!חזק ואמץ, עלה והגשם

השבועיים האחרונים עמדו בסימן הצופים,

הפייס שלי נצבע בחאקי, בעניבות צבעוניות, בכתובות אש, סנדות, 

ובני נוער יפים, בטי שרט באדום בוהק של שבט המפרץ.

הוצפתי בילדים סמוקי לחיים, בשירים, במורל,

בתחושת חופש משכרת של מחנה, כמו פעם מזמן.

התמכרתי לעדכונים, התענגתי על כל תמונה, 

דמעתי מכל סרטון,

וזה הפליא אותי מאוד,

כי אני בכלל מהנוער העובד,

חולצה כחולה ושרוך אדום, 

קן רמת יוסף,

זוכרים, נכון?

הכל התחיל לפני שנה וקצת, 

ככה זה אצלי תמיד בחיבורים,

עולה איזה צורך, שלרוב קשור בילדי, 

בני בכורי מדריך ומתחבט בנושא לפעולה,

במקביל לשאלות זהות ושייכות של גיל העשרה,

ותהיות לגבי מעגל חברתי כזה או אחר.

אני מתנדבת לסייע בתכנים והדרכה,

וחיש מהר לומדת על בשרי, איך אתה נותן אצבע,

לוקחים לך את כל היד, 

עכשיו, כבר כל הלב שלי שם.

לצקת תכנים לשבט המפרץ, זאת משימה רבת אתגרים,

גם ביחס לשבטים בארץ, 

גם ביחס לזכרון החי שלי, אי שם בבת ים של שנות השמונים,

בעצם, לזכרון הקולקטיבי של כולנו מתקופת הנעורים. 

לצד אתגרים אובייקטיביים, כמו גידול בני נוער בעידן של שפע, רשתות חברתיות והתרופפות מוסרית, עולים קשיים, שקשורים בריחוק מישראל, בשאלות זהות, בשייכות. 

המדריכים שלנו, רובם לא עברו קורס הדרכה,

הם הוצנחו להיות מדריכים, כרעם ביום בהיר אחד.

לא היה להם מודל לחיקוי בדוגמת מדריך יפה בלורית, שרק חיכו להכנס לנעליו.

כך שעולם המושגים הצופיים שלהם הוא דל וחבל.

השבט שלנו כולל ילדים, שחיים במרחק חצי שעה זה מזה, לעיתים אף יותר.

האירועים והחברים, לא בשכונה. איך מגבשים אותם לקבוצה ומתגברים על האתגר הגאוגרפי?

כל פעולה מצריכה מעורבות הורים, נסיעה והתארגנות ראויה, אחרי הכל, זה אמריקה.
איך מקיימים ארגון לא פורמאלי בתבנית כל כך פורמאלית?

איך מקיימים תנועת נוער, כשלהורים כל כך הרבה כח? דבר והיפוכו.

הילדים שלנו דוברים עברית, אך לא כולם שולטים היטב בקריאה וכתיבה,

כל כניסה של המדריכים לאתר הצופים, 

עם כל הכבוד לשלל ההפעלות המקסימות,

לנוכח המלל הרב, מייצרת יגיעה ותסכול.

הנוער פה עמוס, עמוס, ע מ ו ס,

בחוגים, מוסיקה וספורט אחרי יום לימודים ארוך,

מה שלא משאיר הרבה זמן לפעילות חברתית, לתנועת נוער, לעשייה קהילתית.

ואם זה לא די, 

הרי האוכלוסיה בעמק היא ארעית, אנשים מגיעים לשנתיים שלוש,

ואז שבים למולדת האהובה (וטוב שכך;-), 

מה שמקשה על יצירת גרעין קבוע ועל המשכיות.

כל אלו ועוד משפיעים על התנהלות שבט המפרץ,

על גיבוש השכבה הבוגרת, על פעילות קבועה ותכנית ערכית ועדכנית.

אבל זה רק מתחיל כאן...

כי לא אחת אני עוצרת ושואלת את עצמי, תוך שאני כופרת בעיקר.

בשביל מה? לא קצת פתטי לנסות להקנות ישראליות וציונות,

לילדים שנולדו כאן? לא חארם? 

הלא בעצם קיום הפעילות, אנחנו מעבירים לדור הצעיר,

באופן ישיר את שלהבת הקונפליקט....

אפשרי בכלל? האם זה נכון? ולמה? בשבילנו או בשבילם?

