נבואת זעם, נחמה ומזון לנשמה

השבוע, ימלאו חודש ימים לגמילה הגדולה,

רק עכשיו, אני מבינה כמה אנחנו בני האדם,

אלופים בלסבך את החיים,

ממציאים תחליפים למה שלא באמת צריך,

מייצרים רעש רקע גדול שאמור לפצות על הריק.

בחודש האחרון, הספקתי ה מ ו ן,

למדתי שכשאני כאן ועכשיו, מפוקסת ובעניין,

אני מספיקה, אני משיגה, 
והכי חשוב אני מבסוטה.

הבנתי, שאני לא לבד בסיפור הגמילה,

ושמאז שנגמלתי, אני ממש לא לבד.

אני הכי מחוברת לעצמי, לאהובים עלי,

לחברים ולמשפחה,

למי שבאמת חשוב,

למה שאני באמת צריכה,

וכן, ככה זה גם עם חזרה בתשובה,

או בשאלה, הפכתי מטיפה,

איתכם הסליחה.

אז מה היה לי בשבוע שהיה?
או מה עשה לי את השבוע, ואיך את כל הטוב הזה,
אני מפזרת לכל עבר?

הרי לכם ניצוצות של אור ושל מחשבה.

חברים קבלו בפוסט שבועי יחיד,
נבואת זעם אחת (ספר),
ארוחה שהיא כולה נחמה, 
ותערוכה (בעצם שתיים) שהיא מזון לנשמה.

כמובן, שכולם רשאים להשתמש,
בין אם נגמלו ובין אם לא;-)

להגיב, לשתף ולחזור להיפגש,

ביום חמישי הבא, יש....!

נבואת זעם,
(או ליתר דיוק, ספר מומלץ),
'השלישי'/ ישי שריד

הוא אמיץ האיש הזה, הבן של, זה שכתב את אחד הספרים הכי מטרידים ומרתקים שקראתי לאחרונה. ולא, לא נשבתי מיד בקסמיו, זאת בהחלט לא 'אהבה ממבט ראשון....', לקח לי זמן. 'השלישי', הוא חזון אפוקליפטי על חורבן בית שלישי, שנכתב בגאונות, בידענות, בעיוורון, בפיכחון, בנאיביות, בפיקחות,

בנסיון להרעיד את אמות הסיפים,
את אמות המוסר, 
אותנו. 

ישי שריד כתב את האחד הספרים הכי מיוחדים בספרות הישראלית, והוא מיטיב לעשות זאת גם באופן תכני וגם בסגנון הספרותי.

הספר מתאר את עלייתו וחורבנו של בית המקדש השלישי, מנקודת מבטו של יהונתן בן יהועז, בנו הפיסח והנכה של המלך, שר הצבא והכהן הגדול, יהועז. מזכיר לכם משהוא?
לי הוא הזכיר את אלכסנדר ינאי וגם את הפוליטיקאים שלנו היום, מאחדים סמכויות מתמכרים לכסף ושררה, מרוממים עצמם מעם, נוהגים בארץ כבשלהם, והחוק לא חל עליהם. 

יהונתן, הנצר הנכה למשפחת המלכות,  כותב בשבי כשהוא חבול ופצוע, הוא מעלה את סיפור החורבן, את דברי ימיו, את ימי בית המקדש השלישי. ׳נולדתי בשנה השלישית לגאולה...׳ הוא מספר, ומיד אני שמה על ראשי את כובע היסטוריונית, וחושבת לעצמי על הפירודיזציה, על תחילתה של תקופה, על הספירה הנוצרית, היהודית וזאת של בית שלישי. סיפורו של יהונתן רוקד על ציר הרצף הכרונולוגי, מדלג קדימה ואחורה, עכשיו ומרמז על הבאות.
על ציר הזמן, עומדות שתי מלחמות הרסניות וביניהן, תקופת גאולה קצרה.

האירוע הראשון מכונה, ׳האידוי הגדול׳, מרמז על הפצצה הגרעינית, מלחמת גוג ומגוג, שהחריבה את ערי החוף, תל אביב, הבורגנות והחילוניות נמחו מעל פני האדמה, והפכו לפליטים, אבק אדם.

אחר כך באה ההתגלות והגאולה, יהועז בונה את בית המקדש השלישי ותחילתה של תקופת הפולחן הדתי והקרבת הקורבנות במקדש, ולסיום, דעיכתו וחורבנו של המקדש, עוד מלחמת חורמה של העמלקים עלינו, שוב תבוסה כואבת  ואסון לעם היהודי.

ביד אמן, משרטט שריד סיפור בלשון קדושה, בלשון מקראית, שמככבים בו, מלך כריזמטי, שר צבא, כהן גדול, הכהנים, הלויים, השכינה, האל, אומות העולם והעמלקים. יש בו בסיפור טוב ורע, עשה ואל תעשה, והם דיכוטומיים ונחרצים, ויחד עם זאת הם מעלים שאלות נוקבות על ׳הרשות נתונה..׳ על הבחירה, על יצר האדם, האם הוא טוב או רע מנעוריו?
מחשבות על נאמנות, על אמונה, על צדק, על ערכים, על חברות ומשפחה, על הקונפליקט התמידי שבין בחירה/ דמוקרטיה ודת.
לקרבנות, מקום מרכזי בסיפור, וההקבלה המתבקשת היא לקורבן שגובה הארץ שלנו, ושאלת השאלות שעולה מן השורות, האם יש ברירה?

