל דה רום׳, יש בו קומת ספא ונירית מספרת על הכספות, שעדיין שם.

המכונית גולשת לאורך הרחובות, יצחק רבין ודויד בן גוריון, ואני חושבת לעצמי, שההנצחה, פנים רבות לה בזאת העיר. ממשיכים לפרופיל המנצנץ של יוהאן גאורג אלזר, שנראה שונה ביום ובלילה, ומציץ כמעט מכל פינה. אלזר, שניסה ללא הצלחה להתנקש בהיטלר, נרצח בדכאו ב1945. ממול, המשרדים של גבלס, היום משרד העבודה הגרמני, ועוד תחנה קצרה ליד שרידי הבונקר של היטלר.

נירית מבארת את שעיננו רואות, היא באמת אשת אשכולות. ואז אנחנו מגיעות לאנדרטת השואה של האדריכל פיטר אייזמן, שנחנכה ב2005. כ2711 עמודי בטון אבסטרקטיים, קומפלקס קר ומנוכר בתוך הגריד האורבני, משל לשואה שאירעה בתוך ההויה האירופאית, בלב החיים, בקרב האנשים, ממש כאן, ואגב, לא כל כך מזמן....נירית משלחת אותנו לסיבוב אישי. מהר מאוד, אני מאבדת את עצמי בתוך הקוביזם, שמאיים להטביע אותי, אור היום נחלש, ואני חרדה, תוואי השטח, כמו גלי הים, גורם לי לחוסר התמצאות, לתחושה של טביעה, ואני רק מודה לאל, שהילדים לא איתי, הייתי חוששת לאבדם.... מצבות, מצבות, בטון קר ומנוכר, את כל התחושות הללו, ננתח עם נירית, ונראה איך אמנות טובה, לא באמת זקוקה למילים או הבהרה.

אנחנו שבות טרודות לרכב לסיור ארכיטקטוני, חולפות על פני בית הנשק, המוזיאון ההסטורי של גרמניה, הדום הברלינאי, המוזיאון הראשון שנבנה כמוזיאון, ניאו קליסיקה במיטבה. נירית עוצרת בצ'קפוינט צ'ארלי, ומספרת על עיר ובליבה חומה, ועל הימים שבהם עברה עם תירים לצד המזרחי. היא מזכירה שעדיין מקננים בעיר בונקרים מחומשים, חבויים. אנחנו מתבוננות סביב בתנופת בניה ושיפוצים. העיר הזאת השתנתה מאז נפילת החומה, אבל היא עדיין עיר בהתהוות, בצמיחה, ואין ספק שתראה אחרת בביקור הבא.

נירית משאירה אותנו בפוטסדאמר פלאץ לא לפני שהיא מזכירה לנו, לבקר בסוני סנטר, לאכול בMesa, ארוחת מזטים נהדרת עם יינות תואמים ולהיות בזמן לסיור ברייכסטאג. כמו תלמידות טובות, אנחנו ממלאות את שיעורי הבית ברצינות יתירה. ארוחת ערב נאכל במסעדה קסומה, Chen Che, מרחק הליכה מהמלון, אוכל ויאטנמי, מצוין, במסעדה מעוצבת וקטנה. אפשר לרכוש שם כלי בית, תבלינים, תופינים ומני מתיקה, שעשו את כל הדרך מהמזרח.

