שניה לפני שהפכתי קשוחה

דקה לפני שנהייתי רכיכה

,Live in New York City once"

,but leave before it makes you hard

,Live in Northern California once

"....but leave before it makes you soft

By Mary Schmich

את האימרה הידועה כולם מכירים,
על בשרי, חוויתי את אמיתותה.

במילים אחרות, הייתי צריכה לעזוב את ניו יורק,

שניה לפני שהפכתי קשוחה,

ואני כנראה צריכה לעזוב את קליפורניה,

כי אני ממש מרגישה, איך אני הופכת רכיכה.

(אגב, דווקא בעניין הזה לישראל ולניו יורק המון מן המשותף,

לראיה, פרצוף הבולדוג שלי בסוף כל קיץ, במולדת האהובה:-)

חמש שנים בניו יורק לימדו אותי המון,

לימדו אותי מהי בדידות,

לימדו אותי, שאם אין אני לי, מי לי?

לימדו אותי שאפשר להרגיש בודדה גם בין אנשים,

לימדו אותי להיות לבד, ואפילו להנות מזה.

חמש שנים בניו יורק, 
לימדו אותי להגיע בזמן לפגישה, 

לאחר איחור אלגנטי לאירוע חברה,

להתלבש נכון למסיבת קוקטייל, 

להתלבש אחרת לארוחת ערב בעיר, 

וקליל לברביקיו של צהריים אצל חברים.

למדתי להתלבש היטב בקור מקפיא חודר עצמות ואצבעות,

(וכן, עדיין לשמור על זכות התלונה, שקר לי מאוד...)

חמש שנים בניו יורק, 
לימדו אותי למדוד באינצ'ים,
לעלות במשקל בקילוגרמים,
ולרדת כמובן בפאונדים.
חמש שנים בניו יורק,
לימדו אותי לחשב טמפרטורה בפרנהייט,
ולהוסיף (להוריד) בהשתאות את משתנה הרוח.
חמש שנים בניו יורק,

לימדו אותי להתחמש לפני סופת שלגים, 

במירוץ קניות אינסופי, לאגור טיטולים וחלב בגראג׳, 

לפזר מלח על המדרגות בכניסה, 

לחוש עצב וניכור מהול באותו מלח, שניזרה על פצעי. 

למדתי לקנות מגפיים ובגדי חורף בראשית העונה, 

(כי בפברואר כבר מוכרים אופנת אביב ובגדי ים),

ולחגוג בסיילים של ינואר,

להכין לילדים מעילים לשנה הבאה.

למדתי לקרוא את לוח השנה של החוף המזרחי,

ומה עושים כשימי השלג לא מנוצלים.

למדתי לשמוח עם הילדים, כשמבטלים יום לימודים,

לשמוח עוד יותר, כשהרכבת מושבתת,

ומבטלים גם יום עבודה, מפאת תנאי מזג האויר.

למדתי לגרד את הקרח משימשת המכונית, 
בזמן קצר יחסית, 
(איך? פשוט מתחכמים עם מים חמים).

למדתי להיות מאורגנת, לתכנן פלידייטים,

להזמין מראש כרטיסים לאירועים,
זה, אני מוכרחה להודות, שירת אותי היטב לעוד עניינים.

חמש שנים בניו יורק,
לימדו אותי להתאהב בעיר הזאת עד טירוף,

כן, זה בדיוק כמו סושי וסקי,

טעם נרכש עבורי, ממש לא build in.

למדתי לקרוא את המפה האנושית,

כשהיא אומרת .׳ ....we need to get together',

היא לא בהכרח מתכוונת,

למדתי, לא להתלהב מ'nice', זה יותר עלבון ממחמאה,

ביננו, אפילו בעברית, זה לא ממש נשמע.

כן, כן, למדתי לקרוא את המפה התרבותית,  

למדתי לפענח את המפה של התחתית,

לחשב נכון אם שווה לקחת רכבת או מכונית,

ואחרי ההצגה, כשהעיר לגמרי פקוקה,

מהיכן הכי נכון לעצור מונית.

למדתי לנהוג בעיר כמו ׳בת ימית׳ מקומית,

(א׳ יטען, שאני עדיין לא יודעת, 
נכון שאתם מאמינים לי?:-),

למדתי לשתות יין, לחבוש כובע (מותאם לעונה),

לקפל ביד אחת עגלת תינוק, להרים את הקטנה,

לאחוז את הפעוט ביד השניה, ולצעוד בעיר בביטחה.

למדתי איך עוטפים את התינוקות בחורף קר,

כשרק עיניים סקרניות מציצות מתוכם.

למדתי את כל הדרכים הסודיות בgrand central station,

אחרי שהגעתי מתנשפת וגיליתי, ששוב פיספסתי רכבת. 

חמש שנים בתפוח הגדול, ואירוע מכונן, כמו 911,

גיבשו את זהותי כאמא אווזה,
כישראלית בתפוצה, כאמריקאית גאה,  
כניו יורקרית בנשמתה,
שלנצח תזכור בדיוק איפה זה תפס אותה, 
וכן, אני עדיין מאמינה בחירות,
רק הרבה פחות נאיבית.

