Thursday, September 8, 2016

.מתקרר, מתחמם, אש

ברנינגמן 2016





"וכך כמו אש נשכחת, הילדות יכולה תמיד להתלקח בתוכנו שוב...."
גסטון בשלאר


שוב אני כאן, שועטת על האופניים התכולות שלי, כאילו אין מחר.
שוב אני כאן, מתעלמת מכח הכובד ומתמסרת לכח המשיכה.
שוב אני כאן, בעיני רוחי אני בת שש עשרה, יפה, יחפה,
מקושטת בחצאית שקופה, וחזיית ביקיני קטנה של בגד ים ישן.
שוב אני כאן, ידי מרשרשות צמידים צבעוניים, כובע לבד מאובק על ראשי, על מותני חגורה עם ספל שתיה מצלצל ומכריז את בואי למרחקים. 
שוב אני כאן, מתעוררים כל חושי מתרדמה עמוקה.
שוב אני כאן, נקבוביות עורי פתוחות לרווחה, 
לספוג עוד קצת מאבק הקסמים של סופות המדבר. 
שוב אני כאן, חצופה, שובבה, סקרנית, ילדותית, מתריסה.
שוב אני כאן, מתמסרת לרוח המטלטלת, הסוערת, החמימה.

שוב היא כאן, צעירה ויפה, שדיה זקורים ופטמותיה נעוצות בעיני כמו פגיון קר, אבחת קינאה פוצעת את ליבי, בשאלות על התבגרות, בלות וזיקנה.
שוב הוא כאן, צעיר, חסון וכולו און, איברו חשוף לעיני כל, 
מדגדג סקרנות, מעורר מחשבות על זרות ומיניות, על חטא ועל נקיון.
שוב הם כאן, רוקדים הלומי אלכוהול, ריקוד חושני ומעורר, נוגעים אחד בשניה, עדות חיה לזמן שעבר, לנעורים, שבאו פתע אל סופם. 
שוב הם כאן, מיצגי יצירתיות נועזת, של מי שלא כפה על עצמו סייגים או חומות של שתיקה, הם מפלחים את ראשי בכאב, על מה שהייתי רוצה ולא היה בי מעולם. 





שוב הוא כאן, הזקן עם שיערו הלבן, בוהק ומאובק, אסוף לזנב סוס.
שוב הוא כאן, רכוב על אופניו, עירום כביום היוולדו, נראה קצת כמו ׳נביא עונג׳ בעירו.
שוב היא כאן, קמטים בזויות עיניה, הנוצצות למרחקים, 
עורה שחום וחרוטים בו תלאות, חוויות ונסיון החיים,
שוב היא כאן, בת כמה היא? שבעים? שמונים? 
אישה יפה בלי גיל. 
היא לא מתלוננת על האבק, לא על החום, לא על היובש.
שוב היא כאן, מחייכת, מחבקת, פניה באור נגוהות. 
שוב היא כאן, מזכירה לי מי שרציתי להיות.


שוב היא כאן, הילדה זהובת השיער בשמלת הנסיכות הורודה.
אמא שלה, מתבוננת בה ממרחק, מעניקה לה, בחדווה וגאווה, חופש פעולה בתוך מרחב מוגן. שוב היא כאן, שואלת אותי ללא מילים, מה אופייה של אמהותי.
שוב הוא כאן, הפעוט בן השנה, עייף ומנומנם,
מזכיר לי בכאב, איך עובר לו רץ הזמן. 




שוב אני כאן, בקסם המנצנץ, שמתרחש אחת לשנה. 
שוב אנחנו כאן חוגגים את ברית אהבתנו בחתונה הזויה.
שוב אנחנו כאן, כולם, בתחושת חופש משכרת, משקרת.
שוב כולם כאן, מי בערוותו, מי בבורותו, מי בבערתו, מי בפיאה, מי במסיכה, מי בתחפושת, מי בעצמו.
שוב כולם כאן, 'בתולים', מנוסים, ברנרים, בורגנים, זרוקים, 'רוחניקיים' ומציצנים. 
שוב כולם כאן, התכנסו במיוחד, כדי לע/אמת אותי עם מי שאני, מי שהייתי, מי שאני רוצה להיות, ומי שלעולם לא אהיה.
שוב כולם כאן, מסיבה אחת גדולה של הדוניזם במלוא תפארתו ותפאורתו.
שוב כולם כאן, לדייק את הדרך שלי מכאן. 
שוב כולנו כאן, חמש שנות ברנינגמן.
המוני יותר, שמרני יותר, פוגש אותי במקום אחר,
עם קמצוץ ציניות, ארומת סרקסטיות והמון שאלות. 
שוב אני כאן, מעוררת, מהרהרת, מעורערת, 
מאוהבת, מאווררת.




