ניצוצות קורונה

כמעט חמישה חודשי בידוד,
ואני, שומרת נגיעה.

מקפידה על קלה כבחמורה,

ובטח, חובשת בציבור, 

כיסוי פנים, AKA ׳מסיכה׳. 

מעבירה ׳הכשר׳ על כל משלוח וכל חבילה.

׳קורונה למהדרין׳, קוראים אותי במשפחה.

בקיצור, חברים, מודה ומתוודה,

הפכתי אורתודוכסית לשמו או לשמה.

בשחרית, במנחה וגם בערבית,

אני נושאת תפילה חרישית, ליושב במרומים.

משתחווה אפיים ובתחנונים,

מבקשת את הקדוש ברוך הוא,

שישיבנו לחיים הקודמים.

״הי ׳בונה עולם…״, אני אומרת לו,

"מה נהיה? אתה ממש הורס אותו.

ומי היה מאמין? ובאילו כלים...?

וירוס משוקץ ורסס טיפתי..."

ולא, אל תבינו אותי לא נכון,

גם אני ברכתי בהתחלה,

׳שהכל נהיה בדברו...׳

ואמרתי ׳נעשה ונשמע׳,

והיו לי תובנות,

(כמו לכל העולם וגיסתו),

על מינימליזם וצניעות,

על זוגיות ומשפחתיות,

על הטבע ואמא אדמה,

וכן, בטח, על הוקרת הטוב,

ועל קדושת הכאן ועכשיו. 

אבל בימים האחרונים,

במקום פילוסופיה ופוליטיקה,

עברתי לפרקטיקה,

איך אני צולחת את הימים? ואת הלילות…? 

כמו כולם, דרך המסך והזום.

אז אחרי שהשלמתי איתה,

עם האורחת הלא קרואה,
ואחרי שהדחקתי את כל הרעה.

מצרפת לכם ניצוצות של קורונה,

פנינות לתקופה כפויה ושקטה.
כמעט את הכל, 
אפשר מהספה או המיטה,
ורק בריאות, אמרנו כבר?

הסרט על מאיר

טוב, זה לא סוד, שאת מאיר אריאל, 

קיבלתי כנדוניה דווקא מהצד שלו.

ולא, זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון.

אבל מאיר כמו מאיר,

ש׳נולד כשהוא מת…׳,

(כמו שתירצה אומרת),

השתלט לי די מהר על הלב.

לא היה מופע לזיכרו, שהחמצתי,

ולא היה סרט, הרצאה, ספר, שפיספסתי.

והוא נוכח נעדר בביתי, 

כן ממש כך, בין הציורים לתקליטים.

הפך מאיר לבן משפחתי.

הצנחן המזמר היה לנביא בעירי,

בין ׳ירושלים של ברזל׳, 

ל׳מדרש יונתי׳ וב׳נרקומן ציבור׳ 

(לא יאמן כמה שזה אמיתי...),

׳בסוף כל משפט בעיברית,

יושב ערבי עם נרגילה....׳,

ו'מודה אני…׳ לפניך מאיר,

על כל הטוב והחסד, 

שהבאת לעולמי.

בקיצור,

חבל על המילים,

כנסו, כנסו לדוקו אביב, שיר כאב 

לצפות בפיצוח האניגמה הקרואה, ׳מאיר אריאל׳.

דוקו מעולה של אליאב לילטי ואריק ברנשטיין,

חף מצהבהבות וקלישאתיות ועשוי היטב.

ולמי שמתעניין, בשבת בוקר שלנו, ערב בישראל, 

webinar העיתונאי יונתן גת בעקבות הסרט עם יוצרי הסרט וקוטנר על אריאל, 

תבואו יהיה מעניין! 

הבלוג של שלי

ב'בלגוספירה', קוראים לה המלבישה.

על שלי גרוס כבר כתבתי בעבר,

וסיפרתי שבחיה בפניה, פעם אחת,

ועוד הרבה, מאחורי גבה.

מ׳החיים ומה שלבשתי׳,

ועד ׳החיים קצרים מידי, אל תקני את הנעליים׳,

ובכן, לא קניתי (הפעם:-)

שלי גרוס, עושה לי בימים כאלה, הרבה טוב.

מעט מילים, וגם הן, די מדוייקות.