חמש שנים בניו יורק,
גרמו לי להתאהב עד כלות בעיר, 
להתמכר אליה עד כאב,

לשוב אליה בסקרנות ואהבה, 
מדי שנה, לפעמים יותר,

לפקוד אותה כמו מכרה ותיקה, 

לדעת אותה כמו אהבה ישנה, 
להתלהב ממנה כמו חברה חדשה.

לדעתי, מכל הפוסטים שלי, התיירותיים,
לזכות ניו יורק, עומד שיא,

ולא בכדי.... 

יש בה בעיר מאגר בלתי נדלה של סגנונות בילוי ועניין,

היא מתחדשת בחינניות בכל עונה, 

היא מספקת חוויה יוצאת מן הכלל, כמעט של הכל, 

של תרבות, קולינריה, אופנה וסטייל, של אמנות, ספורט,

של מוסיקה, של ארכיטקטורה, של צבעים, של ריחות,
של אנשים.

ניו יורק חברים, היא לעד בליבי. 

הבכור חוגג את יום הולדתו התשע עשרה,

אני מיד קופצת, בוא נפגש לסופ׳ש ארוך,

בכרך הכי כרך, בעיר אורות הניאון,

והוא מתרצה תוך פחות משניה,

׳אמא, אני לגמרי בעניין...׳

שלושה ימים ומחצה, בעיר הגדולה.

אמא, שלדעתו, טרם התבגרה,

ובן, שלדעתי, כמעט סיים להתבגר, 

כך שאנחנו כמעט על אותו קו המשווה,

בפברואר קפוא וקר ביותר,

מינוס עשרים מעלות (ולא, אני לא מגזימה!)

מה עושים?

קודם כל, מתלבשים, מתעטפים, 

במעיל חם, כובע, כפפות וצעיף, 

בגטקעס, בגופיה, בעוד חולצה טרמית ארוכה,

חמושים במגפיים, יוצאים לתור את העיר הגדולה.
לפניכם, המלצות נפלאות, חדש וישן בתפוח הגדול.

שישי
לפני שהוא מגיע, אני נפגשת עם חברה טובה, לשיחה מרתקת, כנה ועמוקה.

קפה של בוקר- Crosby Street Hotel

המלון הזה הוא חגיגה לאוהבי עיצוב וסטייל, סיור קטן, קפה ועוגה, יזמנו חוויה קטנה ונפלאה.

מוזיאון- The Sex Museum

ובכן, נשמע יותר טוב ממה שזה באמת, שלוש קומות של מיניות משמימה, אפשר לדלג.
(ת' זה מה שאמא עושה בזמנה הפנוי, אבוי לבושה:-)

צהריים-Eatly
מרק ירקות מהביל וחם, ליום חורף קר במיוחד, צלחת מאזטים נהדרת, לחם ג'באטה ליד, שיחה טובה,
ואין, אין, מאושרת ממני באדם.
לקפה, פשוט עוברים לדוכן ליד.

קפה של אחה׳צ-Eatly

חיבוק לפרידה מהחברה, 

ועוד חיבוק חם, הילד כבר כאן! 

ארוחת ערב- Bar Bolonat, 

את ההמלצה הזאת אני מקבלת במתנה מלינור,
כשאני מבקשת ש׳תחדש׳ לי איזה דבר או חצי דבר, על העיר האהובה. וכמה שהיא קולעת.
מסעדה קטנטנה, השפית, ישראלית, אלא מה? בתפריט, סגנון אוטולנגי, מנות מתוחכמות ויחד עם זה כל כך פשוטות, זיתים אפויים בציפוי של פלאפל, בייגל ירושלמי עם זעתר ושמן זית, סלט פאטוש ירוק עד, כולל אבוקדו ויין ליד, והבכור על תבשיל בשר עם ניחוח מיוחד.  אח... לינור, אין כמוך!

בילוי לילי-Café Wha

׳מה לכאן?׳ הוא שואל אותי בתימהון, כשאני מוליכה אותו במדרגות חשוכות, למרתף הג׳אז שלי, הסודי, בפנים כבר מחכים ג׳קי, ארי וג׳רמי.
׳בטח׳ אני משוויצה, ׳הרי אמרת שאני מתעקשת להישאר צעירה.....׳
את המועדון הזה, גילנו לפני שני עשורים, היינו פוקדים אותו לעיתים קרובות (עם רותי ואורי, שהיו אז צעירים, יפים ונטולים.....זוכרים?),
משקה, ארוחה זולה, והלהקה הכי שווה בעיר.
ג׳אז, סלסה, רוק ובלוז, בלב הוילאג׳ באווירה ניו יורקרית אמיתית.
אני שואלת את המלצרית מי מופיע הערב, ׳ביירון, בריאן וג׳ייסון, עוד כאן...?׳ והיא מחייכת בשובבות, ׳בוודאי!׳,
ערב קסום מזדמן לנו, מצטופפים סביב שולחנות דביקים, והמוסיקה, אלוהית!
וג׳קי, כמו ג׳קי רוקדת בשמחה, הבנים נלהבים, ואני מביטה בזמרים המוכרים, כמה כיף להם להיות על הבמה, בכמה תשוקה הם מנגנים,
ואיך, כשאתה הופך תחביב לעיסוק, 
אתה נשאר צעיר.

