טיול בתוך תמונה

.יש לי הרגשה שמתבוננים בנו, שעוקבים אחרינו

,אנחנו מצלצלים באינטרקום

,ואחרי שיחה קצרה באנגלית

,נפתח שער ברזל חשמלי וירוק

,ומשאיר אותי פעורת פה בתוך תמונת נוף

.כאילו מפה, אבל ממש לא

,אנחנו נכנסים אל גינה מוריקה ועצומה

,מתמכרים לשקט, ליופי, לריחות

,צמחייה ארץ ישראלית מצוייה

,עצי זית, גרניום משתפך וטרסות אבן

,מסביבי, בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים

,הנוף לוואדי שוטף את העיניים במראות מרהיבים

,השביל מתפתל וקורא לי לבוא ולתור אותו

,לפתע, אני מבחינה

,סביבנו רק נשים

(וגם הן בודדות.....)

,מדי פעם מגיחה נזירה לבושה שחורים

,אבל רובן, נראות כאילו נלקחו מתוך סרט רוסי

,עבות ירכיים בחצאיות ומטפחות שיער רקומות

,אחת אוחזת בידה מטאטא, השנייה משקה את הגינה

,בתנועות פנטומימה הן מצביעות אל ראש הגבעה

.כאומרות, ׳זה שם׳

,יום קיץ חם, ואנחנו מטפסים במעלה המדרגות

,נשימתנו כבדה

,עכשיו נגלה לעיננו הפלא, הזהב של המוסקוביה

.ממש במרחק נגיעה

׳מקרוב זה נראה קצת פחות....׳

אני חושבת לעצמי, ובדממה צועדת פנימה לתוך הכנסיה

.העיניים מתרגלות לאור הרך

,נזירה בבגדים צבעוניים רוקמת לצידה בקבוק כהל נקי

.והיא לוגמת ממנו תוך כדי מלאכת יד

,לכנסיה הרוסית בעין כרם שמות מרובים

,ה׳מוסקוביה׳, ׳המנזר של לו גורקי ההררי׳

,׳הכנסייה של ייליזבטה פיודרובנה׳

,ואפילו השם הנדוש

.׳כנסיית השילוש הקדוש׳

,היא תחקק בזכרונכם לעד

,ודווקא לא בגלל מה שבפנים

,אלא דווקא בגלל דברים שרואים משם

,הכנסיה לוכדת את תשומת ליבי על צריחיה המוזהבים

,בסגנון פרובוסלבי על בצלצליה הנוצצים

,עוד בביקורי הקודם בעין כרם

?כבר אז אני משתאה, איך מעולם לא הייתי בה

?איך אינני זוכרת אותה מסדרות החינוך בבירה

,התשובה עולה מגוגל די מיד

בנייתה הושלמה רק ב2004

,יומיים בעין כרם, והפעם למתקדמים

?מה עושים

,לנים במלון אלגרה, שליבי יצא אליו כבר מזמן

,על שום מה? על שום היותו קטנטן, במבנה משוחזר

,טובל בירק, וצופה אל צריחי המנזרים והכנסיות של המקום

על שום עבודות האמנות הישראלית, המקשטות את המקום

.על שום היותו ירושלמי בכל כובד משקלו

על שום ארוחת הבוקר המפתיעה לטובה במטבח הפתוח מעשי ידי אומן

,פותחים בארוחת צהריים משובבת לב ומענגת חיך

!במרפסת המקסימה בבראסרי עין כרם כמובן

,הוא על צלחת כבדים ביין, ואני על פילה מוסר בשפצלים

.ושנינו על קראף יין משובח מעמק האלה

,מדושני עונג, אנחנו פורשים למנוחת צהריים קצרה

.ולאחריה, סיור שקיעה בכפר

,עין כרם מהלכת עלי קסם

,במיוחד באמצע השבוע

.לפני שנחילי תיירים פושטים עליה

,שיח בוגנוויליה פרוע בסגול אדום כיין

,חרסים מהם נשפך גרניום משתובב

,צריחי המנזרים, הפעמונים

,הכנסיות, הדלתות הצבועות בכחול עז

,הגלריות, האנשים היפים

,וצינת הערב, שאפשרית רק כאן

.כשחום יולי מכה בחוזקה בשפלה

