Thursday, January 22, 2015

היה לו חלום



"אי צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום...״/ מרטין לותר קינג
כמה קצר, ככה נכון.




שיחה
בסוף השבוע האחרון ציינו כאן את יום הזכרון למרטין לותר קינג.
(שחל לפי לוח החופשות האמריקאי, בסופ״ש הסמוך ליום הולדתו,
בכלל, אני מעדיפה חגיגה של חיים ומורשת על פני זכרון ואבל,
אבל זה כבר לדיון אחר....)
הקטנה חוזרת מבית הספר, כולה שאלות,
׳מה, באמת לבנים ושחורים למדו בבתי ספר נפרדים? שיחקו בנפרד? היו להם אפילו שירותים ציבוריים נפרדים, אבל למה...?׳
'המורה סיפרה שהיו שלטים ׳white only'...'
׳אמא, את יודעת ששמו את רוזה פארקס בבית הסוהר רק משום שהיא התיישבה באיזור ה׳לבן׳ באוטובוס?׳
׳איך הוא מת?׳ ׳הוא לא מת כשפוצצו את ביתו... נכון? רק אחר כך...׳
׳אני חושבת שבאמת קראו לו רק מרטין...אמא שלו בטח לא קראה לו בשם הארוך...היא בטח קראה לו רק מרטין....׳
׳אמא, את הכרת את מרטין לותר ...? בת כמה היית...?׳
לכי תסבירי לה, שאת לא כל כך זקנה.




 ספר
ואני, אני נגשתי למדף הספרים,
שלפתי משם בחיוך רחב שני ספרים לקטנים/ גדולים והתיישבתי בעיניים דומעות,
להקריא את משנתו של איש יקר,
שהאמין בכוחן של מילים,
בעוצמה של אהבה,
בדרך של מחאה שקטה.
אנחנו משוחחות על מהי גזענות ומהי אפליה, והיא מיד נזעקת,
׳זה לא פייר....׳ ואיך אין הבדל בין שחור ללבן.
וליבי, ליבי מתרחב.

בעיקר על כברת הדרך שהארץ הזאת עשתה,
מימים חשוכים של עבדות וגזענות, 
לתקופה חדשה, בה זכויות האזרח,
מעוגנות בחוק ונאכפות מדי יום.
לארצות הברית, שהצליחה להוריד אל העם את חוקתה, 
ולקיים הלכה למעשה ערכים נעלים, על בסיס יומיומי.
למדינה, שזה העומד בראשה,
האזרח מספר אחד,  
נחשב בעבר הלא מאוד רחוק,
רק בגלל צבע עורו,  
אזרח סוג ב׳ על פי חוק.
ועוד ליבי מתרחב, על השיעור ההסטורי הזה,
שלומדים ילדי הגן, 
ואיך היא מזדעקת הקטנה על חוסר צדק משווע ואפליה.
ואני חושבת לעצמי,
כמה קל על לוח חלק, של ילדות רכה,
לחנך לחופש, לשוויון, לזכויות אדם.
עכשיו לכל הציניקנים המלעיזים, 
זה נכון, שיש עוד מה לעשות,
במיוחד לנוכח האירועים האחרונים,
אבל היי, אנחנו עדיין בעיצומו של תהליך,
זה לבטח עוד ייקח זמן,
וייגבה מחיר, 
והצדק, החופש והשוויון,
סופם, שהם חייבים לצאת לאור.

ועוד אנקדוטה קטנה, 
רק כדי לוודא, שהקטנה באמת הבינה, 
אני אומרת לה משהו בסגנון,
׳תארי לעצמך, שהיו מושיבים אותך בספסל האוטובוס האחרון,
רק משום שצבע שיערך הוא חום ולא בלונדיני או צהוב...איך היית מרגישה?׳
והיא, בלי למצמץ עונה, 
׳זה לא יקרה, כשאהיה גדולה, יהיה לי אוטו, אני בטוחה....׳






