?מי אני

זה כבר כמה שבועות, 

שאני יודעת שאני צריכה תמונה פורמלית,

לאיזה ועדה. 

אני מגששת, שואלת חברות וצלמות מקצועיות,

כולן מקסימות, נדיבות, מציעות לי עזרה בחיוך,

ואני, אני לא עושה דבר עם הטוב שמקיף אותי ועם המידע.

דוחה, מתחמקת, עד ש... 

עד שאין לי ברירה.

סאלי שולפת את הניד מהכיס האחורי של מכנסיה,

ואומרת לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים,

׳אני צריכה תמונה שלך היום!׳

וכבר מכוונת לעברי את האייפון.

(כמו מאיימת באקדח טעון ביום הדין האחרון...)

ואני נחרדת, 

׳לא ככה, בבקשה, 

מבטיחה עד סוף היום לשלוח לך...׳

מסביבי מציעים לי חברים להשתמש בפרופיל של הפייס,

ואני ממליצה להם בחיוך שובב ללכת לחפש:-)

יום מטורף לפני, פגישות בשרשרת,

ועדות, ראיונות, שיחות, סידורים,

למעט חצי שעה הפסקה,

לקפה או ארוחת צהריים קלה,

ביני לביני, אני מודה, ששוב דחיתי את הקץ,

ואין אפילו תמונה אחת לרפואה, אצלי על המחשב.

מי תבוא לצלם אותי בכזאת התראה?

ולמה לעזאזל דחיתי את זה עד עכשיו?

בכלל, יש בי איזה אי שקט, 

אי נוחות בשבועות האחרונים,

לספר לכם למה? 

בכנות? ברצינות?

רק אם תבטיחו לא לצחוק, לא לבטל את התחושות,

לנסות, להבין מהמקום הכי אישי.

ובכן, הוזמנתי להיות חלק מועדה אמריקאית,

כזאת למהדרין, עם השפה והגינונים.

 ואני, ׳שרוליקית׳ מלידה במהות ובנשמה, 

הכי טובה בישירות ובתכל׳ס בהנעה ועשייה. 

כבר שנתיים ומחצה, 

שהעבודה הציבורית השתלטה לי על כל דקה פנויה,

על הלב ועל היומן, ואין ממני מאושרת מחדוות היצירה.

מתבוננת במפעלים המקסימים מסביבי,

ומרגישה גאווה על הקהילה המדהימה שעוטפת אותי.

הבקשה לתמונה מעוררת בי איזו אי נוחות קלה,

שקשורה במעטפת ולא בתוכן,

בהצגה ולא במהות,

׳כולה תמונה׳ אני אומרת לעצמי,

אבל זה כנראה יותר עמוק מזה, 

ונוגע בשאלות עמוקות של אישיות ובטחון,

ויציאה מה comfort zone,

(בדיוק כמו ביום הראשון בתיכון:-)

אני מנסה לשתף את א׳,

חברים טובים, אמא שלי, אחותי,

ואפילו את הצלמת...

והם כולם מבטלים אותי במחי משפט אחד,

׳מה את? אין עלייך, את עושה את זה בהליכה,

את תמיד נראית כל כך נינוחה ובטוחה...׳

כל משפט כזה מעורר בי אי שקט גדול עוד יותר,

כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.

פתאום אני מגלה, שמטרידים אותי הזוטות, 

מה לובשים? לאסוף את השיער? לפזר?

מי אני? מה שאני מרגישה? עושה? מאמינה?

או איך שרואים אותי אחרים?

אדווה מזהירה אותי שהיא לא עושה ׳פוטושופ' ולא מרטשת.

וכן, היא מגיעה בהתראה קלה לחצי שעה של צילומים.

היא מקסימה, חיננית, יצירתית, מוכשרת,

ואולי החשוב מכל,

מ  פ  ר  ג  נ  ת! 

(עם השנים למדתי שזה מה שגורם לי לאהוב יותר או פחות)

היא מחמיאה לי ללא הפסקה,

ואני מרגישה איך אני מתמסרת במהירות לחמימות בקולה,

משילה הגנות, נרגעת, מחייכת בהנאה,

זה באמת לא ממש כואב ולא נורא,

לא פלא שיצאה לי אחלה תמונה.

וכשבני בכורי נכנס הבייתה בסוף הסשן,

אני מראה לו בהחבא, 

ושואלת ביראה,

׳נו....זה נראה כמוני?