שבת

ארוחת בוקר-Café Gitane 

נו טוב, מי שקורא אותי כבר שנים, יודע, שאני חייבת לפתוח בוקר ניו יורקי בטוסט אבוקדו עם לימון וצ׳ילי מקומי, בקפה קטן ומקסים. הבכור על טוסט ברי ודבש, ושנינו מתבוננים ביושבי בית הקפה היפים, בעניין רב.

מוזיאון-   Whitney Museum 

הארכיטקטורה מרשימה במיוחד, מבנה זכוכית משקיף אל נהר ההדסון, המוזיאון, לאמנות אמריקאית, הוא ממש משהו לכתוב עליו!  
הארכיטקט, Renzo Piano יצר מבנה זכוכית מרשים בן שמונה קומות, ושלל מרפסות מרהיבות. מכל חלון נשקף הנהר, הHigh Line, מציץ בחדווה (עוד לא ירוקה) והמיקום, נפלא, באיזור הmeatpacking השוקק חנויות ומסעדות.
במוזיאון, אני מתלהבת ממייצג וידאו, של חקירת טרור, מצידו האחד של המסך, הנחקרים, מצידו השני, תגובות העוברים ושבים, בהחלט מייצר מחשבה עמוקה על הקונפליקט בין בטחון וזכויות אדם, וכמה באמת שאין ברירה.

Windows Shopping
Arhuse 
נלהבת לגלות את הגלריה העצומה, שכולה ריהוט, אמנות והלבשת בית.
ציור שמן מקסים וקטן, שירד מכמה מאות לעשרים דולר, עושה איתי את כל הדרך חזרה. השאר, נשאר שם, גם מלשטוף את העיניים, אני מבסוטה.

צהריים- Chelsea Market
The Green Table
האמת, ביום קר, אתם רוצים לא לצאת מכאן.
את צ'לסי, אני חובבת ומכירה, והכי אוהבת ביום חורף קר. יופי של שוק, (או כמו שהבכור אומר לי בקריצה, 'איזה שוק?, שוק בוטיק, את רוצה לומר...')

ובכן, שוק בא בימים, עם חנויות ומסעדות ועוד המון טובין. חפשו את הכספות של הבנקים, שהיו במקום, מעטרים את הקירות, תהנו מכוס יין טוב, מהדוכן המרוקאי, מחנות הספרים, לכו אחר ריח הסופגניות, קנו פסטה טריה או לובסטר במחיר מציאה, חנות של אנטרופולג'י ענקית ומקסימה, וארוחה טובה במיוחד, ב'שולחן הירוק', מומלצת בחום.

קצת קולטורה/ תיאטרון- 
The curious incident of the dog in the nighttime
המון המלצות אני מקבלת על זאת ההצגה, והאמת, היא אפילו עוד יותר טובה. 
המחזה/הספר נהדר, המוסיקה רעננה, לתאורה קסם משלה, המשחק נפלא, והתפאורה מינימלסטית אך גאונית. ההצגה עוסקת בתסמונת אספרגר, הבימוי הוא מבריק. היכולת שלנו כצופים להרגיש את הדמות הראשית, להבין את רצף המחשבה, את מה שרואים אחרים, את מה שהם לא. להזדהות, לגלות אמפטיה בלי לחמול. הכל על במת גריד עמוקה, שחור לבן, כמו בתחכום רב אומרת, הכל הרבה יותר עמוק ומורכב, ממה שנראה.

ארוחת לילה-Crosby Street Hotel
יין, צלחת גבינות, פסטה ופטריות,
כל מה שאסור לאכול בחצות.

ראשון

ארוחת בוקר-Café Gitane
על מתכון מנצח, חוזרים בשימחה, שוב טוסט אבוקדו, שוב קפה ומיץ תפוזים סחוט וטבעי. שוב עוברים ושבים, יפים וצעירים.

מוזיאון- 911 
כבר הייתי כאן (ראו פוסט), ובכל זאת אני חוזרת לחוויה מטלטלת לבקשת הבכור.
מנסה לדלות ממנו, מה הוא זוכר מאותו יום ארור, משלימה לו את התמונה. שנינו, די נדהמים, איך אנחנו מאבדים אורינטציה במוזיאון, נופלים לתהומות של עצב ודכדוך, ותוהים אם הייתה זאת כוונת הארכיטקט.
ועוד דבר, שהוא אומר לי כשאני מתבוננת בעוצמת 'מגדל החירות' החדש, ששינה את נוף קו הרקיע של העיר, זאת ההכרזה/ ההתרסה הכי גדולה שלנו כאומה, לחירות וחיים.