,בכלל עין כרם, היא כפר פרובאנסי

.שייך, לא שייך לארץ הזאת

,חוזרים לקפה של שעת בין ערביים

,באותה המרפסת, ומשם לסרט

,בתיאטרון ירושלים

,׳המילים הטובות׳ של שמי זרחין

,משאיר אותנו  speechless

,גם בגלל השפה, גם בגלל המוצא

,גם בגלל הסרט, שהוא פשוט ממתק

!וגם כי חלקו.... צולם ממש כאן

,עכשיו, בטני כבר מקרקרת

,ומאחר שלא חוזרים למסעדה

(:-טובה ככל שתהיה, בפעם השלישית ביממה)

,אנחנו נערכים לסעודת חצות

.בגג זרוע כוכבים בחדרנו הקט במלון

,אגוזים, גבינת צאן, כעכים וזיתים

,נפרשים בחדווה על ניר מכולת גס

,ריחות יסמין ולבנדר עולים באפי

.הפסקת חשמל מייצרת לנו ערב רומנטי להפליא

בבוקר, נשכים קום לטפס במעלה המדרגות האינסופיות אל ׳כנסיית הביקור׳ היפה, נציץ אל בית הקברות ואל המערה

,ועל אף, ש׳המוסקוביה׳ במרחק נגיעה, ממש מעבר לגדר

.אין אליה גישה, אלא דרך הכביש המוביל להדסה עין כרם

,אחר כך נשוטט בגלריות האמנים השונות

,נחזור ל׳רות׳ ולאריחי הקרמיקה המרהיבים שלה

,נבקר את ׳צדוק יהודה׳, הצורף הגמולוג

,שאחראי לטבעת היפה המעטרת את אצבעי

(עוד מימי ניו יורק העליזים, כבר 12 שנים)

,נאזין לסדנת תיפוף בבית הסמוך

,נציץ לתוך בית האבן הראשון בישוב

,׳הבית העתיק בעין כרם״

.בן שמונה מאות שנים ועוד היד נטויה

,נתוודע לשולמית מ׳חלב ודבש׳

,חנות טבע בסגנון קליפורני

,נבקר ב׳חפץ כפיה׳, בית מלאכות עתיקות

,ונבטיח לעצמנו שבפעם הבאה

.נשתתף בשמחה בסדנה לפיסול באדמה

,ובכן יקירי

?רוצים נסיעה לפרובנס בניחוח טוסקני

?עם נגיעות יווניות, רוסיות

?רוצים להרגיש נאפה, קליפורניה

?בלי כרטיסי טיסה ובלי בידוק בטחוני

?רוצים להרגיש בחו״ל אבל יחד עם זה, הכי מקומיים

,מחפשים בילוי של יום מקסים

?כשאפשר לחזור וללון במיטה הפרטית הביתית

!....עין כרם, חברים

פוסטים מהארכיון על הבירה:

http://design-by-sharon.blogspot.co.il/2012/07/blog-post_11.html

http://design-by-sharon.blogspot.co.il/2012/07/blog-post_19.html

הספסל של אורנה

כשאני שואלת חברה ותיקה על ׳מועדון קוראות בעמק׳,

היא מיד אומרת לי בביטול,

׳אה, זה לא בשבילך....׳,

׳למה?׳ אני זוקפת אוזניים וגבות,

והיא מיד מבארת,

׳זה בשביל צעירות וחדשות,

לא בטוחה, שתאהבי את הבנות....׳

׳הבנתי׳, אני עונה, 

ושוב תוהה ביני לבין עצמי,

אם באמת הבנתי,

אם מדובר בעלבון או מחמאה.

איזה מזל, שאני בסוף מקשיבה בעיקר לעצמי,

וכך, אחרי שבחרתי להעיז ולחבור בעולם המקביל,
לחבורה, שנפגשת בעולם הזה,
אני מוצאת עצמי בערב חמים,

במפגש ספרותי, שאיני מכירה בו כמעט איש,

(או ליתר דיוק, אישה;-) 

זה לא מועדון הספר הראשון בו אני חברה,

היה לי אפילו אחד שייסדתי עם חברה יקרה,

ונכחו בו נשים קרובות ואהובות בחיי,

ועוד כמה, שפקדתי לאורך השנים,

כחברה מן המניין או כאורחת מציצנית,

לרוב ישראליים, אבל היה שם גם אחד אמריקאי למהדרין.

