?אנטישמיות, זאת את

׳לא יכול להיות.....׳ אני אומרת לו, ׳בטח לא הבנת נכון.....׳ 

אומרת ה'שרוליקית' שבי, לילד הדו לשוני, 
הדו תרבותי, לאמריקאי הפרטי שלי. 

הוא מתעקש, ומסביר לי כמו להדיוטה, מילה חדשה, ׳jewed׳,

אני מסרבת להאמין שיש אכן כזאת מילה, 

מנסה לשכנע אותו שהשורש, הוא מיקרי בהחלט.

והילד שלי מנפץ את תמימותי, כשהוא פותח מילון אורבני, 

ומניח לפני הסבר מטריד כתוב נהיר, באותיות קידוש הלבנה.

jewed

verb. To get screwed over or cheated out of something.

Dude, Joel fucking jewed me on the beer run

לאוצר המילים של בני בכורי, וגם לזה המשפחתי,

נוספה לפני אי אילו שנים מילה חדשה, 

כחלק מתוכנית הלימודים המעשירה, ׳האקסטרה קוריקולום׳ של התיכון המקומי. 

המילה, מתארת עורמה יהודית בסגנון ׳דפקו אותך׳ ונחשו מי? 

ובכן, מי שמשחר ההסטוריה מערים על הגויים.

דהיינו אנחנו, אתם ואני, 

היהודים.

עכשיו מתנהל בראשי דיאלוג עירני, בין כל כך הרבה נשים, כולן היו אני.

המורה להיסטוריה, אזרחית העולם, היהודיה והישראלית הגאה,

האמריקאית, שמאמינה בערכי המדינה, בת חבורת הMNO,

שמרגישה הכי בבית כששרים, 

God bless America , או כשהדגל מונף, 

הצרפתיה עם עקרונות המהפכה, הציונית החלוצה,

וגם אוזני ה׳יורדת׳ מזדקפות בתחושת עלבון ואשמה,

׳נו מה חשבת לעצמך? מגיע לך....׳, היא עונה.

׳יש רק מקום אחד בטוח לעם היהודי....׳, ביבי כל הזמן אמר. 

נכדת ניצולי השואה, המשפחה השכולה,

הסנובית ואחת העם, 

המתבדלת והמתערבבת,

הפרטית והקהילתית, 

באנגלית ובעברית, 

הראש ה׳גדול׳ והראש ה׳קטן׳,

שרון של פעם וזאת של עכשיו,

בבוטות ובנימוס, בפשטות ובתחכום, 

לכל אחת יש מה לומר, 

הן נכנסות זאת לדברי זאת,

הן מתלהמות, נחרצות, הן רהוטות. 

ראשי כבד עלי מכמות ה׳שרוניות׳ המתווכחות.

מילא אחת, אבל הן המון....! 

חרדה מתגנבת לי ללב, האם לא ׳שרטתי׳ את ילדי, מחד, בהתעקשותי על השפה, התרבות, ההיסטוריה, השורשים והמוצא, ומאידך בדחיפה קשוחה להיות חלק מהקהילה הרחבה, 

לא להתבדל, לא להשתבלל.

להיות כאן ועכשיו, אזרחים טובים בארצם. 

אני תוהה אם לא העמסתי עליהם משא כבד,

שיגרום להם לעד, לעמוד על המשמר, 

באיזו ׳שריטת שואה׳ אחת גדולה. 

ראשי מסתחרר באינספור מחשבות טורדניות,  

במוחי מתחיל עכשיו איזה מחול שדים, 

סרט עם תמונות אילמות,

אני ממש רואה אל מול עיני את הפרוטוקולים של זקני ציון,

היהודי זיס, דרייפוס ואינספור איורים של יהודים, 

חבושים כובעים מחודדים יונקים צואת חזירים,

עלילות הדם והנער שימעון סימונינו, 

שהיהודים הואשמו ברציחתו כחלק מפולחן חג הפסח, 

הוא זועק באוזני לעזרה.