אנינות, אסתטיקה ויופי של תמונות.
משב רוח רענן, שכל כולו השראה, 
ופס קול איכותי, שנותן תחושת 'עולם'.
חיוך מובטח לאורך כל הביקור בבלוג המושקע.

המפגש של טל וענבל

את השבועיים האחרונים של חודש יוני,

ביליתי עם ענת בdesign week SF 

רגע, לפני שאתם פותחים עלי עין רעה,

זה היה בזום, נו, אלא מה...?

וכן, זה נגמר, לדאבוני כי רב,

אבל אז,

טל (גולדשטיין) הזמינה את ענבל (טור שלום),

מדריכת סיורי בוטיק, צלמת מוכשרת,

שהראתה לנו את אמסטרדם מזוית קצת אחרת. 

מפגש מעניין על הקשר שבין היסטוריה, תרבות

ותרבות צריכה לעיצוב מדויק.

הצצה לבתים מבפנים, 
מהמאה השבע עשרה ועד זאת הנוכחית. 

ובכן, ממליצה לעקוב אחרי השתיים,

כי איכשהו בתוך כל העצירה הכפויה,

נראה ששתי אלו ימשיכו לייצר לנו חוויות ללא הפסקה.

העיצוב של קיט  

בעיצוב של Kit Kemp נתקלתי לפני כעשור, 

 בCrosby Street Hotel בניו יורק.

שנים היה זה המלון שלי בתפוח הגדול,

שנים ארוכות, עד שמשהוא שם נסחף עם המחירים,

ומאז, יש לי את כל הספרים.…:-)

בינתיים נפתח עוד מלון בצפון העיר בעיצובה, 

The Whitby Hôtel, גם הוא שווה הצצה.

Kemp היא מעצבת מרשימה, 

אספנית, יוצרת ובעלת רשת מלונות בוטיק Firmadale,

בלונדון ובניו יורק.

ואם היא נראית לכם מוכרת מאיפשהו,

הרי זה תודות לשיתוף הפעולה שלה עם Anthropologie,

ולעוד חיבורים משובחים, בתחום האספנות והטקסטיל.

עיצוב אקלקטי, שעובד על כל החושים, 
קריצה הומוריסטית והרבה שמחת חיים.

כלבים, דגים, טלפונים, צדפות, פרחים ופרפרים, מככבים אצלה בהרמוניה מרשימה ואפילו, 

המלכה אליזבת בכבודה ובעצמה.

ואולי מה שהכי מדליק בעיצובים, 
הוא הסיפור הייחודי לכל חלל, 

ועדיין, הם כולם מדברים את אותה השפה.
כל התמונות כאן, שלה! מלכה!

הספר של בב 

אם טובה דיה/ בב תומאס

שרית ואני הסכמנו בשיחה ארוכה, 

שהספר הזה הוא בבחינת הכלאה משובחת בין,

ה׳מטופלת השקטה׳/אלכס מיכאלידס 

ל׳אולי כדאי לך לדבר עם משהוא׳/ לורי גוטליב, 

שניהם אגב, מומלצים! ושלושתם, מתורגמים מאנגלית.

(עדיף לדעתי בשפת המקור וזמין גם בaudible)

האבחנה של של שרית מדוייקת למדי.

מותחן פסכולוגי, שבוחן את גבולות הטיפול,

ובין לבין הוא בעצם סוג של מסע באמהות.

של הגיבורה ושל הקוראים במן מראה הפוכה,

וכל הזמן השאלה, 
שאינה מרפה, ׳מה אני הייתי עושה…?׳,

התיאוריה של ווינקוט מלווה
בסאבטקסט את כל הספר,

והוא נקרא בנשימה אחת, 
והיא נעתקת בכל פעם מחדש.

הספר יצא בהוצאת תמיר, 

הוצאת ספרים קטנה ואיכותית,

שבוחרת בקפידה ספרים אחד, אחד.

ואחר כך עוד יזמה דורית מפגש זום

מרגש עם בב הסופרת,

חוויה! 

המלון של קלי
 The Proper Hotel, 
בעיצוב של Kelly Wearstler, 

המלון הנפלא הזה, שנפתח לפני קצת יותר משנתיים, 

הוא חגיגה אמיתית לעיניים.

אמנות וצבע, lifestyle של העולם הגדול, 

בבנין אייקוני לשימור מהמאה שעברה.