"דרוש אומץ כדי לדחוף את עצמך למקומות שמעולם לא היית בהם בעבר....לבחון את גבולותיך... לפרוץ מחסומים. ומגיע יום שבו הסיכון שנדרש כדי להישאר מכורבלת בתוך הניצן הכאיב יותר מן הסיכון שנדרש כדי להפוך לפרח..." 
אנאיס נין 






צילומים בחסות א', אהוב ליבי.

עוד מחוויות הברן,

















Thursday, September 1, 2016

Before I die, I want to .......





עוד יום של חול בשלהי הקיץ,
עוד יום מאובק בפלא של הפלאייה,
בנפלאות הברן, אני פוגשת את המשפט הזה,
והלב שלי והראש, מתחרים במי ישלים אותו טוב יותר.
מה הייתי רוצה עוד לעשות בטרם יידום ליבי?
האם אני חוגגת כל יום מחדש, כאילו היה הוא האחרון?
מה מצית את אהבתי? מה גורם לי חדווה? 
עם מי אני רוצה להיות עוד? עם מי פחות?
מה תמיד רציתי לעשות ומעולם לא העזתי?
מי רציתי להיות? האם הגשמתי? 
אני נזכרת בשיחה עם ליאת, במסע ההוא לפולין.
׳מה אהבת לעשות כשהיית ילדה?׳,
היא שואלת אותי. 
׳מה רצית להיות כשתהיי גדולה....?׳
התשובה מתבקשת,
Before I die, I want to Live







Thursday, August 25, 2016

סל תרבות ישראלי






לפני יומיים, כשאני צועדת להנאתי בפאלו אלטו,
אני פוגשת את הצמד 'אורן את אורן',
אני לא יכולה שלא להודות ולשבח את אורן על הטיסות הישירות. 
'שידרגת לנו את החיים', אני אומרת לו,
לא הפסקתי לברך אותך ולהלל את שמך,
גם בטיסה הלוך וגם בחזור....'
'ברוך בורא אורן, יונטייד, והטיסות הישירות!'
ואורן, מחייך בחיוך טוב ונבוך.
ואני מיד מתוודה בקול,
'ובכן, אם להודות על האמת, יש גם חיסרון.
הוא יחיד, הוא מהיר, הוא חד.....'
אני רואה את המבט בעיניו.
כן, כן, חברים,
זהו בדיוק המעבר בין כאן לשם. 
זהו אולי ההסבר לעצבוביות הקלה, 
שאופפת אותי, מאז השיבה הבייתה.
כשאני יושבת לסכם את קורותי בחודשיים האחרונים, 
מתחוורת לי האמת לאשורה,
ניסיתי, כהרגלי, לדחוס חיים שלמים,
בקיץ אחד.
עבד? ועוד איך עבד!
וגם ממש לא עבד! 
(בדיוק באותה המידה:-),
כן, כן, שוב נשארתי, עם חצי תאוותי בידי.
'היא עוד תשוב', אני מזמרת לעצמי בדממה.



כבר שיבעה עשר קייצים, שאני מציצה ונפגעת,
מתחממת ומתקררת, סוערת ומאוהבת.
ליבי רוטט למשמע איינשטיין ברדיו בדרך לבירה, 
׳כמה טוב שבאת הביתה׳, הוא מזכיר לי נשכחות.
לשוני חושקת בארוחה ישראלית דשנה,
זרועותי קוראות לחברי ילדותי, לחיבוק, 
לשיחות אינסופיות, בהן אין צורך במילה.
לכנות, לאותנטיות, לדיוק, לחוצפה, 
למרחב פרוץ מגבולות, מפרטיות.
נפשי מתאווה לתרבות ישראלית בועטת וחדשה,
להצגה מקורית, לסרט, להרצאה, לתערוכה.
את הכל אני רוצה רק בעברית, בלי תרגומים,
בלי תיווכים, הכי ישראלי שיכול להיות,
הכי אותנטי. ושיבוא מהר, היום, עכשיו, 
מה רק מחר? אפשר גם וגם וגם...?
הדופק שלי עולה כאן, נמרץ, הנשימות מואצות, 
ההספקים מסחררים אפילו אותי, 
שעות השינה מועטות,
החיבוק אוהב וחונק כאחד.
אני לא מספיקה, 
רוצה לטרוף את הארץ הזאת כאילו אין מחר,
הדוניזם במלוא הדרו מתרחש ממש עכשיו.
אני מקדמת פרוייקטים, מראיינת שליחים,
יוצרת קשרים, משדכת שידוכים, רוקמת מפעלים, 
עובדת, לומדת, חוגגת, פוגשת, נופשת, 
דוגמת, טועמת, מתהוללת, שרה, רוקדת,
אני נכנסת למחול קופצני, מנסה לבדוק,
מה התחדש, איפה זה פוגש אותי.
כשאני דומעת וצוחקת חליפות, 
לפחות בארבע הצגות שונות,
אני יודעת שזה, זה, שקלעתי בול.
וגם, שאין לי ארץ אחרת,
למרות כל מה שאני אומרת. 