הספר מתכתב בגאוניות עם ההסטוריה של העם היהודי, וגם עם ההווה שלו. יש בו התייחסות לחלומות הביעותים שלנו, לנבואות הזעם של הנביאים. יש מאחוריו סאב טקסט מרשים של תולדות העם היהודי, התנ״ך של התלמוד והמשנה, של האגדה והדרש, יש בו רמיזות למבשרי הציונות, לחילוניות, למלחמת העולם השניה, לשואה, לתקומה, לעקדת יצחק, ׳תנורו של עכנאי׳, חטא דוד ובת שבע. כל אלו לצד יחסי התפוצה והמרכז הרוחני, הפילנטרופיה היהודית והאיום בחרם על ישראל, מלחמת אחים, כתות וזרמים משיחיים, יש אפילו, תינוק שאומץ והובאה לו מינקת כמו משה, ונקרא שמו  ׳יגאל״ ומי יודע אולי הוא עוד יגאל את עם ישראל, וחוזר חלילה. 

אני קוראת את הספר עם תחושת אי נוחות, מן הרגשה מוזרה שכבר היינו כבר כאן, בדיוק כאן, ממש, שעמדנו כאומה וכתפוצה בכל הצמתים, שנבחנו כבר בכל המבחנים, ושוב נכשלנו.
ואולי נבואת הזעם הגדולה ניתנה בתיאורים המצמררים והמפורטים על הקרבת הקורבנות (שכמעט הפכו אותי צמחונית....) ואולי, באלוהים הלכוד במקדש, שעל אף שמשביעים את רעבונו בקורבנות חיות ואדם (החיילים שנשלחים לקרב) אינו בא על צרכיו.

המסר הוא מאיים ומפחיד, אל לנו לקדש את המקום, (תרתי משמע), יש לקדש את החיים. 

חובת קריאה, אם כי לא פשוטה.

תערוכה לנשמה 
(או ליתר דיוק, שתיים במחיר אחד....)
bouquet of art
איך יודעים שהגיע האביב? בודקים היטב את קטלוג התערוכות של ה De Young, מחפשים את bouquet of art, או במילים אחרות, תערוכת הפרחים, מזמינים כרטיסים ומתענגים.
(אגב, אורך התערוכה, רק שבעה ימים, ומומלץ להגיע בימים הראשונים).

התערוכה הזאת מפליאה אותי בכל שנה מחדש, היא מזמנת חוויה אסתטית יוצאת מן הכלל של צבע, צורה, של קומפוזיציה ופרספקטיבה. עשרות סידורי פרחים בשלל צבעים וזנים מתכתבים עם אמנות המוזיאון ומפיקים חוויה על חושית של אסתטיקה וסטייל.
יש בסידורי הפרחים מן עומק, שמאפשר התבוננות אחרת על היצירה. בין הפרחים לאמנות מתקיים איזה דיאלוג עדין שבין נפלאות הטבע ליצירתיות האדם, מן מימד נסתר שבין גאוניות הבריאה לדמיון בר השראה. בכל שנה מחדש, אני יוצאת משם, כשליבי עולה על גדותיו, בניחוח אביב, בשמחה עיצובית.
בכל שנה, אני עושה בדיוק אותו דבר, רצה משם לקנות זר צבעוניים, וליבי מלא שיר.
וטיפ מפנקסה של מעצבת, כדאי גם כדאי לאגור מיכלי פח, צינצנות זכוכית, ספלי תה  סבתאיים משוק הפישפשים, קומקומי תה עתיקים וכאלה מכסף, ולהתחיל להעניק תשורת פרחים הכי אישית והכי מלבבת.

Oscar De La Rente

אין על תערוכות האופנה של הDe Young, יש בהן תמיד משהו גרנדיוזי, מעולם דמיוני שכולו פאר מוגזם.

שורות, שורות של דוגמניות בובות, בשלל עיצובים של גאון האופנה, כולן שדופות, ענוגות, יפהפיות, עוטות על גופן שמלות נשף מרהיבות.
שלל צבעים מקשטים את החלל, אדום בוהק, כחול רויאל, צבע פנינה, תכלת מלכותית, אפרפר מתחכם, זהב בוהק, שחור קלאסי ורדרד בתולי, לבן טהור. שלל עיצובים נוצצים למרחקים, מחוכים, סטרפלס, גזרות צמודות ורחבות, נשפכות ומינימליסטיות, מהמערב, מהמזרח הרחוק, מעולם העסקים, מהחוף הכחול.  
אין ספור בדים וטקסטורות, שיפון וטאפט, משי וריקמה, וגולת הכותרת, התצוגה של שמלות האיימי והאוסקר, לצד הקרנת הסרט, היישר מארכיוני הוליווד. 

אנחנו נעצרות שם לדקות ארוכות,
׳תגידי׳ אני שואלת את בת', ׳איזו היית בוחרת לאוסקר השנה?׳

והיא לא מתבלבלת ומיד יורה, ׳את האפורה כמובן....ואת?׳ ,

׳אני הייתי הולכת על השחורה, לו רק היית משאילה לי איזה חמישה שישה אינצ׳ים מהגובה שלך....׳

חגיגה לא רק לכל אישה, לאמא ולבת,
למתבגרות, לחמות, לחברות, וגם לגברים, חובבי שיק וסטייל,

ים של השראה הישר לנשמה,
לא ללכת, לרוץ!

מזון לנשמה
(או ליתר דיוק)
סדנת בישול/ איילת נוחי

ובכן, זה לא סוד שא׳ מכור על מוס השוקולד של איילת, ולא רק על הקינוחים, מספיק שאגיד ׳איילת תכין, הכינה, בישלה או אפתה...׳ והוא ימצא את עצמו הכי קרוב לשולחן.

התמזל מזלי והייתה לי פעמיים איילת בשבוע אחד.
פעם ראשונה, בזכות חברה יקרה, שהזמינה קבוצת נשים איכותית לסדנת בישול ביתית. ובפעם השניה, בזכות איילת, האחת והיחידה, שכבר לפני חודש הכריזה שאנחנו מוזמנים לארוחת שבת לבבית וחמה. 