התמונות מתערבלות בראשי, בסחרור מהיר, 

משם הישר לתאי הגזים ולנסיעה ההיא לפולין.

המוח שלי ממאן להאמין, 

מסרב לקבל על אדמת אמריקה הנאורה,

במאה העשרים ואחת, את המושג החדש.

בסופשבוע האחרון אני חווה התרוממות רוח ועוצמה של קהילה יהודית חזקה בתפוצה. 

ציונות 3.0 קוראים לכנס שמתקיים בביתי השני, בOFJCC. רשימה מרשימה של דוברים אנשי רוח והגות, פוליטיקאים, חברי קהילה ומנהיגים מתכנסים לסימפוזיון בן יום, שדן ברוח העם היהודי, מהי ציונות ומהם האתגרים שלה היום. אנחנו קשובים לשיח מרתק על יחסי ישראל והתפוצה על החיבור שבין העולמות ומהי דמותה של הציונות החדשה. האם יש כזה דבר? אפשר להיות ציוני מחוץ לגבולות הארץ הטובה?

עוצמתה של קהילה שלי, אני חושבת בגאווה, דיון כזה יכול להתנהל רק כאן. מפאלו אלטו, תצא תורה. 
רוח הסובלנות והחופש, שחקוקים בחוקה, בתוספת, בני הקהילה הזאת, באיכפתיות, בכישרונם, בנדיבותם ועשייתם, בחופש מחשבתם, יצרו חיבור יוצא דופן של ישראלים ויהודים, שחותרים יחדיו לאותה המטרה. 

רק כאן יכול להתנהל כזה דיאלוג מעצב ומשפיע על חיי האומה בתפוצה. 

אבל השמחה שלי לא שלמה,ויש בי איזו מבוכה קלה, אני לא יכולה להתעלם מהמציאות שמלווה את האירוע הזה, מאיזה רחש אנטישמי פוסט מודרני, שמלווה את השבועות האחרונים כאן.

רחש מזמזם טורדני, רוחש, גועש, מתפוצץ כמו פצע רדום.

מיסרונים מאיימים בעלי אופי אנטישמי שנשלחים לחניכים הבוגרים של תנועת הצופים ברשתות החברתיות, מלווים בתמונות שואתיות אלימות. צלבי קרס באוניברסיטה בסן חוזה השכנה, וכתובות נאצה בשירותי התיכון בעיירה ליד.

כל אירוע כזה, יוסבר על ידי כל הרשויות כאירוע מקומי, של יחיד. המשטרה תכריז שעצרה חשוד, ובא לציון גואל, הם פתרו את הבעיה.

(*אגב, ילד בן שבע עשרה שנעצר כאחראי למעשה, גם הוא לדעתי קורבן של מערכת מנוכרת, של בורות של חינוך בסגנון מפעל, ולמרבה הפלא, צר לי עליו)

כוחות הביטחון יתייחסו ברצינות, לפי הפרוטוקול וביעילות מירבית, בתי הספר ישתפו פעולה עם המשטרה, יהנהנו באמפטיה וחיוך, ישוחחו בשקט ובנימוס, ויחד עם זה, לא יעשו מאומה, דבר, ׳סטריליות׳ זה שם המשחק.

הקהילה היהודית תכנס למגננה, הישראלים יכנסו להתקפה, וגם לנו אין חזית אחידה.

יהיה מי שידרוש צדק חברתי ותגובה מיידית, יהיה מי שירכין ראש עד יעבור זעם (אנחנו הלא מנוסים), יהיה מי שיבחר להתעלם, להסתכל לכיוון השני, בהדחקה. ויהיה מי שיאמר, שזאת אשמתנו, בגלל בדלנותינו. ויהיה מי שיטען, שאין לו שום עניין עם מושא השנאה. הוא הרי לא כמוהם....אלו שכחו, שאת תאי הגזים חלקו המשכילים ממערב אירופה, עם אחיהם, מהשטייטל המזרחי. לדידם, כולנו עם אחד.

