ה׳יהלום שבכתר׳

הסנדויצ׳ית סיימה חטיבה,

הגדול תיכון,

הקטנה, גן חובה.

קיץ של פרידות, טקסים והמון מעברים,

התרגשויות, תעודות, מסיבות ודמעות,

ובית ספר אחד מיוחד,

שלנצח יהיה לו מקום של כבוד אצלי בלב.

וזה די מדהים, כי לא מדובר בבית ספר ישראלי, לא ביהודי,

לא בבית ספר פרטי, לא מפונפן, אין לי בו שום say או יד,

מדובר בחטיבת הביניים המקומית, בבית ספר ציבורי,

 Blach, או כמו שאני אוהבת לכנותו,

ה׳יהלום שבכתר׳, 

ועל אף שכל הסיפור הוא רק לשנתיים, 

ה׳יהלום׳ זכה מחדש בהערכתי,

למערכת החינוך.

מהפז׳ם שלי כאמא באה בימים,

והותק של שני ילדי הבוגרים הפרטיים,
שהיו שם הכי מאושרים, 

מהניסיון של מורה ומנהלת שכבה בדימוס, 

לחברה בועדות קהילה וחינוך,
מימי האונברסיטה העליזים לימודים ותארים , 

אני נדהמת בכל פעם מחדש, 

להיווכח כמה בית הספר הזה מיוחד. 

יש משהו ב Blach שהופך אותו לסיפור הצלחה, 

לבית, למוסד חינוכי, שמעודד מצויינות, תרומה לקהילה,

ועל הדרך, מטפח מנהיגות נוער מרשימה.

אני מנסה לפצח את המתכון הסודי,

פשוט כדי שיהיה אפשר לשכפל, 

להעתיק את הקסם,

הנה הוא לפניכם,
לגזור ולנסות ליישם.

אז איך הופכים בית ספר מהשורה ל׳יהלום שבכתר׳? 

לפי כל אמת מידה? כזה שנשיא ארה׳ב בכבודו ובעצמו העניק לו פרס...?

ובכן ממש כך:

1. חזון

לא אכביר במילים, ולא אלאה במילים, אבל חזון וערכים הם שנותנים לכל ארגון את צביונו הייחודי.

החזון, לא די לו שיככב לו באתר בית הספר, החזון צריך להשתקף ביום יום, בכל תוכנית לימודים, בכל פעילות, בכל אירוע, בכל החלטה. זוהי שפה, שצריכים להיות  שותפים ומחוייבים לה כולם.

2. הנהגה

אין מה לעשות, זה מתחיל במנהל מצויין ועובר לצוות רכזים מהשורה הראשונה, יועצים,  מורים טובים, אנשי חינוך מרשימים. רק מנהיג אמיתי, כזה שיודע להפוך חזון למציאות, איש חינוך, שהפנים שהדרך לפעמים חשובה יותר מן התוצאה, כזה שמבין את האתגרים, שמאמין בעשייה ולא רק בדיבורים, רק אחד כזה שלא חושש מקונפליקט, כזה שיודע להפריד בין עיקר לטפל,

רק מנהיג אמיתי יכול וצריך לנהל. 

שתי מנהלות מרשימות פגשתי שם, סגנון ניהול שונה, סטייל לגמרי אחר,

אבל שתיהן חתרו תמיד קדימה אל המטרה, להפוך את בית הספר לסביבת לימודים מפרה ונעימה, לבית, לקהילה, למקום ששואף הכי גבוה שאפשר.

3. בורד חזק שלא רק ׳מוחא כפיים'...

למועצת מנהלים חינוכית יש אחריות חשובה ביותר, בראש ובראשונה, לתלמידים.

כבר יצא לי לראות איך ועדות עובדות, אני תמיד בוחרת באלה, שלא רק מוחאות כפיים אלא באלה, שבאו לשפר, לשנות, לעשות מעשה. באלה שזוכרים את מי תפקידם לשרת, את התלמידים.

