סליחות

סבתי, עליה השלום, הייתה צדקת.

הילת מלאכים לראשה,

וצמה עבותה על כתפה.

עיניים כחולות, אפורות, עמוקות,

צמידים מרשרשים על ידיה הטובות.

עגילי זהב פצעו את תנוכי אוזניה,

צוואר ארוך ועצמות לחיים גבוהות.

אישה יפה הייתה סבתי,

באלמנותה, בדמי ימיה, בזיקנתה, 

סבתי הייתה חכמה וצדיקה.

ממה, נצר למשפחת אבוחצירא המפוארת.

הייתה אישה יראת שמיים וטובת לבב,

זה היה בימים,

שחצרו של הבאבא הייתה אבן שואבת, 

לכבוד וברכה, וטרם דבק בה רבב.

(לצערי הרב, כבר שנים, שזה לא המצב.....)

ממה הייתה צדקת.

מעולם לא הלכה רכיל,

לא דיברה סרה,

לא הוציאה דיבה,

לא להטה בה אש קינאה,

לא היה בה קמצוץ רוע,

לא טיפת כעס.

ממה הייתה צדקת אמיתית.

ליבה נטה לחלשים, לחלכאים ולנדכאים,

היא הייתה קשובה למצוקות אחרים,

נתנה מתן בסתר,

הדליקה נר לרפואת חולים,

ערכה סעודות מצווה,

סעדה נזקקים, 

התפללה עבור משפחה, חברים ומכרים,

עבור עם ישראל במולדת ובתפוצה,

עבור שכניה באלג׳יר, עבור העולם.

ממה האמינה באדם, באשר הוא אדם.

סבתי, עליה השלום, הייתה צדקת.

כלביאה, הגנה על הצדק והאמת, 

בלי להתבלבל עמדה על שלה,

זקופה, כנה וגאה.

כאמא אדמה, עטפה את סביבתה,

בסלחנות, פייסנות והכלה.

סבתי, עליה השלום, 

הייתה אישה מאמינה ויראת שמיים,

היא הקפידה בקלה כבחמורה,

אבל בעיקר האמינה, 

בחשיבותם של מצוות בין אדם לחברו,

אלו, עלו בעיניה על מצוות, שבין אדם למקום.

הבנתם את התמונה,
בגבולות היותה אדם, בשר ודם, 

ממה הייתה צדקת גמורה.

כשמלאו לי תשע, איתגרתי אותה לראשונה. 

כדרכם של ילדים, שבוחנים את החיים,

ומספרים את האמת לאמיתה, הייתי חייבת לומר,

׳ממה, את יודעת, אבא לא צם ביום כיפור...׳ 

׳אה אבינתי....׳ היא ענתה בשפתה הייחודית,

שהיייתה בליל חינני של מבטא ערבי מרוקאי/ אלג׳יראי, צרפתי, ובעברית עילגת,

׳אה, שטויות, לא יכול להיות... רוצה קוסקוס חלבי עם סוכר וצימוקים? 

כדאי לך אבינתי, הכנתי היום,

טעים, טעים מאוד...׳

כעבור שנה, חזרתי ביתר שאת על ההתרסה,

ובנחישות, הטלתי את הפצצה:

׳ממה, את יודעת, אבא גם מעשן בכיפור, ממש בחג....׳

׳אח, שעון, שעון ...׳ נאנחה סבתי בחיוך,

(כך קראה לי, מן שיבוש קל של שמי, שרון)

׳לא נורא, לא נורא, אולי לא ראית נכון...? 

רוצה חלה בחמאה ודבש...?, מתוק, מתוק,

נעשה עם תה נענע ולואיזה?

לשנה טובה ומתוקה...׳

שנה אחר כך,

בפתחו של גיל ההתבגרות,

כשניצני אישיותי התחילו ללבלב,

הייתי חייבת להעמיד אותה על טעותה,
הרי לא ייתכן שהיא תתחמק.