ארוחת צהריים- Mercer Kitchen 
עוד 'מוסד', טעים, נחמד, יקר, ולא משהו לכתוב עליו.

קצת קולטורה / תיאטרון- Hamilton 
הביקורות משבחות, שתי חברות עירוניות ממתינות כבר שנה לכרטיסים, אפילו אובמה בכבודו ובעצמו, פקד את ההצגה פעמיים, כותבים על זה ב'הארץ', עוד מבקר תיאטרון מציע למשכן את הבית ולהשכיר את הילדים, וכשאני נחרדת מיוקר הכרטיסים, דלית, חברתי הטובה, משדלת אותי, שזה חובה, כמו כרטיס למקרטני.
ובכן, חסרת אופי שכמותי, מושפעת מלחץ חברתי ותקשורתי. אני קונה כרטיסים במחיר מופקע ביותר, ואין לי ברירה אלא להגיד שהיה מקסים ומופלא, כמו כל הקהל שהריע עוד בטרם הורם המסך. ובכן, הרשו לי לתקן.
הסיפור, היסטורי ומעניין, המילטון, שר האוצר הראשון, יתום ובן עניים, שהיה למעצב החוקה ואיש אשכולות.
הליהוק, מרתק, את כל האבות המייסדים (וושינגטון ושות'), משחקים שחקנים שחורים או היספנים, שזה לכשעצמו, סטייטמנט חברתי פוליטי (לא פלא שאובמה אהב), המשחק מרהיב, הטקסטים מוגשים בהיפ-הופ קליל, הנושא, פוליטיקה, ממשל, חוקה וימי קום האומה, אבל גם תככים ואהבה, הון ושילטון, אבל אם יורשה לי בכנות, לנפץ את הבלון, בסוף היום זה עוד מיוזיקל. ההצגה נהדרת אבל....
אל 'תמשכנו' את הילדים, חכו בסבלנות, שהבאז התקשורתי ישכח, כי כמו כל הקלאסיים של בורדוויי, גם המחיר ירגע.

ארוחת חצות- Belthazar 

עוד 'מוסד' צרפתי ויקר, שפתוח בחצות, מלא עד אפס מקום, יין נשפך אל השולחנות, ואני סוקרת בעניין רב את באי המקום. 

שני

שוטטות בSoho
חנויות, גלריות ועיר עם מקצב, באמת שאין שניה לה בעולם.

בראנץ'- 12Chairs
את ההמלצה הנהדרת אני זוקפת למשפחת מארק, "שרוני, את חייבת לנסות", אומרת לי ג'קי במבטא החינני שלה. ובכן, השם לקוח מרומן רוסי, הבעלים ישראלים. בשבת ובראשון, מגישים כאן ג'חנון וחמין, בימי חול, מן ערבוב של מטבח ישראלי עם נגיעות ים תיכוניות וגם רוסיות, לכבודם של הבעלים המקוריים.
עיצוב ראסטי חם, על הקירות, תל אביב של ראשית המאה שעברה. שנינו על שקשוקה ואמנות הניגוב, יופי של פרידה מהעיר. אגב, סניף חדש נפתח השנה, בברוקלין, שווה בדיקה.

סוף השבוע האחרון בניו יורק, למד אותי,
שבחוץ יכול להיות מינוס עשרים מעלות,
אבל בלב פנימה, חם לי מאוד.
ושאין שמחה ממני, 
לחזור הבייתה בחדווה,
לשמש המלטפת, 
להפקיד את המעיל החם,
ולדעת, שאכן הפכתי לרכיכה.

הבהלה לשלג

טעויות של מתחילים

דצמבר 99,

קור מקפיא באפסטייט ניו יורק, ועוד כזה שמודדים בפרנהייט. אנחנו*, עוד לא מבינים עד הסוף את משמעותן של הטמפרטורות, וכמה נמוך עוד אפשר לרדת, (רותי ואורי, זוכרים?) 
מצויידים לחורף ישראלי עם פעוט בן כמעט שלוש, באתר סקי שכוח אל. הוא מיבב וזב חוטם, אנחנו מתעקשים שינעל את המגפיים והמגלשיים, לא הספקתי להגיד, ג'ק רובינזון וא׳ כבר על הרכבל, גם הוא לא ממש מצויד.
כעבור שעתיים שניהם כבר יורדים את ההר.
אני שומעת את הבכי שלו מהדהד ממרחקים,
הלב שלי קופא,
למען האמת, כולי קפואה, קפואה ומודאגת.
׳מה הסיפור? רק מסלול ירוק וידוע לכל,
שסקי זה בירידה...׳ הוא אומר לי בחיוך קטן, כשאני משגרת לעברו מבט זועם, ׳השתגעת, בפעם הראשונה, שלך ושלו? 
הוא עוד תינוק....!׳

הפעוט צורח, אני במתח, א׳ מתבדח, והשאר היסטוריה,

השניים נדבקו כבר אז קשה בחיידק,

אני עדיין במתח כל פעם מחדש,

בי נשבעתי, בחיי שניסיתי,

רק שעלי החיידק פסח.