כי זה השיח שלנו, חווית ילדותינו או התרבות שלנו?

האם הכרח שתהפוך להיות של ילדינו?

ואולי התשובה טמונה בהטמעות ואקולטרציה לשמה,

אימוץ של תרבות חדשה.

ואיך שהוא, אני תמיד מתעשתת וחוזרת לנקודת המוצא.

אני ישראלית לשעבר, שחיה בתפוצה. 

הישראליות שלי, היא אני, אני חיה ונושמת אותה מדי יום.

עברית היא שפתי, אני שרה בה, כותבת בה וחולמת אותה,

הערכים שלי כוללים כאלו אוניברסליים כמו חופש, שוויון וסובלנות,

אבל יש לי גם כאלה יותר ייחודיים כמו ציונות, יהדות, ערבות הדדית וקהילה.

לצד חברים אמריקאים טובים, אני ממש צריכה את החיבוק הישראלי, 

זה מרגיש לי בית, מרגיש אמיתי.

זאת אני וזאת גם האמהות שלי.

אני לא יכולה להתחפש ולנהל שיחת חולין מנומסת בשעת ארוחת הערב עם ילדי שלי,

יותר נכון לי בשיחה פוליטית סוערת או בבדיחות הדעת וציניות ישראלית מובהקת.  

מזויף לי להקריא סיפור לפני השינה באנגלית, יותר נוח לי עם מאיר שלו בעברית,

גם מורל, לא לימדו אותי איך עושים באמריקה,

כך שאני חוזרת תמיד, לשירי תנועה,

בסגנון ׳חולצה כחולה והיא עולה...׳

ומאחר, שזאת מהותי וזאת מהותינו, 

מתקיים שבט המפרץ בעמק יפה,

בין כרמים ושדות כבר עשור שני ברציפות.

ואיכשהו בכוחות משותפים של אנשים נפלאים,

מתגברים על כל הקשיים וכל האתגרים,

ומייצרים חוויה של חיבור וזיקה,

גם לילדי ישראלים שנולדו מעבר לים.

חלקם יעלו לארץ, יתגייסו לצבא, יעשו שנת שירות בגאווה גדולה,

חלקם ישארו בתפוצה, אוהבי ישראל והשגרירים הכי טובים שלה.

והכי חשוב אולי, לצד החינוך והערכים,

בימים של רשתות חברתיות, והיעדר תקשורת בינאישית,

הילדים שלנו מרוויחים השתייכות לעוד קבוצה חברתית משמעותית,

ילדים כמותם, שמדברים את שפתם, את תרבותם, ויש להם הרבה מן המשותף,

במשחק, דיון ואפילו סתם השתובבות,

מעצבים להם חווית ילדות.

קרדיטים:

למירי, הצלמת של העמק! על התמונות שיש בהן נשמה ואהבה.
לניר, ישי, יוסי, האבות המייסדים, המנ״כלים בפועל, המסורים והאמיצים.

לכפיר, למיכל, לרויטל, לעדי רונן, לניר א, לפזית, לנורית, לאורית, לעמית,

לכל ההורים ה׳מורעלים׳ של שבט המפרץ, שעומדים בראש המפעל הנפלא,

מתנדבים, מארגנים, מלווים והכי חשוב, מתלהבים...

למרכזות המקסימות, לשכב׳גיסטים, 

התאהבתי בכם, אחד, אחת.

חזקו אמצו, 

עלו והגשימו (גם בקולג׳ זה בסדר:-)

איים אבודים

דבר לא ידעתי על סנט בארט,

לא ידעתי דבר.

כי לפעמים, הדברים הטובים הם כאלה,

שכלל לא ידעת על קיומם.

כאלה, שקשה להגיע אליהם,

כאלה שבחלומותי הטובים ביותר,

אפילו לא הופיעו.

שיכורה מעירסול הגלים על יאכטה קטנה,

אני מגיעה לסנט בארט.

אחרי שיט סוער, בתוך אוקיינוס כחול אינסופי,

וגלים בגובה שישה מטרים, שמאיימים על השקט הנפשי,

הסירה נחבטת במים, שועטת אל המרחבים,

רגע מתיז עלי סילון מים ומרטיב אותי עד לשד עצמותי,

ורגע, יש שקט, מפרש לבן ברוח ונענוע נעים,

עירסול של עובר ברחם אימו,

שמשרה עלי שקט ובטחון.