ושוב חזרתי אליה לאותה השיחה:

׳ממה, את יודעת, אצלנו יום כיפור,

זאת ממש חגיגה....׳

׳אח אבינתי, אני עייפה....׳ השיבה לי בעיניים לאות,

׳לכי לחדר שינה, תביאי את הקופסא העגולה מעל הארון,

יש שם דרג׳ה וליקריש... את אוהבת, נכון?...׳

שנה אחר כך, ממה כבר לא הייתה להמשיך את השיחה.

וליום כיפור במשפחתי, נוסף מנהג חדש.

משך כל ילדותי ובגרותי, ניסיתי ללא הצלחה, 

ליישב את דיסוננס החגים בבית הורי.

לצד, קידוש מדי שישי,

וחגיגה של כל החגים (ללא יוצא מן הכלל!),

כהילכתם עם הרבה פאר והדר,

לפי כל כללי הטקס והפרוטוקול.

בשולחן נוצץ וערוך לתפארת, במאכלים חגיגיים,

מעשה ידיה להתפאר של אימי.

בתפילות, זמירות ומנהגים, שהביא אבי אל חיי.

היה ליום כיפור, מעמד אחר ומיוחד.

במדרון תלול ודי מהיר, משבירת צום מוקדמת,

לסעודות חג, פיתחו הורי מסורת חדשה,

יום כיפור נחוג בעין גב על שפת הכנרת.

כשרוח אתאיסטית באויר, כופרת,

רוח משחררת של חופשה עם טעם קצת אסור.

הילדים משתובבים, שזופים ונלהבים, 

ועל הגריל, ביום הצום, 

ביום הכי קדוש ליהודים,

סטייק, אצלנו כשר,

אצל הקנלרים והכפירים, לבן כמובן.

המסורת הזאת, נמשכה שנים רבות עד ממש לא מזמן,

ושותפים היו לה חבריהם הטובים, ולימים, גם ילדי שלי,

הדור השלישי, בביקורי מולדת נדירים,
כשנפלו על יום הכיפורים.

את הדיאלוג הזה, אני עדיין מנהלת איתה, 

בין עולמי שלי לשלה, בין העולם של מטה והעולם של מעלה, 

בין צברית יורדת חצופה, שכופרת בעיקר, לבין אישה אדוקה, שקיימה מצוות עליה,

בין המודרנה למסורת, בין הדת לחול, בין העולם של היום, לזה של אתמול.

שוב אני קוראת לה במחשבותי, 

שוב היא מתייצבת, בנועם הליכותיה,

בצמתה, שהאפירה,

בעיניה המאירות, בתבונתה הרבה.

׳ממה, את יודעת שאני לא צמה ביום כיפור, לא אני, לא א׳, גם לא הילדים.

אני עורכת סעודה מפסקת, על שולחן יפה, מלא במטעמים, 

משקיעה בהפעלה, בשיחה על משמעות החג, אבל זהו, בזה זה נגמר...׳

ממה מתבוננת בי בעיניה הטובות והאוהבות ומחרישה.

בדיוק כמו אז, אני שוב מתריסה.

׳ממה, את יודעת אני כבר לא גרה בארץ אבות, ובשנה האחרונה, נגוזו לי גם רוב התקוות...׳

ממה לא עונה, היא מניחה עלי יד חמה עם צמידים מרשרשים, 

קמטים חרשו את פניה היפות, והיא שותקת.

בדיוק כמו בגיל ההתבגרות, אני דוחקת אותה לקיר,

ושוב מקשה, מעיזה עוד קצת.

׳רוצה לדעת מה כתבתי במייל ההזמנה, 
לארוחה מפסקת?׳

אני שואלת ומתחכמת.

׳c'est qui מייל?׳ היא שואלת, 

בשיבוש הלשוני, שהוא ייחודי רק לה,

אח, כמה התגעגעתי למבטא ולשפה.