אזהרת מסע,
כן, אמרו לי את זה כבר קודם,
אני נוסטלגית, היסטוריונית, רגשנית,
אני ציונית, פזרנית, נאיבית, רעבתנית.
אני גרגרנית, אני סקרנית, אני חברותית,
עצבנית, עניינית, רצינית,
ולפעמים, אני גם צינית.
וכן, אני לא אובייקטיבית בעליל, 
אני מתלהבת, אני מתמסרת,
אז מה? אני, א נ י,
בזה בדיוק טמונה החוויה שלי.
ולכבודכם קוראי היקרים,
מלוא הטנא, 
סל תרבות ישראלי,
כל מה שעשה לי את הקיץ,
בתוספת הטיסה הישירה,
מוקדש לאורן, שאין עליו!




ילדים

׳פעם ילד׳/ זאפה תל אביב
אין כמו אולם ממוזג וחשוך ביום קיץ חם, אין כמו מופע מוסיקה לילדים, עם ארוחה דשנה בצהרי יום שבת, ואין על שיחת מרתקת עם ד׳ חברתי היפה, כשהקטנות שלנו צובעות מנדלות בעניין רב.

׳מיכאל׳/ תיאטרון אורנה פורת
מחזה נפלא וקטן, על ערכים וחברים, ויחודו בשפתו העשירה ולא יומרנית. משחק משובח, תפאורה מרשימה, שילוב של תיאטרון ואנימציה, רישום ואמנות לשמה. הקטנה ישבה מרותקת, וגם אמה, בטח שממליצה! 

מוזיאון תל אביב
תמיד חגיגה לכל המשפחה....! והפעם בדגש על דור ההמשך.
תערוכת סלפי, מורידה לי להנחתה, לדיון עם הקטנה, על מה בין סלפי לפרוטרט, בין פעם להיום, בין ציור לצילום, בין דיגטליה לאמנות.
תערוכת מניאטורות מזמינה קפיצה לעולם קטנטן, עוד מיצג על חומת ההפרדהגורם לקטנה לומר בטרוניה, ׳לא רוצה להיות כאן...׳ ושוב נזדמנה לי שיחה. 


פסטיבל קולנוע לילדים ונוער בסינמטק
שתי סדנאות של סבאסבתא וקטנה אחת, 
(אגב, לא ברור מי נהנה יותר:-) ׳הכל על פסקול׳ ו׳מחווה לצ׳רלי צ׳פלין ולסרט האילם׳חגיגת קולנוע איכותית לכל המשפחה במחיר סימלי.
יום שלם של סרטים וסדנאות אינטראקטיביות,
חוויות טובות ובינדוריות נכנסו הישר לאלבום הזכרונות. חטטו להם באתר בחופש סוכות.

מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב
חובה בכל ביקור! 
תערוכת צילומי טבע, כזאת שנעתקת הנשימה,
מרהיבים, מתוחכמים, שובים את העין והלב.
תערוכת הביאנלה לקרמיקה, שמגדירה מחדש את המושג ׳יצירתיות׳, ואת החומר החם, שאין לו גבולות וכבר מזמן יצא את הסטודיו הקט, סדנאות יצירה מושקעות לילדים, וחנות מיוחדת להביא את הקסם הבייתה, כן, כן, בטח שקניתי הפעלות ומתנות לכל החגים. 