ועל אף שכולם גוועו ודעכו לאיטם,

נשארה לי מזכרת נפלאה.

תמיד, תמיד, למדתי, החכמתי, הרהרתי, 

ואולי יותר מכל, התענגתי על אחוות נשים,

הבו לנו נושא, כוס יין או קפה,

ותראו כיצד אנחנו מדסקסות בלתי נילאות,

עולות לגבהים פילוסופים,

ויורדות הכי נמוך כשאפשר, 

(או צריך, או מתחשק או סתם מתבקש...)

אבל ׳מועדון קוראות בעמק׳,

הוא באמת אחר ומיוחד.

שתי נשים מופלאות (האחיות, אורנה ודורית תמיר) וחזון אחד,

של מפגשים ספרותיים חודשיים,

כמעט ארבעים מועדונים פזורים ברחבי המולדת,

עוד כמה בתפוצה,

ואצלנו בעמק,

׳הספסל של אורנה׳, כבר מזמן הפך למוסד.

אורנה תמיר, האישה והאגדה,

מפעילה בנוסף למשרה מלאה ומשפחה מהממת,

שלושה מועדונים מקומיים,

בכל אחד, קרוב לעשרים ואף יותר נשים.

היא אחראית על אספקת הספרים,

על הייסוד, והניהול השוטף.

הפגישות מתקיימות אחת לחודש בכל פעם בבית אחר,

כל משתתפת מביאה גודי׳ס ורוח טובה,

והשיחה, אח השיחה...!

לשיחה, יש לה דינמיקה משלה.

כמעט שנה חלפה, מאז שיצאתי מהcomfort zone המקולל,

הכרתי נשים מדהימות, 

ולמרות התחזית הקודרת, התאהבתי בכולן. 

השתתפתי בשיחות מרתקות,

 קראתי לפחות עוד עשרה ספרים,

נוסף על מה שהייתי קוראת ממילא,

עייפה ורצוצה הגעתי למפגשים,

מהם יצאתי כמעט תמיד בהתרוממות רוח,

מהורהרת ומחויכת.

וחשבתי שזה אחלה ואיזה יופי,

והתמזל מזלי וככה.

עד ש....

עד שאורנה שלחה הזמנה ל׳כנס קוראות 2015׳,

ומיד הבנתי, שאני במקום ה נ כ ו ן !

לקראת שבוע הספר,

שלושה ימים של סדנאות כתיבה יוצרת,
מפגשים עם סופרים, חוויה על מועדונית.

ואני, שבחודש הבא ימלאו לבלוג שלי ארבע,

החלטתי להעניק לו ולי מתנה,

ולקפוץ קפיצת ראש לחגיגה.

ובכן,

הפוסט הזה מוקדש לאחיות תמיר,

ומוקדש לכל אוהבות ספר באשר הן,

חפשו או אפילו עדיף, 

ייסדו מועדון כזה משלכן!

או ׳הקול בראש׳ Inside out

נדיבות של אנשים תמיד מרשימה אותי ומפתיעה אותי מחדש.

זה מכבר למדתי, שנדיבות, על אף שמצטיירת תמיד בהקשר חומרי,

היא ממש, ממש לא רק...!

נדיבות מסתכמת ביכולת לתת. 

להעניק חיבוק, מילה טובה, מחמאה, הפנייה, 

המלצה, שידוך, שיתוף, עיצה, תובנה כנה. 

נדיבות היא היכולת להיות מעורב, לתרום מניסיון חיים, 

ידע או עשייה, לשפר, להשפיע, שלא על מנת לקבל.

נדיבות היא בעיקרה במחשבה על האחר.

לאקט נדיב קטן יש אפקט אדיר,

ממש Inside Out, פנימה והחוצה, כמו אור גדול.

מאדם, לחבר, לקהילה, לעולם.

כך, שכשאני מקבלת מי׳ מייל מזמין לאירוע התרמה

של College Track באולפנים של Pixar,

(כן, כן, ההם מהסרטים של דיסני, המנורה העצומה שמקפצת מהלוגו,

וסטיב ג׳ובס או יותר נכון להיום, רעייתו, אלמנתו),

להקרנת בכורה של הסרט החדש, Inside Out

או ׳הקול בראש׳, בגירסה העברית, 

אני מיד מ ת ל ה ב ת. 