׳סוף סוף את עונה...׳, אני בחיוך, מחציפה, 

׳חשבתי שבגן עדן יש אינטרנט ואחלה קליטה....׳

׳הזמנתי את כולם לערב ׳ועינגתם את נפשותיכם...׳, 

נו, נו, מה את אומרת על זה...?׳

היא מישירה אלי מבט אוהב ומצועף,

ואומרת לי את מה ששמעתי כל חיי,

׳תזכי למצוות ומעשים טובים,
ואהבת לרעך כמוך, זאת כל התורה כולה....׳

עוד פוסטים מן הארכיון על המשפחה

ממה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/06/blog-post_28.html

בדירת שיכון

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/04/blog-post_11.html

שיח חרשים

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/02/blog-post_23.html

שתזכי למצוות ומעשים טובים

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/01/blog-post.html

היא ביקשה שנביא לה חול

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/10/blog-post.html

עוד פוסטים מן הארכיון על יום כיפור

על החיים ועל המוות

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/09/blog-post_12.html

היום שבו בקשתי מעצמי סליחה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2011/10/blog-post.html

ברנרית

אמא צעירה הייתי לפעוט אחד, סקרן ותאב דעת עם ריסים ארוכים,

כששמעתי לראשונה על הברנינגמן.

טלי, השמרטפית המיתולוגית וחברת ילדות אהובה של אחי,

סיפרה לי בעיניים בורקות על קורותיה במדבר.

היא הייתה אז רווקה סוערת, סקסית קצוצת שיער, 

יצירתית בכל קנה מידה, מתחבטת ונחשקת.

אני, לעומתה, הייתי מעוז השמרנות והחיים בתלם.

חייתי בפרבר ניו יורקרי, סיימתי את לימודי התואר השני,

והתחלתי מישרה זוטרה של מרצה באוניברסיטה.

מדי בוקר, הייתי לובשת תחפושת בדוגמת ג׳קט שחור,

שמה את הבכור בגן, ויוצאת ללמד סטודנטים מן המניין.

מדי סופ׳ש הייתה טלי מגיעה מהעיר הגדולה,

ומציתה את דמיוני בחוויות הוללות ורווקות,

וסיפורים על איזה פסטיבל בנאבדה הרחוקה,

בו השמיים, הם אפילו לא הגבול, ליצירתיות ויצריות.

ולי, לא היה אף שמץ של מושג איפה זה נמצא.

טלי, טענה אז, שהייתי עבורה איזה סוג של עוגן, משפחה,

איזה אי של שפיות ותחושת שייכות.

עבורי, היא הייתה אחות צעירה, 

השמרטפית היחידה שהבכור באמת אהב,

ולא רק הבכור, כולנו היינו מאוהבים בטלי,

טלי הייתה כולה אש ואהבה.

היא נתנה לי שקט וחדוות יציאה, 

בניו יורק, בה הייתי כל כך בודדה,

והיא הדליקה אותי בסיפורי אהבה וזימה.

קצת כמו בנימין מטודלה, שסיפר על מסעותיו בעולם,

כשאף אחד עוד לא ידע, כמה גדול הוא העולם,

כך הייתה לי טלי, איזה אש בוערת תמיד,

דולקת ומסעירה.

שנים חלמתי להגיע לברנינגמן, חלמתי וחששתי,

תכננתי ודחיתי, כל פעם באמתלה אחרת.

פעם, כי זה היה רחוק, אחר כך, כי זה נפל על תוכניות אחרות,

כי סבא וסבתא באו לבקר, כי אירחתי את ראש השנה בדיוק ביום שאחרי,

מאוחר יותר, כי הייתי בהריון, 

ושנה אחר כך, כי איך משאירים תינוקת ונוסעים למקום שאין בו קליטה...?

לפני כמה שנים, בהחלטה די ספונטנית ומתוכננת כאחת,
פקדתי אותו לראשונה,

ומאז, בכל שנה, הוא מעורר אצלי איזה רגש חזק.

זאת השנה הרביעית של חגיגת אהבתנו במדבר.