כשאני מתייצבת לסדנת הבישול אחרי סבב נשיקות ובאיחור לא אופנתי, אני פוצחת בהצהרת כוונות, ׳חברות, באתי לאכול, לא לסכם ולא לרשום.....׳ 
אני מתבוננת באיילת מהופנטת, כמה מנות היא מלהטטת, שפית כלבבי, בלי פינפונים, בלי רוח ובלי צלצולים, נותנת ׳טיפים׳ לעצלנים, איך אפשר לקצר תהליכים. ואולי מה ששובה את ליבי הכי, שהיא מבשלת כמו אצלנו בעדה, כמו ממה, כמו אמא שלי, כמו דודה ג׳ילברט, איך שמרגיש לפי התחושה.
היא מרימה מנות גורמה אנינות מוגשות בסטייל איילתי מינמלי ונוצץ.

כעבור שלושה ימים, עת שקעה השמש בערוב יום השישי, אני נתקפת געגועים. הריח הבוקע מן הבית, נישא ברוח, מעיר זכרונות, מעורר ערגונות (כל הזכויות שמורות למאיר:-). בקיץ האחרון למדתי מחגית אברון, שיש לתופעה אפילו שם, 'אפקט פרוסט', כמו בסרט 'רטטווי'. אני מיד אומרת לאיילת, "ניחוח מטבחה של אמא שלי בערב שבת..."
אינספור מנות עומדות על האי במטבח, בשר אדמדם, לזניה נפלאה, סלט מסולק עם גבינות עיזים, דג כזה, ועוד מזה וגם מזה, בשפע ונדיבות, השולחן ערוך בחגיגיות וסטייל, בעידון, שאין כזה דבר.
לילדים, היא מסדרת שולחן מליגה אחרת, עם אוכל עבורם, כזה שילדים טורפים. וחכו, חכו, טרם הגענו לקינוחים.... קרם ברולה, שניצרב במקום, קרמבל תפוחים ופירורים, מוס השוקולד הידוע, בראוניז׳ ופירות, בבקה שוקולד וכזאת עם קינמון...! הכל בכלים קטנטנים, אישיים שקופים וגם לבנים במגשים נפלאים.... אני מתעלפת. 

עכשיו, נסתרות דרכי האל,
ולפני שנלטשות אלי עיניים מקנאות,
גילוי קצר ונאות.
לצערי כי רב, לא אכלתי דבר בשתי הארוחות....
בראשונה, לא הספקתי כי נחפזתי לאירוע אחר,
ובשניה, תקפה אותי מגרנה משביתת תיאבון.
וכך, כמעט ונשארתי עם חצי תאוותי בידי,
אבל איילת, כמו איילת,
ציידה אותי במשלוח מנות לי ולבנות,
ובאדיבותה הרבה, הואילה לחלוק אתכם מתכון.

לזניה דלורית של איילת
מצרכים:
4 כוסות דלורית
1/2 בצל
50 גרם חמאה
חבילת לזניה מוכנה לאפייה
חצי כוס שמנת מתוקה
טימין
פלפל שחור גרוס
מלח
צ'ילי
הוראות הכנה:
1. במחבת קטנה, יש לטגן את החמאה, הבצל, המלח הפלפל והצ'ילי, כשהבצל מזהיב, להוסיף את השמנת המתוקה, לבשל על חום נמוך כעשר דקות.
מוכן? מצוין....יש לעביר למיקסר לבלילה יותר עדינה.
2. את הדלורית יש לבשל כעשר דקות בתיבול של המלח הפלפל והצ'ילי, מוכן למיקסר.
(איילת מודיעה שאפשר לחסוך את שטיפת המיקסר בין לבין, במילא בבטן הכל מתערבב:-)
3. בתבנית אפייה יש לפזר מעט מהשמנת, עלי לזניה, רסק כתום, שמנת וחוזר חלילה, לפחות כארבע פעמים.
4. לסיום, יש לשפוך על הכל את השמנת ולהוסיף גבינת פרמזן.
5. אפייה של כחצי שעה בתנור (כשהתבנית מכוסה בניר אלומיניום), 
בחום של 400F שזה בערך 180C,
כעבור חצי שעה, להוריד את הכיסוי, לעוד עשר דקות הזהבה.
זהו חברים, עם יד על הלב,
זה ממש לרמתי, 
בקטנה, טעים ומרשים.

שלושה ימים של שכרון סרטים

'לאן אתם נוסעים?' היא שואלת אותי,
ואני מחייכת, שוקלת אם להמתיק סוד,
ואז מיד מתעשתת, 'בואו איתנו....!'

מי יידע שבמרחק נסיעה קצרה,

נמצא כל כך הרבה טוב.
רק תאמרו לידי את המילה 'פסטיבל',
ותראו איך נדלקות לי העיניים,
איך תוך דקות אני ארוזה,
ויעז מי שיעז להשבית לי שימחה.

השישי זוגי נמתח השבוע לשלושה ימים של שכרון סרטים,

של שדות חרושים וגפנים, 
של מטעים ירוקים עדורים, שבילים, שבילים, 
של יין משובח,
של פסטיבל סרטים, שהוא ממתק,

של הופעות קברט קטנות, מבדחות והזויות, 

של מוסיקה שחודרת לבבות,

של עיירה סוכריה, שבליבה כיכר רבועה,

ובתוכה, נחבאות חנויות וגלריות חינניות,

מסעדות אנינות, מבנים הסטורים,

מיסיון אחד, ובית קולנוע, 
שנבנה בשנות השלושים,

ולא, לא נס ליחו, נהפוך הוא, 
הוא משתבח עם השנים.

