צילום בגיל

אפשר להתמכר לעיניים היפות של סיגל,

כשהיא מספרת בהתלהבות על ׳צילום בגיל׳,

וזה בדיוק, בדיוק מה שקורה לי, לנו.

אנחנו טובעים בכחול האינסופי,

ומתאהבים מגדול עד קטנה,

באישה היפה. 

את סיגל אני מכירה כבר כמה שנים,

אבל ׳מכירה - מכירה׳ רק בשבועות האחרונים.

בצל אזעקות וטילים, ותכונה גדולה של מדינה במלחמה,

נפתח לי צוהר לעולם שלם של עשיה,

שמאיר בהמון מובנים את מציאות חיינו כאן ושם.

סיגל, היא בכלל הייטקיסטית בדימוס,

ששבה למולדת אחרי שהות של שנים,

(כמו רבים וטובים אחרים),

ומצאה בארץ את ייעודה.

סדנאות צילום מעצימות לניצולי שואה.

כן, כן, קראתם נכונה,

ובדלת אחורית, 

היא מלמדת ומעודדת

אותם לספר את סיפורם.

לתעד, לצלם, להציג,

סיפורים קטנים, פסיפס אנושי.

על כוס קפה קר, היא מספרת לי מה עומד מאחורי הרעיון.

׳קצתי בתוכניות והצגות, שמביאים לגיל השלישי,

בהם הם הצופים, צופים פסיביים, רציתי לשים אותם בפרונט, 

רציתי שימחאו להם כפיים...׳, היא אומרת לי.

׳וחוצמזה, התחלתי בסרטים תיעודיים,

זה די מייגע לשמוע סיפורי שואה ארוכים,

זה מצטלם מדכא, וכך די מהר מאבדים את הצופים....׳

איך זה עובד? אני שואלת, וסיגל מיד מתלהבת ומספרת.

במועדונים לגיל השלישי (עכשיו כבר בכל רחבי הארץ),

היא מציעה סדנאות ׳צילום בגיל׳.

מפגשים חווייתיים של צילום, בחוץ ובפנים,

פורטרטים ונופים, החבר׳ה מקבלים מצלמות,

חלקם מביאים מהבית צלמניות ישנות,

פריטי אספנות מקסימים מהבוידעם. 

בסוף הסדנא, מתבקש כל משתתף,

לצלם סיפור חיים קטן. 

כותבת ביוגרפיות מוכשרת עוזרת לתמצת את הטקסט,

והתוצר, תערוכה מרשימה, מרגשת ומעניינת,

שמסכמת חוויה מעצימה ומעשירה.

מחיאות כפיים, הערכה וסיפור שעובר בין הדורות,

עוזר להנציח, לשמר, לא להשכיח.

ואם אפשר בנימה אישית,

נרתמנו כל המשפחה לפרוייקט ׳צילום בגיל׳,

התיכוניסט מראיין, מתרגם, עורך, בונה אתר,

א׳ על תקן הנהג המסיע והצלם.

הבנות, מרותקות לפנים זקנות וחוכמת חיים,

אני סתם שם, להתלהב, להאיר ולהעיר,

(או להציק, כמו שהם מלינים;-)

בשלהי המלחמה משם ומכאן,

יש לפרוייקט הזה משמעות אחרת, 

מעמיקה.

על השקט המדומה שלפני הסערה,

על תחושת בטחון, שמופרת באיבחת שניה.

על מפלצות מהעבר, שחוזרות לחיים,

מפרות את השלווה הפנימית, גם אחרי שנים.

אני חושבת לעצמי, ועכשיו גם בקול,

שזאת הדרך ללמד וללמוד הסטוריה וערכים,

בסיפורים אישיים על גבורה, עזרה הדדית והישרדות,

על ציונות ואופטימיות, על עליה והיאחזות.

הפסיפס הזה האנושי,

הריקמה הזאת של כל הסיפורים, 

הם אנחנו, הנרטיב שלנו,

של עם, שקם כנגד כל הסיכויים, כמו עוף החול, 

שהצליח להפריח את השממה,

להקים מדינה וזאת עיקר גאוותינו,

וישמע מליצי ככל שישמע,

זה סלע קיומנו.

ויש כאן עוד מסר אחר, אישי וערכי ביחס

ליחס לגיל השלישי, יש המון מה ללמוד מהם,

ועוד מעט, הם כבר לא יהיו כאן לספר.

