Thursday, August 18, 2016

בלדה לאישה





"אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר,
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר,
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.
אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמָר."

בלדה לאישה/ תרצה אתר 1977


דמעה מנצנצת לי בזוית העין, כשנתן סלור הבן של תרצה אתר שר ׳אהבתיה'. פתאום נראה, כאילו הילד שבו, מנהל דיאלוג עם אימו, שהלכה לבלי שוב. 
ליבי נכמר על הילד הקט, שהתייתם מוקדם מידי. אני מתבוננת בו היטב, עיניו משוכות מטה, ריסיו כהים, ואף על פי, שחוש הומור לו, לנתן, ובת שחוק דרך קבע על שפתותיו, אי אפשר שלא לחוש בכאב הנטישה, שלא הקהה הזמן, בגעגוע, שלנצח שם. 
ליבי יוצא אליה, אל נפשה המיוסרת והענוגה של תרצה אתר.
ליבי עולה על גדותיו בהנאה על קסמה של שפה, שירה עברית נפלאה. אני קשובה, קשב רב, לגילוי הלב הלירי, שבין האב לבת. אלתרמן המיתולוגי, גדול משוררי האומה, בתפקיד של ׳אב מגן ושומר׳, לתרצה אתר, השחקנית, המתרגמת, המשוררת, הסופרת, הפזמונאית המחוננת, ׳הנשמרת׳? 
ובעיקר, נחמץ ליבי לכאבה של משפחה במשבר,
לכאב, שאין לו מזור, לאב שאכל בוסר, שסבא ונאף, וביתו, יחידתו, 
זאת אשר אהב,
ראתה, העריצה, 
ונשבר לבבה. 




מימיני, יושבות שלוש חברותי, מסיפור אחר, והן נעימות לי מאוד. ליבי טוב עלי, בצהרי אותו היום, באפלוליות האולם, בצינת המזגן. על הבמה אוסף של כשרונות צעירים, אורית פלג, אסנת זיביל, איתי אורן, ונתן סלור, הם שרים ומספרים את אתר. ׳בלדה לאישה׳, קוראים למופע הקטן, בקפה תיאטרון של הקאמרי.
שלל קטעי פרוזה, תרגום, ספרות ילדים, שירה ופזמונים. יצירה נפלאה פרי עטה של אתר, נכסי צאן ברזל, שערכם לא יסולא בפז. שירה, שהקדימה את זמנה.
היא כינתה עצמה ׳פיזמונאית׳, בצניעות או בחוסר בטחון? ׳והלא יש להתפרנס....׳, כך אבא אמר. כתיבת פזמונים, תרגום, ועריכה, האם משתווים הם בערכם ליצירתו של הענק? האם כתבה בצילו המאפיל של האב? מי הייתה לולא הוא, מי היא על אף הוא.
מהו כישרון? ניצוץ גאונות עטוף ביצירתיות ייחודית? מתת אל? נפלאות הגנטיקה? או תולדת השפעה וסביבה? ומכאובי נפש, האם הם הכרחיים ליצירה? 
׳אני חולם על נעמי׳, ׳גשם הקשב לילדים׳, ׳שבת בבוקר׳, ׳אהבתיה׳ המדמיעה, ׳תפילת יום הולדת׳, ׳שיר ליום חג׳, 'הלילה הוא שירים׳. 
אוצר בלום מתפרץ על הבמה ביום קיץ חם, ברגש, בחסד ורחמים. אחת בדורה, הייתה אתר. 
ליבי מרקד לנוכח הצלילים הגולשים אל האולם הקטן, נינוחות נעימה משתלטת על כל אברי, שירה עברית, תרבות ישראלית היא שלי. עכשיו, כמנהג פולנייה אמיתית, צר לבבי, שא׳ לא איתי, שעה שהתרוממות רוח ועדנה נוגה אוחזות בי במצבטי אהבה. 