יום חמישי

אנחנו פותחים את היום בנסיעה משחררת,

אל מרחבים ירוקים, בינות הגפנים, 
לדרך של שדות חרושים,

פותחים את היום במוזיאון di Rosa 

ארוחת צהריים ב The Girl & The Fig

ובכן, הנערה והתאנה, כבר מזמן היו למוסד,

שלוש מסעדות נפלאות, 
ספרים, בלוג ואפילו סיור טעימות.

אני מתיישבת בחיוך גדול, 

הגבינות מגוונות, 
הסלט מסולק בקשת אדומה כתומה נפלאה, 

הדבש מכוורות מקומיות, אלא מה? 
והיין נשפך אל הכוסות, כאילו אין מחר,

אני כבר יודעת ששוב עוד אשוב,

אל הבנות בצל התאנה,

ויוצאת מבושמת (תרתי משמע) מארוחה מופלאה.

אחה׳צ Papa

הסרט הזה על המינגוויי וקובה של שלהי שנות החמישים, מככב בראש הרשימה שלי,

ובכן, המון דרמה ומלודרמה,
משחק לא ממש אמין, (שמזכיר סרט ערבי של ימי שישי...)
ובמחשבה שניה, אולי זה בכוונה,
מן נסיון יצרי להביא אל הצופה את האיש מ'הזקן והים'? הסיפור על המינגווי מרתק,

הרובד ההיסטורי מעניין, ההפיכה של פידל קאסטרו,

היחסים בין ארה׳ב לקובה,
לצד שאלות מעוררות מחשבה על תפקיד העיתונאות,
והרווח הדק, שבין אמת למוסר, מחשבות על כתיבה, על ערכים, על חברות ועל החומרים המיוחדים מהם עשוי סיפור.
והיום, אחרי שנים של נתק, ולאור חידוש היחסים,
נוסף לסרטים הקובנים עוד נופך תרבותי.

ערב Margrita @ Maya 

בין סרט אחד לאחר, ברוח התרבות הלאטינית,
עצירה למרגריטה מקומית,
גאוקמולה פיקנטי וארטישוק על הגריל.

Stealth,  הוא סרט קצר ונוגע ללב על נערה,
שנמצאית בתהליך של מעבר מגדרי, טראנסג'נדרי,
הילדה משחקת את תפקיד חייה גם על המסך וגם בחיים, ובחור צעיר בן סונומה העיר, הוא שביים והפיק. 

לילה, סרט  Viva

הסרט העצוב הזה, לוקח אותנו שוב לקובה,
הפעם, לקובה של ימינו.

הצופים מקבלים סיור מכמיר לפרברי העוני, לרחוב, 

למועדוני הדראג, לטראנסג׳נדריות, לעזובה,
לזנות ולמציאות מנוכרת וקשה.

לצלילי מוסיקה קובנית ונוף האווני, 

אנחנו נחשפים להשלכות הקומיניזם והבידוד מהמערב, שהולידו עוני, בערות ועזובה. 

אני מתבוננת בסרט, ומנסה לחשוב,
האם יצר האדם הוא רע או טוב מנעוריו? 
מה בין זה לסביבה? 

מחשבות על משפחה, על שייכות,
על ערכים ונאמנות, עולים כבדרך אגב,

והסוף, הכי טוב שיכול להיות,
בהתחשב בגבולות של הוואנה המסכנה.

למסיבה הקובנית, כבר לא הספקנו להגיע,
באוהל הלבן הגדול.

יום שישי

ארוחת בוקר Sunflower Café 

טרטין פתוח עם ביצה וממרח כבד, כוס קפה,
בשמש מלטפת בחצר מרנינה,

והרי לכם יום מבטיח ומהנה.

Sonoma Valley Bike Tour

אנחנו שוכרים אופניים, מצטיידים במפה, 

ויוצאים לטיול בנופים עוצרי נשימה,

לשני יקבים חגיגה.
העצירה הראשונה היא ב  Ravens Wood Winery,
חצר עם נוף משגע, חנות קטנה ומטריפה ויקב נהדר, 

לארוחת צהריים אנחנו מתרווחים ב  Buena Vista Winery

׳חפשו את הצידנית האדומה....׳
אומר לי האיש המקסים, מחנות האופניים הפינתית,
היא תהיה שם בדיוק בשעה אחת.
ואכן, בלב הכרמים, ליד בית אבן עתיק, 
שולחנות ביסטרו בחצר פרטית, 

פיקניק רומנטי עם סלסלה מלאה כל טוב,

סנדויצ׳ונים בבגט טרי מבית היוצר של
 The Girl & The Fig, המוסד של העיר.

באחד, פורטובלו, חצילים וגבינת עיזים,
בשני, ארגולה, גבינה ונקניק, וריבה ביתית,

סלט אורזו מקושט בזיתים ובעגבניות מיובשות,
ביקב המהודר של Buena Vista,

והארוחה, כמובן, הכי מוצלחת עם flight יין של טעימות.

ארוחת ערב La Salette

מסעדת מאזטים פורטוגזית יוצאת מן הכלל,
גבינות מיובאות מפורטוגל, זיתים, 

צ׳וריסו אגוזים, ובטן של חזיר
(כן, היה עדיף לו לא היו אומרים)
צדפות, חלזונות, והקינוח, to die for....!

לחם פודינג, עם אגוזים וכרמל,
לצידו פראפה אננס, ומחית passion fruit,

שילוב מנצח של חמוץ ומתוק, 
חם וקר, חום, צהוב ולבנבן.