עקבתי אחרי העבודות בעניין רב,

וחנכנו אותו עם חברים כשנפתח בארוחה דשנה.

הסיבה היחידה שהוא זכה להכנס אל זאת הרשימה,

הוא ה rooftop המושלם לימי קורונה.

באויר הפתוח, סביב אח מבערת,

בנוף מרהיב עירוני ואנושי, 

וכמה יפים ויפות, 
ממש כמו סצינה מהסרטים,
בניגוד מושלם ומתנכר,
לדרי הרחוב הסואן.

וכמו באירוניה לשמה,  

כך הוא מפורסם:

staying fresh and focused, energized and inspired—all whilst bouncing between London and Hollywood and Austin and San Francisco and Portland and back again

אח, מי יתנני היום…!

בחרתי לקשט בעיצובים של Kemp 
את הפוסט של היום,

כי אין כמו מנת צבעוניות ואופטימיות,

להדליק בי ניצוצות של תקווה ואור,

בשגרה ובכלל,

ובימי קורונה,
על אחת כמה וכמה.

מְהַרְהֲרוֹת, מִתְעוֹרְרוֹת, עֵרוֹת

מְהַרְהֲרוֹת 

שָׁנָה אַחֲרֵי שֶׁהִתְאַלְמְנָה,

כְּבָר הִתְחַלְתִּי לְהָצִיק לָהּ,

'תַּעֲשִׂי לָךְ חָבֵר...' אָמַרְתִּי לָהּ,

מַטְבֵּעַ לָשׁוֹן שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי זַ"ל,

'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ...' 

נִמַּקְתִּי. 

בַּהַתְחָלָה, הִיא הִתְעַלְּמָה. 

אַחַר כָּךְ, הִיא סֵרְבָה לִי בְּחִיּוּךְ נָבוֹךְ,

מִסְתַּכֶּלֶת עַל א' שֶׁלִּי וּמְנַעְנַעַת לִשְׁלִילָה אֶת הָרֹאשׁ,

כְּאוֹמֶרֶת,

'מָה רוֹצָה מִמֶּנִּי זֹאת...'

אֲבָל אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי,

מַצְבִּיעָה בָּרְחוֹב עַל סָבִים חֲבִיבִים,

בְּלוֹרִית לְבָנָה וְשַׁרְמַנְטִית,

פָּנִים חֲרוּשׁוֹת קְמָטִים,

וַהֲכִי חָשׁוּב, בּוֹדְדִים....

הִצַּעְתִּי לְשַׁדֵּךְ לָהּ שִׁדּוּךְ מֵהַסְּרָטִים,

עַל זֶה הִיא כְּבָר הֵגִיבָה בְּשׁוֹבְבוּת,

'נִרְאֶה לְךָ הַזָּקֵן הַזֶּה..?',

'תָּבִיאִי לִי אֶחָד בֶּן חֲמִשִּׁים כָּזֶה...'

זֶה הָיָה לִפְנֵי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה,

הַשָּׁבוּעַ הִיא הוֹדְתָה,

שֶׁאוּלַי, אֲבָל רַק אוּלַי,

הִיא טָעֲתָה.

מִתְעוֹרְרוֹת

הַפֶּרֶק הָרִאשׁוֹן בַּמִּינִי סִדְּרָה נִפְתַּח כְּשֶׁדִּינָה בַּת הַשִּׁבְעִים וָשֵׁשׁ,

מַצִּיגָה לְרַאֲוָה אֶת אֹסֶף הַוִּיבְּרָטוֹרִים שֶׁלָּהּ,

וּמְסַפֶּרֶת אֵיךְ הִיא יְשֶׁנָה נֶהֱדָר,

שְׂמֵחָהּ וְטוֹבַת לֵב אַחֲרֵי לֵיל אֲהָבִים מְסַפֵּק, עִם עַצְמָהּ.

אַחַר כָּךְ אַהָרוֹנָה (73) מְסַפֶּקֶת לָנוּ הֲצָצָה לְחַיֵּי אִישׁוּת סוֹעֲרִים בִּמְיֻחָד,

כֵּן, כֵּן, מִסְתַּבֵּר שֶׁיֵּשׁ חַיֵּי מִין בַּגִּיל הַשְּׁלִישִׁי,

וְהֵם לוֹהֲטִים אַף יוֹתֵר מִגִּילָאֵי הָעֶשְׂרִים.