סרט
ביום ראשון, אני מציעה לסנדויצ׳ית המתבגרת דייט עם אמא,
 אנחנו מבלות שעתיים בקולנוע, צופות ב'Selma'
הסרט מתאר את המאבק על זכות ההצבעה בסלמה.
מסתבר, שלמרות החוק המאפשר הצבעה לשחורים, 
בפועל, נאסרו אפרו אמריקאים שביקשו לממש את זכותם להצביע באלבמה,
במקביל לשורה של צעדי ענישה והגבלות כלכליות כנגד הקהילות השחורים באותה תקופה.
קינג ארגן ב1965 שלושה מצעדי מחאה מהעיר סלמה לבירת המדינה מונטגומרי,
הצועדים מחו על סירוב רשויות המדינה לתת זכות הצבעה לאפרו-אמריקאים.
הסרט יכול להוות פתיח מרתק לשיח עם בני הנעורים,
על סוגיות אקטואליות והסטוריות, 
דיון מרתק על שנאת זרים, ההשוואה המתבקשת לאנטישמיות, 
ואפילו בחינה אישית ערכית ביחס לעובדים זרים, ולזרים בכלל, כאן, שם, באירופה.
מה מנחה אותנו? פחד מהשונה? דיעות קדומות? הזכות לבטחון? 
יש בכלל פתרון שהולם את סולם ערכי לבעיה מהסוג הזה?

הסרט מחדד אצלי כמה תובנות,
אחת, בדבר גדולתו של איש שהתחיל מאבק לשוויון זכויות לשחורים וסופו בתנועה בה שותפים שחורים ולבנים, לקידום זכויות האזרח.
אני מהרהרת בסגנון המאבק, שקט, לא אלים, בדרכי שלום, בהשראת מהטמה גנדי,
ואחר כך דרך מערכת המשפט והחוק. 
האם היינו מגיעים לשולחן הדיונים עם הפלשתינאים לו אלה היו נוקטים מאבק שקט?
עוד מחשבה, מהדהדת ועלתה בשיחה עם חברים על שולחן אוכל מדהים,
שמאבק הזכויות של קהילת הגייז, עובר שלבים דומים ממש עכשיו,
ובעוד שנים, זה ייראה לבטח הזוי ולא נתפס, שכך נהגו כאן במאה העשרים ואחת,
כלפי מי שנטייתו המינית שונה.
אני נזכרת בכל האנשים הגדולים מהחיים, ששילמו בחייהם, 
על הנסיון לשנות את העולם, ואיך קינג עומד באותה שורה עם רבין, מהטמה גנדי, סאדאת, לינקולן וקנדי.
ועוד דבר למדתי על האיש, (הסרט, אגב רק מרמז על כך, אבל גלגול בגוגל מאשר),
שעל אף שהיה נאמן לרעיונות התנועה, 
מסתבר שלא היה כל כך נאמן לאישה ולמשפחה.
(אבא שלי, צרפתי בהוויתו ובתרבותו, היה אומר לי שזה לא עסקי ולא קשור בכלל....)
אבל אני, לא יכולה שלא להוריד לו מסך הניקוד הכולל,
קמצוץ הערכה. 




המלצה
ואם הגעתם עד כאן, 
נוסף על ההמלצה החמה על הסרט, לצפייה עם מתבגרים.
אני מצרפת ספרות מומלצת לתלמידי בית הספר,
לכיתות הנמוכות והגבוהות.
(פעם מורה, תמיד מורה:-)
לצערי, בעברית לא מצאתי ספרות ראויה,
לילדים ונוער,
למעט ספר אחד, שעל פניו נראה פשוט נפלא....

מרטין, סיפורו של מרטין לותר קינג
מאת:  תמר ורטה-זהבי




My First Biography: Martin Luther King, Jr
by Marion Dane Bauer and Jamie Smith

A Picture Book of Martin Luther King,
by David A. Adler and Robert Casilla 

National Geographic Readers: Martin Luther King, Jr. 
by Kitson Jazynka

Martin's Big Words: The Life of Dr. Martin Luther King, Jr.
by Doreen Rappaport and Bryan Collier

I Have a Dream
by Martin Luther King Jr. and Kadir Nelson

The Story of Martin Luther King Jr.
by Johnny Ray Moore and Amy Wummer

Who Was Martin Luther King, Jr.?
by Bonnie Bader and Nancy Harrison

DK Readers L4: Free At Last: The Story of Martin Luther King, Jr.
by Angela Bull

Thursday, January 15, 2015

זר לא יבין




אני יודעת שהפוסט הזה יהיה קשה לעיכול,
והוא עוד יותר קשה לכתיבה....
כי מה יש להגיד למי שבאמת ובתמים לא חסר לה דבר,
ותוסיפו על זה שהיא ״יורדת״ מוקצה,
או ב״פוליטקלי קורקט״ גרה בתפוצה...?
מה יש לה להגיד על המצב?
ובכן, הרבה.