כך שכבר כמה שבועות, שאני מסתובבת כולי חסרת מנוחה, איך ייתכן שאותה המפלצת זוקפת שוב את ראשה?

שנאת היהודים בדברי הימים של העולם, היא אותה השנאה, אותה הגברת, רק ׳האדרת׳ שלה משתנה, הנסיבות ההיסטוריות משתנות ואיתן מניעי השינאה. כשבוחנים את אופיה של שנאת היהודים בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, עולים שוב ושוב אותם השחקנים הראשיים, בורות, פחד וקינאה.

המניעים ילבשו ויפשטו צורה, בהינתן המקום והזמן. מניעים חברתיים כמו בדלנות, מניעים דתיים כמו יחס הכנסיה ליהודים, מניעים כלכליים, כמו עיסוקים משניאים (הלוואה בריבית), שהיהודים נדחקו אליהם בכוונה תחילה, בגלל מגוון איסורים.

לכל תקופה ה׳שפיל׳ שמדבר להמונים, בימי הביניים תהיה זאת הדת, בעת החדשה, תורת הגזע במסווה של ׳מדע׳. 

בכל עידן, דרך אחרת להפצת רעיונות ושנאה, בימי הביניים, דרך אמנות, כי ההמון אינו יודע קרוא וכתוב, בעולם המודרני, המפלגה הנאצית תתפוס טרמפ על הטכנולוגיה ד׳אז, רדיו וקולנוע ועיתונות, המציאו כבר את הדפוס. 

ולאנטישמיות יש איזה תמיד אבולוציה קבועה, אל תתבלבלו, היא לא נעלמת מעצמה, יש לה נטיה להסלמה. חווינו את זה כעם לא אחת, מימי האינקויזציה וגירוש ספרד ועד ימי שואת יהודי אירופה. 

מהו אם כן המניע הפעם? אני שואלת את עצמי, הביקורת על מדיניות ישראל?

הבידוד הבינלאומי? התקשורת? 

או אולי העוצמה של הקהילה היהודית והקהילה הישראלית בעמק הסיליקון?

ההצלחה? ההתארגנות? יש כאן או אין כאן בדלנות? 

האם זה זה, זאת היא? אותה המפלצת באה בימים?  

או שאנחנו כעם ׳פוסט טראומתי׳ קצת ׳אובר רגישים׳?

ואולי יותר חשוב, מתי מבליגים ומתי מגיבים? 

איך יכול להיות שבמאה העשרים ואחת, בעולם שהוא כולו כפר גלובלי קטן, בארץ שמקדשת דמוקרטיה, סובלנות ושוויון, בכור היתוך של חברת מהגרים שעשתה את זה בגדול,

איך עדיין אנחנו פוגשים את אותה האוייבת בת מאות שנים? 
האם יש כאן טרנד חדש? ומה תפקידנו כאן? 

ומה בין ביקורת לגיטימית על ישראל לאנטישמיות של הזמן החדש? 
איפה עובר הגבול, הקו?

האם הביקורת מייצרת קרקע פוריה לצמיחה של רעיונות אנטישמיים?

יש לי תחושה שאנחנו עדים לאיזה זן חדש של אנטישמיות פוסט מודרניסטית. זאת, שצריך לחפש לה הצדקה, ׳עם כובש׳, זה עובד, זה נכון, זה חזק במיוחד בעולם החדש. והכלים, גם הם מותאמים למאה העשרים ואחת, הפצת שיטנה ברשתות החברתיות, איומים, שמגיעים למסך הטלפון הפרטי, ופורצים את כל גבולות המרחב האישי, מנפצים את כל האידאל של קהילה סובלנית ורחבה, דורסים כל תקוות השתלבות, מאיימים על השקט המבורך. 

׳היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך׳, מנדלסון ביקש את השתלבות היהודים בעולם הניאטרלי ביו אומות העולם.

׳אם תרצו אין זאת אגדה׳, הרצל חזה מדינה. לכאורה, הצלחה גדולה, גם וגם. 