תיאטרון הוא מדיום מורכב, קפה תיאטרון הוא אף יותר מסובך. 
ליבי הולם תמיד בהתרגשות יתירה כשעולה המסך, סקרנות גדולה משתלטת עלי. אבל כשאני דומעת בתיאטרון, אני יודעת, שאירע כאן דבר, שהקסם הזה כוון אל ליבי, וננעץ שם כתער חד. 
הרבה לב יש במופע המוסיקלי הזה, הרבה נשמה, שפע כשרון ואינספור אהבה. ואני יוצאת משם נחרצת, לחקור את דמותה הזעירה של המשוררת הצעירה. לקרוא בשיריה, לפזם פזמוניה, ללמוד עליה, על יחסיה, על חבריה, על ימיה, על אביה, על אימה, לנסות לפצח את העננה שאפפה אותה. 
אישה צעירה, אם, בת, רעיה, אמנית,
מי היית? מי לכד את נפשך?
האם בחרת כמו ציפור לעופף? 



״שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ......״

״הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?....״

שיר משמר/ נתן אלתרמן 1965


שלושה שבועות אחרי, תחת כיפת השמיים,
בספריה הלאומית, בגבעת רם, בבירה, 
אני מחובקת איתו, צופה בדוקו של ׳ציפור בחדר׳.
אחד הסרטים התיעודיים הטובים, שאי פעם נעשו. סיפור חייה, יצירתה ומותה של אתר. הסרט ענוג ורגיש, בוחן את שירתה, את שירת אביה, את הדיאלוג המתפתח, המתהווה, בהקשר ההיסטורי, התרבותי. אבל אולי הכי, יש שם איזה פסקול אינטימי, אישי. 
כאילו פסענו פנימה אל הפסיפס המשפחתי העדין. 
כאילו הלכנו בלאט בתל אביב, במשולש הרחובות על שם אלתרמן, מרכוס ובינדר. 
כאילו צפינו בתיאטרון, קראנו שירה, בחנו אמנות. 
כאילו ישבנו בכסית, מצוטטים לרכילות מקומית. 
כאילו הכרנו את כל הבוהמה של העיר.
כאילו נכחנו, נפקדנו, בנקודות חייה של אתר,
בוחנים בעניין תצלומים מחויכים, שוקעים בעיניה היפות, שומעים את קולה המתוק, מתחקים אחריה, לומדים אותה לעומקה ועדיין איננו יודעים עליה דבר. 
קוטלר, אלמגור, מירון, אברהמסון, אנסקי ואחרים, 
מספרים ונזכרים, 
ואני רק רוצה עוד, 
צמאה לעוד אלומת אור,
שתאיר את ה׳אניגמה׳ של אתר, 
ולא די לנו כלל וכלל.




הסרט מסתיים, אני נושאת עיני אל השמיים, 
חשה בצינה הירושלמית, לקול מחיאות הכפיים.
יוצר הסרט עולה אל הבמה, וסלור לצידו, 
מנהל שיחה עם הקהל, מספר בגעגוע על אמא שלו. 
עכשיו הוא שר את ׳בלדה על נערי שגדל׳, 
שוב נמס לבבי, שוב מצטעפות עיני,
שוב אני נדהמת איך המילים חקוקות על ליבי, 
מילות אהבה של אם לבנה. 
עכשיו כאור הירח מעלי,
מתבהרת לי מחשבה, 
אין זה משנה כלל וכלל,
אם נטלה את נפשה בכפה,
או הייתה זאת תאונה.
כשרון מנצנץ לדורות, לנצח נצחים,
ענווה, רגישות, דיוק, חולשה, גאונות,
טרגדיה גדולה,
וסיפור קטן, גדול על אהבה והחמצה. 

שבועיים אחר כך, בנסיעה מכאן לשם,
כש׳שיר משמר' מתנגן בגלגל"צ בין מזרחי אחד בחסות השרה, לשיר קייצי חלול ונעים אחר. 
אנחנו מביטים זה בזאת בלאות, ללא מילים, של מי שמיטיב להקשיב. אני לא יכולה שלא לחשוב על הרמז האפי המפענח של שיר משמר, על איך ניבא לה את סופה, על צלקות הנפש, שאין להן מזור, על איך המושיע הגדול יכול לעיתים להיות המכשול האימתני. על יחסי אב ובת, שיש בהם עוצמה והשפעה, ברכה וקללה. מחשבות צפות ומתערבבות בחוט הדק שבין הלב לראש. אני מתקינה את משקפי השמש הגדולות ושוקעת שוב במילים המוכרות.
'למה אתם שותקים'? עולה קול הקטנה מאחור,
'זה השיר, שכתב אלתרמן לביתו, תרצה אתר', אני עונה 'והשיר מרגש אותנו מאוד.....' 
הקטנה מיד משיבה, 'את תרצה אתר, אני מכירה, היא כתבה את ה'אריה שאהב תות', נכון?׳
׳נכון׳.
נמסתי.