גם מהאירגון, College Track 

אירגון, שמטרתו לסייע לבני נוער ממשפחות מעוטות יכולות,

לטפס מעלה בסולם ההשכלה והמוביליות החברתית ולהגיע לקולג׳.

(לרוב, להיות הדור הראשון של אקדמאים במשפחותיהם.)

וגם ממנה, מי׳, אישה רבת פעלים ועשייה.

איך היא נמצאית בכל ארגון צדקה, בכל מיזם, בכל מקום,

תמיד נכונה לעשות ולתרום משאבים, קשרים, עשייה, 

ובעיקר מזמנה ומירצה.

אבל אני מתרגשת גם מעצם המחשבה עלינו,

אני מיד מאשרת את השתתפות,

ומבקשת שנצרף את המתבגרות (שלה ושלי) לחוויה,

וכך נולד ערב, שכולו חגיגה....!

הפוסט הזה מוקדש לך, אישה יקרה,

מברכת אותך בברכת אבי וסבתי עליה השלום,

(ככה אומרים ב׳שרונית׳: תודה:-)

׳שתיזכי למצוות ומעשים טובים...!׳

ובעצם, כבר זכית.

הסרט Inside Out, מצליח בדרך מופלאה לחדור למוח ולנפש האדם,

ולהתחקות אחר מה שמניע אותנו, את בני התמותה.

שמחה, עצב, פחד, שיפוטיות וכעס, הן הדמויות הפעילות,

שנאבקות זו בזו על השליטה ברגש, בעצם בנו ובהתנהגותינו.

המסר הוא ברור, את כולנו בעצם מניעים בדיוק אותן התחושות, 

אנחנו יותר דומים ממה שנדמה לנו,

רק המקום, הפרשנות וההתנהגות שונה מאדם לאדם.

החיים שלנו בנויים על איים עצמאיים של משפחה, חברים, צדק,
שעשועים, קריירה, לימודים ועוד.

בין האיים גשרים, קשרים, מחשבות ורגשות, אה ומר יצירתיות ודמיון, 

כל אלו יחדיו מפעילים את המכונה המורכבת הזאת. 

הסרט מתמודד בפשטנות מאויירת ומקסימה,  

עם אחת הסוגיות הכי מסובכות במדע, 

מה קורה בנבכי הנפש (Inside) ואיך זה נראה מבחוץ (Out).

לכל דמות בסימבוליות מדהימה, צבע וצורה. 

העצב הוא כחול, הכעס הוא אדום,

והשמחה, Joy, היא כולה אנרגיה טובה של צהוב ואור.

הסיפור מוביל אותנו בהדרגה להבנה, 

שלא ׳מוכרחים להיות שמח.....׳ כל הזמן,

שכדי להגיע לשמחה יש לחוות ולחוש עצב,

שדיכאון, פירושו לחדול מלהרגיש.

במקביל עולות מן המרקע, שאלות מעניינות,

מהו זיכרון? מה אנחנו בוחרים לשכוח?

מהם תהומות הנשייה? 

מה אנחנו מדחיקים? מה מתעקשים לזכור? 

איך גם על זיכרון שמח יכול להשתלט קמצוץ של מלנכוליה, 

מהו חלום? מה מרכיב אותו? ואיך הוא מתרחש?

מה קורה לנו במעברים? בשינויים? 

׳והעיקר, לא לפחד כלל....?׳

מתי פחד הוא טוב? ומתי הוא מזיק?

ומה עושים עם הכעס, שגורר אותנו למעשים,
עליהם עוד נתחרט.

מה קורה כשפועלים בניגוד
לקול המוסר הפנימי של צדק וערכים, 

איך הכל קורס ומאיים למוטט אותנו ואת סביבתנו.

עכשיו, כל מה שתיארתי לפניכם,

בא לידי ביטוי בסרט אנימציה מקסים וגאוני, 

של דיסני/ פיקסר ׳כאילו׳ לילדים.