כבר בפעם הקודמת הבנתי,

שחווית הברנינגמן תתפוס אותי בכל פעם מחדש במקום אחר.

בכל שנה, בדיוק מפתיע היכן שאצטרך.

הברנינג יאיר באורות הניאון מחשבות רדומות,

ירעיד ברעש התופים את צפונות ליבי,

יביא כמו עמוד ענן, דרך אחרת,

יעגן מחשבה ששטה לה בתת המודע,

יצית אש בחיי.

וזאת, אם רק אהיה כנה דיי,

לראות מבעד לאבק, בתוך הסופה, 

בתוך מערבולת הרגשות, את עיקרן של מחשבות המציפות.

אז מה הביאה הרוח המדברית הפעם?

הרוח המדברית תפסה אותי השנה בפרידה מהבכור, 

עדיין עם ריסים ארוכים וסקרנות תהומית,

נופפתי לו לשלום, לפרק הבא של חייו,

והבנתי, שכמו פיקדון יקר,

הוא מעולם לא היה באמת שלי,

אלא של עצמו בעיקר.

שאני צריכה לשחרר, לתת לו לפרוש כנפיים ולעוף עם הרוח שלו.

מבעד לענני האבק ולעיניים הדומעות,

הבנתי לראשונה בבהירות מדהימה, 

שאני לא צריכה להמציא את עצמי בכל שנה, מחדש.

שאני רק צריכה לדייק את מה שאני אוהבת,

לנתב היטב את התשוקה היוקדת, 

ואז, אני כבר יודעת שאהיה מסופקת.
הבנתי, שהברנינגמן שינה את חיי לבלתי הכר,
ולנצח אהיה אסירת תודה, 
(ומוטב היה לו הייתי מגיעה אליו לראשונה,
כשטלי סיפרה...)
אבל אולי הגיעה השעה לחפש מעיין נעורים אחר?

כששכבה של חול דק וקימחי מכסה את כל חלקי גופי,

אני יודעת לפתע יותר מתמיד,

שאני לא אורחת בברנינגמן, לא מציצנית,

שהמקום הפך לסוג של השראה עבורי,

שהשנה, בפעם הראשונה,
(והרביעית), 

אני ברנרית.

אני ברנרית כי אני אוהבת לטייל

עשר שעות בערך לוקח להגיע מהעמק לסוף העולם, 

למדבר ציה, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות,

למקום שנלקח מהדמיון, Black Rock City.

עוד פחות מזה לוקח, לקחת מטוס ולטייל בעולם.

אני אוהבת לטייל, אוהבת מדבר ואוהבת ים,

אוהבת עיר, טבע והר, אוהבת ירוק, אוהבת חום,

הכי אוהבת כחול, וכן, אני אוהבת גם אפור, אבן ובטון.

הנסיעה לברנינגמן, היא תמיד איזשהי הפתעה.

אני לא יודעת מה אראה, איזה רגש יתעורר, איפה זה יפגוש אותי.

חווית הטיול והגילוי צובעת לי את החיים, 

עד סוף העולם הרי ניסע לראות את שבעת פלאי תבל,

והפלא שבפלאייה ומסביבה, הוא ממש כאן, 
מתחת לאף, הוא גלוי ונעלם.

כשאני מטיילת אני מרוגשת.

אני ברנרית כי אני אוהבת להתנסות

בפאתי הפסטיבל, מבקש אותי מנחה הסדנה, לנשום עמוק,

אני מכניסה ומוציאה אויר לפי ההוראות.

׳עכשיו, כשאתם נושפים, השמיעו קול...׳, 

להוראותיו, כל הקהל משמיע אנחה כמו בסרט כחול, 

ואני חושבת לעצמי, מה קרה לנו, שצריך ללמד אותנו איך לנשום.

בערב, אני מוצאת את עצמי בטקס תה. 

נזיר בודהיסטי עומל כשעה ארוכה על כל כללי הטקס,

הוא קורא בספר עב כרס, מתקין במה קטנה, מדליק קטורת ונר.