מוזיאון ישראל, ירושלים
הפעם א' על תקן של מש"קית חוו"יה עם הבנות בתוספת חברות בבירה. תערוכה מעניינת על 'חוטים וקשרים', על חומרים ויחסים, עוד אחת על פרעונים, טיפת ארכיטקטורה וגלידה לקינוח.



מתבגרים

מוזיאון הרצליה
בחסות הדודה הכי ׳קולית׳ והכי משקיעה בעולם, המתבגרת זוכה לסיור והסבר של משהי שמבינה היטב, היא חוזרת עם עיניים נוצצות ועם די הרבה תובנות. מסתבר, שמתחת לאף, בבירת השרון, שוכן נשכן אמנות מעניין מאוד.

אנה/ הקאמרי
שתי מתבגרות ושתי אמהות, כולן חברות ילדות טובות, טובות, בסתם יום חול, באמצע קיץ ישראלי, בחום של ארבעים מעלות. צוללות לאמסטרדם של שלהי מלחמת העולם, לקיטון הקטנטן של משפחת פרנק, לסיפור שכולנו מיטיבים להכיר, שעובד להצגה איכותית וחיננית.
תפאורה מושלמת, ליהוק מדוייק, משחק מרשים, קולנוע ותיאטרון בעירבוביה נאה. עיבוד מכמיר לב, שעוסק בהתבגרות ובהחמצה, הסיפור של אנה פרנק. מתאים במיוחד לתלמידי תיכון וחטיבה. 

שרונה מרקט 
נו טוב, כמו שאותה ח' אומרת, ׳הישראלים אלופים בלהעתיק יותר טוב את המקור....׳ ה מ ק ו ם לארוחת צהריים של טעימות, משגב, אהרוני ורושפלד, שלל קינוחים, ואוירת שוק אוכל בוטיק. אח... ואיזה ארטיקים, אין כאלו דברים!


יום יום ים, חוף בית ינאי
זכה בתואר ׳החוף הכי יפה בארץ....׳ ואושר פה אחד על ידי הרעננים שמבינים  איזה דבר וחצי דבר. סלסלת פיקניק, בגד ים שובב, מחצלת, סככה לבנה, אבטיח, ואין מאושרת ממני בעולם!


אנימקס, מופע מחווה לכוורת
ובכן, לכל מי ששאל אותי איך בחרתי לבלות יומולדת, בסינמטק תל אביב! 
בפסטיבל 'אנימקס' עם משפחה וחברים אהובים. אני ללא ספק מבוגרת אבל מרגישה עוד נערה, בואו נסגור על 'נערה מתבגרת'?
מופע 'קאבר' לצלילי להקת כוורת, על המרקע סרטוני אנימציה של הלהקה, ודני סנדרסון עונה לשאלות הקהל. חגיגה!




מבוגרים

׳על האש׳/ הקאמרי
מחזה ביכורים של דרור קרן, אנחנו מתיישבות ממש על הבמה, ומרגישות איך נקלענו, לחגיגת עצמאות טיפוסית, בבית הדודה והדוד בקיבוץ.
קצת כמו ה׳יהודים באים׳ גם כאן, מאוד בעדינות, בלי הרבה מילים, יש איזה סאב טקסט, שזר לא יבין. דיאלוג מרתק על ציונות בשנות אלפיים, על יחסי ישראלים וכאלו לשעבר, על השריטה השואתית שלנו כעם, על ישראליות וגאווה, על ירידה, על תקווה ואכזבה.
וכשאנחנו יוצאות בעיניים דומעות מההצגה, ועירית קפלן, קוראת בשם נעורי ושולחת ד"ש חם לאחי הקטן, כן, כן, היא מהמגמה (תיאטרון כמובן! שז"ר בת ים). 
אני חושבת בליבי, איך ההצגה ממשיכה, ממש כאן ועכשיו אל מגרש החניה.

׳אישה בורחת מבשורה׳/ הקאמרי
הספר של גרוסמן, תפס אותי בקרביים לפני אי אילו שנים, מעולם לא קראתי ספר שעוסק ברגישות כזאת באימהות בחברה הישראלית, ועוד נכתב בידי גבר.  
הסיפור עובד להצגה מרשימה בכל קנה מידה. הגשה מוסיקלית, פסקול היסטורי ורגיש, שמגדיר מחדש את המושג 'תיאטרון'. 
שעתיים מעוררות מחשבה על ערכים וחיים, על בחירה, על התמודדות, על הישרדות, על חברות, נאמנות ומשפחה, על כל אלו יחדיו במרקם החיים הישראלי המורכב. 
המשחק מצוין, התפאורה מינמלסטית וגאונה, הסאונד והתאורה מדוייקים עד כאב. ודרור קרן כובש שוב בתיאטרליות את הבמה, ואם אוסיף, רק אגרע. הצגת חובה, לרוץ. 