מופע קאברט

באוהל קירקסי, קטן ואינטימי,
אנחנו נכנסים לתוך מופע קטן, 
באיחור לא אלגנטי כלל וכלל,

כעבור דקה, א׳ כבר על הבמה,
בחלק ממופע משעשע, שלישיית נגנים,

שני מנחים, רקדנית אחת,
וזוג בירח דבש, יורה בננות אל הקהל,

לא מתוחכם, לא עמוק, לא מעשיר וגם לא מלמד,
אבל צחוק משוחרר תמיד מרחיב את הלב.

סרט Happy 140

אני יוצאת מהסרט מהורהרת על משמעות חברות ומהי אהבה, ומה קורה כשכסף נכנס לתמונה.

הסרט מתחיל באופטימיות גדולה, בבית חלומי, בנוף עוצר נשימה, חבורת חברים ובני משפחה מגיעים לחגוג עם אליה את יומולדתה הארבעים, האקס, האחיין המתבגר, האחות ובעלה, חברי ילדות שנישאו.

בספרדית שוטפת, לאט, לאט ובשפה מהירה וחריפה,

עולה תמונה של יחסים טעונים, של קירבה וריחוק,

של אהבה וקינאה, של טינה וכעס, ועוד שעה קלה,
בין ארוחה לשיחה, למפגש, לזמן על שפת הבריכה,

הכל עוד יתהפך, יתפתח, ויתפכח.....
וכן, הסוף קצת מהרהר, וגם קצת מותח.

יום שבת

בבוקרו של היום השלישי,
אנחנו לא מתעצלים, ומיד שועטים על האופניים,
לאן? אל המרחבים הפתוחים, ליקב מלבב,
במרכזו אגם פרטי, טנדר ירוק סימלי,
Gundlach Winery
וציורי קיר מרהיבים.

סרט של צהריים  The Parisian Bitch 
'סשה ברון' הנשית מכנים את הגברת בתעשיה,
אין גבול ליצירתיות, להומור, לתעוזה ולטמטום,
מה קורה לאישה באמצע החייים,
לא יפה במיוחד, לא חכמה, סופר מצחיקה,
ומאוד נחרצת כשהיא מחליטה להפוך לנסיכה,
וכן, את הדי הצחוק, שמעו גם מחוץ לאולם.

ארוחת צהריים The Girl & The fig
אני וש' על תפריט הבית פיקס, 
שרימפסים שוחים בפולנטה, וכמובן,
ליד כל מנה, כוס היין שלה...
שני האלפים מתענגים על בשר עסיסי,
ולקינוח, לקחנו את כל מה שהיה בתפריט:-)
בשולחן לידנו, גברת חיננית,
מספרת שהאיש שלצידה כל החיים,
היה פעם שף אנין, 
ומאז הם נוסעים רק ליעדים קולינריים. 
איך הם בוחרים את העיר? לפי המסעדה, כמובן!
וכך הגברת המחוייכת מצויידת, 
בחיך אנינה ובפה מדושן עונג,
ממליצה וממליצה ללא הפסקה.

אחה׳צ Le Tigre
כשאני רואה את הבלונד של קרן מרחוק,
עם החיוך הרחב והעיניים הכחולות,
אני כבר יודעת שאני במקום הנכון:-)
Le Tigre  הוא האוהל המרכזי,
הלב של הפסטיבל, משקאות, 
נישנושים ומוסיקה כל הזמן,
כל המי ומי, כל הVIP,
וקרן עורכת לי הכרות עם ד' מהבורד,
השיחה מעניינת מאוד, מאוד.
עם שקיעת השמש,
אנחנו חוזרים לאוהל קרקס מפוספס
בכחול, אדום ולבן,
משלימים את תוכנית החינוך, 
מהחלק הראשון של הקאברט,
זה שהחמצנו אתמול,
משתחלים החוצה לקראת הסוף,
ומכריזים בקול,
שהחיים כדאי שיהיו פסטיבל אחד גדול.

מהבירה באהבה

הילד עזב, 
המשיך לפרק הבא,
מהקן של הבית,
לציפור הנפש של אמריקה,
ללב ליבה,

לבירת הבירות,

לזאת, שקורה בה הכל.
ואני מוכרחה להודות,
שבין לבין, בין דמעות, געגוע ופרידה,

יש המון שמחה וגאווה,

ושוב, כמו בהפוך על הפוך, החיים מזמנים קריצה,

כמו שהבאתי אותו אל הפלא, ששמו ניו יורק,

ואחר כך, גררתי אותו לקליפורניה,
שלנצח תהיה עבורו בית.

כך הוא מוליך אותי אחריו, מזכיר לי נשכחות מאז.

כשחיי ומשפחתי במערב, אני משאירה חלק מליבי איתו במזרח.

הוא מחזיר אותי בהתלהבותו אל החוף המזרחי, 

לעונות השנה, שכל אחת מביאה את קיסמה. 
לשלכת אדמונית, לסקורה ורדרדית, לחורף מושלג, לבנבן ואמיתי, לצינה, שחודרת את נשמתי.
הוא משיב אותי לקצב המסחרר של החיים,

לקשיחות האנשים וזאת של מזג האויר,

לסטייל ולאופנה של עיר גדולה.

הוא מוליך אותי אחריו,
למקום, שבו החלום האמריקאי החל, 
להסטוריה, לערכים, לחברה, שאני כל כך מעריכה,
לבירה, שהיא כל כך אחרת מכל בירה שאני מכירה.

חמישה ביקורים בשנה האחרונה בבירה ובעיירה השכנה, ויופי של הפתעות בGeorgetown המקסימה,

ואם כבר הגעתם עד לכאן,
עכשיו ממש זאת העונה, 

הנה לפניכם הרשימה.