פעם, בחיים אחרים, בארץ מולדת,
חזר לי צ׳ק.
זה לא היה צ׳ק למלון בוטיק,
לא, לטיסה ליעד אקזוטי ומקסים,
זה לא היה צ׳ק לחנות בגדים ממותגת,
גם לא לחנות רהיטים מפונפונת,
לא למעדנייה או למאפייה.
זה היה צ׳ק שחזר לסופרמרקט בפאתי רחובות.
וזה לא היה כל כך מזמן, זה היה לפני פחות מעשרים שנים.
כשא׳ זיפזפ בין סטארטפים, עבד קשה והזיע,
כשאני כבר הגעתי לפסגת שאיפותי הקרייריסטיות דאז,
חינכתי וריכזתי שכבה, הכנתי לבגרות,
וחשבתי לתומי, שאני משתכרת יפה, 
והכי נהניתי ממה שאני עושה,
וחשתי תחושת סיפוק ושליחות.

לנצח אזכור את הבושה שאחזה בי אז, 
שעל אף, שאנחנו עובדים כל כך קשה,
ולומדים ומתאמצים, אנחנו לא מצליחים לכלכל את חיינו נכונה.
את הפחד, שניפול לצד השני של הקו,
ואני הלא זכרתי היטב איך נראות השכונות מעבר לכביש בבת ים.
לעולם אזכור את המבוכה לבקש עזרה מההורים,
ואבא שלי, שחנך אותי איך חיים בחשבון ומשלמים חובות במועדם.
(לדעתי, סיפרתי להם את זה רק לא מזמן...)

ולמה, למה אני נזכרת בזה עכשיו? 
כשאני יושבת על סיר הבשר, 
הרחק משם, גיאוגרפית, פיזית ואפילו רגשית באיזושהי מידה? 
וגם עבר מאז קצת זמן....
השבוע צפיתי בתוכנית דוקו על מצוקת הדיור בישראל.
׳לא בלי ביתי...׳, מיקי חיימוביץ׳ בעוד מסמך קודר,
מהסוג, שכבר נהיינו אדישים אליו,
מהסוג, שמזמין להעביר ערוץ, או לקום למטבח.

בעודי מהרהרת בדברים מרותקת למסך,
לוחש לי קול קטן,
׳תכפילי פי מאה.....׳ 
׳תכפילי פי מאה׳, אני אומרת לעצמי,
את תחושת הכשלון, את העלבון הצורב,
כשיש משפחה, ילדים, באמצע החיים.
כשמוטלת עליך משכנתה ואחריות.
תכפילי פי מאה את המועקה, הדאגה, האכזבה.
תכפילי פי מאה את הבושה, הכעס, המבוכה,
כשאין בידיך לקיים את צרכיך.

אני מתבוננת בתוכנית הטלוויזיה,
וחושבת לעצמי, שמשהו בהחלט השתנה,
שמדינת ישראל כבר מזמן אינה מדינת רווחה.
שאיך ייתכן שדווקא בזמן, שהמדינה מבוססת,
וכבר אינה עומדת בסכנת קיום ממשי,
דווקא עכשיו המצוקה רק גוברת
והפערים רק גדלים.
איך ייתכן שמעמד הביניים קורס,
תחת עול המיסים, העמלות, 
הוצאות היומיום.


אני לא יכולה שלא להסתכל בעין עקומה,
על פוליטיקאים אופרטיוניסטים, 
שניצלו את המחאה החברתית,
לטובת פילוס דרכם אל הצמרת.
אני חושבת, שבהחלט הגיעה השעה,
להחליף את השילטון במנהיגים אחוזים באדמה. 
כאלה שמבינים גם בשלום אמיתי וגם בבטחון כלכלי, ואם מקדישים לכך מחשבה, הרי ששני אלה קשורים בעבותות של סיבה ותוצאה.
הוכשרה השעה למנהיגים חדשים, כאלה שלא שולפים את האיום האיראני בכל פעם, שמצוקה כלכלית עולה.
לא עוד נסיכים מנותקים מעם,
אלא כאלה משלנו, שבאמת היו שם.
אולי הם יבינו יותר,
שהצורך הבסיסי ביותר של אזרח מן השורה,
הוא בכבוד להתקיים,
ואז באמת, יבוא לציון גואל.