אם צלחתם את הפוסט הפואטי הזה, וקראתם והגעתם עד לכאן, 
קבלו נא סט המלצות, חוצות מסכים ויבשות. 

 'בלדה לאישה ', 'בלדה לאישה', מופע מוסיקלי, קפה תיאטרון.

 'ציפור בחדר', 'ציפור בחדר', סרט דוקומנטרי נפלא!

'פתאום כבו כל האורות' / 'פתאום כבו כל האורות', ספרה של תרצה אתר אוסף מעזבונה 

'פסטיבל דוקו.טקסט', 'פסטיבל דוקו.טקסט', פסטיבל חדש ואיכותי, מסורת שאני ששה לאמץ, מדי קיץ בספריה הלאומית, סרטים ובונוס, מוסיקה, מחול, מפגש, תחת כיפת השמיים ובחינם! 

ואם תצליחו לשים רגליכם למופע, שהלוואי ויכבוש שוב את הבמה, המלצה של קרן של רותי המקסימה. ׳בגלל הלילה׳, הוא מחזה של דמות אחת, חמש שחקניות, חוקרות את אתר בשלבי חייה השונים, ילדה, נערה, בחורה אבודה, אישה, אמא. 

הרי לא אשלח אתכם לשבוע טוב ומיטיב ללא טעימה מוסיקלית, שיהיה בעונג, ברוגע ובנעימים.





Thursday, August 11, 2016

ימי הולדת בניחוח קייצי






היה זה שבוע מורכב, 
בו עצב ושמחה,
חגיגה ופרידה, 
שיחקו בעירבוביה בחוויה.
עין אחת מחייכת והשניה בוכייה.
חודש בסימן 'מזל אריה',
לא ייפלא איפוא, שבו בחר ליאו להיאסף אל אבותיו .

חודש של ימי הולדת עומד לפני,
ואין ממני נלהבת.
שלוש אמהות ובת. 
אחת פרטית שלי, 
השניה, פרטית שלו, 
ובין שתיהן, אני,
ובין כולנו, הסנדויצ׳ית הכי.
שלוש לביאות, בתולה אחת, וחודש אחד,  
שלא סתם קרא אותו אוגוסטוס על שמו, ׳המקודש׳. 
מדי שנה, הוא מפציע כמו שמש בוהקת, מסנוורת, 
חם ודביק, חושני ומתיש, 
חגיגי, מלהיב, מרגש ומדליק.
אני חובשת את כובע מש׳קית החו״יה,  
שלא לומר, קצינה, 
ומתפנה לכמה הפקות במקביל,
בשמחה גדולה. 

אז איך חוגגים ? 
שהרי ידוע לכל, שאין לצאת ידי חגיגה בארוחה, 
מצודדת ואנינה ככל שתהיה, התוכן חברים, הוא הכרחי.
כי בסופו של יום, מה אנחנו, ומה נשאר אחרי,
שכבו הנרות והחגיגה נגמרת?
מה נשאר מעוד מסיבת יומולדת? 
זיכרון טוב של חוויה משותפת מעוררת, מרגשת, מגבשת.




׳חוגגים יומולדת למלכה האם׳, 
נפגש ברחוב שבטי ישראל׳, 
יפו, כמובן, היא כור מחצבתה,
או אם לדייק, כל מה שממערב לשדרות ירושלים,
למעט נקודה אחת במזרח. 
׳תבואו בכחול לבן....׳ אני מבקשת, 
׳ויותר מזה, נא לא לגלות,
הס, הפתעה, ס ו ד׳
אני שולחת טקסט לוואטספ המשפחתי,
מבקשת את כולם לפנות חצי יום ביומן.
ועל כלת השמחה, מטילה משימה, 
פעם מורה, תמיד מורה,  שיעורי בית, אלא מה? 
שלוש תחנות דרך בחייך, ביפו כמובן, 
אה, ושיהיו מלוות בסיפורים מעניינים,  
ואמא שלי, כמו תמיד, 
נרתמת למשימה בחיוך גדול ובנפש חפצה.

