יש לי חברה אהובה וחכמה, נקרא לה ע׳.
היא לימדה אותי שיטה, דרך חיים,
לבקש מהיקום.
ע׳ עברה לפני שנים משבר אישי גדול,
היא הדהימה אותי כבר אז,
כשהייתה בתהומות של עצב וקושי,
באמונה, שהיא תצא מהשבר שפקד אותה,
מחוזקת ומאושרת.
היא לא האשימה איש במצבה,
רק ביקשה ללמוד, מה קרה שם, איך היא נפלה,
מה היא יכולה לעשות אחרת, איך מצילים את המצב.
ביו בכי לצחוק היינו מנהלות שיחות אל תוך הלילה,
׳חכי רגע׳, היא אומרת לי במהלך שיחה טראנס אטלנטית אינסופית,
׳המשפט הזה שאמרת לי עכשיו הוא טוב,
אני הולכת לכתוב אותו ולהדביק לי על המראה,
אני מבטיחה לך שאשנן אותו כמו מנטרה טובה....׳
וכך, במשך שבועות התמלא הבית של ע׳,
בפתקיות צבעוניות מלאות טוב, על המראה מעל הכיור,
על המקרר, בכניסה לבית, ביציאה, בחדר הילדים,
בתא הכפפות, בתיק, בארנק, בחדר השינה,
בחדר הרחצה.
מכל אחד היא אספה משהו,
תובנה, אהבה, ברכה.
אימרות כנף, משפטים, משפטים בסגנון,
׳החיים יפים׳, ׳אני ראויה לאהבה׳,
׳אני ברוכה ומבורכת׳, ׳אני יכולה הכל׳,
׳אני בוחרת לראות את הטוב׳.
ע׳ לא אישה מאמינה במובן הדתי של המילה,
אבל היא אישה מאמינה במובן העמוק של המילה.
היא מאמינה בטוב, היא בוחרת באושר,
היא בוחרת בשמחה, בחיוך, באהבה.
ועל כל הבחירות הללו, היא מכריזה בקול גדול,
לעולם, לייקום, לעצמה,
בכוונה רבה, בדיוק, במיקוד.
השיא היה כשלפני שנים אחדות,
על כוס קפה תל אביבי מול שקיעה,
היא לפתע שלפה את הניד,
תמונה של עלם חמודות הציצה מתוך שומר המסך,
׳מי זה?׳ אני בסקרנות שואלת אותה,
והיא בתיאטרליות כובשת,
בתנועות ידיים עדויות צמידים תכולים מרשרשים,
עונה בשמחה שזה, זה, אהוב ליבה,
׳טרם פגשתי בו...׳, היא אומרת,
׳אבל אני יודעת שהוא עוד יבוא...׳
שנה אחר כך, היא שואלת אם אפשר להביא ידיד,
למסיבת יום ההולדת הארבעים שלי,
׳בטח׳, אני משיבה בשמחה, וכולי ציפייה גדולה.
הם באים בזוג, ׳הוא דומה להוא מהשומר מסך׳,
אני חושבת לעצמי ונוצרת את לשוני.
חודשים אחר כך אחר כך הם כבר בשניים,
ועוד זמן קצר חולף והם,
נשואים ומאוהבים עד השמיים.
כולכם יודעים שעברו מאז כמה שנים...
כולכם יודעים שעברו מאז כמה שנים...
היום ע׳ חזקה, מאושרת, אוהבת, אהובה ומבורכת,
היא פשוט ביקשה מהיקום בקשה מדוייקת.