את היום את היום השני, אנחנו פותחות ביקיצה טבעית וארוחת בוקר מפנקת. משם ברכבת התחתית למוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון של ליבסקינד הוא אולי המוזיאון הכי מרשים שראיתי בחיי, שכן המבנה מנהל דיאלוג ער עם ההסטוריה של יהדות ברלין. הסיור במוזיאון, בציר הגלות, בציר המוות, במגדל השואה וציר ההמשכיות מספר את סיפור העם היהודי והיצירה המפוארת. בניגוד, למחשבה שתהיה שם התייחסות לשואה, אנחנו נדהמות לגלות, שאין. יש תיאור של יצירה יהודית מפוארת לצד קטיעה פתאומית וכואבת וכמובן מגדל השואה, שהוא קר, חשוך ומנוכר, אמירה חזקה.
במבנה המוזיאון ישנם חללים ריקים, מעין, "חללי זיכרון״, "חללי אין", משל לחלל שנוצר בהיסטוריה של העם היהודי בעקבות השואה. ההקבלה לחלל שנוצר בהיסטוריה של גרמניה ושל העיר ברלין, אירוני ומתריס. אנחנו מהלכות עם מדריך אודיו של ׳אפל׳, מתוחכם למדי, בין החללים הקיימים והחסרים, לומדות, מעמיקות ומחכימות. במיצג של קדישמן, אנחנו מזדעזעות. "שלכת", מכונה המיצג, כ-10,000 "פרצופים זועקים" עשויים ברזל. יצירה זו משמיעה קולות חריקה צורמים כאשר הקהל הולך עליה, שתינו מוותרות על התענוג המפוקפק. ה׳צעקה׳ (כמו זאת של מונק)  של ה׳נוכח הנעדר׳ או ה׳נעדר הנוכח׳, היא צעקה אילמת של עם, ששינו את גורלו באכזריות קשה. אני משוטטת בחלק ההסטורי, נדהמת לגלות את התקנות של קהילות השו״ם, את פולמוס מנדלסון לאפטר, את כתב היד של גליקל, אנחנו מוצאות את עצמנו, שעות בתוך המוזיאון, לומדות, מנהלות דיאלוג, עם המבנה, המוצגים, בינינו, ומסכימות, שהמוזיאון הזה, אחר.

כעבור שעות ארוכות, אנחנו מתיישבות לקפה מענג במוזיאון עם ׳קוחה׳ עוגה, ומתענגות על שטרודל תפוחים, טעים במיוחד. ואז רותי מציינת, שהגרמנים יודעים את מלאכתם באפיה, ואני בפה מלא, מסכימה.
משם אנחנו ממשיכות לEast Side Gallery ,  לאורך רחוב Muhlenstrasse ניצב קטע חומה באורך 1,300 מטרים הנותר לאחר נפילת חומת ברלין. אמנים מרחבי העולם ציירו על הצד המזרחי של החומה, מה שהופך אותה לגלריית ציורים הגדולה בעולם. אנחנו לומדות הסטוריה מאמנות רחוב, מגרפיטי צבעוני עם אמירות פוליטיות וחברתיות.
ועכשיו Shopping Time, רותי הגיעה עם משימה לרכוש זוג מגפיים חדשות ב Trippen, אלא מה?! אנחנו שמות פעמינו, ואחרי שעת מדידה ארוכה, יוצאות עם שלל רב. ומשם לשופינג נפלא  בקרויצברג ואוריאנבורגר.

ארוחת ערב במסעדה שליד המלון, Dos Palillos, יקר להחריד, פלצני, ולא מאוד טעים, אבל שלוש שעות של שיחה מעניינת על בקבוק יין איכותי, ואנחנו פורשות לישון, מותשות, מבסוטות ו... רעבות;-)

בבוקרו של היום השלישי, אנחנו נפגשות שוב עם נירית, מזג האוויר קר במיוחד, ונירית מוליכה אותנו אחר כבוד לבית הכנסת הישן ולבית הקברות של הקהילה, כאן קבור משה מנדלסון הפילוסוף, אבי תנועת ההשכלה היהודית.
אנחנו ממשיכות עם הסברים מרתקים וסיפורים על מפעל ההנצחה של המרצפות, אריחים פזורים לאורכה ולרוחבה של העיר, אריחים מוזהבים, עליהם חקוקים, שמות הנספים. ואז, נירית לוקחת אותנו לגינה ציבורית קטנטנה, ושם פסל ברונזה של שולחן ושני כיסאות מטים לנפול. ושוב, בלי מילים, העוצמה של ה׳נעדר הנוכח׳, היכן הסועדים? הכלים? קולות האוכל ? השיחה? ׳עזבנו במנוסה׳ עונה המיצג בדממה. 