היום שלנו מתחיל אצל גיל פנטו, 
במנהרת הזמן לנוסטלגיה ישראלית. 
(כן, כבר סיפרתי לכם עליו, 
על יום הכיף היפואי, שאירגנה לי חגית ליום הולדתי בשנה שעברה.)
אבל היום הזה, הוא יום מיוחד, יומולדת לאמא שלי,
ילדה שגדלה עם המדינה,  וכל כולו של המוזיאון הביתי הזה,
פורט על נימי נפשה, מעלה ערגונות מימי ילדותה, ממש בזאת השכונה. 
יש ל׳סיפורו של חפץ׳ איזה ערך מוסף,
משום שלמראהו, עולה זיק מחשמל במוחו של אדם, 
זיכרון חי מחובר לתחושה עמוקה של חום שייכות, 
ריח, צבע, טעם, תמונה, קצת כמו ׳אפקט פרוסט׳.
סיפולוקס של חתונה, תלושי צנע ומתכונים לעקרת הבית,
סלסלת פלסטיק לשוק, תבנית ביצים כתומה, וכובע ים פרחוני במיוחד, עגלת תינוק, בובה, חשבוניה, ׳אצבעוני׳, ׳ספרוני׳, 
חצאי מחברות, פליט, פן על רגל, ומנורה כחולה,
ואנחנו נוברים שם שעה ארוכה,
פותחים מגירות, משחקים בחותמות, 
מחפשים את שם המשפחה, בספר טלפונים בא בימים, כמעט בן חמישים, ואיך אנחנו נרגשים כשאנחנו מוצאים....!
כולנו צוללים אחורה אל אז בימים,
שבגרוש היה חור, 
על הטלפון היה מנעול, 
בקולנוע היה שלט, 
שאסור לירוק ולעשן, 
כן, כן, ממש כן.....! 
מסע אל העבר, לימים של נאיביות ותום, 
לתחושה של שותפות גורל, של ציונות ושליחות. 
וגיל , כשמו כן הוא, מסביר פנים בשמחה,
מספר סיפור של אספן עם נשמה. 
הוא קש קושיות לדור הצעיר, 
אל החדר נזרקות מילים כמו ׳חנווני׳ ו׳זבן׳,
מקצועות שפסו מן העולם, כמו רצען, סנדלר ושען,
ואני חושבת לעצמי, 
איך עובר לו רץ הזמן.





עכשיו, בעקבות אמא שלי, האחת והיחידה,
שאין עליה ואין כמותה. 
התחנה הראשונה, שייכת לשנות החמישים,
לימים של צנע וקיצוב, של מדינה בהתהוות. 
אנחנו צועדים במרץ לבית חולים דג׳אני, 
לומדים על הרופא המיתולוגי של יפו,
ממש כאן היא נולדה, כאן גם הגיח לעולם אחי הקטן,
באולם הצנוע הסמוך, ערכו את הברית, ומשם הישר לחזית. 
זה כבר כמה עשורים, שהמקום עיברת את שמו לצהלון,
וכבר שנים רבות, הוא מוסד גריאטרי מוזנח.
אנחנו מקיפים אותו, מציצים למה שהיה פעם ריאה ירוקה,
עם עצי פרי, ורימונים מציצים מכל פינה. 
בדרך, אבא שלי מספר על מסעות כיבושים בשנות השישים,
על ידידה כזאת ואחרת, 
׳אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי....׳ אני שרה לעצמי.
ואיזה מזל שאבא פגש את אמא, שהתאמץ לזכות בליבה, 
שכבר אז יצא שמה למרחקים, 
על יופיה, תבונתה ולשונה המושחזת,
כן, כולנו מהלכים עכשיו בתוך איזה סרט.