כמוני ביום טוב או ביום רע...?׳

והמקסים שלי, מחבק בחיוך ובגיל,

ובנון שלנטיות אומר לי,

׳אמא, תרגיעי, זאת ממש את,

ביום רגיל...׳

מאחלת לעצמי,

להיות הכי,  

א    נ    י 

מתכון ליום מושלם

כשהוא שולח לי הזמנה וירטואלית וחוסם לי יומיים ביומן,

אני מיד מתלהבת וגם שוב מתאהבת, 

תוך שניות אני כבר על תקן של מפיקה ומארגנת,

לא חולפת שעה, וכבר יש לי תוכנית מקסימה,

באותו יום וגם למחרת, 

אני מאושרת באדם!

מצרכים:

*יום או יומיים חופשיים לפי הצורך והמרגש

*תקציב דל, סביר או לשבור תוכנית חסכון (חיים רק פעם אחת, מה לא?)

*בן זוג אוהב, חברה טובה, אמא, סבתא, בן או בת

*תיק קטן, נעלי הליכה, בגד ים, משקפי שמש, סווצ׳ר חם, קרם הגנה וכובע כמובן.

*לב פתוח ונפש חפצה ללמוד, לחוות, להיות מאושר.

 

הוראות הכנה:

סעו ל Cavallo Point, 

במה שהיה עד לא ממש מזמן, בסיס ארטילריה פעיל, ששמר על קו החוף בין השנים 1907-1950, נמצא היום מלון בוטיק מקסים! (אגב, לא בטוחה שממליצה על לינה שם לקול צפירות האוניות שמפירות את השלווה והשינה..) 

אבל ללא שום ספק, Cavallo Point  מציע לאורחיו נוף עוצר נשימה שמרחיב דעתו של אדם. מראות האוקיינוס הכחול, העננים הנחים על גשר הזהב והמבנים המקסימים הלבנים עם הגגות אדומים (עכשיו אני כבר יודעת שיש לסגנון הארכטקטוני הזה אפילו שם, Colonial Revival architectural style) הם באמת התפאורה הכי יפה מצפון לעיר. 

פתחו את היום בבראנץ׳ מפנק במסעדת Murray Circle Restaurant, בקשו לשבת בחוץ על המרפסת ותהנו מחוויה קולינרית משובחת, קליפורניה במיטבה.

סלט טרי, עשה זאת בעצמך, עלי חסה רעננים, עוף בבוטנים ובבצל ירוק קצוץ וריחני, אבוקדו פרוס מנוקד בפלפל ומלח גס, ולשוני מתאווה גם לטעום מהצלחת שלו, שם על מצע ירקרק נחה טונה צרובה קל. ואם תוסיפו יין בצהריים, בכלל תרגישו קלילות ואוירת חג.

עכשיו פסעו בעצלתיים לספא המתוק, מפנק בהחלט אך לא מפונפן (במהלך השבוע 20% הנחה כמעט לכל הטיפולים ומחירים יחסית לאזורינו, סבירים...;-) על מיטת מחוממת במידה, יעסו היטב את גופכם, עד שתשקעו בנים לא נים, במצב שבין עירות לשינה, בממש מנוחה.

מכאן, לכו להתחרדן בבריכה הקטנטנה והנעימה, והכי חשוב, תביאו איתכם איזה ספר או מגזין מזמין, ג׳קוזי, מקלחת נמרצת, והתחדשתם לקראת בילוי בין ערביים מתוק. 

מרחק פסיעות ואתם בבר המקומי, מציצים בתערוכת צילומים מקסימים, ואפשר ואף רצוי להתענג על עוגה וכוס קפה או יין וצלחת גבינות. סרט, טיול שקיעה בסוסליטו או בטיברון השכנה, והמשך בוא יבוא למחרת.

בוקר טוב!
(אם לנתם כאן, אזי לא ממש ישנתם ונחמד להשכים קום ולהצטרף לסדנת היוגה היומית המוצעת לאורחים, ובסופי שבוע, טיול הסטורי מודרך יוצא ממש מהקבלה.)

נעלו נעלי הליכה, ולפני הכל, צאו אל המרחבים האינסופיים שמציע המקום.

צעדו במרץ ובחיוך רחב ולכו בנחישות לכיוון גשר הזהב. הוא יתגלה לכם במלוא הדרו, פעם משם ופעם מפה, בכל רגע מזוית חדשה ומפתיעה, ישחק נפלא עם תנאי האור והשעה, תלכו קצת לעברו, קצת מצידו, קצת מאחוריו, מתחתיו וכמובן מעליו, ורק אז תיראו באמת איך, ׳דברים שרואים משם....לא רואים מכאן....׳

מיד עם סיום ההליכה, חזרו לארוחת בוקר נפלאה בדיוק באותה המסעדה, Murray Circle Restaurant, שוב תשבו בחוץ, והפעם תזמינו משהו חדש. מיץ תפוזים סחוט טבעי, סלמון על טוסט פריך, דייסת בוקר, חביתת ירק או פנקייק ריחני. 