לילדים שלנו, אין ייצוג בוועדות או בהנהלת בית הספר (לדעתי, צריך שיהיה...!), הם סומכים עלינו ההורים לייצגם נאמנה, כשאנחנו שותקים או מקבלים בכניעה מורה רע, תוכנית לימודים עלובה, מנהל בינוני, דינימקה חברתית מקשה, אנחנו חוטאים כלפי ילדינו. ברוב המקרים, הנזק הוא בלתי הפיך וללא תקנה. 

4. מצוינות בחינוך- הכי חשוב....מורים מצוינים!

למורה טוב יש את הקסם והיכולת להגיע לגבהים מרשימים, ללמד איך לומדים, לטפח ערכים, לעורר שאלות וחשיבה ביקורתית, לסקרן, להרחיב אופקים, לתקן, לחבר, להעצים. בתחילה, בדלת אמותיו, אבל לעתיד לבוא, נשכרת מכך כל החברה.

מורה רע עלול להרוס כל חלקה טובה, להשבית חדוות למידה, לקטול סקרנות, לבטל יצירתיות.

המנהלות, שפגשתי ב Blach היטיבו לשכור מורים מרשימים, לא חששו להפרד לשלום (ולא להתראות), ממי שלא הלם את רוח המוסד או החזון. יחד עם זה, וכמעט ללא ניגוד, זוכים המורים בבית הספר לתמיכה מלאה של ההנהלה, ליחס מכבד ומעריך ולתנאי העסקה טובים. 

וכן, כשמדובר במורים, צריך להפנות לכך את המשאבים הראויים, כי חלוקת התקציב צריכה לקחת בחשבון בראש ובראשונה, משאבים לשכור מורים ראויים.

5. תקשורת ופתיחות

הדלת של המנהלת והמורים תמיד פתוחה, על מייל עונים בשנייה, כל המורים מפרסמים את הטלפון הפרטי בתחילת שנת הלימודים, החוקים והתקנון נמצאים על האתר, והמנהלת עומדת בשער מדי בוקר ובסוף היום, לברך את תלמידיה לשלום, היא נוכחת!

לגמרי נוכחת! 

אבל אולי הדבר הכי מקסים הוא הבלוג השבועי. סנדרה שולחת מדי שבוע (ממש כמוני;-) בכל יום חמישי, דרישת שלום עם משנה חינוכית. סיפורים אישיים, משפחתיים, תובנות, מחשבות, דיון אינטלקטואלי בגובה העיניים אמיתי ולא מטיף בשאלות חינוכיות, חברתיות וערכיות.

הדברים מובאים עם אחיזה חזקה בקרקע, בכנות מעוררת השראה, בלוג, שמרחיב דעתם של הורים, תלמידים ומחנכים. 

6. כבוד

זאת אולי מילת המפתח ליחסים תקינים, כבוד הדדי בין מורים לתלמידים, בין תלמיד לחברו, בין התלמיד לבית ספרו, בין המורים להורים, כולם חתומים על אמנה והכל מחוייבים לסטנדרט התנהגותי גבוה במיוחד. אפס סובלנות לאלימות מכל סוג שהוא, וזה לא משנה אם אתה הבן של ראש העיר או התורם הכי נדיב בתבל. חוק הוא חוק ואף אחד לא עומד מעליו.

7. קהילה, מסורת וחגיגות.

מסורות של חגים ומסיבות, ימי שישי חגיגיים, שבוע שהוא כולו רוח, יריד ספרים, ירידי חג, הgrad night הסודי למסיימי כיתות ח׳, ציורי קיר של התלמידים, יום אסטרונומיה שנתי, חגיגת הודיה, מוסיקה ודינר בקמפוס, הטיול לוושינגטון הבירה, ההופעה בדיסנילנד של חברי להקת הג׳אז והמקהלה, וגולת הכותרת, הTime Capsule!

מכתב שכותבים התלמידים לעצמם, לחבריהם וכולל גם מכתב של ההורים, הכל נארז לפתיחה חגיגית בעוד ארבע שנים, עם סיום התיכון. כך, שומרים על קשר עם הבוגרים, במסורת שנמשכת ובאה בימים. ואם לא די בכך, בית הספר מקיים אחד לחודש מסיבת ריקודים עם החטיבה השנייה בעיירה, בפיקוח הורים, כי רק כך יוצרים קהילה רחבה, וכל בני העיר מכירים זה את זו, גם מענפי הספורט השונים, ממגרשי הספורט וגם מרחבת הריקודים. 