בַּהַתְחָלָה, הָיָה זֶה הַסֵּפֶר, שֶׁכָּבַשׁ אוֹתִי,

אַחַר כָּךְ הַמּוֹפָע, וְהַשָּׁבוּעַ סִיַּמְתִּי בבינג' אֶת כָּל הַסִּדְרָה.

אֶת הַסֵּפֶר גָּמַעְתִּי בִּשְׁקִיקָה, הוּא דִּגְדֵּג רְגָשׁוֹת רְדוּמִים,

הוּא הוֹלִיךְ אוֹתִי לִמְחוֹזוֹת אֲסוּרִים,

רוּחַ אַחֶרֶת נָשְׁבָה מִמֶּנּוּ, חַדְשָׁנִית וּמִתְּרִיסָהּ,

מְעִיפָה אֵת חֲמִשִּׁים הַגְּוָנִים לְכָל הָרוּחוֹת,

צוֹבַעַת בְּפַסִּים אֱנוֹשִׁיִּים וְצִבְעוֹנִיִּים,

אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין תְּשׁוּקָה לַחַיִּים.

דֵּי מַהֵר, נָשַׁבְתִּי בַּקּוֹנְסֵפְּט הֶחָדָשׁ/  יָשָׁן,

שֶׁל מוֹנוֹלוֹגִים מְהָואגִינָה שֶׁרָאִיתִי בְּנִיּוֹ יוֹרְק לָרִאשׁוֹנָה,

לִפְנֵי לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה.

אֲבָל בְּ'עֵרוֹת' שֶׁל תָּמָר מוּר סֶלַע, 
יֵשׁ דִּבּוּר אחר, בְּסִפְרוּת יִשְׂרְאֵלִית, נָשִׁית,

כְּתִיבָה אוֹתֶנְטִית וְאַמִּיצָה, מְכַבֶּדֶת וְכֵנָה, עַל מִינִיּוּת הָאִשָּׁה.

אַגַּב, מַמָּשׁ לֹא לְנָשִׁים בִּלְבַד!

יַחַד עִם זֹאת, בְּסוֹף מַסַּע הַקְּרִיאָה,

אַחֲרֵי שֶׁגָּמַרְתִּי (לִקְרֹא כַּמּוּבָן),

נוֹתַרְתִּי עִם עִסָּה מְעֻרְבֶּבֶת שֶׁל סִפּוּרִים,

וּכְבָר לֹא זָכַרְתִּי מָה שַׁיָּךְ לְמִי.

וְאָז הִגִּיעַ הַמּוֹפָע,

'עֵרוּת, נָשִׁים מְדַבְּרוֹת מִינִיּוֹת',

עִם שָׂרִית וִינוּ אֶלְעָד, דָּנָה בֶּרְגֶּר, וֶרֶד פֵּיקָר וְתָמָר מוּר  סֶלַע.

בַּמּוֹפָע, מוֹנוֹלוֹגִים מִתּוֹךְ עֵרוּת,

שְׁלוּבִים בְּשִׁירַת נָשִׁים חוֹדֶרֶת לְבָבוֹת,

עַל הַבָּמָה, נָשִׁים אַמִּיצוֹת,

בַּקָּהָל, אֲנִי מֻקֶּפֶת בַּחֲבָרוֹת אֲהוּבוֹת וְטוֹבוֹת.

וְאַחַר כָּךְ עַל כּוֹס יַיִן בְּקֶרֶן רְחוֹב,

שִׂיחַ עָמֹק, שֶׁלּוֹקֵחַ אוֹתָנוּ לִמְחוֹזוֹת יַלְדוֹתֵינוּ,

לִנְעוּרִים, לְזוּגִיּוּת, לְמִינִיּוּת וְגַם לָאִמָּהוּת.

שִׂיחָה מְרַתֶּקֶת כְּמוֹ שֶׁרַק נָשִׁים מְיֻמָּנוּת יוֹדְעוֹת,

עַל אֵיךְ מְדַבְּרִים עִם הַבָּנוֹת עַל נָשִׁיּוּת וּמִינִיּוּת,

אֵיךְ מַזְהִירִים מִפְּנֵי הַסַּכָּנוֹת הָאוֹרְבוֹת שָׁם בַּחוּץ,

מִבְּלִי לִטֹּל מִשִּׂמְחַת הַחַיִּים וְהַגִּלּוּי,

מֵחֶדְווֹת הַיְּחָסִים, הַהֻלָּלוֹת, הָאַהֲבָה וְהַחִבּוּר?