Thursday, January 8, 2015

...לך, לך למדבר






כבר מזמן אומרת לי רותי, שאני חייבת, אבל חייבת לדגום את מלון בראשית.
כשאני מרימה גבה, בסגנון ׳מה לי ולרשת ישרוטל....?',
היא מתעקשת שאני אוהב את הטבע, את המכתש, את העיצוב, את הפינוק,
את תחושת החופש המשחררת של המדבר.
וכך, נולדה חופשה קצרצרה בת יומיים, בנופים של ארץ אהבתי,
כשעוד זוג חברים אהובים חוברים אלינו, ועכשיו אנחנו כבר ממש כח.
אנחנו פותחים את היום בנסיעה משוחררת מילדים,
הנוף משתנה בהדרגתיות, משדות מעובדים ירוקים,
למראות צחיחים, צהבהבים, חומים, מאהלי בדואים,
בסיסים צבאיים, אזורי אש ומטווחים,
מוח האדם, הוא חיה משונה,
לנוכח שמות הבסיסים והדרכים הארוכות, 
זכרונות רדומים מתעוררים לסיפורים,
כהרף עין, אנחנו שבים במנהרת הזמן לימי הצבא, 
אני, לסדרות חינוך,  הוא, לקורסים וניווטים. 
ושנינו, לפרידות עצובות, למפגשים חטופים, כשנשארים שבתות,
לימים רחוקים חדורי אידאולוגיה ועייפות כרונית במדים.




חוות ננה, היא התחנה הראשונה בטיול הזה, 
גפנים בלב המדבר.
אנחנו מבלים שעת צהריים קסומה בטרסה מקסימה,
על צלחת גבינות, זיתים וטעימות יין בוטיק.
ערן ושחר הם הזוג שעומד מאחורי הפרחת השממה,
בין הר הנגב למישור הרוחות, יש ממש נוה מדבר,
העין מסרבת להאמין, שדבר כזה בכלל ייתכן,
והמעשה, ידי אדם, נחושות, חרוצות.
ערן רז (ננה), מספר לנו על ציונות מהזן החדש,
על העליה לקרקע, ואיך בחר באדמה,
׳ראיתי טרסות אבן נבטיות...זה היה הסימן, 
שכבר בעת העתיקה עשו פה חקלאות...כך ידעתי שזה אפשרי....׳
אומר לנו יזם חקלאי, כורם חלוץ עם אופטימיות נצחית.
ערן מספר לנו על חקלאות במדבר, על הכרם, על הבציר,
על זני הענבים, 
על המאבק עם הבדואים, הבירוקרטיה, על הלכות שנת השמיטה,
על איך חזון הופך למציאות בצורת כרם נושם וחי, ויין משובח,
שנמכר באלפים, למסעדות בודדות ולמלון בראשית.
הלב מתרחב מהנוף החלומי,
החיך מעונגת מהשילוב המנצח של זית, גבינה ויין. 
האוזן קשובה לסיפור מעניין ולאיש ערכי, מרשים (וחתיך;-), 
והראש, לא יכול שלא לחשוב.... 
על אנשים איכותיים שגרים כאן במדבר,
ושזאת ממש הגשמה.
ושניה לפני שא׳ שוקל רילוקשיין נוסף,
אנחנו רוכשים ארגז יינות ננה משובחים, 
ומדרימים לתחנה הבאה.




טיול ג׳יפים לשעת שקיעה, זה מה שעושים עכשיו.
זיו ספקטור, קאובוי מקומי, מעמיס אותנו על ג׳יפ חבוט,
ותוך שניות אנחנו כבר בנחל נקרות, נחל סהרונים,
בתוך המכתש על כביש צינור הנפט.
זיו מספר לנו על המכתש, שאין לו אפילו מילה מקבילה באנגלית,
כי התופעה גיאולוגית ייחודית לשבר הסורי אפריקאי וכל הזכויות שמורות למקום.
מכתש הוא שקע שנוצר בתוך רכס הררי כתוצאה מסחיפה או שחיקה של שכבות הפנים הרכות, 
השם מכתש הוא עברי, שאול מהמכתש לכתישת פולי הקפה,
והיום זאת המילה העברית המתארת את התופעה.
מדהים לא?
זיו מספר על אבני צור, חרסית, אבני חול מדברית,
תצורות הנוף המדברי עושות בי כשפים,
וכשהשמש שוקעת, מ׳ (חבר של א׳) עושה טורקי קטן,
ואני מוסיפה שוקולד (מקס ברנר קטנטן). 
עכשיו, אני רוצה לנצור את הרגע והדקה,
כשהשמים נצבעים באדום של שקיעה, 
מאירים את הסלעים והשכבות באור מיוחד,
ומר ירח, מתבונן בנו בחיוך רחב,
וכבר קר, מן צינה מדברית נעימה ודקה,
אנחנו מקנחים בתה, 
שהוא טעים אלף מונים במדבר מבמטבח, 
וחוזרים לעת ערב למלון המפונפן.
(אגב, בביקור הזה לא הגענו למנסרה,
אבל אני ממש, ממש ממליצה!)
ארוחת ערב משובחת אוכלים במלון,
וכשטעים לי ונעים לי, 
אני שמה בצד את כל הציניות והסנוביזם,
למלון המפונפן והגדול, 
כן, כן כזאת אני, אשת עקרונות:-)