אם אכן הצליח העם היהודי להשתלב בחברה הניאטרלית. איך ייתכן שבעולם המודרני, במרחב הרחב של תעשיית ההיי טק, של עולם העסקים והמדע, של קשרי מסחר ותעשייה, איך ייתכן שאנחנו עדיין שנואים כל כך?

מה קורה כאן? במילים אחרות, האם זאת שוב אותה מפלצת אנטישמית באה בימים, זוקפת שוב את ראשה בגאווה? או שקל לנו ליפול לאותה הקלישאה? אנחנו עם ׳פוסט טראומטי׳ פאר אקסלנס.

איך הצלחנו גם בהצלחה מרובה לשמר את שנאת היהודים על פני דורות ארוכים,

זה בנו, בהם מי אשם? 

מה יש בנו, שמעורר כל כך הרבה שנאה....? 

רגע, ההוא שם למעלה, לא הבטיח לנו מעמד של ׳עם סגולה׳? 

הפתיינית

ראיתי אותה,

צדה אותו בעיניה,

מעופפת מעליו, כמו הייתה ציפור חופשיה משחרת לטרף.

נעצתי בה מבט, כשהזדקפה על בהונותיה היחפות,

וציפורניה משוחות דם אדום, לנשקו לשלום.

התבוננתי בעיון בשפתותיה, רטובות, בשרניות, ערפדיות.  

ראיתי, איך היא מעוררת את נעוריו, מתרדמה ארוכה.

נבוכתי למראה שימלה שיפונית שקופה, מחשוף עמוק,

מה שפעם קראו ׳בייבידול' ויצא אל האור מחשכת חדר המיטות.

כל ׳התרגילים׳ הכי בסיסיים של המין הנשי,

כל האמצעים היו כשרים בעיניה.

היא רכנה והמתיקה סוד על אוזנו,

הוא חייך והאדים, כמי שנתפש בקלקלתו. 

שיערה הארוך ליטף את פניו, נגע, לא נגעה.

היא דיגדגה את סקרנותו, החניפה לגבריותו,

והוא נפל שדוד אל זרועותיה המחבקות.

נקרע מהאישה שלצידו, מאהבת נעוריו, מאם ילדיו, 

מטרדות החיים, מתלאות היומיום, 

הישר אל חיקה המנחם והמפתה כל כך.
בביתה, אגב, חיכה לה לשוא,  

איש אפור, עייף ומאוכזב,

פעם, למראיה, גם הוא היה נלהב.

אשת איש פתיינית, לכדה את החבר שלי.

זה קרה, כשרעייתו הייתה עסוקה בלעשות לביתו, לביתם. 

את ימיה ולילותיה, הקדישה  לילדיה, לטיפוח משפחתם, 

לעבודותיה, לעיסוקיה, לתחביביה, לצרכיה, לצרכיו.

היא עשתה את כל מה שכולנו עושות, כל מה שנדמה לנו שהוא must, במארג העדין, של הזוגיות, גידול ילדים וקיום משפחה. 

אני כותבת בעוצמה, מתלהמת, מתחממת ואז מזפזפת לאחור.

אולי אין זה הוגן להשחיר כך את דמותה של ה׳אישה השניה׳,

זה הוא האחראי, זה הוא שחיפש והוא שמצא.
והיא, ה'מאהבת' או ה'פתיינית', עמדה בדיוק בנעליה של אישתו, גם היא הייתה יגעה ועייפה, מתוסכלת ולא מאושרת בביתה. 
אם כך, מדוע אין בי טיפת חמלה אליה? איך ייתכן שאני באה חשבון עם אישה שאיני מכירה, שלא עשתה לי דבר? 
הוא החבר שלי, ארבעה עשורים של ידידות עמוקה, 
אני לגמרי מהצד של ה'חתן',
ולפתע, אין לי יותר בו עניין,
לא רוצה קשר עם שקרנים,
ליבי עם הצד הנבגד.