Georgetown 

ובכן, קצרה היריעה מלהכיל, העיירה מתוקה להפליא, האונברסיטה מרשימה, הבנייה הפאדרלית צבעונית ומלבבת, בית אבן היסטורי בן מאתיים שנים, התעלה Chesapeake & Ohio Canal, קורצת בפינות חמד לפיקניק עירוני, גשרונים ציוריים, חוצמזה, כל החנויות הכי מפתות, מסעדות, בתי קפה ומלונות בוטיק, וטרם דיברנו על הנמל...!

 Washington Harbor 

על משקל ׳כל בית צריך מרפסת...׳ של מיטרני,

כל עיר צריכה שיהיה לה נמל,

אם לא נמל, אז חוף ים,

אם לא חוף ים, אז לפחות נהר, 

אם לא נהר, אז שיהיה נחל.

רק לא אכזב...:-)

הטיילת על הפוטומק והנמל, מביאים לעיירה ניחוח נינוח ואויר רענן. זוגות אוהבים, משפחות עם ילדים, סטודנטים נחפזים, רוכבי אופניים ואצנים מתאמנים, ונבחרת הקייקים של האונברסיטה חותרת במרץ לעתיד. סירות מתויירות מציעות זוית חדשה על העיר, ואם הגעתם בעונה, נסו את סירות הפדלים.

Baker & Wired 
בית קפה איכותי במיוחד,
באווירה סטודנטיאלית וזרוקה,

מאפים נימוחים בפה, קרואסונים פריכים ונפלאים,

מקום לשבת בפנים וגם בחוץ,
להתענג על אנשים צבעוניים וקפה חזק וריחני.

ואין מה לעשות, במקום בו משתרך תור ארוך,

כנראה ששווה לעמוד:-)

Farmers, Fishers & Bakers 
מסעדה שיש בה הכל מכל,

לצהרי היום מול המיים והמזרקה בכיכר התוססת,

או לשעת ערב מאוחרת. 
גאוקמולה, שכותשים במקום עם המון צ'ילי ולימון,

צדפות, שרימפסים, סטייק עסיסי או סלט, 

ליד כוס יין, לחיים ולאהבה...!

Luke's 
את המסעדונת בגודל קיטון,
א׳ מצא, מסתבר שמדובר ברשת ידועה למביני עניין.

סנדויץ', שעולה על גדותיו בלובסטר וחמאה,

(יש גם אחד עם שרימפס לחובבי הג'אנר)

מלפפון כבוש בצד, ושקית צ׳יפס מרשרשת ליד.

מאוד ניו אינגלנד ו׳מיין׳ סטייל, מאוד casual,
כיף וטעים, זול ומזמין. 

I Thai 
מסעדה אסיאתית נהדרת, שלבטח לא הייתי מעולם אליה נכנסית, פשוט כי הכניסה קצת מבאסת.

אבל אחרי שמטפסים בגרם מדרגות עגמומי,
מתרחב הלב למראה פטיו מקורה וחינני. 
מנות תאילנדיות כמו בקופיפי,
מוגשות בתוך אננס גדול ומרשים,
סושי מפונפן ונודלס', פאטי, שחבל על הזמן.
חכו, חכו, והשאירו מקום לקינוח,
אורז חמים בשומשום וחלב, ולידו מנגו חתוך דק, דק,
ייעשו את דרכם אל השולחן בידי מלצרית חייכנית ויפה, ואני בדמיוני חושבת כמה נחמד לשבת כאן, כשפתיתי שלג מעטרים את הגג.


Fiola Mare

היא מסוג מסעדות, שכמעט צריך למשכן את הבית, ושלושה מלצרים על כל כוס יין. מוכרחה להודות, שעם השנים, זה נראה לי יותר טרחני ופחות חינני, ארוחת טעימות מלווה ביין או מנות אנינות בהחלט חד פעמיות, ממש על הפוטומק, לאירועים מיוחדים או חגיגות. 

The Grill Room, Hotel Capella
את הארוחה הזאת, ככל הנראה אזכור כל חיי,
את הרוח הנעימה של שלהי הקיץ,
את הלב שעולה על גדותיו בגאווה ובאהבה,
לפני שמשגרים אותו אל הלא נודע,
את הנסיכה הירדנית היפה, שישבה בשולחן ליד,
את קשקוש הצלחות, את כוס היין,
את הסלמון, הסלט והסטייק,
ובעיקר את הלחיים!

 Washington DC

טיול אופניים, חובה לכל המונומנטים וכן, פחות כיף אבל אפשר גם בהליכה. Big Wheels Bike,  על אף שבכל רחבי העיר והעיירה, פרושות תחנות להשכרת אופניים, אנחנו בוחרים לשכור אופניים דווקא כאן, כי הם באים במידות ובעיקר כי משכירים כאן יש קסדות. באביב שעבר התבשמתי מהפריחה הצבעונית שקישטה את המונמונטים, ואילו הפעם סיור מעמיק עם עצירות וכניסות לאתרים (קחו מנעולים!)
הקטנה מדוושת במרץ ונלהבת לגלות במרחק רכיבה קלילה, את כל האטרקציות בבירה.

אנחנו מטפסים במעלה המדרגות לראות את פסלו של לינקולן, רם ונישא, מרגש במיוחד. מדוושים לאורך המול, המונומנטים, The National Mall, הבית הלבן, האנדרטה המרשימה לקורבנות מלחמת העולם השניה, הקפיטול, האנדרטה של ג'פרסון, האובלסיק,

ושוב לוכדת את עיני מכולן, דווקא את האנדרטה החדשה, מעוררת המחשבה של מרתין לותר קינג,
מלאכת מחשבת באבן.