הפרוייקט הזה שם אותם במרכז, 

בכבוד, בהערכה, באוזן קשבת, עין פתוחה ולב חפצה.

ואגב,
לא רק אנחנו,

גם הזקנים מאוהבים בסיגל.

ואם גם אתם רוצים להתאהב,
באנשים טובים ויפים באמצע הדרך...
כנסו:
www.zilumbegil.wordpress.com

בראש טוב

  

את ראש פינה אני אוהבת עוד מקדמת דנא,

מימים במדי צבא, קורס חוו׳יה, קורס קצינות, סדרות חינוך והדרכות, 

עת השתחררתי, נהגתי להדריך שם קבוצות מטיילים,

כעבודה (חלטורה) של אחרי השירות הצבאי.

אחר כך נשבתי בקיסמה, כיעד לטיולים חורפיים רומנטיים בשניים,

עם חברים וכאמא צעירה עם פעוט במנשא.

כל כך שמחתי לשוב אליה עם הילדים, לספר את סיפורה.

ראש פינה מעוררת בי התרגשות רבה, 

כי יש לה סיפור, אותנטיות וסטייל.

כי להבדיל ממתחם התחנה ושרונה,

בהם שיחזרו כל כך יפה, 

ואחר כך מיקמו רשתות מסחריות,

והרסו את הקסם במחי יד.

בראש פינה, נשאר עד היום טעם של אז.

שרידי המושבה, בתי הראשונים, מבנים ציבוריים, 

שכיות חמדה טובלים בשיחי בוגונווילה, גרניום וירוק עד,

לצד אומנים ואמנים בני המקום, שעדיין חיים כאן,

ויוצרים במבני אבן בחדווה וברינה,

מלאכת השימור כאן הצליחה לאין שיעור,

בעיקר כי הופחה רוח חיים חדשה,

במושבה נושנה.

אנחנו מתחילים את הסיור שלנו בחזיון האורקולי בבית הפקידים.

אחר כך יתבדח בני בכורי על חזיונות אורקוליים במולדת,

על האנכרוניזם, המיתוס והפאתוס, וחוק ההתיישנות שאמור לחול עליהם.

אני אחייך, וכמדריכה מנוסה, אוביל את בני משפחתי,

(הכוללים את א׳ הציניקן, שני מתבגרים וילדה אחת), 

אחר כבוד למדרגות מוצלות, צופות על בית הקברות.

שם, בנוף פסטורלי ירוק, בשקט ובניחותא,

נספר על הישוב החדש והישוב הישן, ומה שבינהם,

על העליה לקרקע, על ההיאחזות והדבקות באדמה,

נדבר על הקשיים הכלכליים, על המלריה והיתושים, על השכנים הערבים,

על המתח שבין הישובים, על הביצות, על אדמת הטרשים והתנאים הקשים.

על הברון הנדיב המושיע ופקידיו הקשוחים.

(באופן מפתיע או לא... גם היום מתמודדים עם אותם הקשיים...)

נקרא מקור ראשוני מספרו של זאב ענר,

(׳לטייל עם הסיפורים׳, פק״ל חדש אצלי בתרמיל ;-)

עד שהציניות של א׳ והמתבגרים תכניע אותי,

ונעבור לתחנה השניה, היא בית הכנסת, 

מקבלים מפתח ומסיירים לבד, 

מציצים בחלונות אל הקברים והמדרון,

ארון הקודש והפרוכת, אוירת קדושה,

ואופס, אנחנו כבר בתחנה הבאה.

הפוגה קטנה ב׳שוקולטה׳ לקפה ועוגה,

הבנות מתענגות על שוקולד נפלא, מסתבר שמייצרים ממש כאן,

אבל המלצרית אומרת בחוסר סבלנות ׳לא עכשיו... ׳

ואני רק מפנטזת, איזה נחמד היה לו היינו מתנסים בעבודה מתוקה.

לסטודיו של אפרת, מוליכות אותי רגלי כמעט מעצמן,

קרמיקאית מקסימה, דור שישי למייסדי ראש פינה! 

כלי אירוח שובים בכחול ואבן טבעית, מחירים בהחלט שפויים,

של יצירה כל כך ארצישראלית, אני מתמוגגת... 

יש משהו בחומר החם, שכבש את ליבי די מזמן.