שני בוגדים מצאו את אושרם,

על חורבנם של משפחות, על דמעות ילדים,

סדק, קרע, שבר, חורבן, 

רעידת אדמה.

אחר כך מוכי אשמה, יהנהנו שניהם בהסכמה, 

שהם רק ׳קראו לילד בשמו׳, ש׳הכתובת הייתה על הקיר׳, ש׳זה מת מזמן....׳ ו׳שחיים רק פעם אחת...׳,

אז הכל מותר, מה לא?

ועוד המשיכו והצדיקו, שוב ושוב, לכל אוזן קשבת,

לכל מי ששאל, ומי שלא, 
'כמה קשה לקיים את מוסד הנישואין בעולם של ימינו.... עם שלל הלחצים שמסביב, ממש בלתי אפשרי....' 

הם יתנחמו זה בזרועותיה של זאת, 

ברית אוהבים של מי, שבגדו ביקר להם מכל.

הם יטרפו את החיים, כמו ילדיהם, כמו בני עשרה, 

בביסים גדולים של רעבתנות ותשוקה, 

נדמה יהיה להם, שהפעם זה לנצח, לחיים שלמים, 

זהו, הם פיצחו את המתכון, הם למדו את השיטה.

הנה הם שוב מרגשים, מרגישים, 

עובדה, עברו חודשיים והם עדיין ׳מאוהבים׳. 

אחר כך, יצנחו כמו כולם, לאותה השיגרה המשמימה, 

לברכה/ לקללה של הנוחות, של הבטוח, הידוע.

לטופוגרפיה המוכרת של היעד שנכבש. 

ראיתי את זה קורה, לא אחת, לא פעמיים גם לא שלוש. 
פעמים רבות הייתי שם, מחבקת מהצד של הכלה, 

וכן, שלא יהיו ספקות, גם מזה של החתן,
משני הצדדים, הבוגד והנבגד.

ראיתי את זה קורה לאנשים מרובעים, 
ל׳ממזרים בני ממזרים׳,

לאנשי אקדמיה ואנשי עסקים, 

לאנשים אפורים, לאנשים צבעוניים, 

לקונפרמיסטים, למרדנים,

ראיתי את זה קורה, 

למי שלא האמנתי, שיכול בכלל להתרחש.

ראיתי את זה קורה לזרים גמורים, למכרים, 

לחברים, לחברים קרובים.

זה מתקרב, אני חושבת לעצמי,

מקיף אותי, סוגר עלי, 

זה קרה, זה קורה, זה יקרה,

לאנשים נקודה.

׳סקס ללא חטא דומה לביצה בלי מלח......׳

ג׳יי אדגר הובר

אחר כך בשיחה מלב אל לב, על נאמנות ובגידה, 

יאמר לי החבר המאוהב,

ש'זר לעולם לא יבין את בדידותו של האחר...'

היה זה אחרי שיחת תוכחה ללא רחם,

על שקר ואמת, על חברות ונאמנות,

על רמאות, על הילדים, על צלקות לחיים, 

על מה שבין דוגמא אישית וחינוך,

על אחריות הורית. 

שוב ושוב, הוא חזר כמו מנטרה,

שלעולם לא אבין את בדידותו.

ואני, שרציתי לשטוח את ערכי בפומבי,

להעניק לו בחינם את ה׳שפיל הצדקני׳ שלי,

אני, שתקתי. 

נאלמתי דום.

לראשונה בחיי, נבוכתי במקור גאוותי.

הוא צודק, אני ממש לא מבינה.

והיה שם עוד משהו, שדגדג את האמת, 

משהו בסכנת הבגידה, הפתיינית, הפלרטטן, 

הסיפור הצהוב על החבר שנבגד,

משהו שם, גם ביקש להגן על יחסי שלי, 
באיזה חוסר היגיון מובהק.

הגן ואיים, הפחיד ושמר, עורר וערער, 

משך ודחה, הדליק וכבה, קרב ורחק, 

היתכנו כל כך הרבה ניגודים באותה הנשימה? 
איפה זה פוגש אותי? למה זה כל כך טורד את מנוחתי? 