כן, אני יודעת, גם על זה כבר כתבתי בעבר, 
אבל אני נלהבת בכל פעם מחדש מהבירה.
עיר, שכולה, הוד והדר, הסטוריה ועבר (קצר:-),
עיר, שערכים וחזון נושבים משדרותיה המפוארות, 
עיר, שמי שיסייר בה, יחוש את עוצמת השלטון,
את הדמוקרטיה ואת עיקרון הפרדת הרשויות,
את הרבגוניות התרבותית, את כור ההיתוך,
את החופש, החובה והזכות,
את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, 
שפעם הייתה בה עבדות, 
והיום מכהן בה נשיא שחור,
ומי יודע מה יילד יום, תהיה לנו נשיאה,
או נשיא אדמוני בוטה וראוותני?

National Historic Museum

אין לתאר את השמחה וחדוות הלמידה בעיניה של הקטנה, המוזיאון הזה הוא ממש חגיגה!
פוחלצים בגודל טבעי, ג'ירפות, אנטילפות ופילים.
שלד של דינוזאור, ותערוכה מרתקת ממוחשבת, שמדמה את האדם הקדמון בדמותינו.
אני מתבוננת בבנות, וחושבת בליבי, שיום במוזיאון, מכל סוג שהוא, מעשיר ומלמד לא פחות מיום בכיתה, ומיד מבליחה בי מחשבה, אני צריכה לעשות את זה יותר, פשוט "לגנוב" אותן ליום של תרבות והעשרה בסן פרנסיסקו השכנה.


National Gallery of Art
אוסף מרשים שכולל מגוון יצירות מפורסמות, מאמנות ימי ביניים, לתקופת הרנסנס, לאימפרסיוניזם ולאמנות ארצות השפלה, 
ח ג י ג ה! רפאל, מונה, מאנה, סאזן, ואן גוך, רמברנט וורמיר, הרקדניות של דגה, ועוד, ועוד.
אגב, בזכות נטלי, אני למדה, שעד לא מזמן כיכבו כאן גם 'האחיות בראון' (ראו פוסט משנה שעברה), כך שעל אף שמדובר באוצר בלום של ממש, הרי שעבודת האוצרות היא עדכנית ויש בה התייחסות לאמנות עכשוית.

Air & Space
אומנם המון מטוסים חלפו בשמיים מאז טיסתם הקצרה של האחים רייט, ובכל זאת, תחום התעופה מעורר תמיד המון מחשבה, על דמיון ומעוף, על מדע וטכנולוגיה. מוזיאון שהוא כולו hands on, ומזמן חווית למידה פעילה, סרטים מקסימים, ניסויים והפעלות, 
מומלץ מאוד, מ א ו ד.

Hirshhorn Sculpture Garden 
גן הפסלים המלבב הזה, נחבא אל הכלים, והוא הסוד הכי שמור בעיר, רודן ומאטיס, ועוד רבים וטובים אחרים, חובת עצירה קלה, לכוס קפה בשדרה, למנוחה ורגיעה מול המזרקה, לאמנות נפלאה ומגוונת, בדרך מפה לשם, אתנחתא מקסימה.

Holocaust Memorial Museum
מן הקל אל הכבד, והמקום הזה כבד ביותר.
פוסט מיוחד עוד יוקדש למוזיאון השואה, שמזמן חקירה מעניינת אל שורש הרוע.
ילדים צעירים (בגילאי עשר ומעלה) ימצאו עניין בתערוכה קטנה ואיכותית, 'הבית של דניאל', שואת יהודי אירופה, מנקודת מבט של ילד, ריפרוף הסטורי, ודיון בגובה העיניים.
למבוגרים ומתבגרים, צפויה חוויה מטלטלת ומעוררת מחשבה, במוזיאון שהיה הסנונית הראשונה במוזיאולוגיה מהזן החדש.

אם הגעתם עד לפה, שווה לבדוק מה מציג ב Ford's Theater, (אגב, כאן נרצח לינקולן) או בKennedy Center, סיור הסטורי בבית הקברות ב Arlington גם עשוי לעניין, במיוחד בפן התרבותי של שכול והנצחה. סיורי אופניים, סגוואי וטיולים רגליים, מוצעים מדי יום בעיר, ושווקי איכרים פעילים מדי סופשבוע ב Eastern Market, ומדי יום רביעי במידשאה באוניברסיטה. 

עוד מהארכיון,

סקורה בבירה

http://designbysharon.blogspot.com/2015/04/blog-post_30.html

מה כבר קולג'?

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/11/blog-post.html

היה לו חלום

http://design-by-sharon.blogspot.com/2015/01/blog-post_22.html

בגמילה

׳שרוני, נראה שאת ממש בגמילה, שלחתי לך הודעה במסנג'ר לפני יומיים ולא ענית....׳

׳בסדר, את מחרימה את העולם המקביל, אבל היה לי יום הולדת, ולא כתבת לי שיר, מחכה.....׳

׳נו, איך הולך? את בסדר? שקט מכיוונך....׳
'אז ספרי, איך זה מרגיש, ואיך נתקשר עכשיו?'

׳אמיצה אישתך...׳ אומר ד׳ לא׳,
ואני תוהה, מה אני באמת אמיצה או נאיבית? 
בכלל לא בטוחה.

שבוע בלי, לא פשוט.

האצבעות שלי הולכות מאליהן, במקומי,

כמו בפרסומת ההיא של שנות השבעים,

(׳כמה חידושים והמצאות מאז דפי זהב׳,

אני חושבת לעצמי ביגיעה, ׳ואיך לעזאזל הסתדרנו אז...?׳ )

ובכן, כמעט בכל דקה פנויה, 

בכל המתנה, בכל שקט כפוי ומבורך,

אני מנסה לזפזפ לשם לאפליקציה ההיא, הכחולה,

שהאות f, מככבת בה, ולא סתם:-)

כבר שבוע, שהעין שלי לא מאמינה למהלך אצבעותי,

כי בהמלצת ד׳, א׳, ע׳, ר׳, ג׳
ועוד חכמים/ מנוסים/ מכורים/ נקיים/ בגמילה,

האפליקציה נמחקה כבר בשבוע שעבר. 