אני פוצחת בשופינג שמח, כלים לזיתים ולחרצנים, 

פמוטים לשבת, קעריות חינניות,

תבנית אפיה, ועוד מתנה...(רותי, את ברת מזל!)

אחר כך תסביר לי רונית, שהאסכולה החביבה על קרמיקאים גליליים,

מוצאה בתל חי, ואני משיבה לה שכך או כך, אני פשוט אוהבת קרמיקה!

מול הסטודיו של אפרת,  עוד חנות מטריפה, ׳בדבדים׳, 

מקום שכולו בד, תיקים, צעיפים, סינרים וארנקים קטנים,

חגיגה של צבע ומרקם. ויש כאן צעיף שרוצה ללימי, 

אז אספנו אותו תכף ומיד...

ועוד חנות חיננית לאהילים מניר ממוחזר, 

העין אינה יודעת שובע ואני עוד סקרנית לטעום ולהתנסות,

וכבר נושאות אותי רגלי בעקבות השלטים והריחות, 

אל ׳הבאר׳, גלריה לאומניות וטעמים.

ריבות, ממרחים, ליקרים ורטבים, הכל בכל,

יבול גלילי ותוצרת מקומית.  

סיגל עשת מעודדת אותנו לטעום ולדגום, מה הפלא ששוב ידי מלאות.

עכשיו אני למדה, שאפשר להזמין אונליין לפני חג או חגיגה,

וסיגל תשלח מתנה בדואר ישראל, באריזה יפה.

ובכן, רשמו לפניכם וזכרו את זאת ההצעה לראש השנה הקרב ובא.

עוד קרימקאית מוכשרת בשם ענבר, שמוכרת יופי של דברים,

ועורכת סדנאות קדרות נפלאות לזוגות ומשפחות.
לא רחוק, החנות הנפלאה של נטע רמון, רונית עורכת לי הכרות,
עם אישה יפה, יפה. שנים על הקו, הודו- סיני,
הולדו מעצבת מוכשרת אוהבת סביבה ואדם.
עיצובים ישראליים, בדים- משובחים.
ואני מתחדשת בשימלה לבנה מאוד מחמיאה. 

עוד צורף אומן, הצצה לפסלים של נגה הררי אורן,

וכבר נושאות אותנו הרגליים בעקבות הריח לנילי והסבונים,

 Nili Soap נילי מסבירה לנו על תהליך ייצור הסבונים הרפואיים, 

היא נותנת לקטנה להריח, לחוש את הדונג מהכוורות,

ממש סיור hands on, וגם ממנה אני יוצאת ברכוש רב,

סבון פילינג, חמאת גוף, סבון לאקנה, ושתי סבוניות 

קרמיקה מ ק ס י מ ו ת! 

אבל גולת הכותרת של הביקור, הם ההסברים, 

הריחות והצצה לנילי כותשת צמחים לסבונים שלה.

בדרך החוצה, אנחנו נעצרים ב׳כרים׳.

מתפרה ססגונית לכריות וארנקים. 

שפע בדים וחוטים במבנה אבן משכבר הימים,

עכשיו כבר יש לי רעיון... יום של סדנאות ויצירה

בראש פינה החיננית, שוקולד, קדרות, סבונים,

יין ונרות, ציור חי במושבה או סדנת צילום, 

יום שכולו הסטוריה ואמנות.

ועוד רעיון מבליח לי בדרך חזרה, שרק משמות הרחובות,

ניתן להרכיב סיור מעמיק ואחר, למשפחות נטולות ציניות.

עוד עצירה בגלריה, צילום בצל התאנה, שריגי גפנים,

אוירה קסומה ואנחנו חזרה למלון להפוגה קלה.

על ׳אחוזת תמרין׳ המליצו בחום הגבירצמנים,

מלון בוטיק מדוגם בן שבעה חדרים, 

צופה לנוף על גבעה, בהרחבה החדשה של ראש פינה.

בריכה קטנה, מטבח עם ניחוחות אפיה,

פירות העונה ושתיה קרה, מוצעים לאורחים לאורך כל שעות היממה.

אנחנו מתמקמים לשלושה לילות בחדר רחב ידיים, כולנו,

מתרגלים עיקרון הרצף וגיבוש משפחתי,

חוויה לגמרי חד פעמית.

ארוחות בוקר דשנות אנחנו סועדים בצוותא בסלון הביתי בתמרין,

עם מרפסת רחבת ידיים, משקיפה לנוף ציורי.