נירית חובבת ארכיטקטורה וספרות מובילה אותנו לספריה, מיוחדת, גרמי מדרגות, גג זכוכית ואולמות קריאה מרשימים, ושתינו חולמות הרגע לחזור אל ספסל הלימודים.

ועכשיו לשכונה הבווארית, ולאנדרטה, שחיה בין אנשים ומספרת סיפור גזעני. בלב השכונה,  שלטים עם חוקי נירנברג, פזורים, ומאחוריהם, ציורים סמליים, נאיביים פשוטים. אנחנו מתחלחלות, מכמה גזענית חברה יכולה להיות, ומיד עורכות בליבנו השוואות. נירית מספרת על  קיר הנצחה של בית הספר הציבורי בשכונה, פרויקט של תלמידי כיתה ו׳. ואני חושבת לעצמי, ב׳כובע המורה להיסטוריה׳, שמאוד מרשימה מלאכת החינוך, התיעוד וההנצחה. נירית ממשיכה ומספרת לנו על אריך קסטנר, סופר הילדים החביב עלי, על ׳אמיל והבלשים׳, ואני נדהמת מכמה האישה הזאת משכילה וידענית, וכמה היא מרתקת. ולקינוח, תחנה אחרונה, במרכז המכירות של מרצדס, שמקושט בקיטשיות מחרידה לחג המולד. 

אנחנו נפרדות מנירית לשלום, בשוק הפשפשים. מפשפשות בין הרוכלים, ועיני צדה, מסכות גז מימי המלחמה, ובקבוקי בית מרקחת מראשית המאה. אני רוכשת צלחות מאוירות בנות שמונים שנה, אבל הקור חודר את העצמות, ומשבית במידה רבה את חווית הקניה. בקרן הרחוב, אנחנו מתחממות עם כוס יין חם, צועדות במרץ, לארוחת צהריים קלה ומשם לתערוכה שתשאיר אחריה חותם. ׳טופוגרפיה של טרור׳, תערוכה מעניינת במרתפי הגסטפו. מתארת את הכרונולוגיה של הטרור והאס. אס. שוב אנחנו נדהמות לגלות כמה מרתקת יכולה להיות תערוכה לכאורה ׳יבשה׳ של רוע ותעמולה.

את היום האחרון, אנחנו מקדישות לשיטוט ברחובות, לחנויות מעניינות, לגלריות, לחצרות. 

המלון שלנו, מסתבר הוא מרחק של דקה מהחצרות, הקשה הוף - Hackesche Hofe

מכלול מדהים של מבנים הסוגרים על שמונה חצרות יפות. דוגמה מאלפת לסגנון הבנייה "יוגנדשטיל" (סגנון הנעורים) שפרח בראשית המאה העשרים. היום, המקום שוקק חיים, בית קולנוע, חנויות בוטיק, בתי קפה, מסעדות, שוקולדריה (Pralinen), וחנות כובעים אחת קטנה ומטריפה. 

אנחנו מטילות ברגל, ומדי פעם עוצרות, ב Dopo Domani, חנות שווה למכורים לעיצוב פנים ולמותגים. בעיקר רהיטים, אבל גם מנורות מרגשות. אנחנו מתרגשות ב RSVP , חנות קטנה ויפה למוצרי ניר, אריזות, חותמות , מעטפות, ואני חושבת לעצמי, שלימי הייתה כאן בעננים! ועוד עצירה בחנות ספרים מקסימה, Pro-qm , אוסף עשיר של ספרי אמנות, עיצוב ואדריכלות. יושבות לקפה ומאפה ב Zeit Fur Brot, וסוקרות  בוטיקים ייחודיים,  Hecking, Sommerfeld, Storia. ועוד עצירות אחרות מופלאות, שהתעצלתי לכתוב.  

