?שמעתם מה קרה בדיוויס? או, אז מה בעצם את עושה

זאת הייתה השיחה בעמק בשבוע האחרון,

החרמות על ישראל, הBDS, העצומה בסטנפורד,

צלבי הקרס המרוססים על בית האחווה היהודית באוניברסיטה של דיוויס,

חבר אהוב אפילו הגדיל לעשות, 

ושלח הודעה מודאגת ואוהדת בפייס, 

לפיה הוא מציע לחבריו בקליפורניה,

לקרוא את הכתובת על הקיר, או להרים טלפון לJCC בפאריז,

כדי שיסבירו לי כמה מסוכן לחיות בימים אלו מחוץ למולדת.

כאילו שכמה צעירים עם ספרי צבע,

מסוכנים יותר מאלפי טילים שמכוונים למולדת בכל דקה,

מנהרות ודעאש, שכבר יושב על הגבולות. 

כאילו שיש איזשהו מקום בטוח ליהודים בעולם, לישראלים.

כאילו, שאם נארוז הכל ונעשה עליה מחר,

נהיה בטוחים לעד.

מגיע להם ליורדים? נכון?

מזכיר קצת את יהדות גרמניה הנאורה,

בשלהי שנות השלושים של המאה שעברה, 

שיסתכלו לצד השני, שיעצמו את עיניהם, 

אוטוטו, זה מגיע אליהם (ולהם..)

כאילו שאין ליהודים או לישראלים הזכות הבסיסית,

לגור בשלום ובבטחון, בכל מקום בעולם העולה על דעתם.

אין ספק שעל זה מושתת האתוס הציוני,

׳רק במולדת, תרגישו בטוחים׳, 

וכמה, כמה חיי אדם, 

אנחנו מוכנים על השקר הזה להקריב.

(וכבת למשפחה שכולה משני הצדדים,

אני חושבת ש׳תרמתי כבר׳,

ויש לי הזכות לומר את דעתי)

לא אחת כתבתי פה על הקשר שבין ישראל לתפוצה,

על ההפרייה הדדית המתבקשת, על יחסי הגומלין.

ישראל, זקוקה לתפוצה חזקה, תומכת,

מסבירה, מחבקת, עוזרת בשעת צרה.

והתפוצה, זקוקה לישראל.

ישראל כמרכז רוחני, תרבותי, 

מן מצפן ערכי, אור ליהודים, וכן, כן, גם ליורדים.

לצערי, אף אחד מהצדדים לא ממלא כראוי את תפקידו בימים אלה.

לנוכח מה שקורה בארץ, מביך להיות ישראלי מרחוק,

אנחנו נדרשים להגן על מדיניות ממשלה חולה, 

על חוקים גזעניים כמו ׳חוק הלאום׳,

על ראש ממשלה (או קיסר) מכהן, 

שערכיו אינם עולים בקנה אחד, עם אלו שלי.

עם מדיניות חוץ נרפית, שלאט, לאט, אבל מאוד בטוח,

מבודדת אותנו מן העולם.

כך קורה, שאפילו התפוצה, האוהבת מאוד, 

לפעמים קצת נאלמת דום,

ועונה בקול ענות חלושה, 

ותאמינו לי, הוא ערב מאוד לאוזנם של דורשי רעתנו,

בעינהם וגם בעיני, אנחנו עם אחד.

קראתי כמעט כל גילוי דעת ומאמר, 

שיצאו לאחרונה בנושא,

דיסקסתי את הנושא עם חברים בכל הזדמנות, בכל הקשר.

נלחצתי ונרגעתי חליפות לפי הפרשנויות.

החסרתי נשימה לנוכח התמונות השחורות,

ונשמתי לרווחה לדיעה הרווחת, שפוליטיקה של אוניברסיטאות,

היא סערה בכוס תה, ומעולם לא יצא מזה יותר ממה שזה.

ואולי, צודק מי שאומר, שהכל בכל, רק פרובוקציה,

שמטרתה לייצר תגובה, ואגב כך לייצר תהודה.

אבל אם יש משהו שהתחזק אצלי במיוחד לנוכח החדשות הרעות,

 שאנחנו ללא ספק מתמודדים עם אנטישמיות ״פוסט״ מודרנית,

שיש בינה ובין שנאת היהודים של ימי הביניים והעת החדשה, הרבה מן המשותף.

אבל אולי יותר מכל, התחדדה אצלי התחושה, 

שעוד לא כלו כל הקיצין, וכמה חשובה,

 העשייה החינוכית, קהילתית, שמתרחשת כאן בעמק,

בסגנון, ׳כי מפאלו אלטו תצא תורה......׳

(נאיבית ללא תקנה, אמרתי כבר?)