(אנחנו*-'שרוליקים' מצויים, שירדו מהאוניה לפני שניה)

טעויות של מתקדמים או טעות לעולם חוזרת

אם יש מושג, שעד היום, טרם עמדתי על טיבו, הוא ׳חופשת סקי*׳. יסלחו לי חברי על ההשוואה, אבל, ביננו, זה הכי מזכיר, ׳חופשת לידה׳, אוקסימורון מובהק. בשתיהן, עובדים קשה, שתיהן רחוקות מלהיות חופשה, בקיצור, בכנות, מבין שתי החופשות, אני מעדיפה את השנייה.

רק ההתחמשות, הקניות, האריזה, שלא לדבר על המגפיים הלוחצות, קור חודר עצמות, כמה מסורבל וכבד לסחוב, ועוד לא אמרתי דבר, על הפחד, הסכנה, הכפפה שאבדה, הפציעות ויוקר החופשה.
כבת ימית בנשמה, הבו לי חוף ים, סירה ומרגריטה, והרי לכם חופשה, נו טוב, גם מעיר אני מבסוטה, בסדר, גם מטבע, מהר, ואולי הכי במדבר (רצוי עם ים, אגב נמצא כבר תחליף לסיני?)

(חופשת סקי*- אוקסימורון מושלם, אני כבר החלטתי, אין באמת כזה דבר!)

ועכשיו ברצינות וכנות, שלג יפה בעיקר בגלויה, נכון?

ועדיין, כולם נהנים מבסוטים, אז למה אני לא?

ברשותכם,  הוצאת קיטור קלה*, אפשר בהחלט לדלג ולהמשיך בקריאה.

(הוצאת קיטור*-הנשים*, לדעתי,סובלות מאפליה מגדרית בעניין.
(נשים*- הכוונה למי שפגשה את ההר בגיל שלושים לראשונה, לא למי שהתחנכה באמריקה או אירופה, שם סקי הוא חלק מתוכנית הלימודים המקומית. קרן, את מהממת אבל לא דוגמא:-)
תשאלו למה אפליה? ובכן, כל הריון ולידה, מרחיקים אותנו מההר לשנה או שנתיים, הגברים צוברים פז״ם, את הפעוטות, בטרם עומדים על דעתם, מעמידים על מגלשיים, כך שהאמהות, מאחור.
'הכל תירוצים', הוא אומר כשאני מביאה את זה הטיעון, 'נו...תודי על האמת, את פשוט לא בעניין...' מודה ומתוודה, יש מצב שהוא קצת צודק..... אבל ברוח יום האם, מותר לקרוא תיגר על אפלייה מגדרית? לכו תסחבו, תלדו, תניקו, תחליפו, נראה אם תהיו יותר בעניין?)

אלוהי עדי, שניסיתי, בחיי!
קודם כל, רכשתי לי מעיל סקי מקסים, ומכנסיים תואמות, כי הבנתי, שכמו כל תחביב באמריקה, מתחיל בחוויית הקניות.
בכל פעם, לקחתי שיעור עם תינוקות של בית רבן, נשארתי ברמת ה'פיצה', ה'צ׳יפס', ו'מרבד הקסמים'. זוכרים שסיפרתי לכם, כמה אני פחדנית? (ראו פוסט)
בפעמים הבודדות, שנעניתי למדריך*, מצאתי את עצמי יורדת על אחורי, נופלת, נחבלת, מובסת וכואבת.

(מדריך*- בעניין המדריך, גם כאן הונאה של ממש. שלא כמו בסרטים, שם מגיע מדריך מצודד ומסוקס, עם מבטא זר ושארם, אני תמיד פוגשת את המדריכות הקשוחות, אלו שיכלו להיות רס״ריות משמעת בגולני, או מדריכים קשישים, כאלה, שכבר ראו ימים טובים מאלה, ואם לא ימים טובים, לבטח תלמידות טובות מזאתי.)

בינתיים, חולפות השנים, כל בני משפחתי כבר עמוק בעניין, מגיעים בעיניים בורקות ואף אדמדם לנקודת המפגש, 

משולהבים, נלהבים ומחויכים, אנחנו מתיישבים יחדיו לארוחה, ורק אני, אכלתי כבר, מה עוד יש לעשות שעות ארוכות למרגלות ההר? לאכול ולקרוא, בדידות מזהרת בנוף קסום ולבן.

אין חכם כבעל נסיון

שנים ארוכות שהם כולם מתקדמים, אני נשארת מאחור, שנים ארוכות שיש לי משנה סדורה, ל׳למה לא..׳, 

ואז אורלי כמו אורלי, עניינית ופשטנית, אומרת לי בנונשלנטיות, למה שלא תנסי, ׳cross country ski'? 
'למה לא, באמת?', אני חושבת לעצמי, ומגיעה לשיעור הכרות בלי צל של מושג, כשאני לתומי חושבת שהליכה בשלג יכולה להיות נפלאה.
ובכן גם כאן, מגלשיים ומקלות, ומוכשרת כמוני, גם הרביצה יופי של נפילות.....