בסופו של היום, אנחנו מגיעות לKaDeWe, חנות הכלבו היוקרתית, שהומלצה על ידי כל כך הרבה מכרים. החנות נוצצת ומקושטת לקראת החג, וסנטה בעצמו רכוב על כרכרת זהב, רתומה לאיילים בלבן, מחבק את כל מבקריו. ביגוד ׳קוטור׳, צעצועי ילדים, רהיטים מקושטים, כלי אוכל נוצצים, וקומת מסעדה "גורמיה", מעוררת תיאבון וגורמת לבלוטות הרוק שלי לעבוד שעות נוספות. שוקלדים, יינות, גבינות, בשר ופירות, סדורים לראווה בשפע ושמלאציות מופלאה.

מסיבת פרידה מהעיר, אנחנו עורכות בAlpenstuck, מסעדה גרמנית. מרק, סלט, ריזוטו, שניצל וינאי (הם אחים;-), ויין אדום מקומי, מענגים אותנו במיוחד.

באחד הערבים, בשיחת טלפון טרנסאטלנטית ואינסופית, אני מספרת לא׳ על נפלאות ברלין, על התחושות המעורבות, על הסאב טקסט של השואה שלא יוצא לי מהראש, לצד העושר התרבותי, הארכיטקטוני, המוזיאונים, המסעדות המיוחדות והשופינג.

אני מתלוננת שארבעה ימים ומחצה, לא דגדגו את קצה קציה של סקרנותי.

׳נו, אז איך את מסכמת את הביקור?׳ הוא שואל אותי,

מבלי להתכוון או לתכנן נפלט לי, ׳שואה ונעליים׳, את כל השאר נעשה בפעם הבאה...׳

ענת

לא, אנחנו לא מכירות.

לא בנות משפחה, לא חברות.

אנחנו אפילו לא בנות אותו דור,

את בת דורה של אימי וחברותיה.

והשבוע, הופתעתי לגלות כמה המוות שלך הכה אותי בצער.

ידעתי שאת חולה, ידעתי שבחרת לא לעבור טיפולים,

ויחד עם זה הופתעתי, שהמוות התדפק על דלתך.

איכשהו, הייתי בטוחה שלך זה לא יקרה.

הייתי בטוחה שתבריחי אותו, את מר מוות,

כי את לא פחדת.

גדלתי על ׳זהו זה׳, כמו כל בני דורי, 

היו שם גידי, מוני, בראבא ודובל׳ה,

ואת היית מאחורי הקלעים,

בלי המניירות, ללא גינונים של כוכבים.

שנים, אני עוקבת אחריך מרחוק.

משתאה על זוגיות ברנז׳ה עמידה, על טיפוח משפחה.

נפעמת מאיך את אשת איש, תומכת ומכילה קריירה גדולה,

לצד עשיה מעוררת השראה משלך, מחזאית יוצרת, כותבת בחסד.

התאהבתי בך, בנועם הליכותייך, בלוק, שלא מתאמץ להצטייר צעיר,

בתספורת הקצרה, בשיער המאפיר, בביגוד הכל כך ישראלי,

במראה הנקי של you see what you get, 

בלי תחפושות ובלי הצגות,

בכנות כל כך אופיינית של אשת שמאל ערכית מאוד .

נדבקתי בחיידק התיאטרון, אי שם בתיכון.

זהבה המורה, הקפידה שנחזיק מנויים בכל תיאטרון רפרטוארי קים,

שנבקר בעכו בפסטיבל פעם בשנה, שנעלה הצגה משלנו בכל אביב.

זה היה די מזמן, כשהקאמרי היה במה שהיום ׳בית לסין׳

ובסוזן דלל, היה רק אולם אחד, ע׳ש ירון ירושלמי.

וכך, נכבשתי בג׳אנר, באווירה הקסומה של אולם חשוך,

תפאורה, תאורה, מוסיקה, תלבושות, איפור, שחקנים ומשחק.