אנחנו ממשיכים לבית בו נולדתי אני, 
לעוד סיפורים על יפו של ראשית שנות השבעים. 
מפליגים אל חוף גבעת עליה, לביה׳ס רש׳י בו אימי למדה,
שלא נשאר בו כמעט דבר משנות השישים העליזות.
בית חולים דונאלו, רחוב שישים, עג׳מי, המזרקה,
מילים, מילים, צלילים, צלילי יפו העתיקה,
נזרקים ממוחה הקודח של כלת השמחה. 
זכרונות צפים אצל הסבתא הצעירה והנכדות קשובות,
גומעות בצמא, כל סיפור, כל מעשיה. 
ואמא שלי, יש לה דרך לספר סיפור, תמיד בסבלנות.
היא מפליגה בתיאורים, 
והם כל כך מוחשיים, צבעוניים, ריחניים וטעימים, 
חיים.




אין מקום יותר מלבב מלסיים, מאשר אצל איילת, 
במסעדת קסיס האנינה.
ואיילת, כמו איילת, עושה לנו כבוד מלכים,
ושולחת אל שולחננו הפתעות ופינוקים.
דג מוסר, ופילה לברק, על מצע ים תיכוני בניחוח יווני,
צזיקי וחציל, סלט משובח, ולחם פריך,
פסטת פירות ים, והכל בכל, מוגש באווירה נונשלנטית,
של חופש וים, בחוף הכי יפה בעולם.
׳נו איילת, מה קורה עם הפטיסרי...?׳ 
נפשי מתאווה כבר אל המתוק הריחני, 
והיא עונה שאוטוטו, במתחם W ההולך ומתרקם,
וחכו, חכו כמה יפה זה יהיה, כמה טעים,
ריח הבריוש כבר עולה באפי. 

מרימים שמפניה לחיים, 
אני מבקשת מכל בני המשפחה, מהגדול עד הקטנה,
לספר מה למדו מכלת השמחה, והתשובות משובבות,
מפתיעות ומחמיאות. 
נתינה, כנות, חוכמה, קשר, שיח, נדיבות, חריצות,
אינטימיות, התארגנות, הכלה, דאגה, חריפות, יצירתיות,
ישראליות, ציונות, 
אמהות, חמאות, סבתאות. 
עכשיו עוברים לברכות,
אמא שלי, שתהיי לי בריאה ומאושרת,
מוקפת במשפחה שאת כל כך אוהבת.


וכדי להשוויץ קבל בלוג ועמים, 
שגם אמא של א׳, התברכה בחגיגות מהסרטים, 
כיאה לאישה, למעמד וליומולדת שמונים.
קבלו שיר שכתבתי במיוחד לחמותי, 
שרה ומבצעת סיגל ורדי עם הכישרון האדיר וקול הזמיר. 
השיר חתם מסכת בסגנון ׳חיים שכאלה׳,
כשברקע תמונות שחור לבן וסיפורים של בין אז לעכשיו.
חוגגים בצוותא, יומיים של היסטוריה, אמנות, נוף ומשפחה,
שנתפרו במחשבה רבה במיוחד עבור כלת השימחה הצעירה.
אנני, אוהבים אותך המון, 
והנה, כתבו עלייך בבלוג! 

*צילומים בחסות לירון אלמוג וקסיס.








'פוסט 'בונוס

רק 
כדי להגיד תודה


׳מה תחכי עד יום חמישי לקרוא את כל הברכות בפייס?׳
שואלת אותי אמא שלי, בשבת האחרונה,
כשאנחנו מוקפות בנוף גלילי, ילדים מקפצים בבריכה,
ומסביבנו, משפחה יפה והרבה אהבה. 
׳תראי, תראי איך הפליאו לתארך וירחב לבבך, והכל נכון, הכל אמת...׳, אומרת לי בעיניים נוצצות האישה, הכי לא אובייקטיבית בעליל, לגבי.
אני מחייכת, ׳נראה, נראה אם אני מתאפקת....׳,
בינתיים, חגיגות ופרידות, חיוכים ודמעות, 
אירועים וחברים של חיים, של תקופות. 
התארכו לי החגיגות על פני כמעט שבוע,
לכשהתיישבתי סופסוף לקרוא את הברכות, 
שחצו מסכים, ימים ויבשות, 
צדקה אימי (כמו תמיד), ורחב לבבי מאוד מאוד.
שהרי גם אם רק אחוז אמת לאמיתה, התברכתי,
ודייני, הלא כך?
הייתי רוצה לענות באופן פרטי לכל חיבוק, 
לכל איחול, לכל מילה טובה,
לכל מי שמצא את הזמן להיזכר, לברך, ללטף וירטואלית, 
לכל מי שגרם לי להרגיש מיוחדת, כמעט כוכבת. 
דרך כוכבי ביום הולדתי, מרגישה ברת מזל, 
וכל כולי, אסירת תודה.
ת ו ד ה 
על המילים, על הכוונה, על המחווה,
ובעיקר, על החברות, השותפות, על שאתם בחיי. 
מודה ומחבקת,
וכמו שאמרו חכמי השכונה אי שם בבת ים,
׳הכל עובר א/עליכם,
אושר, בריאות ואהבה גדולה בליבכם...׳! 