סרט שידבר אל כל אחד, מגדול עד קטן,

לפי הבנתו והמקום שלו בעולם,

הכי, הכי מתאים לדעתי,

לבילוי רב דורי של משפחה.

 ׳הקול בראש׳ או "Inside Out",

השבוע בבתי הקולנוע,, כאן או שם,

מומלץ, מומלץ, מומלץ! 

ה׳יהלום שבכתר׳

הסנדויצ׳ית סיימה חטיבה,

הגדול תיכון,

הקטנה, גן חובה.

קיץ של פרידות, טקסים והמון מעברים,

התרגשויות, תעודות, מסיבות ודמעות,

ובית ספר אחד מיוחד,

שלנצח יהיה לו מקום של כבוד אצלי בלב.

וזה די מדהים, כי לא מדובר בבית ספר ישראלי, לא ביהודי,

לא בבית ספר פרטי, לא מפונפן, אין לי בו שום say או יד,

מדובר בחטיבת הביניים המקומית, בבית ספר ציבורי,

 Blach, או כמו שאני אוהבת לכנותו,

ה׳יהלום שבכתר׳, 

ועל אף שכל הסיפור הוא רק לשנתיים, 

ה׳יהלום׳ זכה מחדש בהערכתי,

למערכת החינוך.

מהפז׳ם שלי כאמא באה בימים,

והותק של שני ילדי הבוגרים הפרטיים,
שהיו שם הכי מאושרים, 

מהניסיון של מורה ומנהלת שכבה בדימוס, 

לחברה בועדות קהילה וחינוך,
מימי האונברסיטה העליזים לימודים ותארים , 

אני נדהמת בכל פעם מחדש, 

להיווכח כמה בית הספר הזה מיוחד. 

יש משהו ב Blach שהופך אותו לסיפור הצלחה, 

לבית, למוסד חינוכי, שמעודד מצויינות, תרומה לקהילה,

ועל הדרך, מטפח מנהיגות נוער מרשימה.

אני מנסה לפצח את המתכון הסודי,

פשוט כדי שיהיה אפשר לשכפל, 

להעתיק את הקסם,

הנה הוא לפניכם,
לגזור ולנסות ליישם.

אז איך הופכים בית ספר מהשורה ל׳יהלום שבכתר׳? 

לפי כל אמת מידה? כזה שנשיא ארה׳ב בכבודו ובעצמו העניק לו פרס...?

ובכן ממש כך:

1. חזון

לא אכביר במילים, ולא אלאה במילים, אבל חזון וערכים הם שנותנים לכל ארגון את צביונו הייחודי.

החזון, לא די לו שיככב לו באתר בית הספר, החזון צריך להשתקף ביום יום, בכל תוכנית לימודים, בכל פעילות, בכל אירוע, בכל החלטה. זוהי שפה, שצריכים להיות  שותפים ומחוייבים לה כולם.

2. הנהגה

אין מה לעשות, זה מתחיל במנהל מצויין ועובר לצוות רכזים מהשורה הראשונה, יועצים,  מורים טובים, אנשי חינוך מרשימים. רק מנהיג אמיתי, כזה שיודע להפוך חזון למציאות, איש חינוך, שהפנים שהדרך לפעמים חשובה יותר מן התוצאה, כזה שמבין את האתגרים, שמאמין בעשייה ולא רק בדיבורים, רק אחד כזה שלא חושש מקונפליקט, כזה שיודע להפריד בין עיקר לטפל,

רק מנהיג אמיתי יכול וצריך לנהל. 

שתי מנהלות מרשימות פגשתי שם, סגנון ניהול שונה, סטייל לגמרי אחר,

אבל שתיהן חתרו תמיד קדימה אל המטרה, להפוך את בית הספר לסביבת לימודים מפרה ונעימה, לבית, לקהילה, למקום ששואף הכי גבוה שאפשר.

3. בורד חזק שלא רק ׳מוחא כפיים'...

למועצת מנהלים חינוכית יש אחריות חשובה ביותר, בראש ובראשונה, לתלמידים.

כבר יצא לי לראות איך ועדות עובדות, אני תמיד בוחרת באלה, שלא רק מוחאות כפיים אלא באלה, שבאו לשפר, לשנות, לעשות מעשה. באלה שזוכרים את מי תפקידם לשרת, את התלמידים.