חשבתי לעצמי וגם הרבה בקול רם, כמה חשוב,

לשוחח עם הילדים שלנו מגיל צעיר על המורכבות,

כמה חשוב לחשוף אותם לעולם המושגים, להיסטוריה, לערכים,

כמה חשוב להטמיע בהם אהבת ישראל, תרבות, יהדות.

כמה חשוב לשתף אותם בעשייה חברתית קהילתית,

כמה חשוב להעניק להם תחושת שייכות.

ולמה?

כדי שידעו מי הם, שלא יאלמו דום לנוכח קריאות אנטישמיות,

כדי שלא נחווה גל התבוללות כפי שחווינו בשנים האחרונות,

כדי שלנוער שלנו יהיה אכפת, שיפעל, שישנה את העולם,

כדי שיקומו לנו מנהיגים אחרים, איכותיים, מזן חדש.

 

לנוכח הצרכים והאתגרים של גידול משפחה ישראלית יהודית בתפוצה,

התפתחו בעמק אירגונים ותוכניות חינוך,

ששמו להם למטרה,

את הזהות, הקהילה, הערכים והעשייה.

אז מה יש לנו מתחת לאף?

או איך כולנו יכולים להיות שותפים לעשייה?

ICC @ JCC, כבר מזמן הפך לבית השני שלי, תרתי משמע! 

Israeli Cultural Connection, שנוסד רק לפני חמש שנים, הצליח לייצר מרכז תרבותי של יצירה קהילתית עניפה, עד כדי כך, שאף אחד כבר לא זוכר איך חיינו כאן קודם....! 

בית לקהילה, מקום של חיבור וחיבוק לזהות יהודית וישראלית, לתרבות (הרצאות והופעות בלי סוף!), לתמיכה ועזרה הדדית (׳מעגלים׳), לחינוך לשפה העברית (׳בגד כפת׳), ליהדות על גווניה ולארון הספרים היהודי (׳גוונים׳), לחגיגה של מסורת ויהדות בסגנון פלורליסטי ומתקדם (מדרחוב והפנינג חגים) למפגש ויצירת קהילה יהודית מגובשת, לומדת, מתפתחת, חזקה, מובילה ותומכת נלהבת בישראל. 

שבט המפרץ, 

אם הICC הוא הבית שלי, אזי שבט המפרץ הוא בליבי.

שבט צופים שפועל בעמק כבר למעלה מעשרים שנה, מצליח מדי שבוע לייצר חוויה ישראלית של ילדות ונעורים, קבוצת השתייכות, קהילה, עיסוק בתכנים יהודיים וציונים, לצד כאלה יותר אוניברסליים, צופיות, גיבוש, חברות, פיתוח מיומניות תקשורת, העצמה וכישורי מנהיגות, לצד השתובבות ומשחקים, חאקי, מחנות, טיולים, והכל, הכל בעברית. 

Israel for Reel, התוכנית הנפלאה הזאת נרקמה במשרדי הICC ונוסתה בהצלחה מרובה בשבט המפרץ. אילן ויטמברג, האיש והאגדה, ותמי שניידר, המנחה המופלאה,  במפגשים מרתקים סביב קולנוע וסרטים, משוחח עם בני נוער על שאלות זהות יהודית וישראלית. דיונים מרתקים, מעוררים מחשבות ומאירים את מורכבות חיינו במולדת ומחוצה לה, בזויות מעניינות במיוחד. 

ועל הדרך, מתגבשת חבורת נוער איכותית, נחשפים לתרבות ישראלית, להיסטוריה, לאקטואליה, לומדים להתווכח, לטעון, לכבד את דיעות האחר, וכך, ממש כך, נולדת מנהיגות נוער בתפוצה.

את Israel for Reel (ולא, אין כאן שגיאת כתיב) התחלנו בשנה שעברה, והיום, כבר שלוש תוכניות בשבט המפרץ רצות בהצלחה ועוד היד נטויה.
עוד היד נטויה להרחיב את העשייה בקהילה היהודית, באירגוני הנוער השונים וגם למבוגרים, לייצר נקודות מפגש, גשר בין הקהילה היהודית האמריקאית לישראלית, לפתח מנהיגות מקומית.

ואתם, פיקחו עיניים, זיקפו אוזניים, לתוכנית הבאה, לא תרצו להחמיץ אותה! 