המון רב נאסף סביבו ומהופנט לסדר פעולותיו.

הוא בסך הכל מוזג תה לכוס, אני חושבת לעצמי בציניות קלה,

כמה אנחנו כמהים לתוכן וצמאים לרוחניות.

איך בעולם הדיגטלי שכולו מסכים ופלסטיק,

יש לנו צורך בהתנסות, במפגש ובחוויה בינאישית עמוקה.

כשאני מתנסה, אני מתמלאה במחשבה.

אני ברנרית כי אני אוהבת ללמוד

למחרת, בסדנה אחרת אנחנו לומדים לפתוח את הערוצים המרדיאנים,

בנקישות על ערוצי אנרגיה בגוף, מלווים במנטרות, שכולן אומרות טוב.

כאן, מנחה עם שימלה תפוחה זוהרת וכנפיים ירוקות, 

מבקשת שננשום עמוק, ואם אפשר גם בקול,

כשמשתחררת למנחה, נפיחה קלה תוך כדי הנשימה,

היא מסבירה, שזה חלק מהעניין.

אני מחייכת, 

אם רק פתוחים אל העולם, לומדים בכל יום משהו חדש.

אני ברנרית כי אני אוהבת לשחק, 

כי אני אוהבת להשתובב

רוח המדבר נושבת בחוזקה, 

יריעות האוהלים מתנענעות בעוצמה ומנגנות את מוסיקת המדבר.

ממרחקים, אני מבחינה בצעירה עם תספורת קצרה, 

מגפיים גבוהות לרגליה, תחתון זעיר ושחור למותניה,

את פטמותיה מכסות מדבקות כוכב זוהרות,
ומשקפי שמש מלבבות על עיניה.

אני מתבוננת בה, מהופנטת לרוח החופש שנושבת בה, איתה וממנה.

שעתיים אחר כך, אני שועטת באופני התכולות אל המקדש,

עם המגפיים המאובקות שלי וחזיית ביקני קטנה, בעיני רוחי,

אני צעירה ושובבה, משוחררת משיפוטיות, ממטלות ואחריות,

אני כינור לשירת המדבר.

כשאני שובבה, אני נשארת קצת ילדה.

אני ברנרית כי אני אוהבת אנשים

אני ממש, ממש אוהבת אנשים,

ואני נעצרת לידם, מפטפטת באנגלית, בעברית ובצרפתית עילגת.

מחבקת, מושיטה יד, מתלוצצת, צוחקת, רוקדת, 

מנידה ראש, מברכת לשלום, מישירה מבט בחיוך גדול,

עורכת מרוץ אופניים עם זרים,

ומנהלת שיחות נפש על משמעות החיים.

אני אוהבת חברויות נפש עמוקות,

אוהבת חברויות ארוכות שנים, וגם כאלה חדשות,

אוהבת חברויות אמיתיות וגם וירטואליות,

ונמשכת במיוחד אל הקסם האנונימי שמייצר חיבור,

חף מדיעה קדומה ואינטרס.

כן, כזאת אני, ואין לי שום כוונה להתנצל,

אני אוהבת אדם, באשר הוא אדם,

החיה הכי מעניינת בעולם.

אני ברנרית כי אני אוהבת לעשות

אני אוהבת לראות את לוח השנה שלי מתמלא בפעילות ובעשייה,

אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, לתכנן, לחלום, לארגן,

והכי גורם לי עונג, להסתכל על חיי בדיעבד, 

ולהרגיש שעשיתי וחוויתי, ואין בי חרטה.

גם בברנינגמן, אני אוהבת ה כ ל,

אוהבת לשבת על ארוחה טובה וכוס יין, 

מול המרחבים האינסופיים של המדבר,

אוהבת להתנסות בסדנאות, ללמוד, לתרגל,

לשעוט על האופניים אל האופק הרחוק,

לפטפט, לקרוא, לצחוק, לכתוב,

לרקוד, להרהר, לחשוב, 

לטפס על פסל כזה,

להשקיף על ההמון מפזז מטרסה רעועה,

לנגן באוגב מאובק,

לנוח על ערסל,

אני עושה, משמע אני ח י ה.