הלב שלי עדיין פועם בסקרנות בשניה שלפני,

גם היום כולי נרגשת להיכנס לעולם אחר חי ונושם.

אבל התאהבתי בתיאטרון ישראלי מקורי בזכותך ובזכות עדנה מזי״א.

עד כדי כך, שאני מתקשה להיזכר, מי עשה את זה לפניכן.

׳ליזסטרטה׳, הייתה גאונית, אקטואלית ויצירתית.

הצלחת להפיח חיים במחזה בן אלפי שנים.

ה׳חברות הכי טובות׳ סיפרו את הסיפור שלי, של כולן, 

על מערכות יחסים של אהבה, קנאה, טינה, 

בין החברות הכי טובות בעולם.

׳או אלוהים׳ נגע בי ברגישות מכאיבה,

ושאל את השאלה שמטרידה את כולם, יש או אין בורא עולם,

ומה האחריות שלו ושלנו על מה שקורה כאן אם בכלל.

התגלגלתי מצחוק ב׳עקר בית׳ וגם חמלתי קצת על כל הגברים,

הקרייריסטים, המשועבדים לעבודה למיניהם, 

ששניה אחרי שנגמר להם, רוצים להתאבד.

ו׳במשפחה חמה׳, הבנתי למה התאהבתי בכתיבה שלך.

היא פשוט מחזירה אותי למי שאני.
בהומור, בשנינות, בחוכמה,
את מובילה אותנו ביד אמן לבית, למשפחה,

לפשטות, לישראליות, למכנה המשותף שלנו כחברה.

ואגב כך, בתיאור, בתיעוד, את, את יוצרת תרבות.

וכשראיתי את ׳סוף טוב׳, תהיתי אם יתכן כזה סיום.

אם אפשר להתמודד עם המחלה בלי פחד,

אם אפשר להסתכל למוות בעיניים.

אם יש אכן כזה דבר ׳סוף טוב׳,
זה תמיד נראה לי קצת אוקסימורון.

הוכחת שכן.

׳אני כותבת טרגדיות מנקודת מבט קומית׳,

אמרת פעם בראיון מתוקשר.

ואני חושבת לעצמי, שזוהי יותר משיטת כתיבה.

זוהי פילוסופית חיים ראויה להערצה,

זאת דרך התמודדות יוצאת מן הכלל, לבחור בהומור,

להסתכל על חצי הכוס המלאה.

 Always look on the bright side of life,

ניגנו אצלך בלוויה.

רק מחזאית בעלת שיעור קומה,

יכולה לביים באופטימיות כובשת,

פרידה מצערת מאישה כל כך מיוחדת.

ורק נחמץ ליבי, שלא אמרתי שבחייך בפנייך,

שלא כתבתי לך לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנתיים.

אבל הצבעתי ברגליים, לא פספסתי אף הצגה,

וכשאני מצליחה לשים את ידי על מחזה בכריכה דקה,

אני רוכשת בשמחה, שישאר לי קצת מענת.

תחסרי לכולנו.
כותבת לך סתם אחת,

אחת העם.

כף רגלי לא תדרך שם

הבטחתי לעצמי,

לא אחרי מה שעשו בני העוולה

למשפחתי, לבני עמי.

שתי משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה,

משפחת סבי ומשפחתה של סבתי (מהצד הפולני)

כולם, בני זוגם, הילדים, סבי רבא שלי, הם וילדיהם, 

החתנים, הכלות, הנכדים והנכדות.

אחיהם, בני הדודים והדודות, הגיסים והגיסות,

המשפחה, החברים, הקהילה.

את כל אלה מחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.

את היהודים, את התרבות והיצירה,

את צלם האנוש וצלם האדם.

אני יודעת, זה היה מזמן, דור אחר,

כמעט שבעים שנה חלפו מאז.

אבל אני זוכרת ואין לי כוונה לשכוח.