משלנו

כשטלי ונטלי, הציעו לי להצטרף לבורד של ׳משלנו׳, לא היה לי ספק, שזה הדבר הנכון לעשות, המשך טיבעי לצופים. עוד אפיק הגשמה ועשיה, כזה שמאפשר השתייכות ישראלית יהודית, גם בקולג׳, הרחק מהבית.

אז מה זה ׳משלנו׳? יוזמה ישראלית מבורכת ומקסימה שנולדה בסלון של הפרלמוטרים כאן בעמק, והיום כבר מככבת בקמפוסים רבים ברחבי ארה׳ב. אחווה של בני ישראלים וישראלים לשעבר, שעובדת בשיתוף פעולה עם הילל, מקום שמרגיש ׳בית׳, שמאפשר מפגש בין חבר׳ה ישראלים, סביב מגוון תכנים, אקטואליה, כלכלה, תרבות, היסטוריה ואוכל כמובן...:-) תוכנית שהיא מפרה, מעצבת, ועוסקת בענייני דיומא, ועל הדרך מסייעת לגבש מנהיגות ושגרירות ישראלית טובה.

ואמתכם, משרתת באופטימיות את כל התוכניות, מתוך הכרה, שחינוך והשכלה, הם, הם המפתח לזהות עצמית מפותחת ולהסברה. ועכשיו, יש לכם בכתב, ויש מה לעשות, כל האירגונים משוועים לידיים עובדות, מי מצטרף ? פנוייה בשבוע הבא להובלה:-)

עוד פוסטים ׳פוליטיים / חברתיים׳ מהארכיון

זר לא יבין

http://design-by-sharon.blogspot.com/2015/01/blog-post_15.html

להפריח את השממה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/12/blog-post_25.html

מעשה במעשה

 http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/11/blog-post_13.html

חזק ואמץ, עלה והגשם

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/06/blog-post_5.html

 הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/05/blog-post.html

עסק חברתי

 http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/12/blog-post.html

אקס מיתולוגית

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/11/blog-post_21.html

ערבים זה לזה

 http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/10/blog-post.html

או אה אובמה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/03/blog-post_28.html

יום הבוחר

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/01/blog-post_24.html

הקשר היהודי

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/10/blog-post_25.html

פיצול אישיות

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/09/blog-post_8659.html

שבוע בשנה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/04/blog-post_19.html

אחת מל״ו

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/08/blog-post_30.html 

העיקר זה הרומנטיקה

כשמגיע ינואר ואני מתבוננת בלוח השנה, אני נחרדת,

איך נתתי לכל העיסוקים שלי להשתלט עלי כך?

פתאום אי אפשר להכניס סיכה ביומן,

בין שלל מטלות, התנדבויות, פגישות עבודה,

ועדות, צעידה עם חברות, 

קורס אחד לנשמה, פילאטיס לשרירי הליבה,

הילדים, שיהיו בריאים, הסעות וחוגים,

הקניות, הבית, השגרה המבורכת כל כך,

הכל כתוב מאורגן, נכנס ללו״ז מסודר,

לא נשאר קצת מקום ל....סתם! 

להפתעתי כי רבה, 

אני מוצאת שלא נותר שום מרווח לרומנטיקה, לספונטניות,

וכופרת בעיקר בשאלה,

לא חטאתי בפרדוקס רק במחשבה על כך?

זה אפשרי בכלל?

אני מזמנת את א׳ לשיחה בסגנון,

׳אם זה לא כתוב ביומן, זה לא קורה....׳

והשוס: ׳אם איני מאוהבת.... משמע איני קיימת....׳

אין ברירה א׳ שלי,  ׳יש לפנות זמן לאהבה....׳

ואז מכריזה בקול רם, ׳שישי -זוגי׳ מעכשיו ולעולם.

(נו טוב, כך לפחות אני מקווה, 

שההחלטה תחזיק קצת יותר מ׳שומרת שבת׳, ראו פוסט;-)

שישי זוגי, היא הכרזה , החלטה והתכוונות לזמן יחד, 

נקי מסידורים, מעיסוקים, מטלפונים, 

נטול חובות, מטלות ושלל טרדות.

מה עושים ב׳שישי זוגי׳? 

ובכן, רעיונות יש לי בשפע, 

זה יכול להיות קצר, זה יכול להיות ארוך,

חפוז (תמחקו את החיוך;-), או מתמשך,

בשישי, בשבת או ביום חול.
על הבוקר, אחר הצהריים או בערב,

זה יכול להיות נטול מאמץ או מתוכנן ביותר,

חינם או יקר, פשוט או מפונפן, טבע או עיר,
קרוב או רחוק, והכלל: שעתיים לפחות.

מה עושים?
 לא כל כך משנה מה, העיקר החברה.