׳בלדה לאישה׳/ קפה תיאטרון הקאמרי 
יש לי בוקר קסום, שלוש נשים יפות בחיי, כל אחת מהן, היא שיר, במופע מחווה ענוג ואנין לתרצה אתר. 
בשבוע שעבר, כבר סיפרתי לכם על המופע המרגש, שלא השאיר אף עין אחת יבשה בקהל. כל הפרטים, ממש כאן. ב"בלדה לאישה"


׳ציפור בחדר׳/ סרט בפסטיבל דוקו.טקסט 
בספריה הלאומית, ירושלים.
פסטיבל חדש יחסית, בן שנתיים, תחת כיפת השמיים ובחינם! בתוכנית:  סרט תעודה ולאחריו, קונצרט, שיחה, מופע מחול או מיצג. הפעם, דוקו נפלא על תרצה אתר, כן, כן, כתבתי על זה כבר ב ב"בלדה לאישה"


ערב לזכרו של אהוד מנור/ זאפה שוני
אין חופשת מולדת בלי רוח שוני. 
במופע ישראלי תחת כיפת השמיים, חשופה לבריזה, לזיעה, כשבידי כוס יין צונן לבן, ושולי פיצה דביקה, אין ממני מאושרת בעולם!
ראיתי פה את אלברשטיין, את תסלם, את הבלקן ביט, את ארצי, את רביץ, ועוד ועוד.
והשנה, מתי כספי וסויין כספי (הבת של, כן, כן, התפוח והעץ), גרוניך, אנה בוקשטיין ומרינה מקסימיליאן, עשו לנו ט ו ב. הרטיטו את הלב, כששרו את שיריו של הילד מבנימינה. 
חברים, החודש, הקסם הזה קורה שוב, 
יופי של בילוי!

דנה ברגר, רודנר, קפלן/ זאפה
הצצה למוסיקה של שנות התשעים. 
ברגר לא מפתיעה, לא חדשנית אבל בועטת ומרדנית. כל הבראנז׳ה המקומית מאי אז בימים, כבר מכסיפים ועם מפרצים, אבל בעיני רוחם ורוחי, כולנו עוד שם, בשנות העשרים.
שוב עם חברים, שוב יין, שוב פוקצ׳ה, שוב בזאפה, רק בזאפה!

המתנחלים/ סרט
הסרט הזה גרם לי לחשוב על הרווח בין הלבן לשחור, כשהוא מזמן הצצה נדירה לעולמם של המתנחלים, לברק בעיניים, לאמונה, לכוחה של תורה ולעוצמתה של תנועת הכיפה הסרוגה.
ומה יהיה בסופינו? ומה יהיה עליהם ועלינו? 
ימים יגידו ורק ההסטוריה תשפוט,
על כך ועוד בפוסט, "מתנחלת יורדת ושמאלנית"


יום תל אביבי
שני מוזיאונים, תערוכה מתריסה, ה'ארץ המובתחת', אמנות רחוב, בית כנסת אחד, חנות ספרים קטנה ומטריפה ויופי של ארוחה, הכל בכל ממש כאן! "תל אביב יא חביבי תל אביב"







אוכל

האחים

כשקרן ממליצה ומחייכת, אני מיד מזדקפת. ובכן חברים, 'האחים', החזירה את אמוני במטבח הישראלי! היא צנועה ונפלאה, הכי ישראלית ומתאימה במיוחד למזטים ויין של אחרי הצגה, בראנץ׳ של שישי או למוצאי שבת. 
מנות מפתיעות, קטנות וטעימות.... מחירים הגונים, על הרחוב, באבן גבירול, הכי, הכי, 
תל אביבי, הכי מפה! 

ג׳ראלד
׳ציריך בתל אביב׳, לוחשת באוזני ח', כשאני מבקשת המלצה לקפה של בוקר לחברותי האנינות.  אח... כמה שהיא צודקת! 
בריושים נימוחים, חלות תפוחות, עוגות מהודרות, תופנים זהובים, וריח שנישא למרחקים. אנחנו מתענגות על טוסט אבוקדו מנוקד בביצה רכה, מיץ אשכוליות סחוט טבעי וכוס קפה חם ומהביל. 
ומאחר ואין מושלם....השירות טעון שיפור קל. 
ג'ני, בעלת הקפה, דקה וחטובה, מוכיחה הלכה למעשה, שאפשר לאכול לחם ועוגות ולהיות גם יפה וגם אופה, וגם אשת עסקים מצליחה. 