מוכרחה להודות, שהיה עדיף לו היה במבנה משוחזר,

או עם הסטוריה וסיפור, אבל אין על הפינוק...

שלוש ארוחות ערב הזדמנו לנו כאן, 

אפשר למקם אותן על קו רצף של מחיר וסטייל.

עמבורגר - מסעדה עממית יחסית למטה בקניון, אוכל טרי וטוב,

כל אחד מוצא את מבוקשו, אבל ברקע טלוויזיה ומונדיאל, 

מה שמוריד מיד את ניקוד האווירה...

ג׳עוני- בבית אבן מקסים עם חצר חיננית, ארוחה מאוד טעימה,

לכל המשפחה, בלי פינפונים ובלי עניינים 

ועם משחקי חשיבה, שמרתקים את הילדים.

מוסקט- במלון מצפה הימים, מלאת חשיבות עצמית, 

הכל אורגני, גידולים מקומיים, יקר להחריד, אבל מוכרחה להודות,

שאנין וטעים והנוף, פשוט מרהיב....!

סטייקים עסיסיים, תמנון עם פלפל חריף, דג בגריל,

ולקינוח מוס קפה טעים ביותר. א׳ חולק על ההמלצה,

העניק לג׳עוני את הכתר והבכורה.

ורונית אהובתי, חברתי / אחותי המקומית
ממליצה על

סיציליאנו הקטנטנה לפיצה טעימה, 

על מסעדה מזרחית משובחת בצומת עמיעד,

אבו סאלח, סעדנו שם איתם בשנה שעברה,

היה נ ה ד ר!

חומוס אוסול- לחובבי הז׳אנר,
חסכתי את המידע הזה מא׳:-)

פשוט כי ידעתי שאין ברירה,
ונאלץ לפקוד את המקום לפחות פעם אחת....

רונית גם המליצה על ג׳עוני,
מוסקט האנינה, ועל פתפותים,
קפה מאפיה בבית אבן,

בית המכס הישן, 

ומיד אני שמה פעמי לזאת האחרונה,

עם הבנות מתיישבת על כריות ורודות, 

הן על מאפה תרד וגבינות,
ולקינוח כדורי שוקולד,

אני מצטיידת בתערובת דגנים לסלט, בקרקרים כוסמין,

ובעוגת שוקולד, רק תבואו לבקר,
עם הקרמיקה, הרטבים,

הריבות והמאפים,
כולי ערוכה לאירוח בראש טוב,

תוצרת ראש פינה האחת והיחידה....

מי מצטרף לכוס יין לעת שקיעה?

על החמצה והעצמה

ביטלתי בקיץ הזה חמש הופעות בזאפה,

שלוש הצגות,

הקייטנה לקטנה, בוטלה,

מחנה הקיץ של הגדולה, קוצר,

דחיתי קפה עם חברות,

התחמקתי מנסיעות ארוכות,

החמצתי את בר המצווה של נדב,

(וזה גרם לי עצב רב...)

בערב הכניסה הקרקעית,

כשמטחי רקטות שוגרו אל השפלה,

לא אכלתי ארוחת שישי במטבחה מלא כל הטוב של אימי,

(פשוט כי התברר לי שראשל״צ הפכה זה מכבר לאיזור ספר....)

לא קיימתי פגישת מחזור עם חברות ילדות אהובות,

לא נסעתי לבאר טוביה לבקר את מיקי, רחל וחווה,

לא ביקרתי את ענת בתימורים, וזה בהחלט היה לי בתוכנית.

לא הסנפתי את התינוקת של שחר באשקלון,

(כי הבנתי שאם ראשל׳צ היא איזור ספר,

אשקלון היא סכנת נפשות של ממש...)

לא פגשתי את רינתי, 

לא פגשתי את מיכל,

לא פגשתי את עירין,

לא פגשתי את שלומית,

גם לא את טל, 

לא נסעתי עם גילת לתערוכה,

לא עליתי לירושלים ליום בבירה,

לא שוטטתי כהרגלי ביפו, בשוק הפשפשים,

לא גנבתי עם א׳ לילה בעיר הגדולה,

את יום הכיף שארגנתי לאבא שלי, ביטלו מעיריית תל אביב,

ואת החופשה המשפחתית השבטית, דחינו לימים טובים, 

בעיקר, לא, 

לא עשיתי.