אני ברנרית כי אני אוהבת ליצור, 

אני אוהבת לכתוב

עכשיו, אני יודעת את זה יותר מתמיד.

כשאני מלהטטת במילים תחושות ומראות,

כשאני נחפזת לכתוב, שלא אשכח את קורות היום.

תמיד אהבתי ליצור, 
(גם בהעדר כישרון ועם ידיים שמאליות)

ציירתי, צבעתי, חרזתי, שיפצתי רהיטים,

עיצבתי בתים וחיים,

ועכשיו אני כותבת, וכולי שיר.

אני ברנרית כי אני אוהבת חגיגות אותנטיות,

אני אוהבת מסורות

א׳ מוצא את המאהל של עלי באבא,

מאהל מרוקאי שלוקח אותי לצבעי אדמה, לשעת שקיעה,

לאירועים משפחתיים של ילדותי, לשמחות, לקהילה,
 לריח התה נענע ולואיזה של ממה.

בפנים, סשן של ריקודי בטן וכחמישה נגנים, 

מרעידים את הלב במיתרים, בתופים ובמחולות, ועושים שמייח.

נשים מענטזות ומעכסות, צמידים מרשרשים,

וצעיפים כסופים מתעופפים, חלקן עבות ירכיים,

חלקן שדופות, חלקן עסיסיות ואחרות נראות קצת רעבות,

אבל את החפלה הזאת לנצח אזכור,

זה בדנ״א שלי, אהבת החגיגות.

אני ברנרית כי אני אוהבת לתת

את זה ידעתי תמיד,

ודווקא פשטות הנתינה בברנינגמן, עושה לי טוב על הנשמה.

כשאני מחלקת שוקולד איכותי מסביבי,

ואיך המחווה הזעירה הזאת, עוטפת אותי במתיקות ובחום.

או בערב, כשאני עונדת על אצבעות זרים טבעות מנצנצות,

ומסביבי אנשים מבסוטים נוצצים ומוארים למרחקים,

אני יודעת שלנתינה יש אפקט מדבק של אנרגיה טובה.

אני ברנרית כי אני אוהבת לחיות

המקדש, הוא מלאכת מחשבת השנה, מבנה עץ פתוח אל כיפת השמיים,

מעוצב קצת כמו מפרש של אונייה, וגורם לי לחשוב על המסע של חיי.

הוא מוליך אותנו בתחכום כמו מהולדת למוות, במסלול חד סיטרי, בדיוק כמו החיים.

מסביבי אנשים עם עיניים מצועפות, מתייחדים עם יקיריהם ועצב בעינהם.

מכתבים ותמונות של אנשים מלאי חיים, שכבר אינם, 

גורמים לי לחשוב כמה מעפר באנו ולשם גם נשוב,

ורק רוחנו המיוחדת תשאר כאן לנשוב על אהובינו.

וכמה חשוב לחיות את חיינו כאילו אין מחר,

אבל גם למען האחר והמחר.

החיים יפים, אמרתי כבר?

אני ברנרית כי אני אוהבת לאהוב

עשרים ושתיים שנות נישואין ועוד שבע שנות חברות,

חשבון פשוט אומר כמעט שלושים שנים של זוגיות.

פי שתיים שנים יחדיו יותר מאשר לבד.

כשאני עומדת מולו בג׳ינס שגזרתי בבית,

ובגרביים ורודות מאוירות,

(אני יודעת שזה נשמע פתטי בגילי המופלג,

אבל הוא למרבה המזל לא מבחין בכך...)

והוא מתבונן לי עמוק בעיניים,

ואומר לי, שכך בדיוק הוא התאהב בי,

עם הקוקו והגרביים הצבעוניות,

אני יודעת שאני הכי אוהבת, להיות נאהבת ולאהוב.

אהבה עבורי היא טעם החיים.