׳ש: מהו סוד היחסים הממושכים? 

ת: הבגידה. לא המעשה עצמו, אלא סכנתו. לגבי פרוסט, זריקה של קנאה היא הדבר היחיד המסוגל להציל יחסים שההרגל הרס׳. 

אלן דה בוטון, ׳איך פרוסט יכול לשנות את חייך׳ מתוך ׳אינטליגנציה ארוטית׳ 

המון שאלות אני שואלת את עצמי, 

מהו סוד קסמה של הבגידה? 

שהרי האדם טוב מנעוריו. 

אף אחד אינו מכאיב בזדון לאהוביו.

אם כן, מהו סוד קסמה של הבגידה? 

הלהט המיוחד של האסור, הזרות או הסכנה? 

או אולי ייסורי החטא והאשמה,

המעבר החד שבין תענוגות בשרים למכאוב המצפון? 

ומונוגמיה, האם היא נכונה לעידן החדש,

זה, ששם את היחיד וזכותו לאושר במרכז...? 

ומהי מונוגמיה, האם היא חובה או בחירה? 
בעולם של דמוקרטיה יחסית, בקו הרצף של פוליאמורה, לחילופי זוגות וניאוף בהסכמה,
במאה העשרים ואחת, האם מונוגמיה היא הדרך, 

או שהגיע הזמן להחליפה באחרת? 

ואיך אפשר לגוון את מוסד הנישואין בלי לסכנו,

האם מי שמשחק באש, סופו להיכוות...?

האם אפשר להביא את הריגוש שבבגידה לזוגיות, מבלי לחוות אותה? 

האם אפשר למתוח קצת את הגבולות וההגדרות,

איך אפשר להדליק את התשוקה בתוך הבית,

מבלי לרעות בשדות זרים, מבלי להתכחש למצפן הערכי. 

׳האהבה לעולם אינה מתה מוות טבעי. היא מתה משום שאיננו יודעים איך להעשיר את מקורה....׳ 

אנאיס נין מתוך ׳אינטליגנציה אירוטית׳

סקרנית מטבעי ותלמידה שקדנית בקורס לסודות האהבה, 

מתגלגל לידי סיפרה החדש של אושרת קוטלר,

׳אהבה, תשוקה, זוגיות׳.

קוטלר מנסה לפצח את חידת ה׳דיאלקטיקה של האהבה׳. 

הספר של קוטלר, רק מדגדג את סקרונתי.

די מהר אני צוללת לספר אחר, הפעם, של אסתר פרל.

אני מקבלת עליו המלצה חמה מחברה חכמה. 

פרל בוחנת סוג חדש של תבונה מהולה בנסיון חיים, 

מן כלי הכרחי ב׳ארגז הכלים׳ לזוגות, 

היא מכנה אותה, ׳אינטליגנציה ארוטית׳.
אגב, הספר אינו אירוטי כלל וכלל,
הוא תוצר מחקר. 

אני מוצאת את עצמי חסרת מנוחה. 

קוראת את הספרים בנשימה אחת,

חוזרת, מסמנת, בוחנת ושואלת. 

גם קוטלר וגם פרל דנות במה שקורה לנו בשלב ה׳ביות׳,

איך אנחנו נעים מההרפתקנות של החיזור ל׳שבי המשפחתי׳.

הן חוקרות את המכשולים בדרכה של האינטימיות המודרנית,

והן מביאות גב מחקרי לכל מה שכולנו מכירים מאוד מקרוב,

מהסלון, מהמטבח, מחדר הילדים ומחדר המיטות. 

אני מקיימת שיחות עמוקות עם חברים, 

שיחות דמיוניות בראשי הסחרחר עם הפתיינית. 

אני מנסה לשאול את עצמי ועכשיו גם בקול רם,
האם לא ב'נפרדות', טמונה עוצמת הזוגיות?
ובזכות הבחירה? 