אני לומדת ששיט בים סוער,

מוסיף להרפתקה ולכיף.

St. Barts Island סנט בארט 

(בארטלומאי, על שם אחיו של קולומבוס:-),

הוא אי מקבוצת האי האנטיליים, בקאריביים.

האי התגלה לראשונה על ידי כריסטופר קולומבוס,

במסעו השני לאזור ב 1493, 

לפני שאמריגו וספוצ׳י הכריז שמדובר בארץ חדשה,

כשכולם עוד חשבו שמדובר בהודו,

לפיכך נקראים האיים האבודים, ׳איי הודו המערבית׳.

מאז עברו מים רבים באוקיינוס,

האי החליף ידיים עד שנפל לידיים צרפתיות,
(יש אלוהים!) ואז התגלגל לשלטון שוודי חיוור, 

חסר סטייל בתקופת המהפכה הצרפתית,
(הם פשוט היו עסוקים בעניינים יותר בוערים:-).


 

מזל שהשוודים השיבו לצרפתים את המקום,

כדי שיעניקו לו קצת סקס אפיל ואבק כוכבים,

שידבק בנו קצת מהקסם והשיק.

רק הבירה, גוסטביה היפה,

קרויה על שמו של המלך השוודי, 

ולא נותר עוד זכר למאה שנים משמימות,

והיום, האי שוקק חיים עד מאוד.

סנט בארט הוא פנינה,

מלבד העובדה, שיש בו חופים עוצרי נשימה,

איונים קטנים, גבעות והרים,

יש לו ניחוח אירופאי, צרפתי.

מסעדות ובתי קפה אנינים, בתי מאפה וריח קרפים נישא באוויר,

אי שכולו דוגמניות על, אנשים יפים, חטובים, 

לבושים לפי צו האופנה, נערות עסיסיות חשופות חזה,

מפקירות את גופן לשמש היוקדת,

מוסיקה חיה מדי ערב.

אם יש גן עדן, הרי הוא כאן,

אני חושבת לעצמי בחיוך רחב.

אנחנו שוכרים טרקטורון ושועטים חבוקים אל הלא נודע, לגלות מטפחיו של האי הקוקטי הקטנטן, מקיפים אותו, עוצרים בחופים בתוליים, משתאים לנוכח חרדוני ענק, פרפרים, עיזים וצמחיה פראית, שתי כנסיות, שני בתי קברות, בתי עץ עם גגות רעפים אדומים, תריסי עץ בשלל צבעים בטורקיז, בצהוב לימוני, וורוד בוהק רק מוסיפים לאווירה. חנויות יוקרה, ונשים יפהפיות, מטופחות, לבושות לפי צו האופנה, כובעי קש רחבי שוליים, פנים מאופרות בטבעיות, חזיות קטנטנות מציצות, אופנת חוף.

יומיים של גילוי ופלירטוט עם פיסת הנוף האלוהית הזאת, מביאים אותי לכתוב זכרונות, לתעד, לצלם ולרשום, להתמכר לרחש הגלים,
להתאהב בבטלה, בנופים האינסופיים.

שתי ארוחות צהריים נהדרות:

(La Gloriette (Grand Cul de Sac

ארוחה שכולה על טהרת הדגה על המים,

בתפריט: דגים וקוקטיילים ואנשים יפים מלוא העין.

וארוחה שניה, שהפכה למסיבת חוף סוערת במיוחד. La plage,

קוראים למקום, שיושב לחוף קסום במיוחד, ריהוט נקי בלבן,

עם נגיעות צהובות וטורקיז של ים. 

כל יושבי המסיבה לבושים לפי צו האופנה, 

המלצריות והמלצרים, הורסים, לא, אין כזה דבר....!

תקליטן על המוסיקה, עושה בנו כרצונו,

נערה שחורה מעכזת ורוקדת, מתריסה, מוציאה לשון,

לא׳ שמנציח את הרגע, את הדקה.

אנחנו בסרט, מתמכרים לתחושת החופש והשלווה,

לאוכל האנין, לסצנה לאווירה.

משם לסנט מרטין St Maarten-St Martin

עגינה ב Grand Cuz

ואני, מיד קולטת אותה, אני לא יכולה להתיק את עיני ממנה,

תלתים פרועים ממסגרים פנים חושניות, שפתיים בשרניות, עור שחור חלק ובוהק ושמלה אדומה קטנה.