צ׳יקיטי
עוד המלצה נהדרת של אותה חברה אנינה, 
נחשו? ניחשתם נכונה!
מזמינים שולחן לארבעה, מתלבשים הכי אורבני שאפשר, שני בקבוקי יין, ועוד מוחיטו קר, צחוק וחיוך, ובזוית העין, הי, רושפלד בשולחן ליד?
אם הוא, הוא, אזי, אני, אני, במקום הכי.
מרגיש כמו בר איטלקי בארומת שיק תל אביבי.

גרקו
היוונית הכחולה לבנה בצפון תל אביב החדש, כשהאוזו כמו יין נשפך, והצזיסיקי מלכלך את ידי, אני יודעת, שכאן, ממש כאן, עורכים מסיבת פרידה מהקיץ והבית.

מומה, קריית ענבים
חברים, רשמו את השם! 
הפעם 'מומה', היא אותה לאה אבושדיד אהובתו של איתמר הבכור לבית אב"י, הבן של אליעזר בן יהודה, הסבתא המיתולוגית של גיל חובב. 
המסעדה ממוקמת ברפת הישנה, בואכה קיבוץ קריית ענבים.  הקירות מעוטרות בתמונות משפחתיות, פריטי וינאג', מוסיקה נהדרת, עיצוב חם ואוירת ראשית המאה. מה שנקרא בשפתי, 'מסעדה עם נשמה'.
מה תזמינו? כל מי שקרא את 'מטבח משפחתי', יטיב לענות על החידה:-) 
'קובנה של מומה' כמובן.
מומלץ, מומלץ, הכי מומלץ! 

ישראל בפיתה
טעם הארוחה המופלאה עוד על שפתותי. 
סיפור קולינרי ישראלי מלווה במנות אלוהיות של השף המוכשר והצנוע מ'מחניודה' ו'פלומר' בלונדון. 
על הסיפור והקונספט, חגית אברון. 
על העיצוב והאירוח, מיכל קורן. 
ואינשאללה, בקרוב, בעמק, ונאמר, אמן.
רוצים לטעום ולהריח? "ישראל בפיתה"



עתליה ובוקר של השראה

ארוחה, שהיא כולה אנינות ישראלית א- לה- עתליה, בעין כרם המשובבת, בצל גפנים ובוסתן,
בסגנון 'מן החווה אל השולחן'. 
ומה לכל זה ולשלום קיטל? 
למי שטרם קרא,  "בוקר של השראה"

יום יפואי
יום יפואי לחגיגת יומולדת בניחוח קייצי. 
על התוכן, גיל פנטו. על הקולינריה, איילתי העלמה מ'קסיס'. 
כן כתבו על זה פעם או פעמיים. אז מה? יום הולדת בניחוח ישראלי









Thursday, August 18, 2016

בלדה לאישה





"אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר,
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר,
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.
אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמָר."

בלדה לאישה/ תרצה אתר 1977


דמעה מנצנצת לי בזוית העין, כשנתן סלור הבן של תרצה אתר שר ׳אהבתיה'. פתאום נראה, כאילו הילד שבו, מנהל דיאלוג עם אימו, שהלכה לבלי שוב. 
ליבי נכמר על הילד הקט, שהתייתם מוקדם מידי. אני מתבוננת בו היטב, עיניו משוכות מטה, ריסיו כהים, ואף על פי, שחוש הומור לו, לנתן, ובת שחוק דרך קבע על שפתותיו, אי אפשר שלא לחוש בכאב הנטישה, שלא הקהה הזמן, בגעגוע, שלנצח שם. 
ליבי יוצא אליה, אל נפשה המיוסרת והענוגה של תרצה אתר.
ליבי עולה על גדותיו בהנאה על קסמה של שפה, שירה עברית נפלאה. אני קשובה, קשב רב, לגילוי הלב הלירי, שבין האב לבת. אלתרמן המיתולוגי, גדול משוררי האומה, בתפקיד של ׳אב מגן ושומר׳, לתרצה אתר, השחקנית, המתרגמת, המשוררת, הסופרת, הפזמונאית המחוננת, ׳הנשמרת׳? 
ובעיקר, נחמץ ליבי לכאבה של משפחה במשבר,
לכאב, שאין לו מזור, לאב שאכל בוסר, שסבא ונאף, וביתו, יחידתו, 
זאת אשר אהב,
ראתה, העריצה, 
ונשבר לבבה. 