אקט שהוא בבחינת, 
׳בפני עיור לא תשים מכשול....׳

או בפני מדיאטת לא תשים עוגה,

ובפני נרקומן לא תשים מנת סם,

ואני, הלא כבר מבינה,

איך הפכתי משתמשת קבועה, 

איך נפלתי ברשת.

חברים! 
בשמחה מהוססת, אני מכריזה, 

שאני כבר שבוע גמולה, נקיה, 

והשקט, פשוט נ פ ל א !

מבול של תגובות הרעידו אותי, ריגשו,

אתגרו, העלו מחשבות וחממו את ליבי.

ואם יורשה לי להודות,

באופן אמביוולנטי ולא קוהרנטי בעליל,

התגובות הוכיחו לי שאני בכיוון הנכון,

ויחד עם זאת, גרמו לי לספק אחד גדול.

כי מה יהיה עכשיו?

האם בכלל אצליח במשימה? 

איך אשאר מעודכנת, קשובה למה שקורה מסביבי,

אם אני פורשת מכיכר העיר? ממרכז העניינים?

האם, בניתוק שכפיתי על עצמי, 

לא כרתתי באימפולסיביות את הענף שלי?

ומה עם התגובות? השיח הפורה והמפרה? 

את חלקן אפגוש בשבוע איחור, 
זה עדיין יהיה רלוונטי? שווה?

׳רחוק מן העין, רחוק מן הלב....׳,

האם אני לא מתרחקת? 
משל המערה של אפלטון מהדהד לי בראש,
מהם הצללים? איפה האורות?
מהי התרבות? זאת שמופיעה על הקיר?
ומה נהיה איתי, הפכתי לאסיר?
אפילו הסמנטיקה מדוייקת להחריד.

שוב ושוב, נפלתי לאותן הקלישאות,

׳אם אתה לא שם, אתה לא קיים...׳

שוב כפרתי בעובדות, ערערתי, הרהרתי,
בדיאלקטיקה חקרנית, ב over thinking,

שכל כך אופייני לי, שוב אמרתי לעצמי, 

שאני ממש קיימת,

והשבוע עוד יותר מתמיד.

אפילו יצא לי להחליף חלק מהשיח הוירטואלי,
להליכות בגבעות,

מה שטלי קוראת בחינניות walk & talk,

לכוס קפה, מאפה ודיאלוג, 

ויש לי בקנה עוד תוכניות ורעיונות,

לזמן איכות אמיתי, ממש פה.

אבל אולי מה שהכי כשגיליתי בשבוע האחרון, 

שאני לא לבד, ויחד עם זה, שאני הכי לבד.

הרשתות החברתיות מסתבר ממכרות,

מפילות ברשת אשליות של חברתיות וגיבוש,

ובהפוך על הפוך, שלא במפתיע, 

מרחיקות אותנו מהאהובים עלינו,

גוזלות את זמננו, 

גורמות לתחושת בדידות וניכור.

המון, המון, ה מ ו ן שיחות ומחשבות ליוו את הימים שלי והלילות,

חלקן התרחשו קבל עם ועדה, בכיכר העיר,
 חלקן ביני לבין עצמי,
חלקן מאחורי דלתיים סגורות, בפרטיות,

בכנות, לעיתים אפילו כואבת. 

שוב גיליתי שמילה טובה, שמחווה יפה,

יש לה אפקט מדבק (ת ו ד ה !)

ובפעם המליון למדתי, שכשאני כותבת מהלב,

את הקול שלי, חף מעטיפות וסוכריות לקישוט,

הוא מייצר שיח כנה.

ביום שישי האחרון, עשרים וארבע שעות לגמילה,

(בשלב, בו ספרתי כל דקה)

כאילו יד מכוונת, 
מפגישה אותי עם פרלמנט חינני ונשי, בקפה השכונתי. 

השיח כמובן, על כאן ועל מה שהתרחש שם, 

על הפוסט המתריס, והשקט, שגזרתי על עצמי. 

אני שואלת את החבורה העליזה, 

האם יתכן שממש עכשיו,
בזאת השיחה, אני שוברת גמילה? 

הן צוחקות והכי מבינות. 

שעה אחר כך, י׳ היפה מספרת לי, 
על מאמר שקראה,

והתפרסם בדיוק באותו יום, 

מסתבר שהביקורת שלי בטלה בשישים,

מול הסכנות האמיתיות של הרשתות החברתיות,

במיוחד זאת עם הf הכחולה.

משהו, ככל הנראה כבר הכריז מלחמה,

׳צוקרברג מבין רק כוח....׳,

דרור גלוברמן כתב.

(גלגלו, נכונה לכם הפתעה)
ועוד תובנה, לפתע מתיישבת,
גם מול הילדים שלי, אני צריכה להיות,
'נאה דורשת, נאה מקיימת'.
לחברי הישראלים, לכו לשמוע את עמיר גפן,
מרצה בהומור ובחן על 'חורים ברשת'.

בכנות ועם יד על הלב,

קשה להיגמל מהרגל מגונה,

מעציבה המחשבה, שאני מחמיצה או מפספסת, 

הכי מבאס להפסיד ברכה או חגיגת יומולדת.

אז כמו שהבטחתי,

באתי לבקר, אחרי שעת כושר,

כשלצידי, כוס קפה. 

באתי לביקור וגיליתי,

שעולם כמנהגו נוהג,

שהפייס לא נעצר,

אבל שירדתי בתחנה הנכונה.
נפגש בשבוע הבא?

מבטיחה לכם נושא חדש לשיחה.

אה, ו ת ו ד ה,

אתם יודעים על מה!