'Bonjour Je M'apple Tatiana', היא מספרת לי, במבטא מושלם.
טטיאנה נולדה באורילאון, כשאני אומרת לה שג׳אן דארק, היא גיבורת ספרות ילדותי, היא מזילה דמעה, ואומרת לי שגרמתי לשיעורה לסמור, (כמו כל דבר אחר, בצרפתית זה נשמע עוד יותר טוב...)

חיים בפאריז, בקוריסקה, ובן זוג יהודי יתום,

הביאו אותה לסנט מרטין.

הוא השף של מסעדת יוקרה מקומית, היא מוכרת בבוטיק.

והיא מספרת לי את כל מה שלא כתוב בספרי תיירים.

איך זה לגור באי, רחוק מהבית, מהמשפחה,

מה משמעות של נישואי תערובת במאה העשרים ואחת,

גילויי גזענות, וגעגועים הביתה.

סנט מרטין הוא אי שחציו צרפתי וחציו הולנדי,

שמו יצא למרחקים בגלל החופים והקולנריה.

ארוחת ערב נהדרת, אנחנו אוכלים ב Bistro Caraibes

לובסטר, שנשלה מבריכת דגים במיוחד לכבודנו,

יין נפלא, ומנות פתיחה וקינוח, שלא מהעולם!

עוד משקה על חוף ים בצבע טורקיז, שמלות חוף,

ומסיבת איגואנות בירוק זרחני ובחום, מתחרדנות על הסלעים,

ומספקות את המופע הכי שווה באי.

אנגילה  Anguilla

או כמו שגילי קורא לה ׳הבה נגילה׳, 

מפתיעה אותי בחופי הטורקיז,

בכחול העמוק והאינסופי, בנופים הבתוליים, בעצי הדקלים....

עצירה של יום בRendezvous Bay

וגילוי של זמר ריגאיי מקומי, 

עם תמונה של צ׳ה גווארה משנות השבעים,

מוסיקה שחורה, שחודרת את הנשמה,

רביצה חסרת מעש על חוף לבן, 

טבילה מצננת, 

ארוחה משובבת, 

אוירה של חבל על הזמן.

ואת הפוסט הזה אני נהנית לקרוא עכשיו,
באטרף של עבודות ומטלות,
נזכרת בטעמים, במראות, בתחושות ובריחות,
אים אבודים, יש כזה דבר,

אם יש גן עדן,

הרי הוא שם.
והמלצה גורפת,
לחוות,
לכתוב,
לצלם,
שיהיה אפשר להחיות זכרון,
לרגעים בני חלוף של טוב.

בקשה מהיקום

יש לי חברה אהובה וחכמה, נקרא לה ע׳.

היא לימדה אותי שיטה, דרך חיים, 

לבקש מהיקום.

ע׳ עברה לפני שנים משבר אישי גדול,

היא הדהימה אותי כבר אז,

כשהייתה בתהומות של עצב וקושי,

באמונה, שהיא תצא מהשבר שפקד אותה,

מחוזקת ומאושרת.

היא לא האשימה איש במצבה, 

רק ביקשה ללמוד, מה קרה שם, איך היא נפלה,

מה היא יכולה לעשות אחרת, איך מצילים את המצב.

ביו בכי לצחוק היינו מנהלות שיחות אל תוך הלילה,

׳חכי רגע׳, היא אומרת לי במהלך שיחה טראנס אטלנטית אינסופית,

׳המשפט הזה שאמרת לי עכשיו הוא טוב,

אני הולכת לכתוב אותו ולהדביק לי על המראה,

אני מבטיחה לך שאשנן אותו כמו מנטרה טובה....׳

וכך, במשך שבועות התמלא הבית של ע׳,

בפתקיות צבעוניות מלאות טוב, על המראה מעל הכיור,

על המקרר, בכניסה לבית, ביציאה, בחדר הילדים,

בתא הכפפות, בתיק, בארנק, בחדר השינה,

בחדר הרחצה.

מכל אחד היא אספה משהו,

תובנה, אהבה, ברכה.

אימרות כנף, משפטים, משפטים בסגנון,

׳החיים יפים׳, ׳אני ראויה לאהבה׳,

׳אני ברוכה ומבורכת׳, ׳אני יכולה הכל׳,

׳אני בוחרת לראות את הטוב׳.

ע׳ לא אישה מאמינה במובן הדתי של המילה,

אבל היא אישה מאמינה במובן העמוק של המילה.