הוא לא שלי, כמו שאני לא שלו.

הוא בחר בי ואני בחרתי בו. 

המונוגמיה שלנו, היא לא שבי,

היא לא נכפתה עלינו, היא בחירה. 

אם כך, איך בוחרים אחד בשני כל יום מחדש? 

איך בוחרים בנו, בזוגיות, במשפחה, באהבה? 

כולנו יודעים, שזוגיות היא ריצה למרחקים ארוכים,

בשקט ובתחושת הבטחון נעימה, יש גם סכנה, יש מצב שהיא מערפלת ומרדימה. 

בתוואי הדרך הארוך, הפתלתל, הזוגי, 
נכנסים עוד המון משתנים, 

אז איך מקיימים מערכת יחסים לשנים?
האם זה בכלל אפשרי?

איך משלבים בין אחריות ורצינות, לשובבות ורוח שטות? 

איך מפנים את הזמן למלאכת האהבה?

איך מביאים את סודות הארוטיקה למרחב המוגן של המשפחה? 

איך מציתים את התאהבותנו מחדש? 

איך שמים את השיפוטיות בצד?
איך אני שמה את השיפוטיות בצד?

׳האש הקדמונית המקורית של הארוטיות היא המיניות. היא מגביהה את להפצה האדומה של הארוטיות, אשר בתורה מגביהה ומזינה להבה נוספת, רוטטת וכחולה. זו להבת האהבה והארוטיות, האש הכפולה של החיים.׳

אוקטביו פז, The Double Flame

כן, כן, ניחשתם נכונה,
עדיין בסימן הברן ועוצמת הלהבה,
איך משמרים את 'אש התמיד'
של האהבה?

.מתקרר, מתחמם, אש

ברנינגמן 2016

"וכך כמו אש נשכחת, הילדות יכולה תמיד להתלקח בתוכנו שוב...."
גסטון בשלאר

שוב אני כאן, שועטת על האופניים התכולות שלי, כאילו אין מחר.

שוב אני כאן, מתעלמת מכח הכובד ומתמסרת לכח המשיכה.

שוב אני כאן, בעיני רוחי אני בת שש עשרה, יפה, יחפה,

מקושטת בחצאית שקופה, וחזיית ביקיני קטנה של בגד ים ישן.

שוב אני כאן, ידי מרשרשות צמידים צבעוניים, כובע לבד מאובק על ראשי, על מותני חגורה עם ספל שתיה מצלצל ומכריז את בואי למרחקים. 

שוב אני כאן, מתעוררים כל חושי מתרדמה עמוקה.

שוב אני כאן, נקבוביות עורי פתוחות לרווחה, 

לספוג עוד קצת מאבק הקסמים של סופות המדבר. 

שוב אני כאן, חצופה, שובבה, סקרנית, ילדותית, מתריסה.

שוב אני כאן, מתמסרת לרוח המטלטלת, הסוערת, החמימה.

שוב היא כאן, צעירה ויפה, שדיה זקורים ופטמותיה נעוצות בעיני כמו פגיון קר, אבחת קינאה פוצעת את ליבי, בשאלות על התבגרות, בלות וזיקנה.

שוב הוא כאן, צעיר, חסון וכולו און, איברו חשוף לעיני כל, 

מדגדג סקרנות, מעורר מחשבות על זרות ומיניות, על חטא ועל נקיון.

שוב הם כאן, רוקדים הלומי אלכוהול, ריקוד חושני ומעורר, נוגעים אחד בשניה, עדות חיה לזמן שעבר, לנעורים, שבאו פתע אל סופם. 

שוב הם כאן, מיצגי יצירתיות נועזת, של מי שלא כפה על עצמו סייגים או חומות של שתיקה, הם מפלחים את ראשי בכאב, על מה שהייתי רוצה ולא היה בי מעולם. 

שוב הוא כאן, הזקן עם שיערו הלבן, בוהק ומאובק, אסוף לזנב סוס.