וזהו ידידי תמצית הברן, הקסם שמתרחש אחת לשנה.

בסוף העולם, בארץ לא ארץ, במימד אחר, 

שבין מציאות לדמיון, בין שכרות לפיכחון, בין עירות לחלום. 

שם, מעבר להרים החשוכים, בתוך ענן אבק ובתוך ערפילים,

שם, ממש שם, נמצא הפלא, מעיין נעורים בלתי נדלה,

מלא על גדותיו בשיקוי אהבה ובוערת בו אש התמיד לעולם.

הדרך לשם, היא די פשוטה,
בדיעבד, היא פנימית ואפילו אין הכרח נסיעה,
בעצם, בכולנו חבוי ברנר קטן, 

צריך רק קצת מכל החומרים מהם עשויה האהבה,

צריך לעשות, להתנסות, ללמוד, לחגוג, לתת, להשתובב,

לשחק, להעיז ולחוות, ליצור, לקשור, לחיות ולאהוב.

לשנה שיש בה הכל מכל ועוד,

לשנה טובה מאוד.


תזכורת מהארכיון לגילגולה של חוויה:

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/09/blog-post_4.html

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/09/its-still-burning-man.html

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/09/hallelujah-its-burning-man.html

מזמור לעוזרת

׳יש לי עוזרת היום...׳ 

,אומרת לי אמא שלי, בארשת חשיבות

.בשיחת טלפון מהקצה השני של העולם

אני חייבת לסגור, להכין לה את הבית...״'

,ורק אבא שלי, עד למחול השדים

,שעתיד להתחולל עכשיו, של סדר ונקיון

:-)שלאחריו, הבית יראה בדיוק כמו אתמול ושלשום

.כי הבית של הורי תמיד נקי ומצוחצח

,אלא שאימי האהובה, מעולם לא זקפה את הזכות הזאת לה

.היא מרכינה ראשה בהכנעה מול העוזרת החדשה

,ומסבירה לי שביום שישי

,היא ממש לא יכולה שנפגש

.כי זה היום של העוזרת

,ולא, היא לא יכולה לבטל או לדחות כי

׳אין לך מושג כמה קשה למצוא עוזרת היום....׳

,ואני, אני באמת לא האמנתי

,ואפילו קצת לגלגתי, ובשרוניות מפורסמת

,כתבתי פיליטון, שמתאר את מערכת היחסים המורכבת
.שבין אמא שלי לעוזרת

,רק שבועות אחר כך, כשעמדתי בפני אותו העניין

,במולדת האהובה
.הבנתי את הדברים לאשורם

,כי באמריקה, עוזרת היא עוזרת

אבל בישראל, היא מצרך יקר המציאות

.ומאוד מבוקש

,ראשית, גיליתי, מי חברת אמת

,למי אין בעיה להמליץ על העוזרת שלה

.ומי שומרת על המידע ומחרישה כאילו היו בידה סודות מדינה
אחר כך, גיליתי להפתעתי, שגם אם קבעתי מפגש, שעה ומקום, הרי שהפגישה היא בגדר "אולי" ו"נזרום", ואין הכרח שאכן העוזרת תבוא.... וכך, ביליתי יומיים תמימים בהמתנה, ואחרי שהושבו פני ריקם, הגיעה שיחת טלפון מפתיעה, מאישה יקרה, והודיעו לי שזכיתי בפיס