מצרפת שיר שי, 
מאחת המתנות, שעשו לי את הקיץ,
׳עשיני פשוטה׳ סיפרה של חלי ראובן. 



כתבו את זה לפניי/ חלי ראובן 

כל מה שכתבתי
וכל מה שאכתוב
מישהו כבר כתב לפניי
ומישהו גם כתב לפני לפניו
ולפני לפני לפניו
מישהו כבר כתב לפניי הכל
אין רעיון שאחשוב אותו
שלא הועלה על נייר
אין נושא שמעסיק אותי
שלא נזרק בו דיו
ובכל זאת
אמר לי אלוהים
כתבי גם את
את המבט 
שבו רואה
הנשמה שלך
את עולמי
אף אחד לא כתב
לפנייך

Thursday, August 4, 2016

נאסף אל אבותיו



אלוהי עדי, שזאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, 
אולי אחרון?
שררו ביננו יחסי קרבה ודאגה הדדית,
של מי שנכפה עליהם לחלוק קורת גג אחת ואותם אהובים.
׳משפחה לא בוחרים׳, נהגתי להזכיר לעצמי בכל פעם, כשהשאיר אחריו ניחוח קל,  כששערותיו נערמו בכל פינה.

גור כלבים הגיע אלינו, לפני למעלה מעשור,
קראנו לו ׳ליאונרדו׳.  קיווינו שיהיה חכם כמו דה וינצ׳י וחתיך כמו ד׳קפריו, זה לא ממש יצא, נסתרות דרכי אלוהי הכלבים.
אין זה סוד, שליאו לא התייצב ראשון בין חבריו, כשחילקו מנת משכל. 
מה שכן, הוא היה נוח לבריות ולהולכים על ארבע. 
והוא היה יפה תואר, דוגמן של הגולדנים, עם שיער שטני ארוך, מתנופף לכל עבר.
היה לו מבט ממיס, שגרם לכולם להתאהב בו.
ורק אני, נשארתי מסוייגת ומרוחקת, על תקן של קצינת חינוך, או, עם יד על הלב, יותר ׳רס״רית משמעת׳.
לא אחת הרגשתי אשמה, על שאינני מאוהבת בו עד כלות, כמו הגדול, כמו הסנדויצ׳ית, כמו הקטנה, כמו כל חברינו, כמו כל השכונה.
סימפטתי אותו, לפרקים קלים של שעות בודדות,
כשחזר מהספא, מדיף לכל עבר ניחוחות אמבטיה טובה, פדקיור, מניקור, פינוק וחפיפה.
או אז, הייתי מרחרחת בסיפוק, רוכנת לעברו, ולוחשת לו בשקט, שמכל הכלבים כולם, אותו אני הכי מחבבת בעולם.





בהליכות בוקר נמרצות, כשבת׳ וג׳יני,
מוליכות בגאווה לא מוצנעת את כלביהן,
חשתי מבוכה, כמו הייתי אמא נוראית ומזניחה.
אמא, שהופיעה לפליידייט תינוקות, מבלי להביא את מחמל נפשה.
כשאני נפגשת עם אורלי, מתנשפת בכבדות בגבעות המוריקות, מנסה להדביק את הקצב שלה ושל הבאדי שלה. מתחוורת לי מציאות מרגיזה, ש׳הכלב הוא אכן ידידו הטוב של האדם....׳. של אורלי בוודאי, רק שבמקרה שלי, איתרע מזלי.
ליאו הוכיח אותי בלי מילים, על שהקשר ביננו אינו הדדי, שהוא רוצה בי יותר, מוחל וסולח על יחס פושר.
למראה כלבי האוחז בלשונו ברצועתו, מכשכש בזנבו כאומר, ׳קחי אותי שרון....׳,הייתי נבוכה ונכלמת. הוא חשף את מגרעותי ברבים, זהו נתפסתי בקלקלתי, עכשיו כל העמק ידע, שהוא שלי ושאיני כרוכה אחריו. 