שנים רבות סירבתי לנסוע ל׳שם׳, 

דרך ׳שם׳, בחברת תעופה גרמנית. 

שנים ארוכות החרמתי מוצרים

מבית היוצר של הצורר.

בסוף החלטתי לנסוע, סקרנות.

אצלי היא כל כך חזקה, 

שהיא הרגה את ההצהרות וההחלטה.

סקרנות ו.... רותי,

שכשהיא מחליטה, אין מצב שאעמוד בדרכה.

בימים הסמוכים לנסיעה, אני מתקשה להירדם, 

ביעותי לילה תוקפים אותי, אני מתמלאת חשש.

אני פוחדת מגרמניה, מהאנשים, מהשפה.

אני חיה את ההיסטוריה היהודית וספורי המשפחה. 

אני חוששת לנסוע ולראות מדים גרמנים, מגפיים נוקשים,

חרדה מכלבי זאב מרחרחים בשדה התעופה.

יראה שמא יפנו אלי בשפה הארורה.

פוחדת לנסוע ברכבת, רואה שחורות בכיכרות. 

שמות הערים מתקשרים אצלי עם חוקי גזע רשעיים.

מפחדת ממה שאראה בעיר היפה, 

פוחדת אולי יותר, ממה שלא אראה, ממה שלא אשמע.

קול אחי קורא לי מן האדמה הארורה.

הפסכיאטרית, Louann Brizendine ,

טוענת שבכל אישה מסתתרים שלושה דורות, 

שלה, של אמה ושל סבתה.
דור שלישי לשואה, אני מרגישה היטב את השריטה.

ואחרי כל הפחדים, ההבטחות וכל ההצהרות, נסעתי.

נסעתי,

הצצתי

ונפגעתי, כן, ברלין נגעה בי.

כבר בטיסה, השפה הגרמנית צורמת את אוזני,

הם מסבירים איך להדק חגורות, ואני עוברת לדום מתוח,

ממלאה בצייתנות אחר הפקודות.

אחר כך אני ׳מלבישה׳ את כל נותני השירותים בני המקום במדים נאציים. בדמיוני, אני רואה אותם כהמון מתלהם, מצדיעים במועל יד לכוחות הרשע, נלהבים בלאומניות מפחידה. הצחוק שלהם, ארוגנטי ורם, הם מרבים לשתות, ואני מיד נכנסית ל׳מוד׳ שליטה.

במשטרת הגבולות בשדה התעופה, אני מתמלאת עצבנות קלה,

לפני שוטר במדים, חמור פנים,

זהו, בקורת דרכונים, ואני בחוץ, ברחובות ברלין.

דצמבר הוא חודש קר, מיד אני משוה לימי המלחמה, 

מצוידת היטב, עדיין הקור חודר את עצמותי.

הרגליים שלי קופאות, אני מאבדת בהן תחושה,

כל הגוף שלי דואב.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי, 

ואיך הגעתי עד הלום? אני מקשה ומתקשה,

לוקחת נשימה ארוכה.

אני הולכת ברחובות, והדמיון שלי מפליג לזמנים אחרים, 

לימים חשוכים. אני מבחינה בחוסר של הבניינים, 

בבורות שנפערים, בשרידי החומה, שהפרידה בין המזרח למערב. אני מתבוננת בעוברים ושבים, שואלת את עצמי, מי הוא הגרמני החדש? כיצד הוא רואה את עצמו, 'ארי', יש עוד כזה מושג? האם הגדרתו העצמית משויכת לאבותיו? 

ומיד אני נוזפת בעצמי בגזענות שלי, שעולה מן השאלה.

מתבוננת בעניין רב בזקני העיר, מחשבת את גילם לאחור.

ורואה אותם בעיני רוחי, פעוטות, ילדים,

תכולי עיניים, מתרפקים על הוריהם, לבושים בקפידה,

סרוקים עם ברלנטין בשביל צד, משחקים משחקי ילדים,

סועדים בצוותא ארוחת ערב ביתית, כלי פורצלן, רוזנטל, מרשרשים, לכאורה, ארוחה מאוד תרבותית בעולם אכזרי, 

הצורר בביתם. הוא, הוא, ההורה, האב, האם, הסב.