אבל, בסופו של היום הראשון, אין ממני מבסוטה. הדופק עולה, מזיעים ומתאמצים, אין ירידות מפחידות, ויש אויר הרים צלול כיין, לובן של שלג בעיניים, מסלולים ריקים מילדים מתאבדים, בקיצור, 'כאילו' סקי לפחדנים (קרי, אני!)

וכשנפגשים כולנו ל après ski ,
שהוא, אם נודה על האמת,
(ואגב להנחה הבאה, שותפים גם מורעלים אמיתיים) 
ובכן הaprès, הוא החלק הכי שווה בחוויה.
עכשיו סופסוף,
גם אני שותפה להתלהבות ולשמחה,
גם האף שלי מאדים,
ועיני בורקות.

חברים, נראה לי שאני נותנת צ׳אנס לתחילתה של ידידות נפלאה עם תחביב חדש על פסגה מושלגת,
אמר כבר מי שאמר,

טעות לעולם חוזרת,
נראה כמה זמן הגברת שורדת:-)

מתנות קטנות / גדולות

אני מחבבת אותה, אפילו מאוד,
שתינו מצליבות מבט, ישובות במכוניות, 

אני מתלבטת אם לפתוח את החלון,

היא בוודאי תשאל מה שלומי, ואני ׳ככה ככה׳ היום.

כעבור שניה, אנחנו כבר בשיחה, 

׳מה קורה׳ היא שואלת? 

׳את רוצה באמת תשובה או ב׳אמריקאית׳?׳ אני עונה.
'רק כנות', היא אומרת ומקבלת.

מן שבוע אפרורי, מועקה מציקה לי בפנים,
אני מחליטה באופן מודע,

לעשות כל יום דבר אחד טוב,

רק בשבילי, רק לנשמה.

מפנה לי את הלוח,

את התוצאה רואים מיד.

וכשהיא שולחת לי על הבוקר טקסט, 

׳יצאה לה השמש במיוחד בשבילך,

יום חדש יקירתי!׳

אני מיד עונה,

׳איילת מהממת, אכן יצאה השמש...!׳

שבוע של הפתעות,
כל יום מוקדש לפחות לגברת אחרת,
מתנות קטנות / גדולות,
מוגשות פה באהבה לכל אחת, לכל אחד,
את רובן אפשר לממש מיד עכשיו.

יום שישי

מתוק/ העוגיות של בתיה

את בתיה, קבלתי במתנה מאחותי האהובה. ולא רק אותה. בתיה הביאה איתה נדוניה של משפחה מקסימה, כך נוספו לי עוד זוג דודים אוהבים (תואמי ההורים), עוד שתי חברות מהממות בנות גילי (פלוס מינוס), עם הפרטנרים המקסימים שלהם, חברים לילדים, וזה עוד בלי שהזכרתי את הגיס הכי, הכי, האיש האהוב של אחותי

(זה שכבש במהרה את לב כל המשפחה)

בקיצור, בתיה ואני, זה סיפור אהבה. 

האישה, חכמה, רגישה, יצירתית, חרוצה, טובה, כולה נדיבות ונתינה, מבשלת, אופה, אמא אהובה, סבתא מקסימה, החמה הכי חמה, הכל בכל, באישה אחת די קטנה.

בביקורה האחרון, היא נכנסת אלי למטבח, ומכריזה, שמתחשק לה לפנק אותי בעוגיות שאני אוהבת. ו׳אל תדאגי׳, היא אומרת, ׳כמה דקות עבודה, עוגיות בריאות בלי טיפת שמן....׳, אני כמובן מתקשה להאמין, ומחייכת בספקנות. אבל אם יש דבר שלמדתי על בתיה, אי אפשר להכניע אותה, אין דבר העומד בפני רצונה/ עקשנותה, במילים אחרות, היא גירסה בוגרת של אחותי התאומה.

היא צודקת, קלי קלות, דקות ספורות של עבודה, טעים שאין כזה דבר, יחסית לעוגיות, גם די בריא. הנה סופסוף מצאתי מתכון, שאני גם יכולה לעמוד בו בגבורה. 

עוגיות בריאות של בתיה

350 גרם גרעיני חמניות וגרעיני דלעת-לא קלויים

(אפשר להחליף/ להוסיף בשקדים, חמוציות)

150 גרם שומשום

3 חלבונים לטרוף ביד.

3/4 כוס סוכר חום (אפשר וגם רצוי פחות)

לערבב הכל ועם כפית להניח על נייר אפיה.

160 מעלות צלזיוס או 350 פרנהייט, לאפות כרבע שעה.

נאפה במהירות ועלול להישרף, יש להשגיח מקרוב.

יום שבת 

מוסיקה/ צחי הלוי

כשאנחנו יוצאים מן המופע, בהתרוממות רוח,

אחרי שכמו בחתונה, התנשקנו, התחבקנו וברכנו לשלום את יושבי המקום, תופסת אותי עליזה, ואומרת לי בחיוך חם, ׳אני כבר מחכה לפוסט של השבוע הבא...׳,

ובכן, עליזה יקרה, עכשיו גם את סלבריטאית, לבקשתך, הנה זה בא.