שוב הוא כאן, רכוב על אופניו, עירום כביום היוולדו, נראה קצת כמו ׳נביא עונג׳ בעירו.

שוב היא כאן, קמטים בזויות עיניה, הנוצצות למרחקים, 

עורה שחום וחרוטים בו תלאות, חוויות ונסיון החיים,

שוב היא כאן, בת כמה היא? שבעים? שמונים? 
אישה יפה בלי גיל. 
היא לא מתלוננת על האבק, לא על החום, לא על היובש.

שוב היא כאן, מחייכת, מחבקת, פניה באור נגוהות. 
שוב היא כאן, מזכירה לי מי שרציתי להיות.

שוב היא כאן, הילדה זהובת השיער בשמלת הנסיכות הורודה.

אמא שלה, מתבוננת בה ממרחק, מעניקה לה, בחדווה וגאווה, חופש פעולה בתוך מרחב מוגן. שוב היא כאן, שואלת אותי ללא מילים, מה אופייה של אמהותי.

שוב הוא כאן, הפעוט בן השנה, עייף ומנומנם,

מזכיר לי בכאב, איך עובר לו רץ הזמן. 

שוב אני כאן, בקסם המנצנץ, שמתרחש אחת לשנה. 
שוב אנחנו כאן חוגגים את ברית אהבתנו בחתונה הזויה.

שוב אנחנו כאן, כולם, בתחושת חופש משכרת, משקרת.

שוב כולם כאן, מי בערוותו, מי בבורותו, מי בבערתו, מי בפיאה, מי במסיכה, מי בתחפושת, מי בעצמו.

שוב כולם כאן, 'בתולים', מנוסים, ברנרים, בורגנים, זרוקים, 'רוחניקיים' ומציצנים. 

שוב כולם כאן, התכנסו במיוחד, כדי לע/אמת אותי עם מי שאני, מי שהייתי, מי שאני רוצה להיות, ומי שלעולם לא אהיה.

שוב כולם כאן, מסיבה אחת גדולה של הדוניזם במלוא תפארתו ותפאורתו.

שוב כולם כאן, לדייק את הדרך שלי מכאן. 

שוב כולנו כאן, חמש שנות ברנינגמן.

המוני יותר, שמרני יותר, פוגש אותי במקום אחר,
עם קמצוץ ציניות, ארומת סרקסטיות והמון שאלות. 
שוב אני כאן, מעוררת, מהרהרת, מעורערת, 
מאוהבת, מאווררת.

"דרוש אומץ כדי לדחוף את עצמך למקומות שמעולם לא היית בהם בעבר....לבחון את גבולותיך... לפרוץ מחסומים. ומגיע יום שבו הסיכון שנדרש כדי להישאר מכורבלת בתוך הניצן הכאיב יותר מן הסיכון שנדרש כדי להפוך לפרח..." 
אנאיס נין 

צילומים בחסות א', אהוב ליבי.

עוד מחוויות הברן,

Hallelujah!It's the Burning Man!

It's still burning, Man!

אדמה, רוח ואש

ברנרית

Before I die, I want to .......

עוד יום של חול בשלהי הקיץ,

עוד יום מאובק בפלא של הפלאייה,

בנפלאות הברן, אני פוגשת את המשפט הזה,

והלב שלי והראש, מתחרים במי ישלים אותו טוב יותר.

מה הייתי רוצה עוד לעשות בטרם יידום ליבי?

האם אני חוגגת כל יום מחדש, כאילו היה הוא האחרון?

מה מצית את אהבתי? מה גורם לי חדווה? 

עם מי אני רוצה להיות עוד? עם מי פחות?

מה תמיד רציתי לעשות ומעולם לא העזתי?

מי רציתי להיות? האם הגשמתי? 

אני נזכרת בשיחה עם ליאת, במסע ההוא לפולין.

׳מה אהבת לעשות כשהיית ילדה?׳,

היא שואלת אותי. 

׳מה רצית להיות כשתהיי גדולה....?׳

התשובה מתבקשת,

Before I die, I want to Live