למחרת, מוותרים על רכיבת אופניים בזריחה,
לטובת יקיצה טבעית.
המזג, חורפי. רוח סוערת, לא מאפשרת טבע,
ואנחנו משתקעים במסעדה לארוחת בוקר מאוד, מאוד ארוכה,
במרפסת נהדרת, שמכניסה את נוף המכתש למרחק נגיעה,
ובחברה עוד יותר נפלאה, שפותחת את הלב והראש והעניין.
עוד קפה, ועוד חביתה, ועוד סבוב קטן בארוחת הבוקר,
שהיא באמת לעילא ולעילא.
משם לעבדת, העיר הנבטית, שהגיעה לשיאה בימי הביזנטים,
אנחנו מתמוגגים מהארכיאולוגיה והשחזור,
והכי, הכי מהפסלים הסביבתיים של דוד גרנשטיין,
שיירות גמלים וסוחרים על דרך הבשמים,
מובילים מור ולבונה, מעירים את ממלכת הנבטים מתרדמה.
יופי של פיסול שמדבר עם הישן, ומוסיף נופך חדש לאתר. 
שיטוט קצר בטלפון מלמד על ונדליזם באתר, ממש לא מזמן,
ועל עבודת שיקום יקרה.
עוד עצירה קצרצרה בכרמי עבדת, חוות בודדים,
שמייצרת יין מקומי, ומזמינה ביקור קצת יותר מעמיק.
בצומת, אני לוטשת מבט מלא סקרנות ל׳שנטי במדבר׳,
פרוייקט נפלא של שיקום נוער בסיכון.
את מריומה פגשתי בעמק לפני כמה שבועות,
הלב מתרחב לראות את החזון שלה,
שהפך למציאות נושמת וירוקה באמצע שום מקום.
עוד בתוכנית, מסאג׳ מדברי בשניים.
(לאור התכונה בספא, ומפלס האנרגיה, 
נדמה שהמעסות זקוקות לו יותר מהקליינטים,
ספא ישראלי, שעל אף הנרות והריחות וההשתדלות היתירה, 
הוא איך לומר, קצת עצבני בשביל ספא....)



אנחנו נפרדים מהמדבר בארוחת ערב קלילה, 
ושופינג נפלא ברובע דרכי בשמים.
יש למקום הזה פוטנציאל רב, והוא עדיין לא שם, 
בראשית הדרך, זה בדיוק הזמן, להדרים ולתמוך.
האנגרים, שעד לא מזמן אוכלסו על ידי שוהים בלתי חוקיים,
והיום יש בהם אומנים צעירים, בעלי מלאכה והרבה כשרון וסטייל. 
הדסער, ׳מתחמון׳ על שם בני הזוג, המייסדים, הבעלים,
והאחראים בפועל על הכנת המרק, הסלט, הפיצה, הקפה והעוגה....
בית קפה מסעדה, טעימה ונעימה,
חצר קטנה מוצלת, זולה מהנה, ולמכירה, הכל בכל,
ירקות ופירות העונה (אורגניים אלא מה?), חפצי אמנות, תכשיטים, צילומים,
ואפילו שמנים ותרופות הומאפטיות, כלים וחיתולים מתכלים, 
הכל בכל, תוצרת המדבר ומתחשב באמא אדמה.
מהצד השני של הבלוק, קורא לי אביטל להכנס ולהציץ בסדנת אמנים.
הוא נגר חובב, קרן (מ׳אובני דרך׳) קרימקאית מוכשרת, תום מפסל נשים בעץ,
׳זה כי אין לו כלה.... ׳, מסביר לי אביטל.
אני מצטיידת בכלי קרמיקה, 
(ונדמה לי שאת החולשה הזאת,
כל אישה מכירה....)
וממשיכה ל׳לשה׳, מאפייה מתוקה,
לחם ועוגות, זאת ההתמחות.
ולמי שמעוניין, סדנאות אפייה במדבר לקבוצות בלבד. 