בהתחלה, כי הופתעתי ונלחצתי מהאזעקות והטילים,

אח׳כ כי איבדתי את החשק, 

ונחמץ ליבי על מותם של חיילים.

ולכמה שבועות, איבדתי את שמחת החיים, 

וכבה אצלי היצר החברתי.

כן

כן, הבנתי בקיץ הזה, כמה אני מחוברת ואוהבת את הארץ הזאת,

כן, הרגשתי את כאב המשפחות, שהשכול התדפק על דלתם,

נכנס כאורח לא קרוא לביתם,

נזכרתי בעיניים דומעות בסבתי מחכה לבן זקוניה, שישוב מן הצבא,

משוחחת איתו בשטיונה.

כן, גיליתי בפעם האלף, כשהתחילו להגיע הפנים והשמות,

שכולם מכירים את כולם, ואיך אנחנו ארץ קטנה, תרתי משמע.

כן, הייתי כאן, לגמרי כאן. 

כשכל עצבי חשופים, בכאב גדול, באהבה אין קץ,

מחבקת ומחובקת בחברים קרובים ומשפחה.

כן, הרגשתי חלק ממשהו גדול, ועוצמתי, מעם ישראל,

על פניו היפות, שנגלות במלחמה. 

כן הבנתי שהלב שלי לנצח, כאן, 

שאהבת מולדת וציונות, נרכשים כך,

בדם, ביזע, בדמעות,

עוזבת ומתפללת, 

שכל חיילנו יחזרו בשלום.

התפילה של גיורא

השבוע, תסלחו לי, 

לא יכולה לכתוב.

צער כבד אחז בי עם הידיעה על החיל ההרוג הראשון,

מועקה גדולה וכאב בימים האחרונים,

כשהבנתי שמדובר ברבים, בחיילים הרוגים.

ההכרה, שאין מוצא, שהמבצע, המלחמה הזאת,

הכרחית לבטחון המולדת ואזרחיה.

איך קמים עלינו לכלותינו, מבטן האדמה, מהאוויר והים.

וגרוע מכך, שאף אחד לא יכול להבטיח לילדתי הקטנה,

שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

שנחיה על חרבנו כל החיים, כל הזמן.

תחושה כבדה, שכבר היינו בדיוק בסרט הזה,

ואכזבה מהצד השני, שהביא את זה על עמו,

שעולל כך לעמי שלי.

קצתי בפרשנויות, 

באותן התמונות המרצדות על המסך הלוך ושוב,

בוויכוח בין שמאל לימין,

מאסתי בתוכניות ׳מעגל׳ דביקות,

במניפסטים המתלהמים ברשתות החברתיות,

וקטונתי, ונאלמתי דום.

אבל אז, ריצדה לי הודעה מגיורא בפיד,

זה היה שיר.

גיורא פישר היה קולגה שלי בתיכון איזורי באר טוביה,

בן מושב אביגדור, רפתן, איש חינוך ומורה לתנ״ך.

גיורא לימד מקרא תוך כדי בחינה, התרסה וביקורת.

בנימה מתבדחת, באיזה ציניות מתחכמת,

הוא לימד את תלמידיו לשאול שאלות,

ולא אחת נקלע לוויכוחים נוקבים.

במבצע ׳חומת מגן׳, שכל גיורא את בנו מרום,

מרום היה ילד יפה תואר, קסם של ילד.

רק שירתו של גיורא פישר,

חודרת בימים אלה את ליבי, 

היא נוגעת, מרגשת, כנה ואמיתית.

במינמליסטיות, בדיוק,

בהיותה שירה ארצישראלית,

כל כך לא מתנשאת ולא יומרנית, 

שירה עכשווית, שעוסקת כל כך בפשטות,

כמעט בבוטות, בעניינים מורכבים.
ענייני דיומא, עיר, כפר, משפחה, אהבה,
נגיעות תנ״ך, חיים בשיריו.

שני ספרים פירסם גיורא,

׳אחרי זה׳ ו׳צירי חיים׳

אחד כבר אצלי על המדף,

השני בדרך.

תפילה/ גיורא פישר

מִי יִתֵּן

וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן

מְבֻלְבָּל.

אִם אָז אֶשְׁאַל:

לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?

אַל תֹּאמְרוּ:

אֲבָל, הוּא נָפַל

לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.

אִמְרוּ:

הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל

וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.