את צחי הלוי, כולנו מכירים מהמסך הגדול של הקולנוע, ומזה הקטן של הבית. כשאני חושבת על זה לעומק, הוא די חדש בנוף הקולנוע והטלוויזיה. כמי שדרך כוכבו, בשנתיים האחרונות, הוא הפציע כמעט בכל מסך, ב׳בית לחם׳, ב׳פאודה׳, ב׳בתולות׳, וב׳המילים הטובות׳. 

ובכן, עוד הפקת ׳ממתק׳ מבית היוצר של הICC@JCC, בסטייל א - לה, ׳זאפה׳ באווירת ׳צוותא׳,

על יין, בירות ופיצוחים, בערב חורפי,

אנחנו מתכנסים בקומה הרביעית לסטינג חדש,
צחי הלוי, מספר ושר.

הבחור, הוא די מולטיטאלנט, הוא רוקד, התחיל את ימיו במיומנה, של אז, הוא מספר סיפורים מאחורי הקלעים, והוא שר. איך הוא שר? בכל שפה, בצרפתית במקצב (ומבטא) מרוקאי, בספרדית מאוהבת, בערבית נוגה (׳תמלי מעאכ'), ובעברית, כמו תלמיד תיכון נלהב. 

בפשטות, במנגינה נעימה לאוזן, בנינוחות ובחיוך, הוא משתלט על לב ליבה של הקהילה בעמק, ומספק לנו עוד חוויה אינטימית נהדרת. וכשאני מעיזה להגיד בקול רם, שהבחור ׳חמוד׳, א׳ שולח לעברי מבט נרגז, מיד אני מתקנת את דברי, 'רק אתה, הכי חמוד בעולם....'

יום ראשון

טלויזיה / ׳העברים׳

׳שרוני, עוד לא ראיתי פרק אחד וכבר ידעתי שאם עוד לא ראית אז זה בשבילך. איך המרגש? אוהבת, ר' 

כשהמייל הזה מופיע לי במיילבוקס, אני יודעת מיד, שאני לא יכולה להתאפק. חוזרת הבייתה במהירות הבזק, וצופה בפרק הראשון, ׳לאה גולדברג בחמישה בתים׳.
עכשיו יש לי עוד שבעה פרקים בקנה, ושוב איני יכולה להתאפק..... אבל הבטחתי לעצמי, להשתמש בהם במשורה, בכל יום, פרק אחד.

׳העברים׳ הוא מיזם עצמאי וחדשני לתיעוד התרבות העברית, הוא כולל סרטים, שיחות, ראיונות, מחקר ומקורות ראשוניים, בהפקת יאיר קידר. הצורה נפלאה, סרטי ארכיון, אנימציה צבעונית, פסקול מרגש של שירה עברית, קליגרפיה מעניינת, הויזואליה של 'העברים' היא באמת יוצאת דופן, חדשנית ואסתטית במיוחד, אבל לא רק הויזואליה, כי אם גם התוכן.

הפרק על לאה גולדברג נוגע בנימי נפשי, הוא מאיר את גולדברג באור רבגוני, הילדה, האישה, המשוררת, הסופרת, החברה, הבת, המרצה, המאהבת הנכזבת, זאת שבוערת בה התשוקה, זאת שחי בה העצב, זאת שמגוששת בחושך אחרי האור. גולדברג, שלא הכרנו, בזוהרה, בהצלחתה, בדמי ימיה, במחלתה. אני מהופנטת למסך, מרותקת, לא רוצה שייגמר. 'שקט', אני מורה לכולם מסביבי, מבקשת מבני ביתי להלך על בהונות. כשמסתיים הפרק, מבליחה בי דקירת קנאה באבחת השניה, כמה הייתי רוצה להיות שותפה לכזאת הפקה.

כעבור שעתיים אולי שלוש, אני כבר כותבת לר',

׳תודה על כל המתנות שלך,

שהן תמיד כל כך מיוחדות,

כל כך מדוייקות.

אוהבת אותך

ש׳

יום שני

ספר / "העלמה מקזאן"

ובכן, אין זה סוד שמאיה ערד, הפכה בשנים האחרונות,

מעוד סופרת, לכזאת שאני ממש, ממש מעריכה ומחבבת.

אין זה סוד, שאנחנו חולקות את אותה הקהילה,

ואין זה סוד, שאני הראשונה לקנות כרטיס לכל הרצאה,

שהיא מעבירה.

אני הולכת למפגש איתה על ה׳העלמה מקזאן׳,

עוד בטרם קראתי שורה, וכבר ברור לי שזה הספר הבא. 

אני אוהבת את הדמויות של ערד,

הן תמיד ׳אנטי גיבורות׳, מעניינות במורכבותן, באי זוהרן.