קפה בצוותא אחרי הליכה, רכיבה באופניים בשכונה,

סרט עם פופקורן חם, תערוכה, ארוחה, הרצאה,

פיקניק קטן, ספא, ים, משהו חדש, תחביב משותף מן העבר,

משהו שעושים בשניים,

מפנים זמן ביומן,

ומחליטים, שהיום זה היום, ועכשיו זה עכשיו,

פשוט, כי זה באמת העיקר,
״עונג שישי״ לרווחת הזוג והפרט.

אז אל תתקשרו אלי בשישי,

אני לא עונה,

אל תבקשו להיפגש, 

כי אין מצב שאני פנויה,

אני עסוקה עד מעל הראש בהנאה גדולה, 

אני, הלא עובדת על ׳שישי זוגי׳ ברצינות רבה.

והפוסט הזה נכתב בזכות רותי,

שביקשה שאבשר זאת לעולם,

הנה ממש כך.

ואם כולם יעשו אהבה,

אולי תחדל כבר המלחמה מן העולם.

עוד פוסט, ממשנתה של נאיבית חסרת תקנה. 

אצל שרה

׳אתמול היינו אצל הרצל, מחר אצל שרה....׳

ככה מסתלבטים ילדי קבל עם ועדה על ילדות עשוקה,

לאמא, שהיא בכל רמ״ח אבריה מש״קית חוו״יה.

ותאמינו לי, הם כבר עשו הכל....

טיפסו טרוטי עיניים עם שחר אל המצדה,

צפו באמא, מזילה דמעה עם ההכרזה על קום המדינה,

מוזיאון נחום גוטמן, מוזיאון ישראל, מוזיאון הארץ,

צריף בן גוריון, בית ביאליק, 

מעיינות הסטף, עיר דויד, סיור על החומות,

שרשרת הדורות והמנהרות,

ראש פינה, עכו, צפת, נצרת, תל אביב, יפו, 

נוה צדק, בנימינה,

סיורי טעימות, שווקים, מספרי סיפורים,

רק תגידו מה... היינו שם,

ולא סתם הדרכה.... 

אלא שאלות לדיון, מסלול הליכה,

שיעורי בית וקריאת חובה.

כי אהבת הארץ נקנית בדעת, ביזע, בדמעות, 

(וגם כי ככה זה כשחיים עם משבר זהות עמוק;-)

וכך הפך כל ביקור מולדת אצלנו, לסדרת חינוך עם קבלות.

כשרונית (חברת ילדות א ה ו ב ה ),

מספרת לי שבכורתה, כותבת ביוגרפיה על שרה אהרונסון,

אני מיד מציעה, ׳בואי ניסע לזכרון עם הבנות...!׳

וכעבור שבוע בדיוק, שתי אמהות (כבר לא ממש צעירות),

מצוידות בשלוש מתבגרות מקסימות, שגם הן כבר חברות טובות,

ובעוד תינוקת אחת (שאין כמותה בכל העולם....!),

מבלות יום קסום בעיירה מתוקה,

ולומדות סיפור, שיש בו כל החומרים, מהם עשויה יצירה טובה.

רומנטיקה ואהבה, מתח וריגול, תעוזה, ציונות, חקלאות ואפילו שירה,

סקרנים? בואו לזכרון יעקב, הכל שם.

 

בית הקברות של זכרון, זה המקום שבו אני בוחרת לפתוח את הסיפור, 

והבנות, ממש בתוכו, בוחנות את הקברים, הישנים והחדשים,

מחפשות את גיבורי הסיפור שלנו, בוראות הסברים למצבות האילמות,

מחשבות את השנים העבריות, חוקרות אבנים ומנסות ללמוד מהסביבה.

בית הקברות כאן הוא ללא ספק התפאורה המושלמת להדרכה,

והמתבגרת שלנו, מדריכה אותנו, ומספרת על משפחת אהרונסון.

על שרה וילדותה, על רבקה האחות הצעירה, על צבי, 

על אהרון, האח הבכור, מגלה אם החיטה והאגרונום.

על הגדעונים, על אבשלום פיינברג הנאה, על נעמן בלקינד, על יוסף לישנסקי.

הסיפור שלה, רהוט ומעניין, והוא כולו נשען על מקורות ראשוניים,

מתובל בהרבה פרטים וחן.

והמתבגרת הפרטית שלי ואחותה הצעירה של המתבגרת המדריכה,

נשבות בהתלהבות בקסם העלילה, 

היא מיטיבה להפריד בין עובדות להשערות,

ומלמדת אותנו בעזרת סיפור מרתק,

על חבורת צעירים שבקשו לגאול את הארץ מעול התורכים,

על הדור הראשון של אנשי הארץ הזאת, בני העליה הראשונה, 

שאמצו להם את מנהגי בני ערב, כאפיות, סוסים והגנה עצמית. 