נסענו ליומיים קסומים של שקט ושלווה במדבר,
ואני כבר עסוקה במה נעשה בפעם הבאה,
איך נכנס לשדה בוקר, לבקר את הזקן,
איך נצפה על נחל צין, ושם גם נטייל,
איך נעשה סדנת יוגה במדבר,
טיול אופניים, הפעם בזריחה,
איך נצטייד בקנבסים ונצייר אל מול שקיעה ואולי אפילו
ספארי לילה או סיור כוכבים...
איך נביא את הילדים, להראות להם,
שהכל אפשרי וגם אדמת לס מדברית,
יכולה להניב ענבי בוטיק.

Thursday, January 1, 2015

תשליך בראש השנה האזרחית





אני יודעת, עברו חודשים מאז יום כיפור ומנהג תשליך,
אבל הייתי צריכה להשליך מעלי רגשות אשם,
וגם קצת פרפקציוניזם, והרבה מ׳מה שיגידו׳,
כדי לפרסם את הפוסט הזה באיחור מה.

לא סיפרתי לכם אבל השנה שעברה,
עמדה אצלי בסימן ׳תשליך...׳
בהיותי over thinker סדרתית 
(אגב, אבחנה רפואית אמיתית של המדקר שלי
ויש לזה גם טיפול, לפרטים, אתם כבר יודעים למי לפנות;-)
החלטתי בשנה האחרונה,
להשליך מעלי את כל מה שמעכב אותי, 
מלהשיג, מלעשות, מלהיות מאושרת.
כך השלתי מעלי אי אילו קילוגרמים,
בעזרת חברה אמיתית, שהייתה שם לצידי, 
מבררת איתי בכנות כואבת, מה באמת מונע בעדי להצליח.
(אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך!)
כך העברתי בשמחה וששון, תכולת בית כמעט שלם, לחברים ומכרים,
בגדים שהעמיסו על הארון, מסרתי בחיוך הלאה, 
הקטנה ארזה את כל השמלות היפות (והזעירות) שלה ונתנה בחדווה,
ואני, התרחב ליבי מכל החפצים המקסימים, שמצאו להם בית אוהב וחדש.
כך, השלתי מעלי דברים שאני עושה כדי לרצות, כי נדמה לי שאני חייבת, 
הפסקתי להנשים ׳הנשמה מלאכותית׳ (הגדרה של יעלי:-) 
מערכות יחסים, קבוצות, מסורות ומנהגים.
כך, זזתי הצידה ממה שלא מיטיב עימי, 
שגורם לי להרגיש לא טוב עם עצמי.
(זה לא אתם, זאת ממש אני.....)


פתאום נפל האסימון, 
שהמשאב היקר ביותר על פני האדמה הזאת,
הוא זמן. 
ושוב הדהים אותי לגלות איך אין ואקום בעולם.
איך כדי להתגבר על התמכרות אחת (פחמימות וסוכרים),
יש לאמץ התמכרות אחרת 
(הליכה יומית מאומצת ומהנה עם חברות). 
איך כשמתפנה לי חלון ביומן, 
מיד אני נכנסת בדלת רחבה בהתלהבות רבה 
ומאמצת לי פרוייקט או עניין,
ואגב כך, ממציאה את עצמי שוב ושוב מחדש .
אני לומדת, שמערכות יחסים מתפתחות, 
כשמקדישים להם זמן ומקום,
כשמתעדפים אנרגיות ורצונות, 
כשמדייקים בכל שבוע, בכל יום, כמעט בכל דקה,
האם זה באמת מה שאני רוצה? צריכה? 
איך אצא מהפגישה? 
בהתרוממות רוח של עשיה? 
בחיבוק של חיבור? 
או סתם אתבאס שבזבזתי שעה...


ולמה אני מספרת לכם את כל זה עכשיו? 
כי ברוח השנה החדשה,
אני מאמינה גדולה בהכרזה,
בהתכוונות, בדיוק, בהבטחה.
ולנו, הישראלים, 
ניתנה הזכות פעמיים בשנה (באזרחית וביהודית),
לפתוח דף חדש.
וכי, אין מה לעשות,
צריך להשליך, לנקות, לסדר, לארגן מקום,
להבטחות חדשות, 
שנה טובה!
והרבה אהבה!