לילדים שלנו, אין ייצוג בוועדות או בהנהלת בית הספר (לדעתי, צריך שיהיה...!), הם סומכים עלינו ההורים לייצגם נאמנה, כשאנחנו שותקים או מקבלים בכניעה מורה רע, תוכנית לימודים עלובה, מנהל בינוני, דינימקה חברתית מקשה, אנחנו חוטאים כלפי ילדינו. ברוב המקרים, הנזק הוא בלתי הפיך וללא תקנה. 

4. מצוינות בחינוך- הכי חשוב....מורים מצוינים!

למורה טוב יש את הקסם והיכולת להגיע לגבהים מרשימים, ללמד איך לומדים, לטפח ערכים, לעורר שאלות וחשיבה ביקורתית, לסקרן, להרחיב אופקים, לתקן, לחבר, להעצים. בתחילה, בדלת אמותיו, אבל לעתיד לבוא, נשכרת מכך כל החברה.

מורה רע עלול להרוס כל חלקה טובה, להשבית חדוות למידה, לקטול סקרנות, לבטל יצירתיות.

המנהלות, שפגשתי ב Blach היטיבו לשכור מורים מרשימים, לא חששו להפרד לשלום (ולא להתראות), ממי שלא הלם את רוח המוסד או החזון. יחד עם זה, וכמעט ללא ניגוד, זוכים המורים בבית הספר לתמיכה מלאה של ההנהלה, ליחס מכבד ומעריך ולתנאי העסקה טובים. 

וכן, כשמדובר במורים, צריך להפנות לכך את המשאבים הראויים, כי חלוקת התקציב צריכה לקחת בחשבון בראש ובראשונה, משאבים לשכור מורים ראויים.

5. תקשורת ופתיחות

הדלת של המנהלת והמורים תמיד פתוחה, על מייל עונים בשנייה, כל המורים מפרסמים את הטלפון הפרטי בתחילת שנת הלימודים, החוקים והתקנון נמצאים על האתר, והמנהלת עומדת בשער מדי בוקר ובסוף היום, לברך את תלמידיה לשלום, היא נוכחת!

לגמרי נוכחת! 

אבל אולי הדבר הכי מקסים הוא הבלוג השבועי. סנדרה שולחת מדי שבוע (ממש כמוני;-) בכל יום חמישי, דרישת שלום עם משנה חינוכית. סיפורים אישיים, משפחתיים, תובנות, מחשבות, דיון אינטלקטואלי בגובה העיניים אמיתי ולא מטיף בשאלות חינוכיות, חברתיות וערכיות.

הדברים מובאים עם אחיזה חזקה בקרקע, בכנות מעוררת השראה, בלוג, שמרחיב דעתם של הורים, תלמידים ומחנכים. 

6. כבוד

זאת אולי מילת המפתח ליחסים תקינים, כבוד הדדי בין מורים לתלמידים, בין תלמיד לחברו, בין התלמיד לבית ספרו, בין המורים להורים, כולם חתומים על אמנה והכל מחוייבים לסטנדרט התנהגותי גבוה במיוחד. אפס סובלנות לאלימות מכל סוג שהוא, וזה לא משנה אם אתה הבן של ראש העיר או התורם הכי נדיב בתבל. חוק הוא חוק ואף אחד לא עומד מעליו.

7. קהילה, מסורת וחגיגות.

מסורות של חגים ומסיבות, ימי שישי חגיגיים, שבוע שהוא כולו רוח, יריד ספרים, ירידי חג, הgrad night הסודי למסיימי כיתות ח׳, ציורי קיר של התלמידים, יום אסטרונומיה שנתי, חגיגת הודיה, מוסיקה ודינר בקמפוס, הטיול לוושינגטון הבירה, ההופעה בדיסנילנד של חברי להקת הג׳אז והמקהלה, וגולת הכותרת, הTime Capsule!

מכתב שכותבים התלמידים לעצמם, לחבריהם וכולל גם מכתב של ההורים, הכל נארז לפתיחה חגיגית בעוד ארבע שנים, עם סיום התיכון. כך, שומרים על קשר עם הבוגרים, במסורת שנמשכת ובאה בימים. ואם לא די בכך, בית הספר מקיים אחד לחודש מסיבת ריקודים עם החטיבה השנייה בעיירה, בפיקוח הורים, כי רק כך יוצרים קהילה רחבה, וכל בני העיר מכירים זה את זו, גם מענפי הספורט השונים, ממגרשי הספורט וגם מרחבת הריקודים. 