אני רואה אותם בתנועת הנוער הלאומנית, נלהבים ברעיונות הרסניים. 

וחושבת לעצמי, היום, מה קל יותר להיות, 

צאצאי הקורבנות או צאצאי הצוררים? 

ואיך מתמודדים עם כזאת הסטוריה משפחתית?

רחובות ברלין מקושטים לחג המולד, עצי אשוח, אורות צבעוניים,

אני תוהה אם רק אני רואה את הקשיחות והאפלה, 

אם רק אני בוחרת לחפש כאן את שורש הרע.

מהר מאוד, אנחנו מתחילות לפתח הומור שחור,

רותי מסבה את ליבי, שלא גבו מאיתנו תשלום בתערוכה, ׳טופוגרפיה של הטרור׳, ואני מזכירה לה ש׳שילמנו כבר׳.

אנחנו מתרשמות מתנועת הרכבות, ומציינות לעצמנו,שהגרמנים, תמיד היו מדויקים להחריד והרכבות שלהם, אז כמו היום, עובדות בתזמון מושלם שעות נוספות. אפילו את העצים הם ממספרים, כמו אתהאנשים, ׳יקה-פוצ׳, גרמנים. וכשמציעים לנו במלון, להניח את המגפיים בסמוך לדלת לצחצוח יומי  ׳קומפלימנטרי', אני מהרהרת לעצמי, ש׳חזון אחרית הימים׳, התהפכו היוצרות בעולם,

אני ושכמותי כבר לא סוג ב׳, וביני לבינכם, 

אני בהחלט מעדיפה את משחק התפקידים החדש.

ברלין חודרת את עורי, היא מרתקת אותי בכל כך הרבה מישורים.

ההסטוריה המשפחתית, הלאומית, קורמת לנגד עיני עור וגידים.

היינה, מנדלסון, לסינג ואחרים, קוראים לי מהרחובות, מבית הקברות.

אני צועדת על האבנים, מבחינה באריחי הזכרון, אלו האחים שלי, שלנו. 

הארכיטקטורה, האמנות, התרבות, מזרח ומערב, מסך הברזל, החומה ונפילתה,

איני יודעת שובע. העיר הזאת היא אנדרטה אחת גדולה, לשואה, למלחמה.
הנצחה מתוחכמת, מעניינת, מתריסה, טוענת אבל הנצחה.
ויחד עם זה, משהו חדש קורה כאן,

דור חדש, 'וייב' אחר, איזושהי פריחה, עיצובית, תרבותית,

מן סיפור חדש, לא נקי, עם משקעים, אבל אולי זה מה שגורם 

לו להיות כה מעניין ומלא רבדים, אחר.

אני תוהה אם אפשר לבקר בברלין, אחרת.

בלי משא השואה, בלי עולם האסוציאציות שכל כך מכביד עלי.  

"כוח האומה הוא בזיכרונה – זה מותר האדם. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לבנינו,

אם אנו מאמינים שהוטל עלינו צו לסלול דרך אל העתיד,

הרי עלינו ראשית כל לא לשכוח ולרשום"

אמר פרופסור בן-ציון דינור לעיתון "ידיעות יד ושם" בשנת 1956.

לזכור, ללמוד ולא לשכוח, לא רק בעבור העם היהודי,

כי אם בעבור כל האנושות כולה. 

ולא, עבורי, ברלין היא לא רק בירה אירופאית,

אלא היא מסע אל שורש הרשע,

לתקופה האפלה ביותר שידע העם שלי.

אז מה עשיתי שם? המלצות וסיפורים בפוסט הבא עלינו לטובה,

איך אקרא לו? טרם החלטתי אולי ׳בסוף, דרכתי שם׳...