יש בהן המון פעמים, קטנוניות והתקטננות.
יש בהן בדמויות של ערד, את אותה הצדודית, הלא חיננית, שיש בכל אחד מאיתנו, אותה תמונת פרופיל שאנחנו נוהגים לשפץ ב׳פוטושופ׳, לטשטש במייקאפ איכותי,

או פשוט להציג את הלחי השניה, כמובן שרק לתמונה;-) 

יש בעידית, ענת, מיכאל ויוני, את אותו קונפליקט פנימי,

אותו דיאלוג, שכולנו מנהלים עם עצמנו. 

סיפור קטן על ציפיות ואכזבה, על חיים והגשמה, על חלומות, על החמצה, ואולי יותר מכל, על השלמה.

דיון ספרותי אגבי על אמהות, על חברות, על זוגיות, ובעיקר, על בדידות. הספר מזמן בירור אישי מעניין, לקרוא, לחשוב, ולשוב להתבונן רק בצד הפרופיל היפה.

יום שלישי

הגות יהודית

מייקל דאגלאס ואנטולי שרנסקי

אני לא מצליחה להשיג כרטיסים למפגש ההזוי הזה, בסטנפורד.
שרנסקי ודאגלאס מדברים על המסע היהודי שלהם.

ערב לפני, טלי מציעה לי כרטיס ומזמינה אותי להצטרף,

זה הלא ידוע לכל, שנסתרות דרכי האל, וטלי נהדרת!

בתוך האולם, קהל יהודי חם אוהב ישראל אני יושבת ומביטה בהם.
האחד, שחקן הוליוודי חתיך, עם רעמת שיער כסופה, גובה, כריזמה, רהיטות והמון חוש הומור ונוכחות.

השני, קרח, שמנמן, לא אופנתי, קצת 'גלותי',
ועוד לא אמרנו מילה על המבטא.

מה מחבר אותם את השניים האלו לבמה אחת?

איזה הפתעה טומן לו הערב הזה? אין לי שמץ של מושג. 

די מהר מתבררת התמונה, בלב שניהם, פועם לב יהודי חם. נושאי השיחה מגוונים, זהות יהודית, התבוללות, נישואי תערובת, התנועה הרפורמית, האנטישמיות הגואה באירופה, גל העליה מצרפת, החרמות על ישראל, תנועת ׳שוברים שתיקה׳, זכויות אדם ועוד. 

שני דברים לקחתי מהערב הזה, את שניהם אמר האיש הקרח, השמנמן, (אגב, גם לפני שלושים שנים, נראה בדיוק כך)

* אנחנו צריכים להיות פתוחים לשאלת ׳מהו יהודי׳, ולקבל אלינו את כל מי שרוצה להיות חלק מהתנועה היהודית, שהיא ליברלית, אנטלקטואלית, משכילה ומכילה.

* ישראל היא מדינה דמוקרטית, יש מקום לביקורת, וצריך להתייחס אליה בכובד ראש.

בסוף הערב, כבר יש לי משנה ברורה, הצורך בהשתייכות ובזהות משותף גם לאלה שדבק בהם אבק כוכבים וגם לאנשים פשוטים, 

לחיי העם הזה!

יום רביעי

קלאסיקה אמריקאית

Hershey Felder as Irving Berlin

כשאורלי אומרת שאני חייבת, אני מבינה שאין לי אופציה אחרת, אני מיד רוכשת כרטיסים, מזמינה חברה והולכת.

ברלין, יהודי ממוצא רוסי, הוא משורר, מלחין ופזמונאי, שאחראי על נכסי צאן וברזל של הליריקה האמריקאית.

הפקה מקסימה של שחקן יחיד, שמשלבת בגאונות, תיאטרון, מוסיקה, קולנוע, צילום ומשחק, מולטימדיה על אמת.

סיפור אישי מקסים, שהוא גם מסמך הסטורי נדיר,

על ניו יורק של שנות העשרים, על חברת מהגרים,

על תרבות וזהות, על ברודווי, על הוליווד, על תעשיית הסרטים, על מלחמות העולם והשפל הכלכלי.

כשIrving Berlin, שר בגרון ניחר את שירו הנפלא,

'God Bless America', אני מצטרפת מרוגשת,

רק מהמחשבה שיהודי, בן למשפחת מהגרים ענייה,

כתב את השיר, שנוגע לכל אמריקאי, עמוק בנשמה.

אל תפספסו!

יום חמישי

בלוג  40DIY

בזכות קרן (האחת והיחידה!), אני מתוודעת לרני ולבלוג המתוק שלה, שכולל תובנות על החיים, המלצות, רעיונות יצירתיים, המון, המון אסתטיקה וצילומים מהסרטים.

'שמי רני בר און, אני בת 42, D.I.T40 הוא פרי המצאתי.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה DIY?

DIY הן ראשי תיבות של Do It Yourself,

כל דבר שאתה בונה, יוצר, משפר מתקן במו ידיך....'

אני צוללת לתוך הבלוג בחדווה גדולה,

כדאי לכם גם,

צאו לשיטוט כבר עכשיו,

הנאה צרופה, מובטחת כאן.

http://www.40-diy.com/