מימיני, יושבות שלוש חברותי, מסיפור אחר, והן נעימות לי מאוד. ליבי טוב עלי, בצהרי אותו היום, באפלוליות האולם, בצינת המזגן. על הבמה אוסף של כשרונות צעירים, אורית פלג, אסנת זיביל, איתי אורן, ונתן סלור, הם שרים ומספרים את אתר. ׳בלדה לאישה׳, קוראים למופע הקטן, בקפה תיאטרון של הקאמרי.
שלל קטעי פרוזה, תרגום, ספרות ילדים, שירה ופזמונים. יצירה נפלאה פרי עטה של אתר, נכסי צאן ברזל, שערכם לא יסולא בפז. שירה, שהקדימה את זמנה.
היא כינתה עצמה ׳פיזמונאית׳, בצניעות או בחוסר בטחון? ׳והלא יש להתפרנס....׳, כך אבא אמר. כתיבת פזמונים, תרגום, ועריכה, האם משתווים הם בערכם ליצירתו של הענק? האם כתבה בצילו המאפיל של האב? מי הייתה לולא הוא, מי היא על אף הוא.
מהו כישרון? ניצוץ גאונות עטוף ביצירתיות ייחודית? מתת אל? נפלאות הגנטיקה? או תולדת השפעה וסביבה? ומכאובי נפש, האם הם הכרחיים ליצירה? 
׳אני חולם על נעמי׳, ׳גשם הקשב לילדים׳, ׳שבת בבוקר׳, ׳אהבתיה׳ המדמיעה, ׳תפילת יום הולדת׳, ׳שיר ליום חג׳, 'הלילה הוא שירים׳. 
אוצר בלום מתפרץ על הבמה ביום קיץ חם, ברגש, בחסד ורחמים. אחת בדורה, הייתה אתר. 
ליבי מרקד לנוכח הצלילים הגולשים אל האולם הקטן, נינוחות נעימה משתלטת על כל אברי, שירה עברית, תרבות ישראלית היא שלי. עכשיו, כמנהג פולנייה אמיתית, צר לבבי, שא׳ לא איתי, שעה שהתרוממות רוח ועדנה נוגה אוחזות בי במצבטי אהבה. 




תיאטרון הוא מדיום מורכב, קפה תיאטרון הוא אף יותר מסובך. 
ליבי הולם תמיד בהתרגשות יתירה כשעולה המסך, סקרנות גדולה משתלטת עלי. אבל כשאני דומעת בתיאטרון, אני יודעת, שאירע כאן דבר, שהקסם הזה כוון אל ליבי, וננעץ שם כתער חד. 
הרבה לב יש במופע המוסיקלי הזה, הרבה נשמה, שפע כשרון ואינספור אהבה. ואני יוצאת משם נחרצת, לחקור את דמותה הזעירה של המשוררת הצעירה. לקרוא בשיריה, לפזם פזמוניה, ללמוד עליה, על יחסיה, על חבריה, על ימיה, על אביה, על אימה, לנסות לפצח את העננה שאפפה אותה. 
אישה צעירה, אם, בת, רעיה, אמנית,
מי היית? מי לכד את נפשך?
האם בחרת כמו ציפור לעופף? 



״שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ......״

״הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?....״

שיר משמר/ נתן אלתרמן 1965


שלושה שבועות אחרי, תחת כיפת השמיים,
בספריה הלאומית, בגבעת רם, בבירה, 
אני מחובקת איתו, צופה בדוקו של ׳ציפור בחדר׳.
אחד הסרטים התיעודיים הטובים, שאי פעם נעשו. סיפור חייה, יצירתה ומותה של אתר. הסרט ענוג ורגיש, בוחן את שירתה, את שירת אביה, את הדיאלוג המתפתח, המתהווה, בהקשר ההיסטורי, התרבותי. אבל אולי הכי, יש שם איזה פסקול אינטימי, אישי. 
כאילו פסענו פנימה אל הפסיפס המשפחתי העדין. 
כאילו הלכנו בלאט בתל אביב, במשולש הרחובות על שם אלתרמן, מרכוס ובינדר. 
כאילו צפינו בתיאטרון, קראנו שירה, בחנו אמנות. 
כאילו ישבנו בכסית, מצוטטים לרכילות מקומית. 
כאילו הכרנו את כל הבוהמה של העיר.
כאילו נכחנו, נפקדנו, בנקודות חייה של אתר,
בוחנים בעניין תצלומים מחויכים, שוקעים בעיניה היפות, שומעים את קולה המתוק, מתחקים אחריה, לומדים אותה לעומקה ועדיין איננו יודעים עליה דבר. 
קוטלר, אלמגור, מירון, אברהמסון, אנסקי ואחרים, 
מספרים ונזכרים, 
ואני רק רוצה עוד, 
צמאה לעוד אלומת אור,
שתאיר את ה׳אניגמה׳ של אתר, 
ולא די לנו כלל וכלל.