עדיין בוקר, השמש פיזרה את העננים, יום חדש מפציע בעיר. פתחו את האתר של http://www.sfcityguides.org/  ובחרו מבין מגוון הסיורים המוצעים, סיור שקרוב אל לבכם. אני אהבתי במיוחד את Pacific Heights השכונה. סיור שהוא חוויה ארכיטקטונית משובבת של בני מידות ואחוזות, במגוון סגנונות, וילה פאלצו איטלקית, בניה ויקטוריאנית, הצריחים הייחודים לקוויין אן, לצד קוטג׳ קטן מקושט בפרחי גן, ניאו קלאסיקה, Beaux-Arts, ואפילו מודרניזם וקוביזם מובהק. מקרן כל רחוב, כחול של ים, סירות ופיסות מגשר הזהב, הסטוריה מרתקת, רכילות מעניינת, הבתים של דניאל סטיל, ובית הספר של כל ילדי המי ומי... כאן צילמו את גברת דאוטפייר, ושם סרט אחר. שעתיים של הנאה צרופה, חינם אין כסף, רק עשו טובה, תמכו במפעל והשאירו תרומה.

ממש לפני הסוף, מומלץ בחום לטעום ולהסניף עוד קצת עיר. רדו עד ל Fillmore , הרחוב השכן, שוטטו בחנויות הנפלאות, וכן, בוודאי, עצרו שוב לאכול ב La Boulange, (הסניף על Pine, בהחלט יותר מפתה!) , וכדי לנצור את הטעם והריח, רכשו קרואסונים נימוחים באגט ארוך ופריך וכמובן עוגיות מקרונס׳ בשקיות מרשרשות.

עכשיו עם יד על הלב,

תודו שאין מושלם מזה,

נכון שאין? 

.נצחון קטן, חגיגה גדולה

כבר בימי ראשית החורף, מודיעה לי פט, 

שצריך לקבוע תאריך למסיבת סיום ל׳סיניורס׳ (לשמיניסטים) שלנו,

נקרא לה היא אומרת MNO Graduate,

יענו, הקבוצה שלנו (Moms' Night Out) מסיימת תיכון, 

הפורום שלנו הגיע לפרקו.

במילים אחרות, סיימנו את תפקידנו ההיסטורי,

או בנימה יותר אופטימית, עלינו כיתה.

בחוץ רוחות מיללות וגשם זלעפות, 

הקיץ, מעולם לא נראה כל כך רחוק.

אבל אמתכם, בחורה ממושמעת, 

מיד קובעת תאריך, ושולחת ׳save the date....׳

ואין לי מושג איך טס הזמן, 

הנה אני מוצאת את עצמי בעיצומן של ההכנות לחגיגה.

בכלל, בחודש האחרון, כך אני מגלה,

הפכתי למפיקת על.

הבית כבמטה קסם משנה את פניו,

לחצר אירועים ואולם חתונות,

(ויש מי שמכנה אותי  ׳אולמי שרון בון׳, 

על שם אולמי בון בון או בון טון הנוצצים

והמיתולוגיים של עיר נעורינו הזוהרת,

זאת לחוף הים, זוכרים?)

וכך אנחנו חוגגים חודש ימים,

של משתה גדול,

בין יומולדת אחד לאחר,

בין ארוחת שישי ליום העצמאות,

טקס סיום שנת הלימודים, 

טקס הצטיינות והענקת פרסים,

בין מסיבת שמיניסטים אמריקאית למהדרין, 

לזאת בחאקי זרוק של הצופים,

בין הקוקטייל (נטול האלכוהול) שלפני הנשף,

מה שמכונה בלעז (וגם קצת בלעג), ה Prom,

למסיבה האינטימית שאחרי,

בינות הטקסים, השמלות החגיגיות, החליפות,

העניבות, העקבים, התספורות, הפרחים,

והילדים של כולנו, 

שבן לילה הפכו לבוגרים.

בתור חובבת מסיבות מושבעת,

אני מגלה להפתעתי כי רבה,

שהפעם, זאת דווקא לא המסיבה.....

משהו אחר, מדגדג ועושה לי את זה, 

גורם לי לאיזו התרוממות רוח, 

שכמוה מעולם לא ידעתי.

הדמעות חונקות את הגרון,

חומקות החוצה בלי כל אזהרה. 