8. מעורבות הורים- במידה הראויה.

הנהלת בית הספר מיטיבה להסביר להורים, שבגיל הזה, תפקידם לזוז קצת הצידה....!

הרעיון, הוא לחנך את התלמידים לעצמאות. התלמידים מתבקשים לייצג את עצמם, לנהל את זמנם, לתעדף, לעמוד בקשר ישיר עם מוריהם, ללא מתווכים, עוזרים, סנגורים וקטגורים.

למה? כי זה מה שיידרש מהם בחיים ומוטב שעה אחת קודם.

ומה עם צבא ההורים? האמהות המתנדבות? אה.... הם יכולים לעזור והמון!

כמעט כל תוכניות ההעשרה של בית הספר והאירועים החברתיים, מוטלים על ההורים המתנדבים ובזכותם, בזכות הקהילה המופלאה פועל ה׳יהלום׳ כבר שנים רבות בהצלחה גדולה.

וזה לא שמדי פעם לא היו ׳חריקות׳... בכל זאת מדובר בגיל בעייתי, ובטבע האדם, באנשים. אבל, כשיש ערכים וחזון ויש הנהגה, ויש דגש על העיקר, כשפותרים קונפליקטים בכבוד, כשברור שאף
אחד לא חף מטעויות, כשחזון מנהל אנשים ולא פוליטיקה קטנה, זה פשוט עובד, נקודה.

ביום רביעי האחרון, עם דמעות בעיניים, נפרדתי מבית הספר המופלא, שהעניק לי ולילדי, חוויה מעצימה, תחושת השתייכות, חינוך, עשייה ושנתיים מופלאות במיוחד.

ובעוד, הסנדויצ׳ית שלי בקול גאה פותחת את הטקס, נואמת באהבה והערכה,

ומסבירה לקהל הרחב שנאסף, מה זה להיות חלק מBlach

הבטחתי לעצמי להקדיש ל׳יהלום שבכתר׳ פוסט משלו,

ולחלוק אותו אתכם,

כי באמת יש מה ללמוד.

מצרפת את הנאום של הסנדויצ׳ית,
כל הזכויות שמורות ממש לה,
והמילים מדברות בעד עצמן!

To be a Part of Blach

I’m going to be honest with you. The moment I stepped onto Blach’s campus I was nervous beyond belief. Being the small person that I was (and still am), the school looked huge! It seemed like it was full of these intricate paths between classes that I would never understand, and I thought it would take me until the end of the year just to remember the order of my classes. Despite this, in a short matter of time, I understood that I would be accepted as both an individual and as a member of Blach. I would be a part of Blach.

During middle school, we are still trying to find out who we are and what we enjoy. Blach allows us to participate in events and electives that allow us to shine in what we are best at and allow us to grow in what interests us. We’ve had some amazing gymnasts, inspiring artists, and even a couple of authors who have published their books on both Amazon and Kindle! I didn’t even know that was possible before then! Blach allows us to take our hobbies and cultivate them and turn them into passions. This ability to discover who we are and what we like is a huge attribute to all of those who are a part of Blach.

We have developed our individualism, but that does not mean that we have only thought of ourselves. From our small, middle school campus, food was sent to those in need, books to fill the empty shelves of a school library, and goats, yes goats, were sent to support families in Africa. Now, how many schools do you know that can do that? But the most important thing about this, is that Blach has instilled in us the importance of charity. Just imagine what the Blach students sitting here will do in the next five or ten years.

With all of this, you would think we did not have enough time to study, but in fact we’ve learned the most important lesson. We have learned to learn and have done it in the most engaging way. We had a courtroom in our classroom. We sold croissants in little French cafes. We built airplanes from scratch. These experiences have helped us understand that school is more than just grades; it is about understanding the world around us.

Although next year we will all go in different directions, our individuality and charitable actions will forever connect us. The experiences we’ve all shared at Blach have prepared us to be a part of high school, college, and life beyond. Congratulations to Blach's class of 2015!