הסרט מסתיים, אני נושאת עיני אל השמיים, 
חשה בצינה הירושלמית, לקול מחיאות הכפיים.
יוצר הסרט עולה אל הבמה, וסלור לצידו, 
מנהל שיחה עם הקהל, מספר בגעגוע על אמא שלו. 
עכשיו הוא שר את ׳בלדה על נערי שגדל׳, 
שוב נמס לבבי, שוב מצטעפות עיני,
שוב אני נדהמת איך המילים חקוקות על ליבי, 
מילות אהבה של אם לבנה. 
עכשיו כאור הירח מעלי,
מתבהרת לי מחשבה, 
אין זה משנה כלל וכלל,
אם נטלה את נפשה בכפה,
או הייתה זאת תאונה.
כשרון מנצנץ לדורות, לנצח נצחים,
ענווה, רגישות, דיוק, חולשה, גאונות,
טרגדיה גדולה,
וסיפור קטן, גדול על אהבה והחמצה. 

שבועיים אחר כך, בנסיעה מכאן לשם,
כש׳שיר משמר' מתנגן בגלגל"צ בין מזרחי אחד בחסות השרה, לשיר קייצי חלול ונעים אחר. 
אנחנו מביטים זה בזאת בלאות, ללא מילים, של מי שמיטיב להקשיב. אני לא יכולה שלא לחשוב על הרמז האפי המפענח של שיר משמר, על איך ניבא לה את סופה, על צלקות הנפש, שאין להן מזור, על איך המושיע הגדול יכול לעיתים להיות המכשול האימתני. על יחסי אב ובת, שיש בהם עוצמה והשפעה, ברכה וקללה. מחשבות צפות ומתערבבות בחוט הדק שבין הלב לראש. אני מתקינה את משקפי השמש הגדולות ושוקעת שוב במילים המוכרות.
'למה אתם שותקים'? עולה קול הקטנה מאחור,
'זה השיר, שכתב אלתרמן לביתו, תרצה אתר', אני עונה 'והשיר מרגש אותנו מאוד.....' 
הקטנה מיד משיבה, 'את תרצה אתר, אני מכירה, היא כתבה את ה'אריה שאהב תות', נכון?׳
׳נכון׳.
נמסתי.


אם צלחתם את הפוסט הפואטי הזה, וקראתם והגעתם עד לכאן, 
קבלו נא סט המלצות, חוצות מסכים ויבשות. 

 'בלדה לאישה ', 'בלדה לאישה', מופע מוסיקלי, קפה תיאטרון.

 'ציפור בחדר', 'ציפור בחדר', סרט דוקומנטרי נפלא!

'פתאום כבו כל האורות' / 'פתאום כבו כל האורות', ספרה של תרצה אתר אוסף מעזבונה 

'פסטיבל דוקו.טקסט', 'פסטיבל דוקו.טקסט', פסטיבל חדש ואיכותי, מסורת שאני ששה לאמץ, מדי קיץ בספריה הלאומית, סרטים ובונוס, מוסיקה, מחול, מפגש, תחת כיפת השמיים ובחינם! 

ואם תצליחו לשים רגליכם למופע, שהלוואי ויכבוש שוב את הבמה, המלצה של קרן של רותי המקסימה. ׳בגלל הלילה׳, הוא מחזה של דמות אחת, חמש שחקניות, חוקרות את אתר בשלבי חייה השונים, ילדה, נערה, בחורה אבודה, אישה, אמא. 

הרי לא אשלח אתכם לשבוע טוב ומיטיב ללא טעימה מוסיקלית, שיהיה בעונג, ברוגע ובנעימים.