עֵרוֹת
וּבְכֵן, הַיָּשָׁר מִן הַתַּנּוּר, הַמְלָצָה לוֹהֶטֶת וּמַרְטִיטָה,

מִינֵי סִדְּרָה מֻפְלָאָה, בְּרוּחַ הַסֵּפֶר וְהַמּוֹפָע.

וַאֲנִי לֹא רוֹצָה לַעֲשׂוֹת סְפּוֹיְלֵרִים,

אָז רַק אַנִּיחַ אֶת זֶה כָּאן,

עֵרוֹת, בְּ HOT כַּמּוּבָן...:-)

במותם ציוו לנו את השלום

ושוב בא היום הזה בשנה,

יום הזיכרון, היום הלאומי, 

בו אנחנו סוגדים לשכול.

מחבקים אחת לשנה,

חיבוק קולקטיבי גדול ומנחם,

את המשפחות השכולות,

הכואבות, המתאבלות, המדממות, 

ש׳נתנו׳ למדינה את היקר להם מכל.

(וסלחו לי על הציניות,

כאילו שמשהו שאל לרשותם,

וכאילו יש בחיבוק שלנו איזו נחמה...)

ושוב בא היום הזה בשנה,

יום הזיכרון, היום הלאומי,

בו, אנחנו מספרים ללא הפסקה,

על החיים שנגדעו באיבם.

׳הוא לא ישוב...׳, ׳והחיטה צומחת שוב....׳

אנחנו מנציחים אותם, אחד, אחת,

את יפי הבלורית והתואר. 

אנחנו מקריאים בחיל ורעדה את

׳הרעות׳ ואת ׳מגש הכסף׳,

שעליו לך ניתנה מדינת היהודים...׳

ושוב בא היום הזה בשנה,

יום הזיכרון, היום הלאומי, 

בו, אנחנו מתענגים על המוסיקה היפה של האבדון, 

שגורמת לנו להרגיש, הכי ישראלים, הכי ערכיים,

הכי יפים.

פס הקול של חיינו,

שמחבר ומחבק אותנו בעבותות של שיכות,

כאבן ריחיים על צווארנו הנושמים, הפועמים.

ואנחנו שוכחים,

שדווקא ביום הזה,

צריך לדבר על קדושת החיים.

ושוב בא היום הזה בשנה,

יום הזיכרון, היום הלאומי.

בו, אנחנו מהסים את שריטות המלחמה,

של הלומי הקרב שחיים - מתים, בתוכנו.

אנחנו משתיקים את קולות הכיבוש המשחית,

אנחנו נאלמים דום לנוכח האלימות הגואה בחברה הישראלית.

אנחנו מטאטאים מתחת למארג חיינו את שיעור ההתאבדויות בצה׳ל, 

שמעז להרים ראש ולזקוף קומה בסטטיסטיקה האומללה.

אנחנו לא מדברים על האבדות של הצד השני,

זה פשוט, יותר מידי שמאלני.

ושוב בא היום הזה בשנה,

יום הזיכרון, היום הלאומי.

והלוואי והיינו מקדישים אותו,

לזיכרון ושיח על שלום, על תקווה,

על כל מה שהבטחנו לעצמנו,

לפני שבעים ושתיים שנה, במגילה.

שלום בית.

שלום ואחווה בין כל אזרחי המדינה,

חברות ושותפות בין כל המגזרים.

וכן, שלום עם שכנינו,

כי אין מה לעשות, 

שלום עושים עם אויבים.

שלום היא לא מילה גסה,

שלום הוא חזון, 

שלום הוא חלום.

וכדרכם של חלומות,

הוא לא אמור להתגשם בדיוק, כהווייתו.

גם שלום מעט, 

עדיף על כל מלחמה או מבצע.

בואו נחזור לשיר את ׳שיר לשלום׳,

בואו לא נלחש תפילה, 

בואו נשיר אותו בקול רם ובגרון ניחר,

בכיכרות, ברחובות, 

ברשתות החברתיות,

כי במותם ציוו לנו אותו.