8. מעורבות הורים- במידה הראויה.

הנהלת בית הספר מיטיבה להסביר להורים, שבגיל הזה, תפקידם לזוז קצת הצידה....!

הרעיון, הוא לחנך את התלמידים לעצמאות. התלמידים מתבקשים לייצג את עצמם, לנהל את זמנם, לתעדף, לעמוד בקשר ישיר עם מוריהם, ללא מתווכים, עוזרים, סנגורים וקטגורים.

למה? כי זה מה שיידרש מהם בחיים ומוטב שעה אחת קודם.

ומה עם צבא ההורים? האמהות המתנדבות? אה.... הם יכולים לעזור והמון!

כמעט כל תוכניות ההעשרה של בית הספר והאירועים החברתיים, מוטלים על ההורים המתנדבים ובזכותם, בזכות הקהילה המופלאה פועל ה׳יהלום׳ כבר שנים רבות בהצלחה גדולה.

וזה לא שמדי פעם לא היו ׳חריקות׳... בכל זאת מדובר בגיל בעייתי, ובטבע האדם, באנשים. אבל, כשיש ערכים וחזון ויש הנהגה, ויש דגש על העיקר, כשפותרים קונפליקטים בכבוד, כשברור שאף
אחד לא חף מטעויות, כשחזון מנהל אנשים ולא פוליטיקה קטנה, זה פשוט עובד, נקודה.

ביום רביעי האחרון, עם דמעות בעיניים, נפרדתי מבית הספר המופלא, שהעניק לי ולילדי, חוויה מעצימה, תחושת השתייכות, חינוך, עשייה ושנתיים מופלאות במיוחד.

ובעוד, הסנדויצ׳ית שלי בקול גאה פותחת את הטקס, נואמת באהבה והערכה,

ומסבירה לקהל הרחב שנאסף, מה זה להיות חלק מBlach

הבטחתי לעצמי להקדיש ל׳יהלום שבכתר׳ פוסט משלו,

ולחלוק אותו אתכם,

כי באמת יש מה ללמוד.

מצרפת את הנאום של הסנדויצ׳ית,
כל הזכויות שמורות ממש לה,
והמילים מדברות בעד עצמן!

To be a Part of Blach

I’m going to be honest with you. The moment I stepped onto Blach’s campus I was nervous beyond belief. Being the small person that I was (and still am), the school looked huge! It seemed like it was full of these intricate paths between classes that I would never understand, and I thought it would take me until the end of the year just to remember the order of my classes. Despite this, in a short matter of time, I understood that I would be accepted as both an individual and as a member of Blach. I would be a part of Blach.

During middle school, we are still trying to find out who we are and what we enjoy. Blach allows us to participate in events and electives that allow us to shine in what we are best at and allow us to grow in what interests us. We’ve had some amazing gymnasts, inspiring artists, and even a couple of authors who have published their books on both Amazon and Kindle! I didn’t even know that was possible before then! Blach allows us to take our hobbies and cultivate them and turn them into passions. This ability to discover who we are and what we like is a huge attribute to all of those who are a part of Blach.

We have developed our individualism, but that does not mean that we have only thought of ourselves. From our small, middle school campus, food was sent to those in need, books to fill the empty shelves of a school library, and goats, yes goats, were sent to support families in Africa. Now, how many schools do you know that can do that? But the most important thing about this, is that Blach has instilled in us the importance of charity. Just imagine what the Blach students sitting here will do in the next five or ten years.

With all of this, you would think we did not have enough time to study, but in fact we’ve learned the most important lesson. We have learned to learn and have done it in the most engaging way. We had a courtroom in our classroom. We sold croissants in little French cafes. We built airplanes from scratch. These experiences have helped us understand that school is more than just grades; it is about understanding the world around us.

Although next year we will all go in different directions, our individuality and charitable actions will forever connect us. The experiences we’ve all shared at Blach have prepared us to be a part of high school, college, and life beyond. Congratulations to Blach's class of 2015!