היא מאמינה בטוב, היא בוחרת באושר,

היא בוחרת בשמחה, בחיוך, באהבה.

ועל כל הבחירות הללו, היא מכריזה בקול גדול,

לעולם, לייקום, לעצמה,

בכוונה רבה, בדיוק, במיקוד.

השיא היה כשלפני שנים אחדות,

על כוס קפה תל אביבי מול שקיעה,

היא לפתע שלפה את הניד,

תמונה של עלם חמודות הציצה מתוך שומר המסך,

׳מי זה?׳ אני בסקרנות שואלת אותה,

והיא בתיאטרליות כובשת, 

בתנועות ידיים עדויות צמידים תכולים מרשרשים,

עונה בשמחה שזה, זה, אהוב ליבה, 

׳טרם פגשתי בו...׳, היא אומרת,

׳אבל אני יודעת שהוא עוד יבוא...׳

שנה אחר כך, היא שואלת אם אפשר להביא ידיד,

למסיבת יום ההולדת הארבעים שלי,

׳בטח׳, אני משיבה בשמחה, וכולי ציפייה גדולה.

הם באים בזוג, ׳הוא דומה להוא מהשומר מסך׳,

אני חושבת לעצמי ונוצרת את לשוני.

חודשים אחר כך אחר כך הם כבר בשניים,

ועוד זמן קצר חולף והם,

נשואים ומאוהבים עד השמיים.
כולכם יודעים שעברו מאז כמה שנים...

היום ע׳ חזקה, מאושרת, אוהבת, אהובה ומבורכת,

היא פשוט ביקשה מהיקום בקשה מדוייקת.

מצטנעות

 

 

לפני כמה חודשים קראתי באיחור מה,

את ספרה של שריל סנדברג, "לפרוץ קדימה"

Sheryl Sandberg/ Lean In.

מוכרחה להודות, שלצד הסכמה גורפת עם רוב הרעיונות בספר,

חשתי אי נוחות לנוכח ההספק 

והקריירה המרשימה. 

היה שם משהו, שדרך לי על נקודה מכאיבה,

כי לי אין קריירה.

אין לי קריירה,

ואני אומרת את זה בצער.

תמיד הרשימו אותי נשים חזקות, קרייריסטיות, 

כאלו שהגשימו את החלום, שפילסו להן דרך בסביבה גברית,
והעפילו אל הפסגה הנוצצת.

ואני, אני עוד לא יודעת מה אהיה כשאגדל,

עדיין ׳מזפזפת׳ בין עיסוקים, עבודות,

מטלות והתנדבויות.

עדיין שואלת את עצמי את שאלת השאלות,

מימוש עצמי, סיפוק אישי,

לצד גידול משפחה וילדים והנאות החיים,

איך משלבים? אפשרי בכלל?

לעשות או לא דוקטורט? ולמה? 

בשביל הפרסטיג׳? או בשביל העניין?

ואולי שינוי הקריירה שלפני עשור, הבחירה בעיצוב וסטייל,

אולי זה הייעוד שלי על פני האדמה?

ולמה? אין לי את הזיק בעיניים כשאני מעצבת,

ולעומת זאת עשיה חינוכית כזאת עם תוכן,

גורמת לי התרוממות נפש....?
(ומה לעשות, שעשייה כזאת, חשובה ככל שתהיה,
לא ממש נחשבת וממש לא זוהרת...)

מה ההבדל בין קריירה לעבודה? 

תחת איזו קטגוריה לשים את העשייה הקהילתית,

שהשתלטה לי על כל דקת פנאי? 

אגב, זה נחשב? למי? למה?

ולמה? למה תמיד כשמחמיאים לי על עבודה,

אני נבוכה, מגמגמת ועוברת לנושא הבא....

ואם חשבתי שרק אני סובלת מהתסמונת,

גיליתי השבוע לתדהמתי,

שרוב חברותי המוכשרות, בעוונותיהן הרבים הן, 

מצטנעות סידרתיות.

קשה לנו לזקוף לעצמנו נקודות זכות,

להודות בהצלחה, בכשרון, בידע, בנסיון.

אנחנו נותנות קרדיט לכולם,
לבורא עולם, למזל, לבן הזוג, לסביבת העבודה,
למשפחה התומכת, לבוס, לחברה,

ומשמיטות את העיקר,
אותנו.