אני מתקשה לשים את האצבע על העניין,

מרגישה כמו ניצבת בסרט,

אירועים מוכרים מסרטים וספרים,

פתאום מתרחשים אצלי בחצר האחורית.

יום רודף יום, אירוע רודף אירוע,

מפלס ההתרגשות שלי מרקיע שחקים,

והלב עולה על גדותיו מאהבה,

וכן, גם בקיטש.

אני מתבוננת בילדים, 

שפגשתי לפני אחד עשרה שנים,

תלמידי כיתה א׳ בבית הספר המקומי, 

כיצד הפכו אלה פתע פתאום לגברברים נאים ועלמות צעירות.

עיני מלטפות אותם בחיבה יתירה, 

אני מתבוננת בעיון רב והמון גאווה,  

בשחקן הבייסבול שהבטיח עוד אז,

כשמנומך שנותיו היטיב להטט עם הכדור על המגרש,

בפוליטיקאי הצעיר, שעוד יגיע רחוק, 

בשחקן התיאטרון המוכשר, 

באצן המתמיד, בבחורה היצירתית,

בזאת, שכבר בכיתה א׳,

בניגוד לכולם, ועל אף הכל,

חשבה באופן לגמרי עצמאי,

והיום היא פשוט מקורית ויפה אמיתית, 

בנער המנומס, שכבר כילד היה מבוגר, 

וסביר להניח שלנצח יהיה רציני ומחושב,

בשרמנטי, הכריזמטי, בחתיך של השכבה,

ובינהם, זה הפרטי שלי,

כמה הוא גדל, כמה הוא נינוח ומאושר,

וטפו, טפו, טפו, גדול עליו!

אני מהופנטת אליהם, לשיח, לביחד שלהם, 

לטבעיות הזאת, של חבורה שצמחה, גדלה, התבגרה בצוותא.

כיצד השכילו לייצר מקום של כבוד לאינדיבידואליזם אבל גם לחברותא.

איך ממרום הגובה, הקול הבוגר והבטוח, עדיין מציץ הילד ההוא שבם,

איך על אף קווי הדמיון של נערים שבגרו בסביבת גידול דומה, 

יש מקום ייחודי לכל אחד.

זכרונות ילדות צפים ועולים,

רסיסי תמונות, חגיגות, מסורות, טיולים, 

שלהם, שלנו, של האמהות, של המשפחות, 

חוויות ורגעים מתערבבים אצלי בראש בהתרגשות גדולה,

ושוב, צנחה לה דמעה. 

יש משהו יפה בגיל הזה,

התחלה חדשה, סקרנות, נאיביות,

ציפיות ותיקוות, רצון לכבוש את העולם.

איני יכולה להתיק מהם את עיני, 

מהנעורים המתפרצים, מהיופי הכובש,

מהאנרגיות הבלתי נדלות, 

מהקסם הזה, 

שאין עליו, באמת אין!

בהמולת החגיגות וההתרגשות הגואה,

מנקרת בי שאלה, 

מה קורה לי?

למה אני על סף דמעות מכל מחווה קטנה?

איך קורה ש׳עוף גוזל׳, ׳אולי עוד קיץ....׳, ׳שיר הצופים׳, 

ולחלופין, ׳....I got a feeling that tonight gone a be a good night' 

גורמים לי לנזול ולהשתפך, קבל עם וקהילה?

ומה פשר הרגשנות שעלי השתלטה?

אני יודעת שזה לא רק האירוע,

גם לא ההישג או הפרידה הממשמשת ובאה, 

זאת גם ההשתייכות, שמעוררת בי רגשות עזים.

ההבנה, שעל אף המרחק מהמשפחה והמולדת,

הצלחנו לייצר פה חיים משלנו, 

ולמרות כל חששותי, והעקירה מהשורשים,

הנה, באופן די מפתיע, הגענו לגיל ואנחנו שייכים.

ועוד מחשבה מרחפת מעל ראשי כשמש חמימה,

שולחת קרני אור מנצנצות, 

שהחיינו וקיימנו וזכינו לחגוג סיום תיכון,

(ולמרות הקיטורים הבלתי פוסקים של א׳,

שהוא כבר לא מזהה את הבית בלי אורחים והמון....:-)

כמה חשוב לעצור.

באמת, לעצור.

להודות, לברך, לשבח,

לשמוח,

ל ח ג ו ג!

נצחון קטן, 

נצחון גדול.

אה, וקרדיט לעיצוב התמונה,

ניתן למעצבת הגרפית, 

המוכשרת והמחוננת,

לחברה טובה ואישה אהובה,

לימי המקסימה.