התלוננתי עליו ללא הרף, ללא הפסקה,
על מה? על כל דבר כמעט.
על שהיה כבד משקל, על היותו קלמזי, באבחת זנבו, מבלי משים, מנפץ כוסות יין דקיקות.
קיטרתי על שיעור יתר, על נשירה, על הבל פיו הרע. חפרתי על שהיה, איך לומר, רפה שכל מעט.
הלנתי עליו, שהוא נרגש למראה כל זר ואורח, על שאינו נובח, על שהוא תמיד נינוח ושמח.
ניסיתי לשדכו לכל דיכפין, לכל עובר אורח, חיפשתי לו תכופות בית אחר.  ׳כדאי לכם׳, הייתי אומרת, בחיוך מתחנף, ׳הוא מה זה מנומס, מחונך, ומתחשב....׳ בחדווה ודיצה, מניתי את שלל מעלותיו. ׳הוא לא אוכל מן השולחן, לא עולה לחדרי השינה, לא רובץ על המיטות, מספיק ב׳אפ, אפ, אפ...׳ קטן, והוא ירד מהשטיח תיכף ומיד....׳
שקלתי ברצינות, ׳משמורת משותפת׳, עם חברים ושכנים. אפילו בדקתי לעומק את אפשרות שיגורו אל מעבר לים. מתנתי הצנועה, ארוזה בסרט אדום, לאחותי טובת הלב, חובבת החיות, או ל׳פזלנד׳, כפר נופש משפחתי במכמורת. 




לכשבגר קצת, והקטנה נולדה, הבשילו יחסנו אל השלב הבא. לפתע ראיתיו דרך עדשה ורודה, 
כאילו נוסף לנו שותף באחריות לשלום המשפחה.
מרתק היה לצפות בפעוטה נאבקת בו על איזה צעצוע, שולה ממלתעותיו החדות, כדור ספוג קטן, מבלי שיאונה לה כל רע. 
תמיד בחיוך, תמיד בכשכוש זנב.
לכשגדלה והייתה כבת ארבע, קיבל בהכנעה גמורה את מרותה. הייתי מביטה בצמד חמד, משועשעת ומחוייכת. היא זעירה והוא גדול מימדים, ואיך הוא נשמע לה, מי היה מאמין.
מכבד, מציית, נענה, מרצה,
כרוך אחריה, מתבונן בה בהערצה.


ליאו נכנס אל חיינו בסערה, 
היה חלק מדברי ימינו כמשפחה.
שותף מלא בהלכות הבית,
ביומיום, כמו בחגיגות, במסורות,
חלק מנוף השכונה, העיירה, הקהילה.
על אוזנו, לחשו ילדי את סודותיהם,
בפרוותו הנעימה הטביעו את דמעותיהם,
הוא היה להם חבר, אח ורע,
שותף למשחק ושעשוע.
הוא העניק להם אהבת אמת, נאמנות וצייתנות.
הוא לימדם שיעור בדאגה ואחריות,
הוא ליוה אותם בבטחון לכל כיוון.
ונחמץ ליבי לפרק הבא,
הוא מלמדם היום, שיעור בגעגוע ועצבות,
שיעור בפרידה.



ליאו נאסף אל אבותיו הבוקר,
אחרי מאבק במחלת הסרטן,
בחוליו כמו בחייו, 
היה נוח לבריות ולבעליו.

נוח על משכבך בשלום כלב יקר,
ו ת ו ד ה.
מכל הכלבים כולם,
אותך אני הכי מחבבת בעולם,
(גם בזה וגם בעולם הבא),
כבר מתגעגעת ולא מאמינה.