בדיוק בנקודה, שבה המחתרת פועלת בהצלחה,

באמצעות האונייה מאגנום ויונות הדואר,

אנחנו עושות הפסקה בסיפור, לטובת ארוחה טובה.

תישבי, יין קפה ושוקולד, מסעדה נהדרת....!

האמהות הגאות על כוס יין, סלט ומאפה ברי מתוק,

המתבגרות על פסטות משובחות ופיצה שמנונית, 

והעוללה, עוברת מיד ליד, בנינוחות שאין כמותה,

מחייכת ומאירה את המושבה.

השיחה, כבר לגמרי בהווה,

בכאן ועכשיו, והסיפור כמו נעצר,

אתנחתא קלה.

לבית אהרונסון, אנחנו מגיעות מדושנות עונג.

פותחות בסרטון קצר, שמספר את סיפורה של ניל׳י,

ואז, זוכות לכבוד מלכים, 

כשאסתר ליאני (בת משפחה ואישה מקסימה) ומנהלת האתר,

מוליכה אותנו לבית אהרונסון, בית ההורים ולבית אהרון, 

היא מספרת לנו על הנסיון להתחקות בשווקי דמסק,

אחרי הספריה המפוארת של אהרון אהרונסון,

שהוחרמה על ידי התורכים, והושחתה לטובת ניר אריזה לדגים.

אסתר חושפת את הסליק, ממנו שלפה שרה את האקדח,

שסייע לה בהתאבדותה. 

אנחנו בוחנות את הרהיטים בבית אהרון, 

את החיטה המגולפת על המיטות והשידות,

את הרהיטים הדמסקאים ועבודת המחשבת, השטיחים, הכלים,

הזמן כאילו עצר כאן מלכת.

אסתר מצביעה על מנהרה סודית מבית אהרונסון, נתיב מילוט. 

אנחנו מדברות על יחס הישוב לניל׳י,

על הקרע, שיש הטוענים, 

שגם היום הוא עוד ניכר ברחובה הראשי של המושבה.

מתעכבות במוזיאון הקטן בחצר הבית,

מוצאות עניין ב׳אלף נשיקות׳ של אבשלום,

והמתבגרת המדריכה מבארת את עמימות של הרומן,

ואיך בכלל לא בטוח שהיו דברים מעולם.

אנחנו נעצרות ליד צוואתה של שרה, 

מתעכבות בעניין רב ליד הצילומים של בני המשפחה.

אחרי שיטוט ברחוב המייסדים,

מה שנקרא, window shopping,

ואכזבה קטנה על מה שהיה פעם קצת יותר נחמד,

אנחנו מתקשות למצוא בית קפה חביב, כזה שיש בו גם וגם, 

גם אוירה, גם עוגה טובה, קפה משובח, וקצת סטייל....

אנחנו חוזרות לתישבי לקפה נהדר,

ולשוקולד בוטיק מיובא מצרפת, Valrhona, 

(אגב, שרון היינריך, Paris chez Sharon,

הכוהנת של הקינוחים הפריזאיים ממליצה עליו ללא הפסקה...)

המתבגרות מבלות שעה ארוכה מול הוטרינה המתוקה ובוחרות במשורה,

קוביות שוקולד פרילין מיוחד, ושוב לוקחת אותנו השיחה למקום חדש. 

הפטפוט מוביל אותנו בתחכום אל מחוזות ילדותינו,

ואל זאת השניה, כולנו כבר עמוק בשיחה ערה,

על פעם מול עכשיו. קשובות לטרוניות הבנות,

על ימים של איתרוג ילדים, של חממה והגנה.

ואני, חושבת בליבי,
ש״אומרים, שהיה כאן שמח לפני שנולדתי...״

על איך בימים אחרים, לא כל כך מזמן, 

חבורת צעירים שינתה הסטוריה,
שיחקה בין מעצמות, הולידה שינוי,
והוריהם לא רק שלא הצרו את צעדיהם,
אלא תמכו והאמינו בצדקת דרכם.

וגם, ששרה היא דוגמא נפלאה לאישה חזקה

דעתנית ואמיצה,

וכמה, כמה כיף לנו עכשיו...

ואם קראתם עד הסוף, עד לכאן,

קבלתם הרגע המלצה ליום שיש בו הכל,

בלי מאמץ וממש, ממש, מתחת לאף.