,ועוזרת מדופלמת, שהיא גם שפית לעת מצוא ותחביב

(....מהעדה הנכונה, (רמז קל: לא פולניה

,תכבד אותי בביקור

,ואם אעבור את המבחן

,ואם, ואם, ואם
.היא אולי תסכים

.התכוננתי לביקור, בדיוק כמו אמא שלי

,איבקתי, ניקיתי, סדרתי, ארגנתי

,לבשתי את מיטב מחלצותי

,התאפרתי, חייכתי עד שכאב לי הפה מרוב מאמץ

,העמדתי את הילדים בדום מתוח ובהקשב

,ביקשתי, שיראו לה איך הם מחונכים היטב
 ,כמה הם מתחשבים ועוזרים

,וכמה הם מנומסים ואדיבים

,ונערכתי לראיון, כאילו מלכת אנגליה

.בכבודה ובעצמה ירדה להמון

,ואז היא הגיעה

,עוד לפני שפתחתי את הדלת, היא כבר התלוננה

׳חצי שעה שאני מצלצלת, בחום הזה

ולא פתחתם לי.....׳

,מיד פתחתי במונולוג מתנצל
,מסבירה, שלקטנה היא בוקר קשה

,ובגלל הבכי, לא שמענו את פעמון הדלת

.כן, גם אצל האשכנזים זה קורה

,בדיקה של הנייד, בזוית העין

.הוכיחה, שהיא המתינה בדיוק דקותיים

,אבל הי... על משקל ׳הלקוח תמיד צודק׳

.העוזרת ת מ י ד אומרת אמת

,עכשיו התפנתי לשיחה, ראיינתי את העוזרת

,שמפאת כבודה

(...וגם כי אולי היא קוראת בלוגים בעבודה)

.אחסוך מכם את שמה

:ואז היא התחילה

,׳אני לא עושה חלונות, לא עושה מרפסות

אני לא עושה שרותים, וגם לא רצפות....׳

,ואני, כולי מכשכשת בזנב

,ושואלת בחינחון מלא, שרק לא תנטוש

׳איך את שותה את הקפה...?׳

,והיא עונה בפירוט רב, עם חלב מוקצף ועם כפית סוכר

יש לך סוכר חום, נכון...?׳

  ,׳בטח׳,  אני עונה, במתק שפתיים

....׳רק סוכר חום אני קונה

רוצה עוגה? מאפה בית כמובן....׳

,בהתרפסות מיוחדת

.ששמורה רק למי שמבינה את חשיבותה של העוזרת

,אני פורסת בנדיבות פרוסת עוגה

,ומניחה אחר כבוד בצלחת מאוד יפה

.דובדבן לקישוט, כיאה לבת מלכות

,לפני שהיא נענית לחינחונים, עולה שאלת המחיר

,היא כמובן נוקבת במחיר גבוה בעשרים אחוזים מהמקובל
(הבינה כבר כמה המצב נואש)

.ואני מיד עונה, שאשלם אפילו יותר, אם אהיה מרוצה

,ואז היא מודיעה, שהיום היא לא מתחילה לעבוד

,היא באה רק כדי לבדוק את התנאים והמקום

,ושעברנו את המבחן

,ויפה איך שאנחנו שומרים על הבית כל כך נקי

.והיא תתחיל בשבוע הבא

,ועד אז, היא מבקשת שלא נלכלך, שהכביסה לא תיערם

,שנשלם מדי פעם, את התעריף הגבוה

׳כמו שהבטחת....אה  ורק מזומן!׳

,׳כמובן׳, אני עונה וחיוך רחב מתפשט על פני

.כאילו זכיתי בפרס מיוחד

,בשבוע אחר כך

,כבר לא ברור מי עובד אצל מי

,היא מגיעה באיחור לשעה קלה

.מבקשת את הקפה והעוגה

,משנה את ערוץ המוסיקה

על בני בכורי, היא מורה לכוון את הטלוויזיה לערוץ השני, ולהגביר את עוצמת הקול לעוצמה המירבית. כשאני שואלת בעדינות ומפאת

הפחד בטקסט מרמז: 'שטפת את
'?...הדק 
נראה לך...?׳'

,היא עונה בעצבנות וצעקה
׳זה לא במזגן....בחום הזה?׳

׳מעל ומעבר עשיתי בשבילך...!׳

,ואני, מיד פורצת בשיר הלל

,בתחנונים, ברכות ומחמאות

 ,הכל אעשה בעבורה
,רק שלא תלך
,הכל אני מוכנה
.חוץ מלחפש עוזרת חדשה